לא יודעת אם אנתוני בורדיין הוא טבח טוב, אבל מה שבטוח – הוא מספר סיפורים מאוד מעניינים. אוריאל ואני התמכרנו לאחרונה לתוכנית החדשה שלו שמופקת על ידי CNN ונקראת Parts Unknown. בגדול, טוני עושה את מה שהוא עושה ממילא, כלומר, משתכר וזולל אוכל, אבל הפעם הוא עושה את זה במקומות נידחים במיוחד בעולם (כמו קולומביה, רוסיה, האמזונס ודטרויט).

הבעייה היחידה עם התוכנית היא שהיא עושה אותי רעבה. ומסוקרנת. ככה שעכשיו אני גם רוצה ליסוע לפרו לחופשה (בניגוד לדעתו של אוריאל שרוצה ליסוע למקום שיש בו תרבות וסיביליצזיה, כלומר, אירופה). וגם רעבה.

…וכך יצא שמצאנו את עצמנו ביום שישי בערב במסעדה פרוויאנית.

המטבח הפרוויאני מאוד מעניין בגלל שהוא משתמש בחומרי גלם מקומים וייחודים לפרו וניזון מהשפעות אינקה, ספרדיות, סיניות, וגם אירופאיות. מה שזה אומר זה בעיקר שלא הבנתי חצי מהמילים בתפריט, שלזוג סנובים כמונו זאת הייתה פגיעה קשה ביותר באגו. אוריאל מייד הזמין פיסקו סאואר כדי להתאושש. הפיסקו הגיע ספק נוזל ספק קציפה, ואחרי שרחרחתי אותו בחשדנות (וגיליתי שיש בו חלבון לא מבושל) אני התאוששתי עם אופציה יותר בטוחה שכללה סנגרייה.

בתפריט עצמו יש מלא סביצ'ה (יאי!) ומנות קטנות להתחלק בהם (יאי!) ועוד המצאה שנקראת "פינת השף", שכוללת מנות זמניות וניסיוניות של השף. החלטנו להתנסות בהכל.
ראשית, התחלנו עם סביצ'ה קורבינה (סוג של דג) עם בצל וליים, שהיה קצת פיקנטי ומאוד עסיסי, וכלל אג'י רוקוטו, שגיליתי שזה סוג של פלפל. נשנשנו סלט סלק-אבוקדו, שהיה גם טעים וגם יפה, אבל אני משוחדת לגבי כל אוכל שהוא סגול ו/או וורוד.

אחרי כן הגיעו האמפנדס, שהיו ממולאים בתירס, גבינה, כוסברה ואג'י אמארילו (שגיליתי שזה סוג אחר של פלפל). היה גם צו'קלו, שזה סוג של תירס פרוויאני שמשרים אותו במים והוא הופך שקוף ונפוח) שליוה שני שיפודים של האנגר סטייק.

לפי הניסיון שלי עד כה (שכולל מסעדה פרוויאנית אחת), אם יש מילים שאתם לא מכירים בתפריט רוב הסיכויים שזה או דג או פלפל.

כיף להיות במסעדה עם אוכל מעניין ככה שהחלטנו להישאר לקינוחים. כשעיינתי בתפריט הקינוחים גיליתי שאני אוכל להגשים את חלום חיי ולאכול גלידת קינואה (חלום חיי שנוצר שתי דקות קודם לכן), תארו לעצמכם מה רבה הייתה האכזבה כשנאמר לי שאין את המנה הזאת כרגע. אבל מלבד התקלה הקטנה הזאת, ושירות קצת איטי הייתה חוויה מאוד מוצלחת.

עכשיו אחרי שביססנו שאוכל פרוויאני זה טעים, היעד הבא לחופשה יהיה לימה (או צרפת, הדיונים בנושא עדיין נמשכים).

 השורה התחתונה: 98 דולר (אחרי מס, לפני טיפ) (מתוך זה רק 22 על דרינקים).  לא זול, אבל לא מאוד יקר.

לפרטים נוספים: ראימי, רחוב ווסט 24 מספר 43

כבר מגיל צעיר ידעתי שמה שאני רוצה להיות כשאגדל זה דיקטטורית. עשיתי צעד ראשון בכיוון לפני כמה שנים כשהתחתנתי מה שאיפשר לי לתרגל את כישורי המנהיגות-ללא-חת על צבא של איש אחד(ושני חתולים) ולכן חשתי מוכנה לגמרי לעלות שלב ולפקח (באופן זמני) על קבוצה של ארבעה אנשים נוספים, שהסכימו לחרף נפשם לבוא איתי לטעום אוכל אסייאתי בקווינס, ועוד ברחבת האוכל של קניון חשוד במיוחד.
הסיבה שרציתי ללכת לשם היא כדי להרגיש קרובה יותר (ולו מבחינה רוחנית-קולינרית) למורי ורבי, הלו הוא קים ג'ונג איל. מכיוון שאין לי עדיין ויזה לבקר בצפון קוריאה, ביקור בקניון אסייאתי בקווינס שיש בו אך ורק דוכנים אסייאתים (שלא לדבר על אך ורק תפריטים בשפות זרות ברובם) הוא קרוב מספיק.
הקבוצה שלנו נפגשה בבוקר יום ראשון בטיימס סקוור, ואחרי שלושה הקשבים ומסדר קצר לקחנו את רכבת הסאבווי מספר שבע לכיוון קווינס. בדרך תידרכתי את נתיניי חבריי לגבי המטרה הראשונה שלנו: תפיסת שולחן ואחזקתו.
לאחר שהמשימה הראשונה התבצעה בהצלחה (ואחרי שמנעתי מיותר משני אנשים ללכת בו זמנית לשירותים כדי שבכל רגע נתון נישאר לפחות ארבעה אנשים להגן את השולחן) חילקתי לכולם את דפי העבודה שעליהם האומללים הצוות התבקש למלא חוות דעת על כל אחת מהמנות שהזמנו. אחד אחד נשלחו הקורבנות נציגים לבחור מנה ולהביאה לשולחן.

זה אפילו יותר מפחיד מקרוב

מכיוון שאני מנהלת דיקטטורה נאורה אני שמחה לחלוק איתכם את דעת הקהל על כל אחת מהמנות שאכלנו.

אחד הכללים הבסיסים בניהול דיקטטורה גורס שאם העם עובד קשה, אין לו זמן להתלונן

אז מה אכלנו?

דאמפלינג מדוכן #25 (5 דולר לשמונה חתיכות)

אהבנו!

• "נחמד, קצת מימי, לא מלהיב, יותר טעים עם סויה. מגיע עם כרוב שילך טוב עם פלאפל"(ארז)
• "לא רק שטעים, גם מרגיש טרי מאוד, הבצל הירוק גם מוסיף. למה זה special fish? " (שירה)
• "קצת חסר טעם" (אהד)
• "תצילו אותי" (אוריאל)

כדורי תמנון ברוטב טריאקי מדוכן #26 (5 דולר לשש חתיכות)

לא אהבנו!

• "לא מוצלח, יותר מידי רטבים ומיונז" (אהד)
• "אמריקאי, נראה טוב אבל יותר מידי מלא במיונז" (ארז)
• "לא טעים ולא קריספי" (אני)
• "תיבול היתר מנסה לפצות על חוסר הטעם, דיסוננס חזק בין המראה לבין התחושה" (שירה)
• "אני כנראה נענש על חטאים מהגלגול הקודם שלי. הייתי משהו ממש רע, כמו סוחר עבדים או אולי אפילו איש דת" (אוריאל)

טארו קייקס מדוכן #27 (3.5 דולר ל12 חתיכות)

ככה ככה

• "מלא שום וקמחי" (שירה)
• "מטוגן עמוק, תפו"א שכזה, לא משהו" (ארז)
• "העוגות מעולות, הרוטב יותר. שום!!" (מיקי)
• "קמחי" (אני)
• "אני זונח את כל התקוות בכניסה למקום הזה" (אוריאל)

תה Honey Green עם בזיליקום ותה ליצ'י מדוכן בלתי ידוע (3 / 4 דולר)

נרשמה התלהבות.

