(יש שתי הודעות מנהלתיות בסוף הפוסט)

***

אוריאל ואני התחלנו להתכונן לשקיעת התרבות המערבית הבלתי נמנעת, שאת סממניה (כגון עלייה באחוזי האבטלה ויוקר המחייה, פריחתם של אייקוני תרבות כגון הקרדשיאנס, וכמובן העובדה שלא תהיה עוד עונה למד מן) ניתן להרגיש בכל תחום בחיינו. מכיוון שידוע שהאימפריה העולמית הבאה תהיה סינית החלטנו להתחיל להתכונן על ידי אכילת אוכל סיני אותנטי על אף שאין לנו חיבה רבה אליו (בעקבות ביקורים רבים בסין ובהונג קונג וכמובן גם אחרי תקרית המסריחול).

אין מקום כדוגמת פלאשינג קווינס על מנת להדגים את שקיעתה של תרבות המערב. המבנים הדומננטים בקו הרקיע הם עיגול היוניספיר ושרידים חלודים של תהילת עבר, הלא הם מבני התצפית וסוכת העתיד שנבנו עבור היריד העולמי שהתקיים בניו יורק בשנת 1964. היה מספר עצום של מבקרים ביריד (למעלה מ 50 מליון), והוצגו בו מיני חידושים טכנולוגים שערוריתיים כגון מחשב, מדרגות נעות והפרמיירה של המתקן "זה עולם קטן" של דיסני. יריד זה אגב היה האחרון שנערך במדינת ניו יורק וסגירתו לוותה בשערוריות פיננסיות. כיום כל מה שנשאר זה קצת מבנים מחלידים, דגם מוקטן של העיר ניו יורק והרבה אקוודורים שעושים על האש.

(הדגם הקטן של ניו יורק המכונה גם "חיקוי עלוב של מיני ישראל" עורר בי התרגשות רבה, יתכן שזה בשל חיבתי העזה למפות, לניו יורק, או סתם בשל הנרקיסיסטיות ביכולת שאני מפגינה במציאת שדות תעופה ושלל בניינים על מפה תלת מימדית של העיר ניו יורק. אוריאל התחמק מהסיור כי הוא הצליח לשכנע את אמא שלי שיהיה כיף ללכת לשם, ושהכול כמובן נורא היסטורי ומעניין). (אמא שלי, אגב, דווקא מאוד התרשמה מהיכולת שלי לאתר את כל שדות התעופה בחיקוי העלוב של מיני ישראל).

משם, המשכנו לרחוב מיין בפלאשינג. הסינים אפילו לא מעמידים פנים שהם מנסים ורוב השלטים ברחובות כתובים בסינית. מזל שסיריוס איטס בדרך כלל כוללים את התמונה של חזית המסעדה שהם כותבים עליה. במקרה הזה, שמנו פעמנו לנאן שיאנג שיו לונג באו, שהייתה אמורה להיות מקדש של אוהבי סופ דאמפלינג.

סופ דאמפלינג הם כמו דאמפלינג רגילים, אבל בגלל שיש בהן קצת בשר ג'לטין (דרך נחמדה להגיד רגל קרושה) שנמס תוך כדי תהליך האידוי, מתקיים רושם שיש בתוך הדאמפלינג גם מילוי וגם מרק. כשהייתי סופ דאמפלינגית מתחילה הייתי דוקרת עם המקל את הדאמפלינג, משפריצה מרק לכל עבר (כולל בדרך כלל על החולצה שלי), שופכת אותו לכף ושותה אותו (או את מה שנשאר ממנו). אחרי שהייתי בסינגפור עם ניק, הוא הסביר לי שאפשר גם לשים את הדאמפלינג בשלמותו בתוף הכף, לנגוס בחלק העליון שלו, לשאוב את כל המרק ואחרי כן לאכול בתאבון את מה שנשאר. כשניסיתי את זה לראשונה למדתי שלא משנה מה הטכניקה שבה משתמשים, רצוי לחכות לפחות חמש דקות אחרי שהדאמפלינג הגיעו לשולחן אחרת מסתכנים בשפריץ מרקי לוהט במיוחד (שבסוף, כמובן שמוצא את עצמו על המכנסיים בכל מקרה).

וזה קשה, כי מכינים שם את הדאמפלינג במקום ולפי הזמנה מה שאומר שלוקח בדרך כלל לפחות רבע שעה מרגע ההזמנה עד שהם מגיעים לשולחן. בזמן הזה ניתן כמובן להנות משאר האוכל. יוצאת דופן במיוחד הייתה מנת אטריות האודון שנגחאי שהיו עבות ומתובלות במה שהכי מזוהה אצלי כ"טעים" במטבח הסיני. לא צוין בתפריט אגב עם איזה בשר מגיעה המנה הזאת, מה שכמובן אומר שהיא הגיעה עם בשר "מסתורין". במספר הביקורים שלי במקום יצא לי גם לטעום מנת פתיחה של טופו עם ירקות (הירקות היו אגב הקישוטי פטוזיליה על הטופו) ומרק אטריות עם ירקות, שהיה כל כך חסר טעם שכמובן מייד זללתי את כולו בהנאה.

בגזרת ההשתפרות, למדנו סוף כל סוף שכלל האצבע הנכון להזמנת כמות מנות במסעדות סיניות הוא כמספר הסועדים (ומקסימום עוד אחת, אם האחת הזאת היא דאמפלינגס) וככה נחסכת מאיתנו צעדת הבושה של ההיגררות עם השאריות בחזרה הבייתה, או מבטי הבוז של המלצריות.(מבטי הבוז של המלצריות יגיעו בכל אופן בלי קשר למה שהזמנתם או כמה אכלתם. אל תשכחו לרגע שהמלצרית שמשרתת אותכם עלולה להיות הבוסית שלכם בסדר העולמי החדש – וגם היא יודעת את זה).

בגזרת העוד יותר השתפרות עברנו למקום אחר עבור הקינוחים. אני בהחלט מחכה לרגע שבו הסינים ישתלטו על העולם (אוריאל כבר התחיל ללמוד סינית ובינתיים יודע את המילים הכי שימושיות בשפה) ("מלצר" ו-"יין אורז"), לעבודת פרך של שמונה עשרה שעות (סוף סוף לא אהיה היחידה במשרד בשבע בערב), ואדום זה צבע שנורא מחמיא לי – אבל באמת שאני לא מחכה לעולם שיש בו רק קינוחים סיניים.

אלא אם כן הסינים יישמו את השיטה שקיימת בקווינס, קרי, מיקור חוץ של גזרת הקינוחים למאפיות קוריאניות בסגנון צרפתי, שם ניתן לרייר על פני כל שורת הקינוחים הארוכה, לבחור בעצמך מאיזה מאפה פריך לקבל צרבת ולסיום גם לשתות באבל-תי, או סתם מיץ תפוח אדמה.

אוף, וכמה שהכל זול. הדאמפלינגיה עולה בממוצע בין 10 ל 15 דולר לאדם (תלוי כמה מתחזרים וכמה עוד מנות מזמינים מתעדים לקחת הבייתה), ולא משנה שהקינוחים עולים בערך אותו דבר – זה לגמרי שווה את זה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון קווינס

נאן שיאנג שיו לונג באו

פראנץ' באגט (רשת) – הסניף הספציפי נמצא בפלאשינג

***

הודעה מנהלתית חשובה:

אני מחפשת ארבעה מתנדבים לבוא איתי לסיבוב טעימות של דוכנים סינים אותנטיים בפוד קורט של הקניון בקווינס ביום שבת ה 14 ביוני. המתנדבים צריכים להיות אמיצים, אוכלי-כל, מוכנים לקום מוקדם בבוקר וליסוע לקווינס והכי חשוב – לשים את חייהם בכפיי, להישבע לי אמונים ולהבטיח לציית לכל פקודותיי.

