אני לא מתביישת להגיד שאני מתה על מחזות זמר. בסה"כ אני אישה ואין שום דבר מביך בלהודות בזה. למעשה, רק השבוע כשאוריאל היה בחו"ל עלה במוחי הרעיון המבריק ללכת לראות הצגה לבד בלי שהוא יתלווה אלי ויקטר במהלך כל הערב ובלי שאני  אצטרך לתקוע בו מרפקים כדי להפסיק את הנחירות שלו כשהוא נרדם. שמחה וטובת לב קמתי ביום ראשון בבוקר (בצהריים, גם פה לא השתפרתי בקטע של הלקום מוקדם בבוקר) והלכתי לראות איזה כרטיסים מוזלים יש היום בדוכן הטיקטס. שיקאגו זה סרט שמאוד אהבתי וראיתי כבר מלא פעמים והכי כיף זה לראות מחזמר שאתה כבר מכיר את השירים שלו ועוד קיבלתי מקום מצוין, כמעט על הבמה עצמה אז בכלל תענוג.

אני לא יכולה להגיד שלא נהנתי, כן נהנתי. נהנתי לאכול נקניקיה לפני הכניס לאולם, נהנתי מזה שהייתי יכולה לראות את השיער  בבית שחי של השחקנים, נהנתי לזמזם בלב את השירים ונהנתי שאני לא צריכה לסבול את הקיטורים של אוריאל.

פחות נהנתי מכל השאר, למרות שקנה המידה היחידי שיש לי הוא הסרט. את רוב הבמה תופסת קופסה גדולה בה יושבת התזמורת (התזמורת, של כ 10 נגנים בערך נמצאת על הבמה עצמה) מה שמשאיר לשחקנים רק פס צר בקדמת הבמה. לא הייתה להקת שחקנים גדולה וגם אותם תלבושות (סקסיות, אבל בכל זאת) ליוו את השחקנים מההתחלה עד  לסיום.

אולי יש דקויות בהפקה שחמקו מבינתי אבל כשאני הולכת לראות מחזמר בברודווי אני רוצה לראות שואו גדול ונוצץ, אני רוצה שזה יהיה יותר קסום מהסרט- לא פחות. פה הייתה הרגשה ממש של צמצום ומינימליזם שלא כל כך תאם את הציפיות שלי אז בסך הכל לא הייתי ממליצה על המחזמר הספציפי הזה לחברים.

בדרך החוצה קניתי פרצל, גם ממנו נהנתי.

שורה תחתונה: ככה ככה

לקריאה נוספת: שיקאגו המחזמר בתאטרון האמבסדור בניו יורק