• "התחושה הראשונה היא "התה הזה קר, צריך לחמם אותו שוב" אבל כשמתגברים על המחסום, איזה כיף! אפילו שלא כל שלוק הצליח למשוך זרעי בזיליקום הארומה הייתה עשירה. זה תה קר בטעם משודרג. התה ליצ'י ממש אבל ממש מרגיש כמו מיץ בטעם ליצ'י" (שירה)
• "התה בזיקליקום מעולה, התה ליצ'י נחמד" (מיקי)
• "טעים בצורה מפתיעה" (אני)
• "למה גם בתה יש ירקות" (אוריאל)

תבשיל (?) ירקות ופטריות מדוכן#3 – 16 דולר (וחמש דולר פיקדון על הכלי שמקבלים בחזרה)

הדיעות מעורבות

• "יש לזה טעם לוואי סיני מגעיל" (אני)
• "נחמד אבל לא מלהיב" (ארז)
• "נראה ממש טוב והירקות במרקם נעים" (מיקי)
• הכל כל כך אבל ממש טעים, הרוטב החמצמץ והמרענן ממש עושה הכל" (שירה, אופטימית כתמיד)
• "מעולה" (אהד, מנומס כרגיל)
• "כואבת לי הבטן" (אוריאל)

Hand pulled noodles מדוכן #11 (6 דולר)

נרשמו תהיות לגבי התבלינים

• "צורת ההכנה מדהימה, הנודלס מוצלח, הבשר נחמד אבל יותר מידי קינמון" (אהד)
• "מאוד טעים, אטריות מעולות ותיבול משובח. היה קינמון במשהו סציפי במרק אבל בעדינות ולא הרס לי. יש איזה תבלין מזרחי – בהרט? חוויאג'?" (ארז בדרך המשי).
• "האם אני מרגישה אניס בפנים? אוי. חבל. גם אם זה כמון זה הורס לי. הבשר עסיסי! אני מרגישה שאם לא היה מפריע לי הטעם הייתי מוצאת את המנה הזאת מוצלחת" (שירה, אם רק לא היה מפריע לה הטעם).
• "האטריות ממש ארוכות" (אני)
• "צר עולמי כעולם הבחור-שעומד-שם-ומכין-את-האטריות" (אוריאל)

Soup Dumplings דוכן #2 (חמש דולר לשש חתיכות + 5 דולר פיקדון)

חביב הקהל

• "נוםנוםנוםנום" (מיקי, מאבד יכולת וורבלית בשלב הזה)
• "בסדר אבל שומני" (אני, מאבדת סבלנות)
• "טעים אבל פחות מהזה שהיה בבמסעדה ההיא. נו, את יודעת, צייני אבל שאכלתי במקצועיות ושירה אכלה בחינניות" (ארז. המסעדה ההיא היא זאת)
• "איזה כיף!!" (שירה)

תבשיל (?) פירות ים מוקפץ  דוכן #16- 25דולר

יוקרתי אבל חריף. יש הפתעה בקדמת התמונה.

• "חריף לי!" (אני)
• "חריף לי, אני עולה באש!" (שירה)
• "חריף אבל טעים" (מיקי)
• "טעים מאוד וחריף" (ארז)
• "אפילו הנפש השחורה שלי פחות חריפה מזה" (אוריאל)

היו לי עוד תכנונים לאכול צפרדעים ושאר מזיקים אבל מנהיג קשוב יודע מתי נתיניו סבלו נהנו מספיק. חזרנו הבייתה עיפים אך שבעים ומרוצים. כשהגעתי הבייתה החזקתי בידי את תמונתו של המנהיג הדגול ולחשתי לו שעוד אשוב.

השורה התחתונה: יצא סה"כ 72 דולר לששה אנשים הרפתקנים (12 דולר לראש, לא רע!) אבל עלול לצאת יותר יקר בטווח הרחוק עם עלות נוספת של טיפולים פסיכולוגים עמוקים לאוריאל. היה כיף ומאוד חוויתי, אבל לא נראה לי שאני חוזרת לשם בזמן הקרוב.

זה הקניון, אם יתחשק לכם לבקר – ממש ביציאה של תחנת 7 ברחוב מיין בפלאשינג.

בדרך כלל כשאוריאל כותב פוסט זה על מסעדה שלא אהבנו במיוחד, כי זה נותן לו אפשרות בריאה להוציא חלק קטן מהמרירות והתסכול שלו ולכן הופתעתי כשאמר שיכתוב על מסעדת בולי – שדווקא מאוד נהננו ממנה. אז מסתבר שאוריאל מצליח להוציא מרירות ותסכול גם בכתיבה על מקומות שאהבנו.

***

הדבר הכי טוב לגבי ניו-יורק זה שאפשר למצוא כאן כל מה שיכול להתחשק לך מכל העולם. בא לך שורש לוטוס או יוזו מיפן? יש. בא לך פלנטיין מהקאריביים? יש. כמהין מפריגור? יש. אטריות משוכות ביד כמו שעושים בסין? יש. רוצה יין בלאו-פרנקיש מאוסטריה? אז אתה אידיוט בלי שום טעם ביין. אבל יש.

רק דבר אחד קשה להשיג בניו יורק: תרבות. זה לא מפתיע, אמריקאים הם סוג מסוים של קופי אדם אשר מה שמבדיל אותם משימפנזות זה ההתקדמות האבולוציונית של שאר קופי האדם קדימה, ובעוד האמריקאים מתבוססים ברפש שלהם הגנים שלהם מנסים לברוח אחורה בזמן לתקופה שהיו בקטריה, מרוב בושה. ואכן הרבה פעמים אני נתקף בגעגועים עזים לסיביליזציה, לטיולים שהיו לי בין הכרמים, לרחובות הישנים, לארמונות העבר, ולאלגנטיות הקלאסית (אני מדבר כמובן על צרפת ואיטליה, לא על ישראל או ניגריה או מדינת עולם שלישי אחרת).
זה לא שלא אכלנו אוכל צרפתי קלאסי מצוין בניו יורק, למשל במסעדת ג'אן ג'ורג': אבל זה לא היה אותו דבר. הכל היה מודרני וסטרילי, וכל המנריזמות היו אמריקאיות מלוקקות (בניגוד לצרפתיות מלוקקות).

כשאמא של הרודנית באה לבקר אותנו, לא חשבתי שיהיה לי הרבה ארוחות מרגשות. במיטב הזמנים הטעם של הרודנית נוטה לקציצות, שניצל, מרק עוף, פיצה עם צ'יפס ושאר הדוגמאות המונומנטליות לבישול עילי שמקבלים עם חך מתקדם- וכשאמא שלה בסביבה שום דבר לא מעניין אותה חוץ מהאוכל של אמא.

אז דמיינו את הפתעתי הרבה כשנכנסנו למסעדת Bouley לדיל ארוחת הצהריים, והרגשתי כאילו עברתי בדלת למקום אחר- שאטו צרפתי או ארמון פורטוגזי מימי הזוהר. את פנינו ברכו מבטאים צרפתיים כבדים, ובדרך לשולחן עפף אותנו ענן ריח של כמהין. באופן מאוד לא טיפוסי למסעדות בניו יורק לא הייתי היחידי המלובש היטב, וים של ג'קטים ועניבות נפרש לפני. כשישבנו בכורסאות מרופדות, הרגשתי כל כולי כמו אציל מתקופת הרג'נסי באנגליה אשר הולך לסעודה שמבשל אנטוין קארם בכבודו ובעצמו.