הודעה מנהלתית שנייה:

יש כבר כמה שבועות חידה שאף אחד לא פתר בעמוד הפייסבוק של הבלוג. נו, יאללה.

בשנה האחרונה אני לאט לאט מתחזקת במעבר לצמחונות. אני ממעיטה באכילת בשר, עברתי לשתות חלב שקדים, אני צופה בהרבה סרטים דוקומנטרים שמהללים את יתרונות הצמחונות והכי חשוב אני כמובן מרגישה עליונות מוסרית על פני כל שאר האנשים סביבי. בגלל זה הרגשתי לגמרי מוכנה למעבר לשלב הבא שכלל התנסות באכילת אוכל טבעוני. זה, והעבודה שג'ואי (שהוא חבר טוב וגם רווק מבוקש) הפליא בתיאוריו על הצ'יזבורגר הכי טוב בעיר, ושכח לציין שהוא כמובן מתכוון לצ'יזבורגר טבעוני לחלוטין.

אז ברוח העליונות המוסרית החדשה שלי שמתי פעמיי לפיס-פוד קפה, שהשם של המקום כבר היה אמור להיות סימן האזהרה הראשון. ושזה לא שלא היו סימני אזהרה נוספים. כמו למשל שכל מי שנכנס למסעדה החזיק בידו שטיח יוגה ו/או נעל סנדלי שורש או שבתפריט המשקאות היו שלל מיצי צנון-בטטה-תפוח, גי'נגר סחוטרי ובירה לא אלכוהולית. אבל התעלמתי מכל סימני האזהרה ובגאווה הזמנתי לעצמי מנת צ'יזבורגר עסיסי.

רק בביס הראשון הבנתי אמת טהורה שאוריאל הבין כבר ממזמן – שהדבר היחידי שיותר גרוע מהיומרנות של טבעונים זה האוכל שלהם.

הצ'יזבורגר הזה לא התיימר אפילו להראות כמו צ'יזבורגר. קיבלתי פוקצ'ה שבמרכזה היו צמיג שטוח ועיסת נייר, כשאת כל העסק הזה ניסו להסוות ללא הצלחה שלל ירקות ורטבים (ונבטוטים).

אז תגידו שזה כריך ירקות עם צמיג, למה לקרוא לזה צ'יזבורגר?

זאת אמת ידועה שטיבו של הצ'יזבורגר תלוי כמובן גם בטיב מנת הצ'יפס שמלוה אותו. אז בואו נדבר רגע על הצ'יפס. על אף שלתפוחי אדמה יש יותר כרומוזונים מלבני אדם, זה עדיין ככל הידוע לי צמח ולא חיה. אז למה אי אפשר פשוט לטגן אותם ולהגיש לשולחן מנת צ'יפס נורמלית, ללוות את ה"צ'יזבורגר" ? למה טבעוניים חייבים להטביע כל מנה בני'גוס המעיק שלהם? (ובנבטוטים?). לא היה צ'יפס בתפריט. מה שאכלנו במקום היה צ'יפס חומוס.

חומוס.

צ'יפס קקי…ונבטוטים.

אחת התיאוריות שלי היא שלטבעוניים נדפק חוש הטעם מעודף צדקנות, אבל אוריאל דווקא חושב שזה בדיוק ההפך – שרק אנשים שחוו בילדותם התעללות  על ידי מלפפון חמוץ גדלו בכלל להיות טבעונים.

יעל התחמקה באלגנטיות מהעסק הזה ונתנה חצי מה"צ'יזבורגר" שלה לליטל, שאכלה אותו עם הרבה חריף וסיכמה את החוויה במשפט:

"זה דווקא לא להקיא מזה".

(כמובן שליטל אוכלת המון חריף ולכן אין לה חוש טעם ממילא).

שגיא לעומת זאת, חשב שהיה טעים. (שגיא, רק שתדעו עושה את הפוסט דוקטורט שלו בחקר המוח ושוהה ימים שלמים במעבדה עם המון כימיקלים).

שתיתי בעצב את מיץ הצנון-בטטה-תפוח שלי וקיוויתי להתנחם בגיזרת הקינוחים. אבל מסתבר שגם סוכר עשוי מחיה,וזה מסביר למה כל הקינוחים היו עשויים מקלקר (וטחינה).

לפחות זה הגיע בלי נבטוטים

אני לגמרי מרגישה שעברתי חוויה מתקנת, חשבתי לעצמי בזמן שנשנשתי נקניקיה בלחמניה בדרך חזרה הבייתה. אני אמליץ בחום על המקום לאנשים ששוקלים להפוך להיות טבעוניים, כי רק אוכל טבעוני יכול להוציא לאנשים שטויות מהראש.

השורה התחתונה: לפחות לא היה יקר.  185 דולר (כולל טיפ ומיץ צנון-בטטה-תפוח) לחמישה אנשים מסתכם בפחות מארבעים דולר לראש.

לפרטים נוספים: פיס פוד קפה, רחוב איסט 11 מספר 41.

מוזיאון האומנות והעיצוב שנמצא בכיכר קולומבוס הוא הגדול מבין המוזיאונים הקטנים. שמעתי פעם את אחד המדריכים מספר בגאווה שזה המוזיאון הרביעי במספר המבקרים שלו (אחרי המומה, המטרופוליטן והגוגנהיים). מה שאני אוהבת במוזיאון זה שאפשר בדרך כלל לראות את כולו בשעתיים בערך, ולא נשארים עם תחושה של החמצה. מה שאני ממש אוהבת במוזיאון הוא שגם בדרך כלל התערוכות מאוד מיוחדות ומגניבות, כמו השתיים האלה שראיתי השבוע.

Out of Hand: Materializing the Postdigital

בדרך כלל כשאומרים לי משהו על הדפסה בתלת מימד אני מייד מתחילה לפהק, כי תמיד הייתה לי הרגשה שזאת הטכנולוגיה הכי לא מעניינת בעליל. כלומר, מה כבר החידוש המרתק בהדפסה? היכולת ליצור כפית בפי חמש עלות מהמפעל? ובכן, אני מודה בטעותי. עד שראיתי את התערוכה לא ראיתי את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה הזאת. אני מניחה שניתן לקשקש משהו על "דרכים חדשות של אומנים להביע את עצמם באמצעות טכנולוגיות שמעולם לא היו קיימות עד כה" אבל מה שהתערוכה הזאת עשתה בשבילי זה גם להבין את הפוטנציאל הגלום בהדפסה תלת מימדית, אבל בעיקר גם את היופי הגלום בה. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שהמילה "וואו" יצאה לי מהפה (ובקול רם) בזמן שראיתי דברים כאלה:

וכאלה:

וכאלה:

מה שעוד מעניין בתערוכה הזאת, זה המחשבה על מי פה הוא האומן ומה היא בעצם האומנות. צריך יכולת טכניות דיי גבוהות על מנת ליצור דברים כאלה (או שמה המינוח הנכון הוא לתכנת?) ושליטה בתוכנות תלת מימד. אז מי האומן? מי שיצר את התוכנות או מי שמשתמש בהם? הייתי ממליצה לכל אחד ללכת לראות את התערוכה הזאת גם אם הוא לא נלהב גדול של טכנולוגיה, כי זה חלק מהדברים היפים ביותר שראיתי מעולם. וכרגיל, עד שאני מגיעה לכתוב על דברים הם כבר כמעט נסגרים. התערוכה פתוחה רק עד סוף החודש אז כדאי להזדרז.

