ארוחת בוקר יפנית מסורתית כוללת בתוכה אורז (כמובן), סוג כלשהוא של ביצה (אהובה במיוחד היא ביצת האונסן, שמבושלת באופן דומה לביצים עלומות), ירקות מוחמצים וכנראה גם איזה דג צלוי. במחשבה שנייה, ארוחת בוקר יפנית דיי דומה לשאר הארוחות היפניות בחלקים אחרים של היום. אבל היא בבוקר וזה מה שחשוב, בגלל שדרוש אופי דיי מיוחד להיום מסוגל לקום בבוקר ולנשנש דג צלוי. בצורה דומה, דרוש אופי מאוד מיוחד להעיר את אוריאל ששקע בחמרמורת קלה ולגרור אותו עד לברוקלין כדי לנשנש ארוחת בוקר יפנית. במחשבה שנייה, לא דרוש כזה אופי מיוחד, הוא פשוט ספציפי מאוד. סוג אופי שחולקים אותו מנהיגים גדולים אחרים כגון קים ג’ונג איל, קארל הגדול וגי’נגס חאן. צריך פשוט אופי רודני – ופרולטריון המום ועייף מידי בשביל להתווכח. רצוי גם שיהיה לכם לוגו, הנה, משהו כמו זה:
אז נסענו בקו הסאבווי הידוע ביותר לשמצה והרחקנו עד לוויאמסבורג כדי להגיע לאוקונומי, שמתפקדת כמסעדה יפנית במהלך היום ובלילה מחליפה את שמה ליוג’י ראמן ומגישה, ובכן, ראמן. אבל כמו שדיברנו אנחנו התייצבו שם כבר בעשר וחצי בבוקר ומזל שכך, כי המקום פיצי ולא מקבל הזמנות מראש. יצא שחיכינו רק רבע שעה בערך אבל בזמן הזה התור מאחורנו גדל אקספוננציאלית. כל השאר דווקא היה מאוד מינימליסטי, כמו למשל שבמסעדה יש רק שני שולחנות (מה שאומר שאם אתם זוג, שכנראה תצטרכו לחלוק את השולחן עם זוג נוסף) ועוד חמישה מקומות על הבר. וזהו. ושיש רק מנה אחת בתפריט, למרות שהיום הייתה גם בחירה לגבי הדג הצלוי.
בזמן שחיכינו, מידי פעם כשנפתחה הדלת ענן מתוק של ריח דגיגי הגיע לנחיריי, מה שמאוד שימח אותי ודכדך את אוריאל אפילו יותר. מצד שני, כשהצלחנו להיכנס וראינו כמה חמודה המסעדה הקטנה הזאת, וכמה מגוונים השפמים של היפסטרי המקום (בכל זאת וויאמסברג) חזר קצת הצבע לפנים של אוריאל.
התפריט הבטיח ואכן קיים. תוך מספר דקות הונחו בשולחננו קערת אורז ומרק המיסו המצופה, ביצת אונסן מתובלת במעט צ'ילי ויצירת אומנות מרכזית במרכז השולחן:
לפעמים זה ממש לא נעים לאכול מצלחת שמסודרת באופן כל כך נאה ומסודר. במחשבה שנייה, קשה מאוד לא להתפתות לכזה עושר ומגוון של צבעים וטעמים. דרוש אופי מאוד מיוחד לאכול ארוחות בוקר יפניות, ואם לא ניסיתם אני מציעה שתתחילו בקרוב.
***
השורה התחתונה: שתי ארוחות +תרופה להאנגאובר הסתכמו בחמישים דולר לזוג. שווה!
לפרטים נוספים (לא שבאמת יש מלא פרטים באתר שלהם) : אוקונומי, רחוב איינסלי 150, ברוקלין
אזהרת ספויילר – הפוסט הבא מיועד לניו יורקרים בלבד.
.
.
.
.
.
.
גם לכם יש את החבר הזה שמגיע לעיר פעם בכמה חודשים לענייני עבודה, מבלה את כל הזמן שלו במידטאון בין המשרד להולידיי-אין-אקספרס שתקעו אותו בו, מביט בתיעוב קל (וחשש כבד) על העיר ומפטיר לעומתכם "אני לא מבין איך אתם גרים פה? מלוכלך פה, מגעיל, העיר הזאת היא…היא יותר מידי בשבילי" ?
ואיך אתם מסבירים לאותו חבר / קולגה את הקסם של לקום בבוקר ולנשום זיעת בית שחי של זרים בסאבווי? את האושר והנוחות שהן שדה התעופה לה-גוורדיה? את הפעם שראיתם במו עינכם איש מחרבן ברחוב והפעם ההיא ששילמתם 13 דולר על כוס קפה העיר?
