רציתי לספר היום בבלוג על הראמן הכי טעים בניו יורק אבל קיבלתי כמה תגובות שאני כותבת יותר מידי על אוכל אסיאתי . אז במקום לספר על הראמן הכי טעים בניו יורק, הנה סיפור על מסעדה איטלקית יקרה אך בינונית ובשביל לוודא שזה ילמד אותכם לקח, נתתי לאוריאל לספר לכם עליה.

***

היה זה לילה קר ואפל. רחובותיה המנוכרים והרטובים של גוט'הם הציצו מבעד לחלונות הסלון, ובעוד זוג נבגד בחלון ממול צעקו זעקות שבר של סופם של דברים – אני עצמי הייתי משופד על מבטה החודר שלה. ההיא שאין שניה לה. לא יכולתי להמשיך להישיר מבט אליה, והזזתי מבטי אל האור הכחול של מסך המחשב. האור הסינטטי הארור הדגיש את עורי החיוור דמוי הגוויה, והעמיקו את ארובות העיניים השחורות והעמוקות שלי ואת קווי הצער על פרצופי.

"אז מה?" היא שאלה "נעשה את זה מחר?". אני שתקתי והבטתי בכוס הוויסקי לצד המחשב. גמעתי לגימה ארוכה והרגשתי את השריפה בגרון מתמזגת עם הכאב בפה, ואת טעם הכבול השרוף מתערבב במרירות שציפתה את גרוני. כוס הזכוכית נקשה בשולחן ובסחרור הנוזל החום הסתובבו להם גם הסודות, והזיכרונות ואותו נושא שיחה עצור שעמד באוויר ביננו כמו גוויה מהגרדום שהזבובים מהווים החברה היחידה שלה.

"אם לא מחר, אז אף פעם לא" סיננתי במרירות. בהתרסה. "זהו ההזדמנות היחידה". לא במסעדת המבורגרים עסקנו, גם לא במסעדה אסייתית של אותן קוריאניות – כי אם מסעדת כוכב מישלן איטלקית בקולומבוס סירקל, מעוז העושר של העיר האפלה הזאת.

היא הרימה את גבתה בנזיפה חרישית על החוצפה שלי ונשפה מהסיגריה שלה. האור הבוער של העשבים הציתו את תאוותי כמו להבת הגיהנום, ואז אמרה במתינות "אם נלך על זה – דאג לומר בהזמנה שזה היום הולדת שלי. שיהיו מקומות טובים ליד החלון". השפלתי מבטי בחזרה למחשב ותקתקתי את ההזמנה. ידעתי שהסיפור הזה רק מתחיל, והמערכה הבאה תבוא מחר.

אור הירח השתקף בשלג המאפיר ביציאתנו מתחנת הרכבת התחתית בקולומבוס סירקל. נצנוץ המים הנוטפים זלגו באיטיות מהחיטים של פסלי הפילים שסבבו את הכיכר. החליפה והעניבה שלבשתי כבר ליוו אותי בנסיעות רבות, בחדרי ישיבות ובארים מעושנים ועיניים שלא מרפות ממני גם בשנתי. היא לבשה שמלת קוקטייל אדומה שליטפה את גופה ותקשרה בשורות כמו חיזיון תעתועים של נווה מדבר במוחו הקודח של נווד אבוד בסהרה. גם הגרון שלי יבש, וליקקתי את שפתי עת שדמי רתח מבפנים.

המדרגות המכניות הביאו אותנו לקומה השנייה בקניון ואל המארחת. "אהה, נערת היום הולדת!" היא הצהירה בידיעה חצי חיוך חצה את פנייה לשניים, מה שהקנה לה מבט של נשר החג מעל ומצפה למותי. הרגשתי צמרמורת רוקדת לה על גבי. זאת חייבת להיות מלכודת!

הושבנו אל מול החלון ואני שוב לא יכולתי להביט בעינייה – לכן הסתכלתי על הכיכר המושלגת, ועל הענפים העירומים של העצים בסנטרל פארק. עירומים מעלים כמו שאני עירום ונטול הגנות ממבטה. הסתכלתי על השלג הצח, וייחלתי שגם אני שוב אוכל להיות נקי ולבן, ללא הזכרונות, ללא הכאבים, ללא העיניים האלה מביטים בי דרך עננת הסיגריה.

"מה הן הבליטות האלה שם בכיכר?" שאלה אותי. "אולי אלה ראשים של מלאכים" עניתי "תקועים בקיפאון כמו תינוק שמת בלידה, ולא יכול לצאת אל אוויר העולם".

"באמת?" היא ענתה לי, "לי זה נראה יותר כמו חסה.."

***

 המלצר הגיח מעבר לנהימת האמריקאים הרעשנים מאחורינו ושאל אם אנחנו מוכנים להזמין. הזמנתי יין ברברסקו של המרקזי די גרסי, פלטת נקניקים, מנה ראשונה כל שהיא, פסטה ממולאת בבשר כבש ( Agnolotti ), והיא הזמינה צלעות חזיר עם רוטב אוזן הים( Maiale  -Abalone) .  המלצר עזב אותנו ואני התנועעתי באי נוחות בכיסאי. פתאום המלצר חזר, וביקש שוב את שם היין. מסתבר שזה שכח אותו בדרך להקליד את ההזמנה. פעם שלישית חזר המלצר ועל צווארי הרגשתי עגלת זעה יורדת. הקירות התקרבו אלי והרגשתי שהמלכודת קרובה – הרי לא ייתכן שבמסעדה כזו השירות יהיה כל כך חובבני!

השקנו את כוסות היין שלנו והבטנו בנוף. "אני אוהב אותך" לחשתי לה, בעוד המלצר האומלל מנסה להניח את מגש הנקניקים הגדול פי ארבע מגודלו של השולחן שלנו. "אכפת לכם אם נשים את היין על הרדיאטור?". מבטנו הצליבו דרך ענן המבוכה שעטף את השולחן דרך שדה הפירורים שלא ניקו בעודי מחכה לתשובתה להכרזתי. לבסוף נשענה אחורה בכיסאה ואמרה "אתה יודע מה אני ממש רוצה?" היא אמרה חיוך יודע לועג לי – "אני ממש רוצה לראות נושאת מטוסים"

 המנות התחלפו והסתחררו מולי  כמו הרוח בעוד הערב ממשיך ובעוד המלצר שוכח להגיש את אחת המנות, מסתבך עם מזיגת המים ומתעכב עם הגשת תפריט הקינוחים.

 "יום הולדת שמח יקירה"  אמרתי לה בעוד קוביה קטנה של שוקולד הונחה לפניה עם נר יום הולדת בודד אחד. "למה לוקח להם כל כך הרבה זמן להביא את החשבון?" שאלה, ופניה מוארות באורו הקטן של הנר. "נמאס לי כבר ואני רוצה הבייתה".

לקחתי אותה בחזרה לביתה לאחר לא פחות מ255 דולר (מתוך זה 77 על היין) שהושארו אצל אותו מלצר מוכה יגון. כאב המלכודת של התשלום השאיר אותי חלול ודואב, כמו שאפשר להיות רק בעיר הצפופה והחשוכה הזאת. עברנו בדרך בכיכר היפה וצפינו בשלג הנמס. "אני דיי בטוחה שזה חסות" היא אמרה.

***

A Voce בכיכר קולומבוס