אאוט אוף הנד: עד הראשון ביוני 2014

Re: Collection

אין לי בדיוק דרך להגדיר את התערוכה הזאת מעבר ל"דברים שהאוצר אוהב במיוחד". ובאמת, התערוכה נוצרה לרגל חמש שנים של המוזיאון בבנין החדש (והיפה) בכיכר קולומבוס, והיא מראה מבחר מהיצירות שנרכשו בזמן כהונתו של האוצר דיוויד מק'פדן. ומה אפשר לראות שם? התמונה הזאתי למשל, עשויה מתוויות של בגדים:

וזה כנראה איזה אמירה על כדרות קלאסית?

וכמובן יש גם את זה:

עוד לא החלטתי מה זה בדיוק, אבל בהחלט החלטתי שאני אוהבת את זה.

לגבי האוסף: עד השביעי בספטמבר 2014

רבים מכם חושבים שאני עושה לאוריאל רצח אופי בבלוג בגלל שאני מוציאה אותו אלכוהוליסט, מריר ופלצן ואני מודה שזו אכן טעות. אוריאל במציאות הוא אלכוהוליסט מריר פלצן וחסר אמינות. לפני כמה שנים כשטיילנו באיטליה אוריאל סיפר לי על פיצריה קסומה שמגישים בה צ'יפס כתוספת על הפיצה. מייד אורו עיניי וביקשתי שנלך לשם עוד באותו יום, אבל אוריאל היה חייב שנלך לטעום ריזוטו עם פטריות כמהין לבנות. יום אחרי כן ביקשתי שוב שנלך לפיצה עם הצ'יפס אבל במקום זה הוא לקח אותי לציד פטריות כמהין ולטיסה בכדור פורח. התחננתי בפניו שנלך לאכול פיצה עם צ'יפס, אבל עד שהגענו לשם (ביום האחרון לטיול) הפיצריה כבר הייתה סגורה. מאז, אין שבוע שבו אני לא חושבת על אותה פיצה עם צ'יפס, שהייתה כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה.

כשאפרת הייתה פה השבוע יצא המקרה ואחרי דיון ממושך של כ – 4 דקות החלטנו שאנחנו רוצות פיצה (וגם החלטנו איפה) אבל אוריאל התעקש שנבחר מסעדה שעומדת בקריטריונים הנוקשים שלו, כלומר כזאת שתנור הלבנים בה נעשה מיציקה ספציפית של לבנים ומכיל שערה משפמו של אלפונסו פררו לה מרמורה, שיש בה לפחות שלוש סוגי כמהין בתפריט (שחורות, לבנות וכמובן כמהין ירח) והכי חשוב שתקבל ביקורת טובה באתר הנחשב סיריוס איטס.

אז, קארמה היא ביץ', ויצא שבחיפושי אחרי פיצה קרובה וזולה, נתקבלתי בביקורת אוהדת כלפי פיצה עם צ'יפס, וכפיצוי על כל שנות ההמתנה גיליתי כי יש בה אפילו גם נקניקיות.

אפרת ואוריאל התקשו לעקוב אחרי שובל העשן שהשארתי אחרי בריצתי לפיצריה. וכאשר הגענו אכן מייד הזמנתי את פיצה האמריקנה המדוברת שלא איכזבה ואכן הייתה כפי שהובטח, פיצה עם צ'יפס ונקניקיות. אפילו הוגש לי בקבוק קטשופ ברוב חגיגיות.

אני לגמרי מוכנה למות בשלווה עכשיו כשגם ראיתי את ונציה וגם אכלתי פיצה עם צ'יפס. אני לא יכולה לתאר במילים את מידת ההתרגשות שלי לאכול משהו שהוא גם פיצה (ועוד סגנון נפוליטני עם שוליים תפוחים שהוא ממילא סגנון הפיצה האהוב עלי ביותר), ועוד בתוספת של צ'יפס (שזה אחר המאכלים הכי אהובים עלי ביקום), ונקניקיות!

השאלה היחידה שלי היא מאיפה הם הצליחו להשיג נקניקיות זוגלובק פה בניו יורק???

בעצם, אני כן יכולה לתאר את מידת ההתרגשות שלי. זה מרגש כמעט כמו כשההורים שלי לקחו אותי לאכול במק דיוויד באילת, ושהגישו ברד ביחד עם ההמבורגר (במקום הקולה היותר מסורתית) ושגיליתי שניתן לשפר את טעמו של ה'ציפס על ידי טבילתו בברד.

אוריאל זלל מהפיצה שלו שהגיעה (כמובן) עם כמהין ירח, וטען שזה הרוטב בין הטובים שאכל מימי חייו על פיצה.  כולנו הסכמנו גם שהבצק של הפיצה לוקה בחסר בגלל שהוא לא נשאר מספיק פריך והפך להיות סמרטוטי דיי מהר אבל הרטבים היו כל כך טובים שאפשר להחליק את זה. למרות האקטים המזעזעים והשנויים במחלוקת שהיו בשולחן (אני מנפנפת בציפס תוך כדי צהלולי שמחה ואריאל מלקק חתיכת כמהין ישירות מהרגל של המלצר) , לאפרת הייתה את שלוות הנפש שאפשר למצוא רק אצל מבקרים עייפים והלומי ג'ט לג במיוחד, ואכלה את הפיצה שלה בנימוס ועם סכין וזלג.

המחיר לארוחה יצא 80 דולר לשלושה אנשים, (מתוך זה 18 על האלכוהול) ככה שזה בתחום היוקרתי לפיצריות, אבל אין מחיר על הגשמת חלום.

לפרטים נוספים: ריבלטה, רחוב איסט 12 מספר 48

הכל התחיל כשאוריאל מצא איזה מסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר שהוא רצה לנסות. אז הוא הציע שנזמין כמה חברים ושנלך למסעדה. לי לא התחשק בכלל בשר, למיירה קצת כאבה הבטן אחרי שהיא זללה מלא ממתקים, זוהר איבד את הארנק שלו וכך יצא  שמצאנו כולנו את עצמנו במסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר.

וכמן שניתן להבין, על כולנו עברה תקופה קצת קשה ולא היה לי ברור איך חלקי פנים כמו לשון, טחול, לבלב וכליה אמורים בדיוק לעודד אותנו. אני אגב לא הייתי היחידה עם מבט סקפטי. כשמיירה התקרבה למקום והלכה לברר כמה זמן יש לנו לחכות בתור היא העירה על הארומה המסוימת שיש בפנים. זה היה הזמן לגלות שלא רק שאנחנו נמצאים במסעדה שמתמחה בחלקי פנים, אלא גם שהמסעדה היא יפנית אבל בסגנון ברביקיו קוריאני, כלומר הרבה בשר ובעיקר כזה שנצלה על ברביקיו מיוחד שבנוי לתוך השולחן.

אוריאל, שהיה היחיד שלא סבל מדיכאון באותו ערב כבר היה בדרך להזמין לנו מיני מטעמים כגון ריאות מטוגנות, שקי אשכים ובלוטת יתרת המוח אבל חבורת המדוכאים שגם ככה סבלנותם עמדה לפוג הטילה וטו וביקשה מהמלצרית שתבחר בשבילנו ובניגוד לכל הציפיות יצא שהתחלנו עם כמה פורק באנס עסיסיים, טרטר בקר חריף ומיני ספק המבורגרים ספק קבבים שהתחבא בתוכם קצת כבד אווז. ייתכן שכן או לא היה גם כרוב להתחלה.

יתכן שכן ויתכן שלא

אחרי שהמורל טיפה עלה (והסאקה התחיל לחמם את העורקים) הקדשנו את עצמנו לטיפול בשפע חתיכות הבשר המשובחות שנחו אחת אחרי השנייה על הברביקיו השולחני, שכללו גם לשון (יאמי!) קצת בטן של בקר, ועוד כל מיני דברים שאין לנו מושג מה הם. רוב הזמן המלצרית נתנה לנו לצלות בעצמנו את חתיכות הבשר, מה שגרם לכך שעד שאוריאל סיים להתעסק עם הסטופר בטלפון שלו, אני ומיירה אכלנו לו את כל האוכל.