אז הדרך היא כזאת: קחו אותו להוטל שנטל לבראנץ' הכי טוב של החיים שלהם.
(העלתי את הציפיות, הא?)
אבל באמת, יש בראנץ' של חול ויש בראנץ' של קודש, וזה באמת אחד הטובים בעיר (ויש לי בעל שכל כך נמאס לו מבראנצ'ים שהוא לא מוכן בכלל לקום מהמיטה בימי ראשון בבוקר כדי להוכיח את זה). קודם כל, הוטל שנטל נמצאת בלואר איסט סייד, אחת השכונות המעניינות והפחות מתוירות בעיר, ועוד בבלוק מכוסה גרפיטי ושאר גועל כללי. אם קבעתם עם החבר והסאבווי החליט פתאום לרוץ אקספרס בלי התראה מוקדמת ומצאתם את עצמכם ברחוב 391 בברונקס ואיחרתם והוא נותר מחכה לכם ברחוב, בקור, לבד, ומשועמם ואז אתם נכנסים למקום שנראה כאילו הוא בית הוועד של פתח תקווה לגימלאי מפלגת הליכוד, עם שני גרמי מדרגות נטושים והחבר כבר על גבול הייאוש המוחלט…
ואז מתחיל הקסם.
כי המקום נראה ומרגיש כאילו נכנסתם לספק בר וויסקי סודי בשנות העשרים, אבל לאחד כזה שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליו, ספק גינה פרטית – אבל כזאתי שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליה.
הנה, זה נראה ככה:
ומידי פעם תגיע לשם להקת ג'ז להנאים את זמנכם, והנה, זה נראה ככה:
ואז גם תשכנעו את החבר לקחת איזה קוקטייל של בוקר מבין שלל קוקטילי הפירות המיוחדים שיש במקום (ואם החבר לא רוצה, אז פשוט תשכנעו ביותר כח) כי אין כמו קצת אלכוהול כדי להניע את גלגלי האנרגיה, גם בחבר הפקפקני ביותר. אחרי שכולם נרגעים אפשר להתחיל לדסקס אם התפריט, שכולל וארייציות מעניינות על כריכים, סלטים וחביתות, והכל עשוי בסגנון צרפתי קליל (=עם הרבה חמאה) ומוקפד (=עם הרבהההההה חמאה).
קשה לי להמליץ על מנות כי הכל היה מאוד טעים, אבל זכורים במיוחד לטובה אגרול של בוקר, שזה כמו כריך קרוק מיסיור, אבל עם הגבינה וההאם כבר בתוך האגרול, והפיצת-כמהין הלבנה שזה כמו רדיד בצק דק מכוסה בגבינה, שבבי כמהין וקצת עלים ירוקים. כמובן שהבייצים פלאפיות ואפילו קיש החלבונים שאכלנו (מתכון בדוק לחוסר טעם משווע) הפתיע במוצלחותו.
הבאנו לשם כבר כמה חברים והמתכון בדוק. הם מתרווחים בכסא, עושים לחיים קטן, מביטים מסביב ואז זורקים "דווקא ממש נחמד פה".
ואז מגיע האוכל.
בשלב הזה, הרווחתם עוד נקודות כי החבר כבר קיטלג אותכם כאנשי העיר הגדולה (גם אם אתם מבלים את רוב הפסקות הצהריים בצ'יפוטלה). (כמובן, אגב, שמי שמצאה את המקום והכירה לי אותו היא מיירה, נסיכת הלואר-איסט-סייד).
לקראת הסוף, החברים כבר יסכימו שהעיר יפה ומיוחדת, ומבטיחים לבוא לבקר שוב בהקדם. זה הזמן לקנח בכוס קפה קטנה, להישען בסיפוק ולדעת, שעזרתם לעוד חבר להבין מה אתם מוצאים בעיר הנהדרת הזאת, תחושה שתימשך לפחות עד שהוא יגיע לשדה תעופה וייתקל בתור של שעתיים וחצי לשיקוף לתמיד.
השורה התחתונה: לא זול פה. המחיר לראש בממוצע יהיה באזור ה 50 דולר, וזה עוד לפני דרינקים וטיפ (שפה, תלוי באיזה שלב של אלכוהוליזם בעלכם נמצא, מייקר את המחיר בעוד 20-30 דולר לבן אדם). אבל שווה.
החורף הגיע למחוזותינו ואיתו עלייה בכמות האומללות של אוריאל, במיוחד לאור העובדה שהוא לקה בצינון קל. מכיוון שכולכם תקועים בבית בשלג החלטתי להראות לכם שיכול להיות יותר גרוע, עם פוסט אורח חדש של אוריאל.