אלגנטיות של צפרדעים

הרודנית ואני בדרך כלל לא אוהבים תפריטי טעימות: החוויה של לנווט אותם ארוכה ומייגעת ונמשכת שעות רבות, ויש גבול לכמה זמן אנחנו יכולים להעמיד פנים שיש לנו נושאי שיחה משותפים. אולם בבולי יש פשרה אידיאלית בצהריים – תפריט של חמישה מנות כשיש בחירה בין המנות בכל שלב. מכיוון שהיו שלוש בחירות הרודנית רצתה פשוט להגיד למלצר להביא את כל התפריט. אני גלגלתי את עיני כלפי מעלה ושאלתי את ריבונו של עולם (מפלצת הספגטי המעופפת), במה חטאתי שזה מה שמגיע לי בחיים האלה – וחתולו של תקרה הודיע לי שבחיים הקודמים שלי לא שתיתי מספיק אלכוהול. אחרי שהתחננתי מהרודנית שתתנהג יפה, וביליתי את 20 הדקות המצופות ממני בלהסתכל על תפריט היין – הזמנו את האוכל והיין וההרפתקאה התחילה:

הבקבוק יין שהזמנתי היה בורגון לבן אלגנטי ועדין מ-Mersault בהמלצתו האדירה של הסומליה, שכנראה חשב שאני בור ועם הספר כי התכוון למזוג את היין לכוס סוביניון בלאנק. כמובן שמיד בקשתי שימזוג את היין לכוס בורגון, וחזרה השמחה לעיני (עד כמה שיכולה להיות שמחה בעיני).

מנת הפתיחה מן השף הגיעה שהורכבה משני חלקים: קציפת רובארב עם לובסטר ובצד קראקר מלא כמהין עם קודזו יפני. מנת הפתיח היתה מצוינת, וכמובן היה לה את המרכיב הסודי שקושר יחד את הארוחות הכי טובות: יומרנות פלצנית.

למנה הראשונה אני הזמנתי בליני עם סלמון ודגי סלמון. הבליני לא היה דומה לשום בליני אחר שטעמתי בחיי – היה לו מרקם אוורירי שדמה יותר למרנג של Ille flottante מאשר לבצק וזללתי אותו במרץ רב (באלגנטיות ג'נטלמנית כמובן). הרודנית הזמינה צלוחית עם טונה נאה וקצף (מוטיב חוזר בארוחה), והטונה הייתה מלאת טעם ורכה ונמוכה כמו חמאה. אם הרודנית הקדשת הזמינה מרק שעשוי ממני עשבים (כנראה כדי לפצות על איזה שהוא חטא בחיים הקודמים) שהגיע בצבע ירוק זרחני וכנראה היה גורם לכל עז או פרה להזיל ריר. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

למנה השנייה אני הזמנתי פלאן פורצ'יני שהיה כל כך טעים שהרודנית חיש קל החרימה אותו לחיכה והשאירה אותי עם המנה שלה : שלל פטריות יער עם טונה צרובה ואיך לא? קצף. חותנתי הזמינה מנת ביצה שהיתה מלוחה מדי ולכן נשארה לא אכולה. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

פטריות וקציפות

בשביל המנה העיקרית הזמנתי כוס של Chambolle-Musigny מבורגון, ועמדו למזוג לי אותו לכוס בורדולזית! בהרמת גבה שוב ביקשתי כוס בורגון – והנה דוגמא נצחת שעודנו בארה"ב. אני הזמנתי למנה העיקרית ברווז שלווה בפולנטה עם כמהין שהיתה כה טובה שהבנתי שבעצם מעולם לא אכלתי פולנטה כמו שצריך. הרודנית באופן צפוי הזמינה את המנה הבנאלית ביותר (עוף), ואמא הקדשת הזמינה לחי בקר בבישול ארוך. ללא ספק המנה המנצחת היתה הלחי בקר שהיה לה מרקם חמאתי ובושלה ב-Jus בקר, עם קארי וזרעי כוסברה. את העיקריות ליווה מנות קטנות של פירה תפוחי אדמה שהיה טוב, אם כי לא מתקרב לפירה של ג'ואל רובושון שהשף בולי עבד בעבר במטבחו. למעשה, אין הצדקה לחריגה מהמצוינות.

כשהרודנית דיברה על תיק הצד החדש שלה בצבע ירוק – תיקנתי אותה באומרי שזה גוון טורקיז שהיה פופולרי מאוד במצרים העתיקה. הרודנית החלה להטיל דופי בזהות המינית שלי (ומפאת כבוד לאמא הקדשת לא השבתי לה כי הזהות המינית שלי היא תוצר של האופי המסרס שלה). חותנתי הביטה בי במבט מלא חמלה.

לפחות זה לא הגיע בכוס הלא נכונה

מכיוון שהבחירה האלטרנטיבית היתה מרק קוקוס, וששלושתנו לא אוהבים קוקוס, הזמנו כולנו קינוח תותי עם גלידת אמרטו (שהגיע עם הרבה קצף). ולקינוח השני הזמנתי מאפה אגס אנג'ו מקורמל וחותנתי סופלה שוקולד. הרודנית קיבלה צלחת גבינות דשנה וביקשה כוס קולה זירו, והסומלייה כנראה חשב שהיא בורה ועמת הספר כי הוא הגיש לה את זה בכוס קולה, והיא מייד ובלי להסס ביקשה שיחליף לה את הכוס לכוס בורגון.  אני הטבעתי יגוני בכוס קלבאדוס. הכוס נתנה לי מבט מלא חמלה. חיי אינם חיים.

ללא ספק זו היתה חוויה קולינרית אדירה, בסביבה שהזכירה לי כל כך את היבשת הטובה שאני כה רחוק ממנה. לצערי בכל זאת היא היתה בארה"ב והמלצרים האקוודורים לא הצליחו לפצות על ילדותם ביערות הגשם כדי לתת חוויה מושלמת לגמרי, אולם בשבילי אחרי שנתיים במערב הפרוע הארוחה היתה כמו כוס מים לאדם מוכה שמש במדבר.

***

בוליי היא מסעדה יקרה עד כאב, אבל כמו הרבה מסעדות יוקרתיות אחרות יש לה דיל צהריים משתלם במיוחד: 55 דולר עבור תפריט טעימות של חמש מנות. לא מאוד זול אבל ללא ספק משתלם.

לפרטים נוספים:

בוליי 

רבים מכם חושבים שאני עושה לאוריאל רצח אופי בבלוג בגלל שאני מוציאה אותו אלכוהוליסט, מריר ופלצן ואני מודה שזו אכן טעות. אוריאל במציאות הוא אלכוהוליסט מריר פלצן וחסר אמינות. לפני כמה שנים כשטיילנו באיטליה אוריאל סיפר לי על פיצריה קסומה שמגישים בה צ'יפס כתוספת על הפיצה. מייד אורו עיניי וביקשתי שנלך לשם עוד באותו יום, אבל אוריאל היה חייב שנלך לטעום ריזוטו עם פטריות כמהין לבנות. יום אחרי כן ביקשתי שוב שנלך לפיצה עם הצ'יפס אבל במקום זה הוא לקח אותי לציד פטריות כמהין ולטיסה בכדור פורח. התחננתי בפניו שנלך לאכול פיצה עם צ'יפס, אבל עד שהגענו לשם (ביום האחרון לטיול) הפיצריה כבר הייתה סגורה. מאז, אין שבוע שבו אני לא חושבת על אותה פיצה עם צ'יפס, שהייתה כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה.