צלייה בפעולה

נתח עסיסי עם ויטמין סי

בזמן שאנחנו אכלנו את הלשון שלנו ראינו בשולחנות לידנו שהם אוכלים דברים הרבה יותר מעניינים, שלימים התברר כנתח צ'אק. שיא הערב היה כשהמלצרית לעיל הביאה סכין באורך חצי מטר על ידית שעשויה מעץ בצורת שועל על מנת לחתוך איתה את חתיכת הצ'אק המפורסמת (שהייתי כל כך טעימה שהזמנו שניים מאלה). בזמן הזה כשלכולנו השתפר מצב הרוח, אוריאל נהייה מדוכא שוב בגלל שלא נתנו לו להזמין נחיר פרה וקצת אוזן.

לא יכולנו שלא לנסות גם את הקינוחים (ובקבוק סאקה נוסף) ולא שאני לא זוכרת מה היה בקינוחים כמו שאני זוכרת את הכפיות שבהן הוגשו הקינוחים! הידית של כל כפית הייתה בעצם בצורה של דמות מצוירת והמלצרית השגיחה בשבע עינים שלא ניקח את הכפיות הבייתה.

אני רוצה כאלה. יש לי יומולדת עוד מעט רמז רמז.

ייתכן שיש למסעדה הזאת איזה קטע עם כלי מטבח מקוריים. בסוף, אחרי כל האיומים הדבר הכי אקזוטי שאכלנו היה לשון, והתלהבתי מכפית.

מצאתי גם ששלושה בקבוקי סאקה משפרים את המצב רוח, גם אם לא התחשק לי בכלל בשר, כאבה לי הבטן או איבדתי את הארנק.

כאן קורה כל הקסם

השורה התחתונה: היה טעים וגם מאוד יקר. יצא סה"כ 460 דולר לפני טיפ, וגם אם לוקחים בחשבון ש 178 דולר מתוך זה היו רק על דרינקים,  יוצא משהו כמו שמונים דולר אחרי טיפ לראש. אבל היה ממש טעים.

לפרטים נוספים: טאקשי,  רחוב הדסון 456

שיר,שהיא חברה שלי מימי האוניברסיטה, היא בדיוק כל מה שאמריקאים הם לא: היא חכמה, משכילה ואוהבת ללמוד. יצא שהיא בילתה מספר שבועות בכנסים בכל המקומות בארה"ב שידועים כבירות אקדמאיות (לאס וגאס, וטקסס) ככה שעד שהיא הגיעה לניו יורק היא הספיקה להשלים את חווית ההטמעות שלה בתרבות המקומית וביקשה שניקח אותה למסעדת ברביקיו (כי איכשהוא בטקסס התפספס לה כי הייתה עסוקה בלהרצות בכנס).

"אוקיי, אני אאתגר אותך" היא אמרה. " דבר שאני מחפשת כבר מלא ולא מוצאת זו שדרת צלעות כזו… לא מה שקוראים לו כאן pork chops, שזה צלע חזיר בתרגום האישי שלי , אלא שדרה של צלעות שצריך לחתוך, ועל כל אחת מהן יש מעט בשר. חושבת שיש לנו סיכוי למצוא כזה?"

אין כמו אתגר קולינרי עבור אוריאל, שכלל לא פחות מארבעים שניות של מחקר באינטרנט עד שמצאנו מספר מקומות פוטנציאלים והשארנו לשיר את זכות הבחירה:

האחד, מקום אותנטי וזול, אבל כזה שאין בו בהכרח מקומות ישיבה והאוכל מוגש בכלים חד פעמיים. השני, היוקרתי, אבל מעונב וגם יקר, וגם זה לא ברביקיו גו'ינט. השלישי, שהיא פשוט מסעדה נחמדה שאפשר לשבת לדבר עם עם חברים שלא ראית הרבה זמן וגם לזלול ברביקיו וגם לא יקר מידי, הלוא היא בלו סמוק.

ההחלטה לא הייתה מסובכת (כלומר, היא כן, אבל דרשתי בתקיפות ששיר תבחר באופציה השלישית ולא היה נעים לה כנראה להתווכח).

אחת הסיבות שרציתי לחזור לבלו סמוק היא העובדה שהייתי שם לפני שנתיים וזה היה כשעוד התגעגעתי לדברים ישראלים כמ קרמבו, שקדי מרק ו"על האש". (היום, אגב, אני כבר לא מתגעגעת בגלל שאת רובם ניתן למצוא בסופר ליד הבית). מה שכן, גיליתי שאין שום קשר בין העל האש שאני אוהבת לברביקיו האמריקאי. הטרמינולוגיה מטעה, אבל הברביקיו פה מתאפיין בבישול אורך ואיטי על חום נמוך, ויש בו נתחי בשר שלא רואים על המנגל ביום העצמאות כמו צלעות ובריסקט – שהם נתחים יותר סיביים ולכן דורשים בישול יותר ארוך מגריל מהיר.

בנוסף, אין להם פה נקניקיות זוגלובק.

אבל זה היה לפני שנתיים. מאז, הטעם הקולינרי שלי התפתח, וכמו שהרגלתי את עצמי לשתות קפה אמריקאי הרגלתי את עצמי גם לברביקיו המקומי אז מאוד רציתי לחזור למקום ההוא ולראות מה דעתי עליו עכשיו. ואכן, כמו שפיתחתי סיבולת ללאס וגאס, היה לי ממש נעים וכיף בבלו סמוק.

לחיי הדוקטורט!

שיר, שרצתה למצות את החוויה אמריקאית הזמינה מנה שכללה דוגמיות משלוש סוגים של צלעות(ביביי ריבס, שורטריס וספייריבס), ואני התפנקתי עם מנה של צלעות בנוסח טקסס, כי הן מגיעות שרופות ופריכות, ובמיוחד, בלי הרוטב ברביקיו המזעזע. אוריאל דבק בעקרונותיו והזמין בריסקט.

אין פה קנה מידה, אבל זה הרבה צלעות והרבה טעים

עכשיו, מילה על בריסקט. בריסקט זה חתיכה שבדרך כלל מגיעה מהחזה של הבקר ובניגוד לחזה עוף שהיא חתיכה רכה וטעימה, אצל בקר היא חתיכה קשוחה ומלאה בשריר. בגלל הסיביות של החתיכה הזאת מה שרצוי לעשות זה לברברק אותה למוות במשך שעות  על גבי שעות בברברוק איטי עד שיוצא ממנה כל המיץ – או ליתר דיוק עד שהיא נעשית מיצית כמו חמאה.

אחרי ההסבר לעיל, החיוך של אוריאל יותר מובן

הם עושים את כל זה לא רע שם בבלו סמוק. יכול להיות שזה לא המקום הכי אותנטי בעולם (בכל זאת, אנחנו לא בטקסס) אבל זאת אופציה נחמדה אם אתם רוצים לשתות בירה, לנשנש צלעות ולפגוש חבירים ותיקים.

בהצלחה בדוקטורט שיר!

השורה התחתונה:  146 דולר לשלושה אנשים, כולל מס. (מתוך זה רק 24 דולר על בירות). לא מאוד זול, אבל המחיר כלל ראשונות, שפע בשר, שלל תוספות וגם עוד קינוח, ככה שעדיין יוצא דיי משתלם.

השורה התחתונה: בלו סמוק , 116 איסט 27

השעה כבר אחרי חצות אבל אוריאל הבטיח שיכתוב פוסט על המסעדה הסינית מהיום (הקהל דרש), ככה שהביקורת להלן נכתבה תוך כדי חריקת שיניים ומבטים מלאים פחד, קחו את זה בחשבון כשתקראו את פוסט האורח הבא של אוריאל.