***
במחזה ריצ׳ארד השלישי של שייקספיר עומד ריצ׳ארד הגיבן ואומר ״Now is the winter of our discontent״, החורף של חוסר המרוצות – כלומר סוף עידן הלא מרוצים. נחמד לו. [ספויילר אלרט] בגלל זה הורגים את המניאק בסוף המחזה. כאן בניו יורק זה לא עובד ככה : כאן חורף זה בשביל אומללות, ואין מומחה באומללות כמוני. חינוך פולני, מרירות כועסת ושכיחה, ומזל אסטרולוגי ״נעכס״ הפכו אותי לאנין טעם בכל מה שקשור בסבל. וכאן עם השלג והקור, עם האוויר היבש שהורג את האור ואת האף, ההסקה שהופכת את הבית לסאונה, הבוץ והעצים נטולי העלים? זה העונה של העם שלי.
ולכן שהפרינססה העירה אותי משנת הישרים שלי ביום שבת קר ואפור, ידעתי שאת היום אבלה בקיטורים, טרוניות, וסבל. אך הפרינססה עם האנרגיה הסאדיסטית שלה, ראתה לנכון גם את הפינה הקטנה והעצמאית שעוד נותרה לי להרוס.
התחלנו את היום שלנו במסע ל-New York Reliquary museum שנמצא 15 דקות הליכה מהתחנה הקרובה לו של הסאבוואי (כי זה בברוקלין), מה שהייתי בטוח שיעשה לי כוויות קור וסוף סוף אולי יקטעו לי בוהן, אבל לא- השמש יצאה ונהיה נעים.
ה-Reliquary museum זה מוזיאון הפיצ׳עפקס והשמונצלך של ניו יורק. כל פעם יש שם תערוכות על נושאים בהיסטוריה של ניו יורק שמודגמים באמצעות מזכרות שאנשים עם טעם פעם זרקו לזבל. התערוכה שאנחנו ראינו היתה על הקלאסיקה של הבישול האמריקאי – ה-donut (הסופגניה הזאת שהעם השמן והמטומטם הזה אוכל כל הזמן). למדנו על ההסטוריה של הסופגניה במלחמות העולם כאוכל לעידוד החיילים, למדנו על התיעוש והמעבר מהכנה ביד למכונות, ועד לרשתות כגון Dunkin Donuts. כמו כן ראינו פוסטרים על איך ליידי אמורה לאכול את הסופגניה – והשיא: איך להרזות עם דיאטת 6 דונטים ליום. זה שבר את רוחי לגמרי (ולא לפעם האחרונה באותו יום) אחרי שחצי שנה אני מנסה להרזות ע״י אכילת סיבים תזונתיים (סוודר בצלחת) ושלל ירקות חסרי טעם. זהו, הייתי צריך הפוגה- צריך אוכל.
ככה ה"מוזיאון" נראה מבחוץ, שזה כבר מעורר חשד
שמונצלך א'
שמונצלך ב'
…וגם דברים שקשורים לדונאטס
החלטנו ללכת למסעדה לבראנצ׳ בשם Egg שנמצאת רק עשרים דקות הליכה בכפור. וכשהגענו ראינו שיש תור ויש 14 קבוצות לפנינו. חדר ההמתנה לא היה מחומם והיה בו טמפרטורה נעימה של 12- מעלות צלסיוס (אם אתה בכלל מסוגל למצוא צלסיוס איפה שהוא). כבר התכוננתי להיפותרמיה הממשת ובאה, ואל המדרון הנעים אל עבר המוות והנה המארחת קוראת לנו כי כל ה-14 קבוצות לפנינו קפאו למוות או ברחו והשאירו אותנו הבאים בתור.
כיאה לברוקלין, זאת היתה מסעדה היפסטרית. במחוג נרשמה חריגה של לפחות 2 סטיות תקן מהמאגניבות הממוצעת במסעדה. חלק מהמאגניבות של המסעדה היתה בזה שמספקים מפה חד פעמית לשולחן וצבעי פנדה, כדי שההיפסטרים יוכלו לבטא את הנפש העדינה והאומנותית שלהם בזמן שהם מחכים שהמנות שלהם יגיעו. הפרינססה ישר עתה על הצבעים וציירה ציור שלי אוכל פואה גרה (הילדה מאוד מוכשרת ואנחנו לא מבינים למה לא לוקחים אותה לכיתת מחוננים). המסעדה כמוכן היתה בסימן הדיאטה שלי, ולכן תם אכלה לחם בריוש ממולא בגבינה ובביצה, ואני אכלתי עגבניה מטוגנת ו-ham biscuit with grits. האוכל היה בהשראת דרום ארצות הברית וז'אנר ה-comfort food (או במינוח הטכני cardiomyopathy ). כיאה לאוכל שאמור לחמם ולספק, הוא היה שומני פחממתי ובעל תחושה של בית (ושל ניחוח סטאטינים שנקח בעתיד) והתפוצצנו לגמרי.