כשאפרת הייתה פה השבוע יצא המקרה ואחרי דיון ממושך של כ – 4 דקות החלטנו שאנחנו רוצות פיצה (וגם החלטנו איפה) אבל אוריאל התעקש שנבחר מסעדה שעומדת בקריטריונים הנוקשים שלו, כלומר כזאת שתנור הלבנים בה נעשה מיציקה ספציפית של לבנים ומכיל שערה משפמו של אלפונסו פררו לה מרמורה, שיש בה לפחות שלוש סוגי כמהין בתפריט (שחורות, לבנות וכמובן כמהין ירח) והכי חשוב שתקבל ביקורת טובה באתר הנחשב סיריוס איטס.

אז, קארמה היא ביץ', ויצא שבחיפושי אחרי פיצה קרובה וזולה, נתקבלתי בביקורת אוהדת כלפי פיצה עם צ'יפס, וכפיצוי על כל שנות ההמתנה גיליתי כי יש בה אפילו גם נקניקיות.

אפרת ואוריאל התקשו לעקוב אחרי שובל העשן שהשארתי אחרי בריצתי לפיצריה. וכאשר הגענו אכן מייד הזמנתי את פיצה האמריקנה המדוברת שלא איכזבה ואכן הייתה כפי שהובטח, פיצה עם צ'יפס ונקניקיות. אפילו הוגש לי בקבוק קטשופ ברוב חגיגיות.

אני לגמרי מוכנה למות בשלווה עכשיו כשגם ראיתי את ונציה וגם אכלתי פיצה עם צ'יפס. אני לא יכולה לתאר במילים את מידת ההתרגשות שלי לאכול משהו שהוא גם פיצה (ועוד סגנון נפוליטני עם שוליים תפוחים שהוא ממילא סגנון הפיצה האהוב עלי ביותר), ועוד בתוספת של צ'יפס (שזה אחר המאכלים הכי אהובים עלי ביקום), ונקניקיות!

השאלה היחידה שלי היא מאיפה הם הצליחו להשיג נקניקיות זוגלובק פה בניו יורק???

בעצם, אני כן יכולה לתאר את מידת ההתרגשות שלי. זה מרגש כמעט כמו כשההורים שלי לקחו אותי לאכול במק דיוויד באילת, ושהגישו ברד ביחד עם ההמבורגר (במקום הקולה היותר מסורתית) ושגיליתי שניתן לשפר את טעמו של ה'ציפס על ידי טבילתו בברד.

אוריאל זלל מהפיצה שלו שהגיעה (כמובן) עם כמהין ירח, וטען שזה הרוטב בין הטובים שאכל מימי חייו על פיצה.  כולנו הסכמנו גם שהבצק של הפיצה לוקה בחסר בגלל שהוא לא נשאר מספיק פריך והפך להיות סמרטוטי דיי מהר אבל הרטבים היו כל כך טובים שאפשר להחליק את זה. למרות האקטים המזעזעים והשנויים במחלוקת שהיו בשולחן (אני מנפנפת בציפס תוך כדי צהלולי שמחה ואריאל מלקק חתיכת כמהין ישירות מהרגל של המלצר) , לאפרת הייתה את שלוות הנפש שאפשר למצוא רק אצל מבקרים עייפים והלומי ג'ט לג במיוחד, ואכלה את הפיצה שלה בנימוס ועם סכין וזלג.

המחיר לארוחה יצא 80 דולר לשלושה אנשים, (מתוך זה 18 על האלכוהול) ככה שזה בתחום היוקרתי לפיצריות, אבל אין מחיר על הגשמת חלום.

לפרטים נוספים: ריבלטה, רחוב איסט 12 מספר 48

הכל התחיל כשאוריאל מצא איזה מסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר שהוא רצה לנסות. אז הוא הציע שנזמין כמה חברים ושנלך למסעדה. לי לא התחשק בכלל בשר, למיירה קצת כאבה הבטן אחרי שהיא זללה מלא ממתקים, זוהר איבד את הארנק שלו וכך יצא  שמצאנו כולנו את עצמנו במסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר.

וכמן שניתן להבין, על כולנו עברה תקופה קצת קשה ולא היה לי ברור איך חלקי פנים כמו לשון, טחול, לבלב וכליה אמורים בדיוק לעודד אותנו. אני אגב לא הייתי היחידה עם מבט סקפטי. כשמיירה התקרבה למקום והלכה לברר כמה זמן יש לנו לחכות בתור היא העירה על הארומה המסוימת שיש בפנים. זה היה הזמן לגלות שלא רק שאנחנו נמצאים במסעדה שמתמחה בחלקי פנים, אלא גם שהמסעדה היא יפנית אבל בסגנון ברביקיו קוריאני, כלומר הרבה בשר ובעיקר כזה שנצלה על ברביקיו מיוחד שבנוי לתוך השולחן.

אוריאל, שהיה היחיד שלא סבל מדיכאון באותו ערב כבר היה בדרך להזמין לנו מיני מטעמים כגון ריאות מטוגנות, שקי אשכים ובלוטת יתרת המוח אבל חבורת המדוכאים שגם ככה סבלנותם עמדה לפוג הטילה וטו וביקשה מהמלצרית שתבחר בשבילנו ובניגוד לכל הציפיות יצא שהתחלנו עם כמה פורק באנס עסיסיים, טרטר בקר חריף ומיני ספק המבורגרים ספק קבבים שהתחבא בתוכם קצת כבד אווז. ייתכן שכן או לא היה גם כרוב להתחלה.

יתכן שכן ויתכן שלא

אחרי שהמורל טיפה עלה (והסאקה התחיל לחמם את העורקים) הקדשנו את עצמנו לטיפול בשפע חתיכות הבשר המשובחות שנחו אחת אחרי השנייה על הברביקיו השולחני, שכללו גם לשון (יאמי!) קצת בטן של בקר, ועוד כל מיני דברים שאין לנו מושג מה הם. רוב הזמן המלצרית נתנה לנו לצלות בעצמנו את חתיכות הבשר, מה שגרם לכך שעד שאוריאל סיים להתעסק עם הסטופר בטלפון שלו, אני ומיירה אכלנו לו את כל האוכל.

צלייה בפעולה

נתח עסיסי עם ויטמין סי

בזמן שאנחנו אכלנו את הלשון שלנו ראינו בשולחנות לידנו שהם אוכלים דברים הרבה יותר מעניינים, שלימים התברר כנתח צ'אק. שיא הערב היה כשהמלצרית לעיל הביאה סכין באורך חצי מטר על ידית שעשויה מעץ בצורת שועל על מנת לחתוך איתה את חתיכת הצ'אק המפורסמת (שהייתי כל כך טעימה שהזמנו שניים מאלה). בזמן הזה כשלכולנו השתפר מצב הרוח, אוריאל נהייה מדוכא שוב בגלל שלא נתנו לו להזמין נחיר פרה וקצת אוזן.

לא יכולנו שלא לנסות גם את הקינוחים (ובקבוק סאקה נוסף) ולא שאני לא זוכרת מה היה בקינוחים כמו שאני זוכרת את הכפיות שבהן הוגשו הקינוחים! הידית של כל כפית הייתה בעצם בצורה של דמות מצוירת והמלצרית השגיחה בשבע עינים שלא ניקח את הכפיות הבייתה.

אני רוצה כאלה. יש לי יומולדת עוד מעט רמז רמז.