***

״12 זה מאוחר מדי״ – אמרתי והוספתי ״נגיע לשם לקראת 13:00, ויהיה תור נוראי, את לא זוכרת איך זה?״

אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה Circa 2012

״ אולי יהיה שלג ואף אחד לא יבוא״ היא הגיבה, ואני נתתי לה מבט של חוסר אמונה מהול בבוז.

״טוב, מאוחר מדי – כבר קבעתי״ היא הגיבה בעצבנות. ״ואי אפשר לשנות? אי אפשר להפגש לפני כן?״, והפרינססה הניפה את ידה כדי לסמן לי שזמן הטיעונים שלי פסק והוד מעלתה כבר החליטה את דעתה.

הסיפור הזה מתחיל כשנודע לנו שאווה, חברה טובה של ההורים של הפרינססה, באה לניו יורק לתקופה – וכמובן רצינו לארח אותה ולצאת אתה למסעדה. כשהפרינססה שאלה איזה סוג אוכל בא לה, אווה ענתה שהיא מעוניינת באוכל סיני. מאוכל סיני תם החליטה שהולכים לאכול דים סאם, ואיזה מקום יותר מתאים לקחת מבקר לאכול דים סאם מאשר Nom Wah tea parlor הדימסאמייה הראשונה בניו יורק שכבר אוזכרה בזה הבלוג. הבעיה היא שהפרינססה לא מרגישה רעבה לפני שעות הצהריים, ודים סאם זה מאכל למשכימי קום (שרוצים לאכול ב-11, לא 1), במיוחד בסופי שבוע. אחרת כשמגיעים למקומות הפופולריים (The Golden Unicorn,Nom Wah tea-parlor, וכו׳) יש תורים מטורפים (כמו שאפשר לראות בתמונה לעיל). אני ידעתי שזה ייגמר בטרגדיה. אני ידעתי שזה ייגמר ברע. הצדק בער בעצמותיי ובכל מעודי רציתי לצעוק בשערי העיר כנביא זעם ״צריך לבוא יותר מוקדם!״. אבל מה לעשות, הפרינססה כבר הניפה את ידה.

וכך היה, הגענו לסמטה של הדימסאמייה (שהייתה פעם סמטת פשע ידועה שהמאפייה היתה מסדרת שם מארבים), וראינו עשרות אנשים רעבים מתהלכים כמו זומבים מסביב לכניסה מחכים לתורם להכנס ולחוות קצת חום ואוכל וזכרון של מה זה להיות בן אדם (שוכחים את זה מהר מאוד בקור הניו יורקי כשמחכים בתור). כשהודעתי שההמתנה המשוערת היא לפחות 40 דקות (ולאחר שסיננתי ״אמרתי לך״ בצדקנות יתרה, וקיבלתי גילגול עיניים ומבט מלא שנאה) ייאוש כבד עבר על המחנה, והכנופייה הרעבה הקטנה שלנו צעקה אל מרום אלוהי האוכל בשביל ישועה, וזו הישועה אכן הגיעה כשנזכרתי כשקראתי לא מזמן ב-Serious eats על מסעדה לא רחוקה משם שעברנו אותה בדרך שנקראת Shanghai 456. בימים כתיקונן אין סיכוי שהפרינססה היתה מסכימה כי: 1. זו היתה הצעה שלי 2. כי זה משהו חדש ולא עברנו מסע שכנועים מפרך 3. כי זה הצעה שלי ו-4. כי זה לא היה משהו שבמקרה היה גם רעיון שלה בוזמנית. אבל הקור היה כבד, ואווה כבר נראתה חיוורת – אז בלית ברירה היא הסכימה עם מבט סקפטי (עוד באירופה) והפעמנו אל המסעדה.

בכניסה הפרינססה היתה סקפטית ״לא נראה לי שיהיה כאן דים סאם היא סיננה״, ואני דווקא הייתי אופטימי – בכניסה היה קן גדול של פסלי חתולים בסגנון יפני, ופסל קריסטל מהודר של בוק צ׳וי. ואיך באמת אפשר להתווכח עם חתולים ופסל מהודר של בוק צ׳וי?! ויותר מזה, איך אפשר להתווכח עם זה שחם, אין תור, והפרינססה מוכנה לאוכל ביום רגיל אוכל סיני כל כך שומני ומגעיל שההומלסים האניני טעם של ה-UWS לא היו מוכנים להתקרב אליו.

פסל מהודר של חתול

פסל מהודר לא פחות של בוקצ'וי

כשפתחנו את התפריט ישר בישרתי ״את רואה? כן יש כאן דים סאם!״ ובתגובה העיניים של הפרינססה זזו כל כך אחורה אל תוך ראשה שאני די בטוח שהיא יכלה לתצפת אל תוך האמיגדלה של עצמה. וישר הפרינססה הזמינה שלל דים סאמים כמנות פתיחה לפני שנזמין את האוכל האמיתי. ואם כאן היינו מפסיקים, אזי היינו יוצאים מהמסעדה שבעים ומרוצים. אבל לא, מכיוון שתפריט הדים סאם היה די מינימלי – לא האמנו ששלוש המנות שהזמנו (באו מאודה עם ירקות, Soup dumplings ובאו מאודה/מטוגן עם בשר חזיר) באמת יביאו אותנו על סיפוקנו. התפריט עזר לנו בזה שהוא סימן איזה מנות הניו יורק טיימס אהב (ובכך ניתב אותנו הרחק ממנות אותנטיות שהחך המערבי שלנו לא היה מעריך) ואחרי התלבטות בין צלופחים לבין כתף חזיר החלטתי על כתף חזיר (הצלופח לא נראה כמו צלופח יפני ידידותי, ואני לא סומך על סינים לא בטריות ולא בהיגיינה של דברים מהים) ואווה החליטה על ברווז קריספי. לא הייתי בטוח שזה מספיק אוכל אז הזמנתי מנת צד של rice cakes עם שרימפס ועוף. שיהיה. הזכרתי כבר שיכלנו לשבוע רק מהדים סאם?

אז איך היה? ה-soup dumplings התלוו בחומץ אורז שחור והיו מהטובים שאכלתי (וכאות הערכה אני פיזרתי מרק על הרצפה ועל הג׳ינס והפרינססה סימנה טריטוריית מרק על הסוודר ועל הג׳ינס שלה כמו כן). הדים סאם המאודה עם הירקות היה ככה-ככה (בעגה המקצועית של מבקרי המזון היו קוראים לזה ״מעפן״. אבל זה בלוג פופולרי לאנשים פשוטים, וחבל להכניס לכאן מינוחים טכניים), והדים סאם המטוגן עם החזיר היה מצוין כמו שרק משהו שמטוגן יכול להיות. כבר אמרתי שכאן הכל היה יכול להסתיים ?

זה לבד היה יכול להיות מספיק, כבר אמרנו?

החזיר הגיע עם רוטב מתקתק נהדר וכולו היה נימוך ומתפרק, והברווז היה קריספי אך לח וטעים והתלווה לו רוטב עשיר ושחור וטעים – אבל ההפתעה הגדולה היו ה-rice cakes שהיו מן פסטה מוזרה כזאת שעשוייה מאורז והיה לה מרקם וטעם ממש טעימים. היה כאן כמות אוכל שבקלות היתה מאכילה 4-5 אנשים, אז לא ממש סיימנו חלק נכבד ממנו (היינו צריכים להפסיק בדים סאם. משהו היה צריך לחשוב על זה קודם כדי שיוכל היה להגיד ״אמרתי לכם״. לפעמים אין צדק ביקום).