אם מציירים ציור וצריך לרשום לידו מה ציירתם, כנראה שאתם לא מוכשרים במיוחד :-(
אחרי שהעלנו קילו נטו בשומן רווי והכנו את דרכינו להשתלבות מלאה בחברה האמריקאית דרך סכרת, החלטנו לחגוג את לימודינו על תרבות הדונאטים ע״י אכילת דונאטים. המליצו לנו על חנות דונאטים שהשתמרה בדרכה משנות ה-50 שנוסדה, ושם ישבנו ואכלנו דונאט בטעם red velvet שהיה יבש ודוחה ועוד דונאט שגם הוא היה מזעזע. עד כאן הכל בהתאם לציפיות.
תכל'ס הטעם מזכיר את דאנקין דונטס, אבל המקום עצמו יותר "אותנטי"
ואז בא השיא של היום… מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדר. יודע שבשבילי בית מרקחת זה כמו בית כנסת וחדר הרופא הוא קודש הקודשים. שמענו שליד המקום של הדונאטים יש בית מרקחת שנבנה על חורבות מועדון דיסקו ישן, ושלא שינו את המבנה. ואכן כך הדבר! ממסדרון כניסה צר לחלל ענק שפעם רקדו בו והסניפו קוקאין, ועדיין מעטר אותו כדורי דיסקו למעלה. סוף סוף אני נכנס למקדש האקמול שבאמת נראה כמו מקדש! לא רק זה, אלה שכדורי הדיסקו עודדו אותי לפצוח בסגנון הריקוד הייחודי לי – 50% דיסקו, 50% ריקודי עם ו-100% גורם לפרינססה לרצות למות. זה היתה חוויה טובה, ונראה לי כזאת שקירבה ביננו (או שקרבה את הפרינססה לקבר. לא ממש מצליח להבין את ההבדל ברוב המקרים).
ועכשיו כשאני כותב את מילים אלה יורד שלג בחוץ, ובניו יורק סופה. אין טמפרטורה נוחה בשום מקום: בבית חם ומבהיל, ובחוץ קפוא. האוכל שהכנתי לארוחת ערב מקפץ לי במעיים כמו להקת מריאצ׳י של תיקנים אשר מנגנים על מחבת לוהט תוך כדי הדלקה וכיבוי של האור (מי מלך של מטאפורות, מי?), והראש שלי דואב מהחפירות של הפרינססה על הסאבווי או שחור ופתור או משהו בסגנון ואני חושב לעצמי: כיף לסבול בניו יורק.
***
[בחזרה אלי]
אם זה קצת נחמה, גם אני סבלתי מאוד מהעריכה של הפוסט הזה.
אג – רחוב צפון 5 מספר 135, ברוקלין (עובר החודש בלוק הצידה -בדקו את הכתובת החדשה באתר). סה"כ החשבון היה 35 דולר (כולל מיסים, לא הזמנו אלכוהול) לשתי ארוחות בוקר לשני אנשים, ככה שאפילו לא יצא יקר במיוחד.
היה לנו יום של כיף בניו יורק, ויקיר הבלוג וחביב המערכת(בעלי) התנדב נודב לכתוב על זה פוסט. הנה התוצאה:
***
ניו יורק עיר גדולה. כשאני אומר גדולה, אני מתכוון ענקית. מליוני אנשים, בניינים שמסתירים את השמיים, רעש בלתי פוסק של מוניות מצפצפות וסירנות של אמבולנסים,ריח באוויר של ווניל מהדוכן שמוכר אגוזים מתערבב עם ריח הזבל והביוב של כל השאר. ולפעמים זה יותר מדי… לפעמים אתה רוצה לסגור את העיניים, האזניים ואת האף ולדמיין את עצמך במקום אחר. אז כשהמשרד עולה לך על העצבים, הגיע זמן להסתובב קצת בעיר המדהימה הזאת!
יש אנשים שבשלב הזה הולכים לטבע (איכס, יש שם ג'וקים ויתושים ואין איפה לקנות מאקרונים). יש שהולכים לים (רק זה מה שחסר לי, לראות אשה בת 70 בביקיני ולהתחכך בחול שבבגד ים). יש שעושים ספורט (אף פעם לא הבנתי למה אנשים בהתנדבות עושים דברים כואבים. ויש לי תיאוריה שנשימות כבדות גורמות לטמטום:ראיתם פעם כלב שמסביר על מכניקת קוונטוום? לא? לא חשבתי). ויש כמונו שהולכים להסתובב בעיר ולהנות מדברים שיש רק בניו יורק.