ייתכן שיש למסעדה הזאת איזה קטע עם כלי מטבח מקוריים. בסוף, אחרי כל האיומים הדבר הכי אקזוטי שאכלנו היה לשון, והתלהבתי מכפית.

מצאתי גם ששלושה בקבוקי סאקה משפרים את המצב רוח, גם אם לא התחשק לי בכלל בשר, כאבה לי הבטן או איבדתי את הארנק.

כאן קורה כל הקסם

השורה התחתונה: היה טעים וגם מאוד יקר. יצא סה"כ 460 דולר לפני טיפ, וגם אם לוקחים בחשבון ש 178 דולר מתוך זה היו רק על דרינקים,  יוצא משהו כמו שמונים דולר אחרי טיפ לראש. אבל היה ממש טעים.

לפרטים נוספים: טאקשי,  רחוב הדסון 456

שיר,שהיא חברה שלי מימי האוניברסיטה, היא בדיוק כל מה שאמריקאים הם לא: היא חכמה, משכילה ואוהבת ללמוד. יצא שהיא בילתה מספר שבועות בכנסים בכל המקומות בארה"ב שידועים כבירות אקדמאיות (לאס וגאס, וטקסס) ככה שעד שהיא הגיעה לניו יורק היא הספיקה להשלים את חווית ההטמעות שלה בתרבות המקומית וביקשה שניקח אותה למסעדת ברביקיו (כי איכשהוא בטקסס התפספס לה כי הייתה עסוקה בלהרצות בכנס).

"אוקיי, אני אאתגר אותך" היא אמרה. " דבר שאני מחפשת כבר מלא ולא מוצאת זו שדרת צלעות כזו… לא מה שקוראים לו כאן pork chops, שזה צלע חזיר בתרגום האישי שלי , אלא שדרה של צלעות שצריך לחתוך, ועל כל אחת מהן יש מעט בשר. חושבת שיש לנו סיכוי למצוא כזה?"

אין כמו אתגר קולינרי עבור אוריאל, שכלל לא פחות מארבעים שניות של מחקר באינטרנט עד שמצאנו מספר מקומות פוטנציאלים והשארנו לשיר את זכות הבחירה:

האחד, מקום אותנטי וזול, אבל כזה שאין בו בהכרח מקומות ישיבה והאוכל מוגש בכלים חד פעמיים. השני, היוקרתי, אבל מעונב וגם יקר, וגם זה לא ברביקיו גו'ינט. השלישי, שהיא פשוט מסעדה נחמדה שאפשר לשבת לדבר עם עם חברים שלא ראית הרבה זמן וגם לזלול ברביקיו וגם לא יקר מידי, הלוא היא בלו סמוק.

ההחלטה לא הייתה מסובכת (כלומר, היא כן, אבל דרשתי בתקיפות ששיר תבחר באופציה השלישית ולא היה נעים לה כנראה להתווכח).

אחת הסיבות שרציתי לחזור לבלו סמוק היא העובדה שהייתי שם לפני שנתיים וזה היה כשעוד התגעגעתי לדברים ישראלים כמ קרמבו, שקדי מרק ו"על האש". (היום, אגב, אני כבר לא מתגעגעת בגלל שאת רובם ניתן למצוא בסופר ליד הבית). מה שכן, גיליתי שאין שום קשר בין העל האש שאני אוהבת לברביקיו האמריקאי. הטרמינולוגיה מטעה, אבל הברביקיו פה מתאפיין בבישול אורך ואיטי על חום נמוך, ויש בו נתחי בשר שלא רואים על המנגל ביום העצמאות כמו צלעות ובריסקט – שהם נתחים יותר סיביים ולכן דורשים בישול יותר ארוך מגריל מהיר.

בנוסף, אין להם פה נקניקיות זוגלובק.

אבל זה היה לפני שנתיים. מאז, הטעם הקולינרי שלי התפתח, וכמו שהרגלתי את עצמי לשתות קפה אמריקאי הרגלתי את עצמי גם לברביקיו המקומי אז מאוד רציתי לחזור למקום ההוא ולראות מה דעתי עליו עכשיו. ואכן, כמו שפיתחתי סיבולת ללאס וגאס, היה לי ממש נעים וכיף בבלו סמוק.

לחיי הדוקטורט!

שיר, שרצתה למצות את החוויה אמריקאית הזמינה מנה שכללה דוגמיות משלוש סוגים של צלעות(ביביי ריבס, שורטריס וספייריבס), ואני התפנקתי עם מנה של צלעות בנוסח טקסס, כי הן מגיעות שרופות ופריכות, ובמיוחד, בלי הרוטב ברביקיו המזעזע. אוריאל דבק בעקרונותיו והזמין בריסקט.

אין פה קנה מידה, אבל זה הרבה צלעות והרבה טעים

עכשיו, מילה על בריסקט. בריסקט זה חתיכה שבדרך כלל מגיעה מהחזה של הבקר ובניגוד לחזה עוף שהיא חתיכה רכה וטעימה, אצל בקר היא חתיכה קשוחה ומלאה בשריר. בגלל הסיביות של החתיכה הזאת מה שרצוי לעשות זה לברברק אותה למוות במשך שעות  על גבי שעות בברברוק איטי עד שיוצא ממנה כל המיץ – או ליתר דיוק עד שהיא נעשית מיצית כמו חמאה.

אחרי ההסבר לעיל, החיוך של אוריאל יותר מובן

הם עושים את כל זה לא רע שם בבלו סמוק. יכול להיות שזה לא המקום הכי אותנטי בעולם (בכל זאת, אנחנו לא בטקסס) אבל זאת אופציה נחמדה אם אתם רוצים לשתות בירה, לנשנש צלעות ולפגוש חבירים ותיקים.

בהצלחה בדוקטורט שיר!

השורה התחתונה:  146 דולר לשלושה אנשים, כולל מס. (מתוך זה רק 24 דולר על בירות). לא מאוד זול, אבל המחיר כלל ראשונות, שפע בשר, שלל תוספות וגם עוד קינוח, ככה שעדיין יוצא דיי משתלם.

השורה התחתונה: בלו סמוק , 116 איסט 27

השעה כבר אחרי חצות אבל אוריאל הבטיח שיכתוב פוסט על המסעדה הסינית מהיום (הקהל דרש), ככה שהביקורת להלן נכתבה תוך כדי חריקת שיניים ומבטים מלאים פחד, קחו את זה בחשבון כשתקראו את פוסט האורח הבא של אוריאל.

***

״12 זה מאוחר מדי״ – אמרתי והוספתי ״נגיע לשם לקראת 13:00, ויהיה תור נוראי, את לא זוכרת איך זה?״

אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה Circa 2012

״ אולי יהיה שלג ואף אחד לא יבוא״ היא הגיבה, ואני נתתי לה מבט של חוסר אמונה מהול בבוז.

״טוב, מאוחר מדי – כבר קבעתי״ היא הגיבה בעצבנות. ״ואי אפשר לשנות? אי אפשר להפגש לפני כן?״, והפרינססה הניפה את ידה כדי לסמן לי שזמן הטיעונים שלי פסק והוד מעלתה כבר החליטה את דעתה.