לא היינו בטוחים שהיה מספיק, אז הזמנו עוד כמה מנות ליתר ביטחון

מכיוון שהאוכל היה טעים, ואנחנו באים ממורשת פולנית גאה (ולכן לא רוצים לבייש את הפירמה ליד חברה של ההורים של תם) ולא נאה לזרוק אוכל, לקחתי את שארית האוכל אתנו (אני רוצה להזכיר שבטירונות היה לי פטור ממשאות כבדים מעל חמש קילו – ואני חושב שעם המעיל שלי היה כאן עילה לקבילה). החתולים נפנפו לנו לשלום בלעג על השקית אוכל הגדולה, והפסל המהודר של הבוק צ׳וי נזף בנו על הפרת הדיאטה וחוסר אכילת הירקות. מכיוון שהמשכנו אח״כ למוזיאון, לא באמת יכלנו לקחת אתנו את זה הביתה. ולכן התחלתי לחפש בצ׳יינה טאון הומלסים כדי לתת להם את האוכל. ודווקא שצריך אותם, לא מוצאים אותם. זה לא תמיד נכון? אף פעם אין הומלסים שצריך אותם? (לפעמים אין צדק ביקום) – ולכן הייתי צריך לסחוב את האוכל אתי כברת דרך (תוך נזק בלתי הפיך לגב שלי). לא נספר מה עשינו אתו בסוף (כדי לא לבייש את הפירמה). סה״כ למרות ששום דבר לא התנהל לפי התכנית, היה כיף וטעים. הפרינססה תקעה בי מבט של זעם, כי הרי זה בטח אשמתי.

***

השורה התחתונה: טעים! ונדיר ששנינו מסכימים על זה במסעדה סינית. זה, והעובדה שאין תור ישר הופכים את המקום לפייבוריט החדש. ארוחה לשלושה אנשים (עם אוכל שמספיק לחמישה) עלה 75 דולר – כולל מס וטיפ.

לפרטים נוספים: שנגחאי 456, רחוב מוט 69

בשבוע שעבר התחלנו עם חלק ראשון של סודות הרכבת התחתית, וכעת אנחנו ממשיכים עם החלק השני ומגלים סודות מפתיעים אף יותר.

סוד שישי: מה לא נכון במפה של הסאבווי?

הרבה מפות מפורסמות של מערכות תחבורה ציבורית בעולם מעוצבות כמו מפה של מעגלים חשמליים (למשל לונדון, פאריז וטוקיו). מה שמוצג על המפה זה בעיקר התחנות והקישור בינהם – כלומר איך אפשר לעבור מקו אל קו. במפה של ניו יורק לעומת זאת, יש גם את התחנות והקווים, ליד כל תחנה איזה קווים בדיוק עוצרים בה וגם מפה גאוגרפית שמתארת רחובות עיקרים בעיר עצמה, מסלולים של רכבות עיליות ועוד ועוד. על מנת להכניס את כל המאפיינים האלו למפה הגאוגרפיה של ניו יורק שונתה קצת, ככה שהחלק התחתון של מנהטן ומערב ברוקלין הוגדלו על חשבון חלקים אחרים במפה, ככה שקנה המידה של המפה משתנה בין החלק העליון שלה לחלק התחתון. מה שזה אומר בעיקר, שעל תבנו על המפה יותר מידי כאמצעי להערכה של מרחקים. לא מאמינים? משמאל, מפה של ניו יורק לפי גוגל מפס, מימין, המפה הרשמית של הסאבווי:

אם משהו נראה לכם מוזר, זה כי זה בכוונה

סוד שביעי:  מה יהיה השם החדש של קו השדרה השנייה?

בדומה לרכבת הקלה של תל אביב, גם קו השדרה השנייה בניו יורק מתעכב כבר עשרות שנים. כמה מתעכב? בפרק החמישי של העונה השישית של מד מן (שמתרחשת להזכירכם, בשנות השישים), פגי שוקלת לקנות דירה באפר איסט סייד וכבר אז המתווכת (באופטמיות נצחית של מתווכים) מספרת לה שהדירה תכפיל את הערך שלה פי ארבע לכשיפתח קו השדרה השנייה. בשנים האחרונות נראה שבניית הקו אכן מתקדמת כי ממש כבר החלו חפירות כפי שניתן לראות בעמוד הפליקר של הרכבת. ואיך יקראו לקו החדש? יקראו לו T, והצבע שלו במפה יהיה תכלת – על פי מפה שמפורסמת באתר ה MTA. מה שכן, בשלב ראשון הבנייה של הקו תהיה רק בין רחובות 62 ל 93 בלבד, ותהיה בעצם הרחבה של קו Q, ככה שלא הייתי רצה ממש עכשיו לקנות מרקרים כחולים.

סוד שמיני: מוזיאונים תת קרקעיים

בדרך כלל שמגיעים לסאבווי הדוחה והמלוכלך, מה שאנשים מנסים לעשות זה בדרך כלל לצאת ממנה כמה שיותר מהר. אמנם יש בכך הגיון אבל ככה תפספסו לא מעט יצירות אומנות שקיימות בה. בתחנת טיימס סקוור למשל תוכלו למצוא ציור של לא אחר מאשר רוי ליכטנשטיין אבל הכי אהובה עלי היא התחנה של קוי ה ACE ברחוב 14. בתחנה הזאת יש לא מעט פסלונים קטנים וחמודים של מגוון דמויות עסוקות בחיי היום יום שלהם, אבל בקטן, מאת אומן בשם טום אוטרנס. מספרים כי טום כל כך אהב את היצירות הקטנות שלו ובנה יותר מפי ארבע מהכמות שעליה סוכם עם פטרנוי הרכבת (ועצר רק אחרי שאשתו טענה שהוא מבזבז את כל הירושה של הבת שלו). כאן תוכלו למצוא רשימה מלאה של יצירות האומנות בתחנות, ושווה מידי פעם להאט ולהתבונן בהן.

התנין הוא כמובן האהוב עלי ביותר

סוד תשיעי: מאיפה הגיעו השמות של הקווים?

הדרך הכי פשוטה לזהות תיירים או חדשים בעיר היא אם הם מתייחסים לקווים של הסאבווי כאל "הקווים האדומים / הכחולים / הכתומים" וכו'. שום ניו יורקרי שמכבד את עצמו לא יתפס מתייחס לצבעים של הרכבת ובדרך כלל יציינו את האות (או המספר) של הקו או יתיחסו ל"קו השדרה השביעית". (וזה קורה חלקית אגב, בגלל שלא היו בכלל צבעים לקווים השונים עד 1979).

אז למה בעצם יש קווים ואותיות ומה ההבדל בינהם? ובכן, הסיבה היא שפעם היו שלוש חברות שונות שהפעילו את הרכבות, ובהן ה IRT (המספרים של היום) וה BMT (האותיות של היום – בעיקר אלה שמחברים את ברוקלין) וה IND, שהופעלה על ידי העיר עצמה (וגם השתמשה באותיות, כדי להוסיף לבלבול), ולמרות שבסופו של דבר כל החבורת השונות אוחדו והועברו להיות מופעלות על ידי העיר עצמה, השמות/מספרים עדיין נשארו. ה IRT אגב, בנתה מסילות בגודל שונה מה BMT/IND ולכן לעולם לא תמצאו קרונות של המספרים עובדים בקווים של האותיות, וההפך – גודל המסילה והתשתית פשוט שונים מידי.

סוד עשירי: מי מנסה לשכנע אנשים לחזור הבייתה?

אם תלכו במעבר התת קרקעי שמחבר את פורט אוטורטי (מעין התחנה מרכזית של ניו יורק) אל עבר תחנת טיימס סקוור ותגביהו קצת את מבטכם, תוכלו לראות סדרה של שלטים עם משפטים כמו Why Bother ,  So tired, Get fired תלויים על גבי הקורות שתמכות בתקרה. השלטים האלה הם חלק מיצירת אומנות שנבנתה בתחילת שנות התשעים ונקראת (בתרגום חופשי לעברית) יגונו של הנוסע לעבודה. בקצה הכי מזרחי של התעלה יש אפילו תמונה של מיטה. נראה לי לא כיף למי שעושה את הדרך הזאת כל יום, אולי הגיע הזמן שיורידו אותה כבר.