כשהפריננסה שלי לקחה יום חופש, נדרנו שנעשה יום כיף. אז קמנו בבוקר והתחלנו בארוחת בוקר מזינה ב-Alice's Tea Cup. זהו בית תה חמוד בפינה של הבלוק שלנו שכולו ב-theme של עליזה בארץ הפלאות. יש בו מאות סוגי תה וילדות קטנות שמסתובבות עם כנפיים של פרפרים. אנחנו שתינו תה, אכלנו ביצים ואפילו שכנעתי את הפרינססה ש-Scones זה דבר טעים.
משם המשכנו לסיור מודרך חינם ב-Grand Central Terminal. גראנד סנטרל היא תחנת רכבת שנבנתה בתחילת המאה-20 ותוכננה לרומם את הגוף, הדעת והנפש (זה בניגוד ל-Penn Station המודרנית שנבנתה בשנות ה-70 על חורבות התחנה הישנה ותכליתה לשכנע אותך שסיביליזציה היתה טעות). זה בניין יפייפה מתקופה היפה ביותר של הארכיקטורה המודרנית (סגנון ניאו-קלאסי), והיה פעם חלק מהפיתוח של שדרת פארק וחלק משכונה של בנייני מגורים בסגנון Art Deco שנהרסו כדי לבנות גורדי שחקים. בגראנד סנטרל עוברים כל יום לפחות מיליון איש שזה יותר מנמל התעופה JFK ביום העמוס ביותר שלו (ובניגוד ל-JFK לא גורם לך לרצות להתאבד). הסיור מרתק ומעלה כל מני אנקדוטות וסיפורים מעניינים. יש שני מדריכים שלשניהם סיורים שונים לגמרי – מומלץ ללכת פעמיים ולשמוע בנפרד כל מדריך.
ומה זה יום חופש בלי לחגוג במסעדה יקרה בלי שום פרופורציה? לאור ההצלחה האחרונה שלנו בעסקיות צהריים מוזלות במסעדות איטלקיות מהודרות הלכנו ל-Ai Fiori,מסעדת כוכב מישלן בסגנון איטלקי. שהזמנתי מקום במסעדה נאמר לי שלגברים חובה להגיע עם ג'אקט (מילת קוד ללהגיע בחליפה), ולכן אני לבשתי את החליפה שהפרינססה הכי פחות אוהבת. כשהגענו התבאסתי לראות שחצי מהסועדים באו במכנסיים קצרים, סנדלים, ובלי ג'אקט. סתם הלכתי בחום בסיור עם חליפה. קארמה וכל זה. הפרינססה הסבירה את זה בזה שאותו שבוע היה – Restaurant week וכל עמי הארץ (היבוסים והפריזים בעיקר, קצת ארמים גם כן) הולכים למסעדות שבד"כ לא היו מרשים להם להכנס בדלת. מה אני אגיד לכם על Ai Fiori (בצהריים, ייתכן שזה שונה בערב) ? טעים שם. אפילו מאוד טעים. אבל לא וואו. שום מנה לא הפילה אותנו (בניגוד מוחלט לדל פוסטו) אבל ללא ספק זה היה טעים יותר ממסעדה איטלקית רגילה. והעסקית ממש זולה ומשתלמת (החצי בקבוק יין הלבן שהזמנתי עלה יותר מארוחה לבן אדם).
קנה מידה של 1:1
אז מה הבעיה? (כן, ברור שיש בעיה. אני כותב את הפוסט הזה, לא הפרינססה. זוכרים אותי? אני זה ששונא מסעדות) הבעיה שהמנות קטנות בצורה מגוחכת. כמו תפריט טעימות של 2 מנות ולא 30. אם לא הייתי מתמלא מלחם (אני בד"כ במסעדות לא נוגע בלחם) הייתי ישר הולך לאכול פיצה. אבל במקום זה פוצצתי את עצמי בלחם כי רציתי ללכת הביתה להוריד את החליפה.