הסיפור הזה מתחיל כשנודע לנו שאווה, חברה טובה של ההורים של הפרינססה, באה לניו יורק לתקופה – וכמובן רצינו לארח אותה ולצאת אתה למסעדה. כשהפרינססה שאלה איזה סוג אוכל בא לה, אווה ענתה שהיא מעוניינת באוכל סיני. מאוכל סיני תם החליטה שהולכים לאכול דים סאם, ואיזה מקום יותר מתאים לקחת מבקר לאכול דים סאם מאשר Nom Wah tea parlor הדימסאמייה הראשונה בניו יורק שכבר אוזכרה בזה הבלוג. הבעיה היא שהפרינססה לא מרגישה רעבה לפני שעות הצהריים, ודים סאם זה מאכל למשכימי קום (שרוצים לאכול ב-11, לא 1), במיוחד בסופי שבוע. אחרת כשמגיעים למקומות הפופולריים (The Golden Unicorn,Nom Wah tea-parlor, וכו׳) יש תורים מטורפים (כמו שאפשר לראות בתמונה לעיל). אני ידעתי שזה ייגמר בטרגדיה. אני ידעתי שזה ייגמר ברע. הצדק בער בעצמותיי ובכל מעודי רציתי לצעוק בשערי העיר כנביא זעם ״צריך לבוא יותר מוקדם!״. אבל מה לעשות, הפרינססה כבר הניפה את ידה.

וכך היה, הגענו לסמטה של הדימסאמייה (שהייתה פעם סמטת פשע ידועה שהמאפייה היתה מסדרת שם מארבים), וראינו עשרות אנשים רעבים מתהלכים כמו זומבים מסביב לכניסה מחכים לתורם להכנס ולחוות קצת חום ואוכל וזכרון של מה זה להיות בן אדם (שוכחים את זה מהר מאוד בקור הניו יורקי כשמחכים בתור). כשהודעתי שההמתנה המשוערת היא לפחות 40 דקות (ולאחר שסיננתי ״אמרתי לך״ בצדקנות יתרה, וקיבלתי גילגול עיניים ומבט מלא שנאה) ייאוש כבד עבר על המחנה, והכנופייה הרעבה הקטנה שלנו צעקה אל מרום אלוהי האוכל בשביל ישועה, וזו הישועה אכן הגיעה כשנזכרתי כשקראתי לא מזמן ב-Serious eats על מסעדה לא רחוקה משם שעברנו אותה בדרך שנקראת Shanghai 456. בימים כתיקונן אין סיכוי שהפרינססה היתה מסכימה כי: 1. זו היתה הצעה שלי 2. כי זה משהו חדש ולא עברנו מסע שכנועים מפרך 3. כי זה הצעה שלי ו-4. כי זה לא היה משהו שבמקרה היה גם רעיון שלה בוזמנית. אבל הקור היה כבד, ואווה כבר נראתה חיוורת – אז בלית ברירה היא הסכימה עם מבט סקפטי (עוד באירופה) והפעמנו אל המסעדה.

בכניסה הפרינססה היתה סקפטית ״לא נראה לי שיהיה כאן דים סאם היא סיננה״, ואני דווקא הייתי אופטימי – בכניסה היה קן גדול של פסלי חתולים בסגנון יפני, ופסל קריסטל מהודר של בוק צ׳וי. ואיך באמת אפשר להתווכח עם חתולים ופסל מהודר של בוק צ׳וי?! ויותר מזה, איך אפשר להתווכח עם זה שחם, אין תור, והפרינססה מוכנה לאוכל ביום רגיל אוכל סיני כל כך שומני ומגעיל שההומלסים האניני טעם של ה-UWS לא היו מוכנים להתקרב אליו.

פסל מהודר של חתול

פסל מהודר לא פחות של בוקצ'וי

כשפתחנו את התפריט ישר בישרתי ״את רואה? כן יש כאן דים סאם!״ ובתגובה העיניים של הפרינססה זזו כל כך אחורה אל תוך ראשה שאני די בטוח שהיא יכלה לתצפת אל תוך האמיגדלה של עצמה. וישר הפרינססה הזמינה שלל דים סאמים כמנות פתיחה לפני שנזמין את האוכל האמיתי. ואם כאן היינו מפסיקים, אזי היינו יוצאים מהמסעדה שבעים ומרוצים. אבל לא, מכיוון שתפריט הדים סאם היה די מינימלי – לא האמנו ששלוש המנות שהזמנו (באו מאודה עם ירקות, Soup dumplings ובאו מאודה/מטוגן עם בשר חזיר) באמת יביאו אותנו על סיפוקנו. התפריט עזר לנו בזה שהוא סימן איזה מנות הניו יורק טיימס אהב (ובכך ניתב אותנו הרחק ממנות אותנטיות שהחך המערבי שלנו לא היה מעריך) ואחרי התלבטות בין צלופחים לבין כתף חזיר החלטתי על כתף חזיר (הצלופח לא נראה כמו צלופח יפני ידידותי, ואני לא סומך על סינים לא בטריות ולא בהיגיינה של דברים מהים) ואווה החליטה על ברווז קריספי. לא הייתי בטוח שזה מספיק אוכל אז הזמנתי מנת צד של rice cakes עם שרימפס ועוף. שיהיה. הזכרתי כבר שיכלנו לשבוע רק מהדים סאם?

אז איך היה? ה-soup dumplings התלוו בחומץ אורז שחור והיו מהטובים שאכלתי (וכאות הערכה אני פיזרתי מרק על הרצפה ועל הג׳ינס והפרינססה סימנה טריטוריית מרק על הסוודר ועל הג׳ינס שלה כמו כן). הדים סאם המאודה עם הירקות היה ככה-ככה (בעגה המקצועית של מבקרי המזון היו קוראים לזה ״מעפן״. אבל זה בלוג פופולרי לאנשים פשוטים, וחבל להכניס לכאן מינוחים טכניים), והדים סאם המטוגן עם החזיר היה מצוין כמו שרק משהו שמטוגן יכול להיות. כבר אמרתי שכאן הכל היה יכול להסתיים ?

זה לבד היה יכול להיות מספיק, כבר אמרנו?

החזיר הגיע עם רוטב מתקתק נהדר וכולו היה נימוך ומתפרק, והברווז היה קריספי אך לח וטעים והתלווה לו רוטב עשיר ושחור וטעים – אבל ההפתעה הגדולה היו ה-rice cakes שהיו מן פסטה מוזרה כזאת שעשוייה מאורז והיה לה מרקם וטעם ממש טעימים. היה כאן כמות אוכל שבקלות היתה מאכילה 4-5 אנשים, אז לא ממש סיימנו חלק נכבד ממנו (היינו צריכים להפסיק בדים סאם. משהו היה צריך לחשוב על זה קודם כדי שיוכל היה להגיד ״אמרתי לכם״. לפעמים אין צדק ביקום).

לא היינו בטוחים שהיה מספיק, אז הזמנו עוד כמה מנות ליתר ביטחון

מכיוון שהאוכל היה טעים, ואנחנו באים ממורשת פולנית גאה (ולכן לא רוצים לבייש את הפירמה ליד חברה של ההורים של תם) ולא נאה לזרוק אוכל, לקחתי את שארית האוכל אתנו (אני רוצה להזכיר שבטירונות היה לי פטור ממשאות כבדים מעל חמש קילו – ואני חושב שעם המעיל שלי היה כאן עילה לקבילה). החתולים נפנפו לנו לשלום בלעג על השקית אוכל הגדולה, והפסל המהודר של הבוק צ׳וי נזף בנו על הפרת הדיאטה וחוסר אכילת הירקות. מכיוון שהמשכנו אח״כ למוזיאון, לא באמת יכלנו לקחת אתנו את זה הביתה. ולכן התחלתי לחפש בצ׳יינה טאון הומלסים כדי לתת להם את האוכל. ודווקא שצריך אותם, לא מוצאים אותם. זה לא תמיד נכון? אף פעם אין הומלסים שצריך אותם? (לפעמים אין צדק ביקום) – ולכן הייתי צריך לסחוב את האוכל אתי כברת דרך (תוך נזק בלתי הפיך לגב שלי). לא נספר מה עשינו אתו בסוף (כדי לא לבייש את הפירמה). סה״כ למרות ששום דבר לא התנהל לפי התכנית, היה כיף וטעים. הפרינססה תקעה בי מבט של זעם, כי הרי זה בטח אשמתי.