למה באמת

***

זהו, הגענו לסוף – ואני מקווה שהחכמתם ונהנתם ושבפעם הבאה שאתם עומדים ברכבת צפופה בשעות העומס ויש בית שחי של מישהו שאתם לא מכירים תקוע בדיוק מול האף שלכם, תזכרו בכל האירועים ההיסטורים שהובילו לבנייתה של אחת ממערכות התחבורה הגדולות והטובות בעולם, ואולי תהיה לכם מעט נחמה.

אם תרצו ללמוד עוד אני ממליצה על האתר הזה שנבנה על ידי הרבה מתנדבים (ואנשים שאוהבים את הסאבווי אפילו יותר ממני) ומכיל מידע מעמיק ומפורט על הסאבווי.

נפתח בהערה מנהלתית: יש לנו חבר טוב בשם עומריקי והסיבה שאתם לא מכירים אותו בכלל היא שעומריקי מעפן וכל הזמן מבריז מתוכניות. בסופ"ש הוא לא רצה לבוא לאכול חמין, הוא וויתר כבר על שתי ארוחות ערב שאוריאל בישל והיום הוא לא רצה להצטרף לארוחת ערב בטענה שהוא עייף.

ודווקא חבל, כי נראה לי שהוא היה נהנה איתנו היום ברד פארם. (תאכל ת'לב).

הסניף המקורי של רד פארם נמצא בוילג' (וזאת כנראה הסיבה שמעולם לא היינו שם) אבל לפני כמה חודשים נפתח סניף שני באפר ווסט סייד, ממש ליד הבית ככה שנגמרו התירוצים. רד פארם הוא סוג של מוטציה על גבי מוטציה של בישול בסגנון סיני (אני בכוונה לא אומרת בישול סיני – כמו ההבדל בין חמאה לבין משהו בטעם חמאה שהטעם האמיתי שלו הוא קלקר) (לא שאני אומרת שאוכל סיני הוא קלקר. קלקר היה שיפור מהטעם האמיתי).

בכל אופן, אם תכלו למסעדה סינית אקראית בארה"ב רוב הסיכויים שהמזון שתזהו כאוכל סיני (מוקפץ, נודלס, בקר עם ברוקולי וכו') לא יהיה דומה אפילו לא קצת לאוכל שיוגש לכם במיינלנד סין, והסיבה היא שהאוכל בסין ממש מגעיל ואף אחד שלא נמצא על סף רעב לא יאכל אותו (זוכרים את המסריחול?) ולכן דורות של מהגרים עידנו את קשת הטעמים והפכו אותה ליותר מתונה, שומנית ואהובה על החיך המערבי. הם גם השכילו להוציא את העצמות מהנתחים של הבשר לפני שמגישים אותם לשולחן , לשטוף חלק מחומרי ההדברה שנמצאים על הירקות, להפסיק להתייחס לסחוס כאל חלק מאכל לגטימי ולהוסיף עוד מרכיבים לרוטב מלבד המים שבהם שחה הבשר שנה שעברה.

אז ברד פארם לקחו את העניין עוד שני צעדים קדימה והם מציעים בישול סיני מקורי ועדכני, שנשען ממילא על העיבוד האמריקאי הקיים לאכול סיני, ככה שהקשר בין המסעדה לבין אוכל סיני מסתכם בעיקר בחלק מהשמות של המנות.

ודווקא טעים ברד פארם, ובאמת גם יצירתי. למשל, אפשר לאכול דים סאם פקמן, עם ארבע רוחות רפאים (במילוי שרימפס), והאגרול מגיע עומד בתוך חתיכת מלפפון ונראה כאילו הסתפר לכבוד האירוע. הדים סאם מנגו מגיעים בצורה של תמנונים קטנים, ואפשר גם לקבל דים סאם בקר על שיפוד. חוץ מזה יש גם שלל מנות נודלס, אורז מוקפץ וכו'. רוב המנות מיועדות לחלוק עם שאר יושבי השולחן ככה שהכי כיף להגיע בקבוצה גדולה ולנסות את רוב התפריט (זה נכון כמעט תמיד). הכלל אצבע שאנחנו גיבשנו עומד על שתי מנות לאיש אם אתם רעבים בצורה בינונית, וחמש מנות לזוג אם אתם רעבים בצורה רגילה. (אם אתם ממש ממש ממש רעבים כדאי לשקול ללכת למקום אחר).

זה הפקמן דים סאם, שזאת מנה שכל שולחן מזמין (והאוכל באמת קצת יותר טעים כשהוא בצורה של פקמן)

אוקיי, הגעתי להחלטה, זה נראה כמו תמנון

בעצם… גם זה נראה כמו תמנון

אז האוכל מוצג יפה, כן. והוא גם טעים נורא. וגם השירות סבבה לגמרי כי הוא חברותי ושירותי אבל לא מתלהב ומתיימר.

אתם מרגישים אבל? (כמו שבדרך כלל כשעומריקי מתקשר חצי שעה לפני שעמדתם ללכת למקום שקבעתם?)

אז האבל הוא המחיר. לא שיותר נורא נורא יקר ביחס למסעדות אחרות שהלכנו אליהן,  הממוצע של ארוחה (כשלוקחים בחשבון שגם שותים משהו) יהיה עשרים דולר למנה, ככה שאם הייתם רעבים בצורה בינונית יהיה אפשר לצאת באזור הארבעים דולר לאיש, ואם אתם דיי רעבים אז באזור השישים דולר, שזה עוד גבולי וסביר למחירי ניו יורק. הבעיה היא שההרגשה שלי היא שאוכל סיני אמור להיות זול מאוד, נגיד, לשלם עם שטר של חמש דולר ולקבל עודף זול מאוד, ככה שתמיד אני מרגישה שהמחיר קצת יותר מידי יקר עבור אוכל סיני.

מצד שני, אם תוציאו לעצמכם מהראש שבאתם לאכול אוכל סיני ותעמידו פנים שבאתם סתם למסעדה שמושפעת קלות מניחוחות אסייתים המחיר פתאום נעשים הרבה יותר סבירים. אלטרנטיבית, אפשר ללכת למסעדה לחגוג אירועים פחות משמעותיים (נגיד, לא יומולדת או יום נישואים, אבל למשל אניברסרי שישי לפעם הראשונה שהתנשקתם, או חצי יומולדת לחתול).

כמו עומריקי, המסעדה יפה מחוץ וטעימה מבפנים. פעם הבאה תפסיק להבריז כבר יא מעפן.

השורה התחתונה:

ארוחה לארבעה שכללה שמונה מנות עלתה 126 דולר (לא כולל טיפ), ובהזמדנות אחרת ארוחה לשניים עלתה 85 דולר (היו ארבע מנות), ככה שארוחת ערב של בין 30 ל 40 דולר לראש עדיין נמצאת התחום הלא מאוד יקר.

לפרטים נוספים:

רד פארם – ברודווי 2170 (יש עוד סניף בווסט וילג')

החורף הגיע למחוזותינו ואיתו עלייה בכמות האומללות של אוריאל, במיוחד לאור העובדה שהוא לקה בצינון קל. מכיוון שכולכם תקועים בבית בשלג החלטתי להראות לכם שיכול להיות יותר גרוע, עם פוסט אורח חדש של אוריאל.