ומה הוא חלק הכרחי בכל חופש? הרי ענגנו את הדעת (גראנד סנטרל), ענגו את הגוף(Ai Fiori) – הגיע זמן לענג את הנפש. דרך הגוף. מכיוון שאני הייתי תפוס (אתם חושבים שזה קל ללכת כפוף כל היום? זה לא מכאיב לצוואר כשמסתכלים על החזה של כל בחורה שעוברת ברחוב? לא מכאיבים את הגוף שמתעלפים משתיית יתר של אלכוהול?) והפרינססה היתה משועממת הלכנו למסאג' סיני ליד הבית. למי שלא מכיר מסאג' סיני (Qi Gong Tui-Na) זוהי טכניקת מסאג' מאוד שונה מהמסאג' המערבי או התאילנדי. במערב משתמשים בעיסוי כדי לשחרר שרירים ולתת תחושה של רגיעה ושלווה. השיטה הסינית היא יותר רוחנית – היא מעוניית להוציא מהאדם את דמותו האמיתית. הרי ידוע שהסינים המציאו את האטריות ולכן השיטת עיסוי שלהם בנויה להפוך אדם לאיטריה על ידי לישה, קיפול, ורידוד. בסוף אתה מתייחד עם האמת הפנימית שלך – קרי, אתה נהיה איטריה.
וכך הסתיים לו יום חופש בעיר הגדולה. הפרינססה היתה כל כך בטראומה מהמסאג' שהיא ברחה בחזרה למשרד. רא-מן.
***
השורה התחתונה: היין עלה 48 דולר. עסקית צהריים שכוללת שתי מנות עולה 42 דולר. לא יקר אבל לא ממש משתלם.
לגבי אוכל מקסיקני: למרות שאוכל מקסיקני נחשב על ידי רבים כאחד מחמשת מטבחי היסוד הפופולרים ביותר בעולם (ביחד עם סיני, איטלקי, הודי ובוא-נאכל-בבית) יש שתי סיבות לכך שהוא לא פופולרי במיוחד בבלוג: 1)זה אוכל מקסיקני ו-2)אוריאל שונא אוכל מקסיקני מאז הפעם ההיא שהוא היה במקסיקו ואכל רק אורז ושעועית במשך שלושה שבועות תמימים.
לגבי בראנץ': הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת לגבי בראנצ'ים בניו יורק זה שהתפריט, ולא משנה לאיזה מסעדה תלכו, תמיד יכיל את אותן מנות שיכללו וארייציה של "משהו עם ביצים" ו"משהו דמוי פנקייק/פרנץ' טוסט". הדבר השני שאתם צריכים לדעת לגבי בארנצ'ים זה שניו יורקים מתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתים על בראנצ'ים ככה שכמעט אי אפשר למצוא שום דבר מלבד"משהו עם ביצים" ו"משהו דמוי פנקייק/פראנץ' טוסט" לאכול בימי שבת וראשון בבוקר.
אבל רק כמעט.
הבלוג וכותבתו בדרך כלל מתחשבים ברצונותיו של אוריאל אבל הפעם הבלוג ואורחיו עלו במספרם על אוריאל (וגם, הזמנתי מקום ואתם יודעים, לא נעים לבטל)ככה שיצא שהלכנו גם לבראנץ' ועוד למסעדה מקסיקנית. לפני שתתחילו לתהות אם מסמכי הגירושין כבר נחתמו או אם עוד אנחנו במו"מ לגבי מי מקבל את החתולים, חשוב שתדעו שתפריט ה"אכול ככל יכולתך" שמוצע בבראנץ' במאיה מכיל גם מרגריטות ללא הגבלה. וזה אכן ללא הגבלה כלומר, אפשר להזמין כמה מנות שרוצים מהתפריט וכמה מרגריטות שרוצים. המנות עצמן מגיעות בגודל של טאפאס ככה שאפשר (ורצוי) להזמין משהו כמו שלוש-ארבע מנות לכל בןאדם. הנאגלה הראשונה שהגיעה לשולחן נראתה בערך ככה:
אין לי תמונות של שאר המנות שהגיעו כי הן נזללו בזריזות לפני שהספקתי לצלם
אז מבחינת אוכל מקסיקני יש פה קלאסיקות כמו טאקוס וטורטיות עם שלל מילויים שהכוכב שלהם היה מילוי בקר בבישול ארוך, סביצ'ה ים מצוין, מרק צ'ילי חריף מצוין וגם כמה מנות לא רעות לצמחוניים כמו לחם שטוח עם פטריות וקווסילדה דלעת. כמובן שזה בראנץ ולכן יש גם "משהו עם ביצים" שמקרה הזה הוא הואובוס רנצ'רוס שזה סוג של חביתה עם רוטב עגבניות ובצל ושעועית וגבינה. גירסת ה"משהו דמוי פנקייק/פרנץ' טוסט" פה היא פאן דולצ'ה שזה בעצם סוג של לחם מטוגן עם בננות וריבת חלב. יאמי! מי שמראה סימני גסיסה בשלב הזה יכול לקחת גם קערת פירות שמוגשת עם קצת צ'ילי לאוורור הסינוסים אחרי ששת כוסות המרגריטה שרוקנתם במהלך הארוחה.