***

השורה התחתונה: טעים! ונדיר ששנינו מסכימים על זה במסעדה סינית. זה, והעובדה שאין תור ישר הופכים את המקום לפייבוריט החדש. ארוחה לשלושה אנשים (עם אוכל שמספיק לחמישה) עלה 75 דולר – כולל מס וטיפ.

לפרטים נוספים: שנגחאי 456, רחוב מוט 69

נפתח בהערה מנהלתית: יש לנו חבר טוב בשם עומריקי והסיבה שאתם לא מכירים אותו בכלל היא שעומריקי מעפן וכל הזמן מבריז מתוכניות. בסופ"ש הוא לא רצה לבוא לאכול חמין, הוא וויתר כבר על שתי ארוחות ערב שאוריאל בישל והיום הוא לא רצה להצטרף לארוחת ערב בטענה שהוא עייף.

ודווקא חבל, כי נראה לי שהוא היה נהנה איתנו היום ברד פארם. (תאכל ת'לב).

הסניף המקורי של רד פארם נמצא בוילג' (וזאת כנראה הסיבה שמעולם לא היינו שם) אבל לפני כמה חודשים נפתח סניף שני באפר ווסט סייד, ממש ליד הבית ככה שנגמרו התירוצים. רד פארם הוא סוג של מוטציה על גבי מוטציה של בישול בסגנון סיני (אני בכוונה לא אומרת בישול סיני – כמו ההבדל בין חמאה לבין משהו בטעם חמאה שהטעם האמיתי שלו הוא קלקר) (לא שאני אומרת שאוכל סיני הוא קלקר. קלקר היה שיפור מהטעם האמיתי).

בכל אופן, אם תכלו למסעדה סינית אקראית בארה"ב רוב הסיכויים שהמזון שתזהו כאוכל סיני (מוקפץ, נודלס, בקר עם ברוקולי וכו') לא יהיה דומה אפילו לא קצת לאוכל שיוגש לכם במיינלנד סין, והסיבה היא שהאוכל בסין ממש מגעיל ואף אחד שלא נמצא על סף רעב לא יאכל אותו (זוכרים את המסריחול?) ולכן דורות של מהגרים עידנו את קשת הטעמים והפכו אותה ליותר מתונה, שומנית ואהובה על החיך המערבי. הם גם השכילו להוציא את העצמות מהנתחים של הבשר לפני שמגישים אותם לשולחן , לשטוף חלק מחומרי ההדברה שנמצאים על הירקות, להפסיק להתייחס לסחוס כאל חלק מאכל לגטימי ולהוסיף עוד מרכיבים לרוטב מלבד המים שבהם שחה הבשר שנה שעברה.

אז ברד פארם לקחו את העניין עוד שני צעדים קדימה והם מציעים בישול סיני מקורי ועדכני, שנשען ממילא על העיבוד האמריקאי הקיים לאכול סיני, ככה שהקשר בין המסעדה לבין אוכל סיני מסתכם בעיקר בחלק מהשמות של המנות.

ודווקא טעים ברד פארם, ובאמת גם יצירתי. למשל, אפשר לאכול דים סאם פקמן, עם ארבע רוחות רפאים (במילוי שרימפס), והאגרול מגיע עומד בתוך חתיכת מלפפון ונראה כאילו הסתפר לכבוד האירוע. הדים סאם מנגו מגיעים בצורה של תמנונים קטנים, ואפשר גם לקבל דים סאם בקר על שיפוד. חוץ מזה יש גם שלל מנות נודלס, אורז מוקפץ וכו'. רוב המנות מיועדות לחלוק עם שאר יושבי השולחן ככה שהכי כיף להגיע בקבוצה גדולה ולנסות את רוב התפריט (זה נכון כמעט תמיד). הכלל אצבע שאנחנו גיבשנו עומד על שתי מנות לאיש אם אתם רעבים בצורה בינונית, וחמש מנות לזוג אם אתם רעבים בצורה רגילה. (אם אתם ממש ממש ממש רעבים כדאי לשקול ללכת למקום אחר).

זה הפקמן דים סאם, שזאת מנה שכל שולחן מזמין (והאוכל באמת קצת יותר טעים כשהוא בצורה של פקמן)

אוקיי, הגעתי להחלטה, זה נראה כמו תמנון

בעצם… גם זה נראה כמו תמנון

אז האוכל מוצג יפה, כן. והוא גם טעים נורא. וגם השירות סבבה לגמרי כי הוא חברותי ושירותי אבל לא מתלהב ומתיימר.

אתם מרגישים אבל? (כמו שבדרך כלל כשעומריקי מתקשר חצי שעה לפני שעמדתם ללכת למקום שקבעתם?)

אז האבל הוא המחיר. לא שיותר נורא נורא יקר ביחס למסעדות אחרות שהלכנו אליהן,  הממוצע של ארוחה (כשלוקחים בחשבון שגם שותים משהו) יהיה עשרים דולר למנה, ככה שאם הייתם רעבים בצורה בינונית יהיה אפשר לצאת באזור הארבעים דולר לאיש, ואם אתם דיי רעבים אז באזור השישים דולר, שזה עוד גבולי וסביר למחירי ניו יורק. הבעיה היא שההרגשה שלי היא שאוכל סיני אמור להיות זול מאוד, נגיד, לשלם עם שטר של חמש דולר ולקבל עודף זול מאוד, ככה שתמיד אני מרגישה שהמחיר קצת יותר מידי יקר עבור אוכל סיני.

מצד שני, אם תוציאו לעצמכם מהראש שבאתם לאכול אוכל סיני ותעמידו פנים שבאתם סתם למסעדה שמושפעת קלות מניחוחות אסייתים המחיר פתאום נעשים הרבה יותר סבירים. אלטרנטיבית, אפשר ללכת למסעדה לחגוג אירועים פחות משמעותיים (נגיד, לא יומולדת או יום נישואים, אבל למשל אניברסרי שישי לפעם הראשונה שהתנשקתם, או חצי יומולדת לחתול).

כמו עומריקי, המסעדה יפה מחוץ וטעימה מבפנים. פעם הבאה תפסיק להבריז כבר יא מעפן.

השורה התחתונה:

ארוחה לארבעה שכללה שמונה מנות עלתה 126 דולר (לא כולל טיפ), ובהזמדנות אחרת ארוחה לשניים עלתה 85 דולר (היו ארבע מנות), ככה שארוחת ערב של בין 30 ל 40 דולר לראש עדיין נמצאת התחום הלא מאוד יקר.

לפרטים נוספים:

רד פארם – ברודווי 2170 (יש עוד סניף בווסט וילג')

החורף הגיע למחוזותינו ואיתו עלייה בכמות האומללות של אוריאל, במיוחד לאור העובדה שהוא לקה בצינון קל. מכיוון שכולכם תקועים בבית בשלג החלטתי להראות לכם שיכול להיות יותר גרוע, עם פוסט אורח חדש של אוריאל.

***

במחזה ריצ׳ארד השלישי של שייקספיר עומד ריצ׳ארד הגיבן ואומר ״Now is the winter of our discontent״,  החורף של חוסר המרוצות – כלומר סוף עידן הלא מרוצים. נחמד לו. [ספויילר אלרט] בגלל זה הורגים את המניאק בסוף המחזה. כאן בניו יורק זה לא עובד ככה : כאן חורף זה בשביל אומללות, ואין מומחה באומללות כמוני. חינוך פולני, מרירות כועסת ושכיחה, ומזל אסטרולוגי ״נעכס״ הפכו אותי לאנין טעם בכל מה שקשור בסבל. וכאן עם השלג והקור, עם האוויר היבש שהורג את האור ואת האף, ההסקה שהופכת את הבית לסאונה, הבוץ והעצים נטולי העלים? זה העונה של העם שלי.