***

במחזה ריצ׳ארד השלישי של שייקספיר עומד ריצ׳ארד הגיבן ואומר ״Now is the winter of our discontent״,  החורף של חוסר המרוצות – כלומר סוף עידן הלא מרוצים. נחמד לו. [ספויילר אלרט] בגלל זה הורגים את המניאק בסוף המחזה. כאן בניו יורק זה לא עובד ככה : כאן חורף זה בשביל אומללות, ואין מומחה באומללות כמוני. חינוך פולני, מרירות כועסת ושכיחה, ומזל אסטרולוגי ״נעכס״ הפכו אותי לאנין טעם בכל מה שקשור בסבל. וכאן עם השלג והקור, עם האוויר היבש שהורג את האור ואת האף, ההסקה שהופכת את הבית לסאונה, הבוץ והעצים נטולי העלים? זה העונה של העם שלי.

ולכן שהפרינססה העירה אותי משנת הישרים שלי ביום שבת קר ואפור, ידעתי שאת היום אבלה בקיטורים, טרוניות, וסבל. אך הפרינססה עם האנרגיה הסאדיסטית שלה, ראתה לנכון גם את הפינה הקטנה והעצמאית שעוד נותרה לי להרוס.

התחלנו את היום שלנו במסע ל-New York Reliquary museum שנמצא 15 דקות הליכה מהתחנה הקרובה לו של הסאבוואי (כי זה בברוקלין), מה שהייתי בטוח שיעשה לי כוויות קור וסוף סוף אולי יקטעו לי בוהן, אבל לא- השמש יצאה ונהיה נעים.

ה-Reliquary museum זה מוזיאון הפיצ׳עפקס והשמונצלך של ניו יורק. כל פעם יש שם תערוכות על נושאים בהיסטוריה של ניו יורק שמודגמים באמצעות מזכרות שאנשים עם טעם פעם זרקו לזבל. התערוכה שאנחנו ראינו היתה על הקלאסיקה של הבישול האמריקאי – ה-donut (הסופגניה הזאת שהעם השמן והמטומטם הזה אוכל כל הזמן). למדנו על ההסטוריה של הסופגניה במלחמות העולם כאוכל לעידוד החיילים, למדנו על התיעוש והמעבר מהכנה ביד למכונות, ועד לרשתות כגון Dunkin Donuts. כמו כן ראינו פוסטרים על איך ליידי אמורה לאכול את הסופגניה – והשיא: איך להרזות עם דיאטת 6 דונטים ליום. זה שבר את רוחי לגמרי (ולא לפעם האחרונה באותו יום) אחרי שחצי שנה אני מנסה להרזות ע״י אכילת סיבים תזונתיים (סוודר בצלחת) ושלל ירקות חסרי טעם. זהו, הייתי צריך הפוגה- צריך אוכל.

ככה ה"מוזיאון" נראה מבחוץ, שזה כבר מעורר חשד

שמונצלך א'

שמונצלך ב'

…וגם דברים שקשורים לדונאטס

החלטנו ללכת למסעדה לבראנצ׳ בשם Egg שנמצאת רק עשרים דקות הליכה בכפור. וכשהגענו ראינו שיש תור ויש 14 קבוצות לפנינו. חדר ההמתנה לא היה מחומם והיה בו טמפרטורה נעימה של 12- מעלות צלסיוס (אם אתה בכלל מסוגל למצוא צלסיוס איפה שהוא). כבר התכוננתי להיפותרמיה הממשת ובאה, ואל המדרון הנעים אל עבר המוות והנה המארחת קוראת לנו כי כל ה-14 קבוצות לפנינו קפאו למוות או ברחו והשאירו אותנו הבאים בתור.

כיאה לברוקלין, זאת היתה מסעדה היפסטרית. במחוג נרשמה חריגה של לפחות 2 סטיות תקן מהמאגניבות הממוצעת במסעדה. חלק מהמאגניבות של המסעדה היתה בזה שמספקים מפה חד פעמית לשולחן וצבעי פנדה, כדי שההיפסטרים יוכלו לבטא את הנפש העדינה והאומנותית שלהם בזמן שהם מחכים שהמנות שלהם יגיעו. הפרינססה ישר עתה על הצבעים וציירה ציור שלי אוכל פואה גרה (הילדה מאוד מוכשרת ואנחנו לא מבינים למה לא לוקחים אותה לכיתת מחוננים). המסעדה כמוכן היתה בסימן הדיאטה שלי, ולכן תם אכלה לחם בריוש ממולא בגבינה ובביצה, ואני אכלתי עגבניה מטוגנת ו-ham biscuit with grits. האוכל היה בהשראת דרום ארצות הברית וז'אנר ה-comfort food (או במינוח הטכני cardiomyopathy ). כיאה לאוכל שאמור לחמם ולספק, הוא היה שומני פחממתי ובעל תחושה של בית (ושל ניחוח סטאטינים שנקח בעתיד) והתפוצצנו לגמרי.

אם מציירים ציור וצריך לרשום לידו מה ציירתם, כנראה שאתם לא מוכשרים במיוחד :-(

אחרי שהעלנו קילו נטו בשומן רווי והכנו את דרכינו להשתלבות מלאה בחברה האמריקאית דרך סכרת, החלטנו לחגוג את לימודינו על תרבות הדונאטים ע״י אכילת דונאטים. המליצו לנו על חנות דונאטים שהשתמרה בדרכה משנות ה-50 שנוסדה, ושם ישבנו ואכלנו דונאט בטעם red velvet שהיה יבש ודוחה ועוד דונאט שגם הוא היה מזעזע. עד כאן הכל בהתאם לציפיות.

תכל'ס הטעם מזכיר את דאנקין דונטס, אבל המקום עצמו יותר "אותנטי"

ואז בא השיא של היום… מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדר. יודע שבשבילי בית מרקחת זה כמו בית כנסת וחדר הרופא הוא קודש הקודשים. שמענו שליד המקום של הדונאטים יש בית מרקחת שנבנה על חורבות מועדון דיסקו ישן, ושלא שינו את המבנה. ואכן כך הדבר! ממסדרון כניסה צר לחלל ענק שפעם רקדו בו והסניפו קוקאין, ועדיין מעטר אותו כדורי דיסקו למעלה. סוף סוף אני נכנס למקדש האקמול שבאמת נראה כמו מקדש! לא רק זה, אלה שכדורי הדיסקו עודדו אותי לפצוח בסגנון הריקוד הייחודי לי – 50% דיסקו, 50% ריקודי עם ו-100% גורם לפרינססה לרצות למות. זה היתה חוויה טובה, ונראה לי כזאת שקירבה ביננו (או שקרבה את הפרינססה לקבר. לא ממש מצליח להבין את ההבדל ברוב המקרים).

ועכשיו כשאני כותב את מילים אלה יורד שלג בחוץ, ובניו יורק סופה. אין טמפרטורה נוחה בשום מקום: בבית חם ומבהיל, ובחוץ קפוא. האוכל שהכנתי לארוחת ערב מקפץ לי במעיים כמו להקת מריאצ׳י של תיקנים אשר מנגנים על מחבת לוהט תוך כדי הדלקה וכיבוי של האור (מי מלך של מטאפורות, מי?), והראש שלי דואב מהחפירות של הפרינססה על הסאבווי או שחור ופתור או משהו בסגנון ואני חושב לעצמי: כיף לסבול בניו יורק.

***

[בחזרה אלי]

אם זה קצת נחמה, גם אני סבלתי מאוד מהעריכה של הפוסט הזה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון השמונצלך – שדרת מטרופוליטן 370, ברוקלין

אג – רחוב צפון 5 מספר 135, ברוקלין (עובר החודש בלוק הצידה -בדקו את הכתובת החדשה באתר). סה"כ החשבון היה 35 דולר (כולל מיסים, לא הזמנו אלכוהול) לשתי ארוחות בוקר לשני אנשים, ככה שאפילו לא יצא יקר במיוחד.

פיטר פן דונטס – שדרת מנהטן 727, ברוקלין

Rite Aid Pharmacy – נמצא ממש ליד פיטר פן דונטס.