עכשיו תכפילו את זה בחמש ותקבלו את כמות הקינוחים שאכלנו
האווירה במקום יכולה להיות קצת רועשת, במיוחד אם בשולחן לידכם יש קבוצה של עשר בחורות שהגיעו לעיר לחגוג מסיבת רוווקות (הייתי מצפה שהם יהיו יותר בהאנג אובר ופחות רעשניות, אבל בסדר, מזל טוב) אבל המחיר – 35 דולר יותר ממצדיק את זה. אם אתם מתכננים ביקור באזור ההמלצה החמה שלי היא ללכת בחברת כמה שיותר אנשים כי ככה אפשר לטעום כמעט את רוב התפריט.
אם ההורים שלכם בעיר אני אפילו עוד יותר ממליצה ללכת למאיה. במיוחד אם יום לפני גררתם אותם לראות את הסרט היפני העדין והרגיש האנטאי קומן על גיבור על שלובש תחתונים(משומשים) של בחורות על הפרצוף ועכשיו הם מרגישים קצת חלשים וזקוקים לכמה מרגריטות לעזור להם לעכל את החוויה.
שורה תחתונה: טעים ולא יקר. שווה ללכת בחבורה גדולה.
פיקניקים זה דבר נהדר בגלל שהם כוללים שני דברים שאני מאוד אוהבת: אוכל ורביצה. (אוריאל מוסיף וגם אלכוהול). מה יותר נחמד מלקחת סלסלת גבינות ובאגט לפארק ירוק ולבלות קצת זמן איכות עם הבנזוג שכולל בעיקר קריאה בספר והתעלמות מהבנזוג? אה, צריך *להכין* דברים לפיקניק אתם אומרים. אז ככה, פה נכנס מוריי'ס לתמונה.
ברוכים הבאים למוריי'ס, חייכם לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר
קודם כל זאת חנות גבינות בחסד ומהמפורסמות שבעיר. מהצד השני של דלפק הגבינות הארוך נמצאים גבינאים מוסמכים שישמחו לעזור לכם למצוא את גבינות חלומותיכם וגם יפנקו בכמה טעימות כדי להיות בטוחים שזאת שבחרתם היא האחת (או החמש-שש).
ארוך וכיף
יש להם גם קורסים לענייני גבינה והנחמד שבהם נקרא Cheese 101 שבמהלכו שותים הרבה יין ואוכלים הרבה גבינות וגם לומדים (קצת) על גבינות (אבל ממש קצת). נכון שאם מטיילים בעיר אז לא בהכרח קורס גבינות זה מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלכם אבל אם זה כבר הביקור ה 21 או ש(טפו טפו טפו לא עלינו) אתם אפילו גרים בעיר, זאת חוויה ממש כייפית לנסות. עוד משהו שאני אוהבת זה התיאורים היצירתיים שיש להם לפעמים לגבינות ("חשבתם שזה הדבר הכי מסריח שהרחתם בחיים? חשבו שוב, זה אפילו יותר מסריח"!").
מתחת לחנות ישנן מערות יישון גבינות, וגם לשם אפשר להגיע עם סיור מודרך בתיאום מראש(בתשלום). גם בסיור הזה – נחשו מה? – אוכלים הרבה גבינות. אוריאל ואני היינו בסיור הזה לפני כמה שבועות ובעוד שאני הייתי צריכה להתאפק לא לגעת בכל הגבינות אוריאל היה צריך להתאפק לא לפלרטט עם כל הבחורות.
זה ממש מערה! בחיי שגם אני הופתעתי. מאחור ניתן לראות את אוריאל מפלרטט.
בקיצור, אם אתם באזור אז כנסו וקחו לכם כמה סוגי גבינות להנאתכם ולמהדרין ניתן להוסיף גם נקניקים. באגטים משובחים ניתן למצוא ליד הקופה וכדאי לוודא שבחרתם גם כמה בירות ללגום. לכו מספר מטרים עד לוושיגנטון סקוור פארק והתחילו בתהליך הפקנוק במרץ. תפסו פינה להשתזף בה (אפשר להביא שמיכה מהבית), נשנשו גבינות, קראו ספר והתעלמו מבעלכם. ההנאה מובטחת!
נ.ב. – יש דוכן של מורייד בגרנד סנטרל, ליד הכניסה של רחוב לקסינגטון. אם אתם באזור אפשר למצוא גם שם גבינות טעימות אם כי אופציות הפיקנוק באזור פחות מוצלחות.