ולכן שהפרינססה העירה אותי משנת הישרים שלי ביום שבת קר ואפור, ידעתי שאת היום אבלה בקיטורים, טרוניות, וסבל. אך הפרינססה עם האנרגיה הסאדיסטית שלה, ראתה לנכון גם את הפינה הקטנה והעצמאית שעוד נותרה לי להרוס.

התחלנו את היום שלנו במסע ל-New York Reliquary museum שנמצא 15 דקות הליכה מהתחנה הקרובה לו של הסאבוואי (כי זה בברוקלין), מה שהייתי בטוח שיעשה לי כוויות קור וסוף סוף אולי יקטעו לי בוהן, אבל לא- השמש יצאה ונהיה נעים.

ה-Reliquary museum זה מוזיאון הפיצ׳עפקס והשמונצלך של ניו יורק. כל פעם יש שם תערוכות על נושאים בהיסטוריה של ניו יורק שמודגמים באמצעות מזכרות שאנשים עם טעם פעם זרקו לזבל. התערוכה שאנחנו ראינו היתה על הקלאסיקה של הבישול האמריקאי – ה-donut (הסופגניה הזאת שהעם השמן והמטומטם הזה אוכל כל הזמן). למדנו על ההסטוריה של הסופגניה במלחמות העולם כאוכל לעידוד החיילים, למדנו על התיעוש והמעבר מהכנה ביד למכונות, ועד לרשתות כגון Dunkin Donuts. כמו כן ראינו פוסטרים על איך ליידי אמורה לאכול את הסופגניה – והשיא: איך להרזות עם דיאטת 6 דונטים ליום. זה שבר את רוחי לגמרי (ולא לפעם האחרונה באותו יום) אחרי שחצי שנה אני מנסה להרזות ע״י אכילת סיבים תזונתיים (סוודר בצלחת) ושלל ירקות חסרי טעם. זהו, הייתי צריך הפוגה- צריך אוכל.

ככה ה"מוזיאון" נראה מבחוץ, שזה כבר מעורר חשד

שמונצלך א'

שמונצלך ב'

…וגם דברים שקשורים לדונאטס

החלטנו ללכת למסעדה לבראנצ׳ בשם Egg שנמצאת רק עשרים דקות הליכה בכפור. וכשהגענו ראינו שיש תור ויש 14 קבוצות לפנינו. חדר ההמתנה לא היה מחומם והיה בו טמפרטורה נעימה של 12- מעלות צלסיוס (אם אתה בכלל מסוגל למצוא צלסיוס איפה שהוא). כבר התכוננתי להיפותרמיה הממשת ובאה, ואל המדרון הנעים אל עבר המוות והנה המארחת קוראת לנו כי כל ה-14 קבוצות לפנינו קפאו למוות או ברחו והשאירו אותנו הבאים בתור.

כיאה לברוקלין, זאת היתה מסעדה היפסטרית. במחוג נרשמה חריגה של לפחות 2 סטיות תקן מהמאגניבות הממוצעת במסעדה. חלק מהמאגניבות של המסעדה היתה בזה שמספקים מפה חד פעמית לשולחן וצבעי פנדה, כדי שההיפסטרים יוכלו לבטא את הנפש העדינה והאומנותית שלהם בזמן שהם מחכים שהמנות שלהם יגיעו. הפרינססה ישר עתה על הצבעים וציירה ציור שלי אוכל פואה גרה (הילדה מאוד מוכשרת ואנחנו לא מבינים למה לא לוקחים אותה לכיתת מחוננים). המסעדה כמוכן היתה בסימן הדיאטה שלי, ולכן תם אכלה לחם בריוש ממולא בגבינה ובביצה, ואני אכלתי עגבניה מטוגנת ו-ham biscuit with grits. האוכל היה בהשראת דרום ארצות הברית וז'אנר ה-comfort food (או במינוח הטכני cardiomyopathy ). כיאה לאוכל שאמור לחמם ולספק, הוא היה שומני פחממתי ובעל תחושה של בית (ושל ניחוח סטאטינים שנקח בעתיד) והתפוצצנו לגמרי.

אם מציירים ציור וצריך לרשום לידו מה ציירתם, כנראה שאתם לא מוכשרים במיוחד :-(

אחרי שהעלנו קילו נטו בשומן רווי והכנו את דרכינו להשתלבות מלאה בחברה האמריקאית דרך סכרת, החלטנו לחגוג את לימודינו על תרבות הדונאטים ע״י אכילת דונאטים. המליצו לנו על חנות דונאטים שהשתמרה בדרכה משנות ה-50 שנוסדה, ושם ישבנו ואכלנו דונאט בטעם red velvet שהיה יבש ודוחה ועוד דונאט שגם הוא היה מזעזע. עד כאן הכל בהתאם לציפיות.

תכל'ס הטעם מזכיר את דאנקין דונטס, אבל המקום עצמו יותר "אותנטי"

ואז בא השיא של היום… מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדר. יודע שבשבילי בית מרקחת זה כמו בית כנסת וחדר הרופא הוא קודש הקודשים. שמענו שליד המקום של הדונאטים יש בית מרקחת שנבנה על חורבות מועדון דיסקו ישן, ושלא שינו את המבנה. ואכן כך הדבר! ממסדרון כניסה צר לחלל ענק שפעם רקדו בו והסניפו קוקאין, ועדיין מעטר אותו כדורי דיסקו למעלה. סוף סוף אני נכנס למקדש האקמול שבאמת נראה כמו מקדש! לא רק זה, אלה שכדורי הדיסקו עודדו אותי לפצוח בסגנון הריקוד הייחודי לי – 50% דיסקו, 50% ריקודי עם ו-100% גורם לפרינססה לרצות למות. זה היתה חוויה טובה, ונראה לי כזאת שקירבה ביננו (או שקרבה את הפרינססה לקבר. לא ממש מצליח להבין את ההבדל ברוב המקרים).

ועכשיו כשאני כותב את מילים אלה יורד שלג בחוץ, ובניו יורק סופה. אין טמפרטורה נוחה בשום מקום: בבית חם ומבהיל, ובחוץ קפוא. האוכל שהכנתי לארוחת ערב מקפץ לי במעיים כמו להקת מריאצ׳י של תיקנים אשר מנגנים על מחבת לוהט תוך כדי הדלקה וכיבוי של האור (מי מלך של מטאפורות, מי?), והראש שלי דואב מהחפירות של הפרינססה על הסאבווי או שחור ופתור או משהו בסגנון ואני חושב לעצמי: כיף לסבול בניו יורק.

***

[בחזרה אלי]

אם זה קצת נחמה, גם אני סבלתי מאוד מהעריכה של הפוסט הזה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון השמונצלך – שדרת מטרופוליטן 370, ברוקלין

אג – רחוב צפון 5 מספר 135, ברוקלין (עובר החודש בלוק הצידה -בדקו את הכתובת החדשה באתר). סה"כ החשבון היה 35 דולר (כולל מיסים, לא הזמנו אלכוהול) לשתי ארוחות בוקר לשני אנשים, ככה שאפילו לא יצא יקר במיוחד.

פיטר פן דונטס – שדרת מנהטן 727, ברוקלין

Rite Aid Pharmacy – נמצא ממש ליד פיטר פן דונטס.