ארוחת בוקר זה הארוחה החשובה ביותר של היום. החשיבות של ארוחת הבוקר עולה בבקרים שבהם אוריאל בהנג אובר ונעשה אקסטרא רטנוני ולא מוכן להכין לי אוכל בעצמו ואני נאלצת לצאת מהבית לשדות זרים (ועוד בבוקר). יש כמה פרמטרים חשובים לארוחת בוקר כהלכתה. אחד, המקום חייב להיות קרוב לבית כי כשאוריאל בהנג אובר הוא לא אוהב לנסוע בסאבווי. שתיים, המקום צריך להיות מסוגל להכין בלדי מרי על בסיס סאקה כי אוריאל טוען ששערה של הכלב זו תרופה להנג אובר והוא לא אוהב וודקה. שלישית, צריך לא להיות תור.
זה היה התור כשעוד היה קר. בשביל לצלם את התור היום צריך עדשה עם זווית מאוד רחבה.
שני מקומות בשכונה עונים לרוב הקריטריונים (טוב, גם שתיים מתוך שלוש זה טוב) מתחרים בהם ראש בראש: גוד אינף טו איט ופופ אובר קפה. בשניהם יש מגוון מאפים עם חמאת תותים. (אגב, כשרק הגעתי לפה חשבתי שחמאת תותים זה המצאה ספציפית של מקום מסוים עד שלשמחתי גיליתי שזה ממרח נפוץ במחוזותינו. הידד לאמריקה). בשניהם יש תפריט ארוך המכיל שלל חביתות וביצים בשלל צורות הכנה עם שלל תוספות. בשניהם אפשר לבחור פנקייקים או מאכלים מתוקים אחרים כאלטרנטיבה לחביתה המסורתית, שניהם בכלל לא מגישים סלטים (הידד 2!) לשניהם יש בלדי מרי על בסיס סאקה, בשניהם יש תור ארוך מאוד לחכות בו אלא אם כן באים מאוד מוקדם ובשניהם יש מלצרים מאוד חביבים שמוכנים לשנות בשבילי את המנות אחרי שאני מבלבלת להם בשכל שאני מעדיפה ביצים מקושקשות ולא חביתה. מה שנקרא "פנינים שכונתיות".
יושבים על הבר בגוד אינף טו איט וזוללים פנקייק ובייקון
ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לכתוב על חביתות או על ביצים ואחרי שהקדשתי לעניין מחשבה רבה זה מה שיצא לי: כלום. סה"כ קשה עד בלתי אפשרי להרוס חביתה טרייה והאמריקאים, כאומה, מבינים בארוחות בוקר. לעומת ארוחות בוקר ישראליות אין הרבה גם מה להגיד על סלטים או על ירקות מכיוון שאלו לא מרכיבים שבכלל קיימים כאן בהקשר של ארוחות בוקר. אגב ובלי שום קשר לשני המקומות האקסטרא חביבים עלי שהמלצתי עליהם בפוסט הזה אחד ההמלצות האהובות עלי לאורחים חדשים היא ללכת איך שמגיעים לניו יורק על הבוקר אחרי הטיסה לדיינר הראשון שמזדמן בדרך ולהזמין כל פריט בתפריט כל עוד הוא מגיע עם בייקון (לא שזה אתגר מסובך במיוחד). שפע השומניות מצופה לרפד את הקיבה ולהכין אותכם כהלכה לביקורכם באמריקה.
מילקשייק מסורתי (פופ אובר קפה)
ובחזרה לאפר ווסט סייד, יש כמה הבדלים קטנים בין שני המקומות בשכונה: גוד אינף טו איט הוא קצת יותר טרנדי בעוד שפופ אובר קפה הוא קצת יותר במסגנון דיינר מסורתי, ויש בו מגוון טיפה יותר גדול של קוקטלים. מצד שני, בפופ אובר יש מילקשייקים טעימים. בסופו של דבר, בהפרש קטן מאוד אבל משמעותי מנצח הפופ אובר קפה עם הברקה ממזרית שנקראת "פופאובר" שזה בעצם בריוש מגודל ואקסטרא פלאפי ואוורירי מגיע כתופסת כמעט עם רוב המנות בצירוף…חמאת תותים. גן עדן.
תכלס כתבתי את כל הפוסט הזה רק כדי להשוויץ בפופ אובר שאכלתי
לפעמים, אני שמחה שאוריאל בהנג אובר.
שורה תחתונה: שניהם מומלצים, אני אישית אוהבת את פופ אובר קפה טיפ טיפה יותר. אוריאל יותר אוהב את גוד אינף טו איט. בשניהם אין שום סיכוי לקבל קפה סביר, אגב. ארוחת בוקר בלי קוקטלים תעלה באזור ה 40 דולר (למרות שמאוד מומלץ לשתות משהו על הבוקר, זה עוזר בהתמודדות עם הסופ"ש).
לפרטים נוספים:
פופ אובר קפה, שדרת אמסטרדם 551 (בין רחוב 86 ל 87).
