הזכירו לי השבוע (באלימות) (מתונה) שלפני כמה חודשים פירסמתי שלכבוד יום ההולדת אני הולכת לאחד מהמסעדות האהובות עלי ביותר בניו יורק, ושמעולם לא כתבתי איך היה. הבטחות צריך להראות במראה עיניים ולא במשמע אוזניים מאשר אף פעם לא, וחוץ מזה, זה עדיין מקום שאני אוהבת במיוחד. בפעם האחרונה שהלכתי לשם היה לי יומולדת 32 וממרומי גילי הגעתי למסקנה מאוד חשובה:

אני לא בן אדם מגניב.

בחיי, ממש לא. הדבר הכי מסעיר שעשיתי השנה היה להחליף את התה קמומיל של השעה תשע בערב בתה קמומיל וניל (וגם זה היה רק לתקופה מוגבלת). אפילו מיילים אני מבקשת שישלחו לי בשני העתקים ובדרך כלל אני מסודרת, מיושבת בדעתי ומיושנת בדעותיי.

ביוטי אנד אסקס לעומת זאת, זה מקום אולטרא מגניב. גם הסגנון, גם האוכל, בדרך כלל אפשר להתחכך שם בסלבריטאים אמיתיים וכמובן שיש צורך להזמין מקום שבועות מראש.

השאלה המתבקשת כמובן היא מה יש לי לחפש במקום כזה והתשובה היא כמובן: אוכל טעים. כל כך טעים, שאני מוכנה להתגבר על האיבה שלי ממקומות מגניבים, לאזור כוחות, לוותר על התה של שעה תשע ולהתנייד עד ללואר איסט סייד.

עבור היומולדת הצטיידתי במיירה, הבחורה הכי מגניבה שאני מכירה בניו יורק ושמנו פעמנו אל עבר המקום. קל לפספס כי מבחוץ זה נראה כמו חנות שמונצאלך, וצריך להיכנס פנימה ולעבור בדלת האחורית עד שמתגלה המסעדה (הדיי גדולה, שמתפרשת על שתי קומות). אפשר ורצוי להתחיל בבר כי איפה עוד אפשר למצוא קוקטילים נהדרים כמו ארל ד'ה פרל (וודקה, תה ארל גרי, לימון ומנטה) או שיקוי יופי (ג'ין, מלפפון, תות ויין מבעבע). (ואם הקוקטילים נראים לכם נשיים מידי, אז דעו שיש גם מבחר עצום של קוקטלים על בסיס וויסקי). (וגם הרבה וויסקי).

יצא שהגענו ביום שישי כמה שהתחלנו עם כמה שוטים של וודקה כדי להתאפס על הסופ"ש ואחרי כן עברנו לקוקטלים. אחרי שהרגענו את הגוף והנפש התפננו להסתכל בתפריט. יש כל כך הרבה דברים שהיה קשה להחליט מה לבחור, מזל שהמנות מתוכננות לחלוקה ומגיעות קטנות והפריטים במנה מגיעים במספר זוגי, למשל ארבע או שש. (מיירה מדווחת שכשמגיעים שלושה אנשים, המנות יוצאות בכפולות של שלוש – למשל, שש).

המנה האהובה עלי שם ביותר נקראת דאמפלינג עגבניות, שזה דאנפלינג סיני, אבל עם גבינה ובייקון ששוחה במרק עגבניות, אבל כמעט כל מה שטעמתי שם היה יצירתי וטעים.

מזל שכל כך חשוך שלא שמים לב שהזמנו שש עשרה מנות

מזל שלמיירה יש אייפון 5, כל כך חשוך שבקושי ראיתי את האף שלה

למשל, טרטר בקר שלווה דווקא בצ'יפס דקים וקראנצ'ים וגפרורי בייקון (מממ…בייקון), וגם גירסה חדשה לפרצל ניו יורקי שבו מוגשות חתיכות בשר ובצל מטוגן על לחם פרצל. (אם התיאור של המנות נשמע לא מרתק זה אני ולא הם). הצי'פס חתוכים עבה ומוזלף עליהם קצת חומץ. שזה נשמע מוזר אבל נותן לצ'יפס מן חדות ומאזן את השומניות. כמעט כל גירסה של מנה מוכרת קיבלה פה טוויסט מעניין, שלא לומר – מגניב.

אפילו ההליכה לשירותים נעשת חוויתית, ויש אפילו סיבה טובה ללכת בזוגות בגלל שבשירותים של הנשים מוגשת שמפניה. בחינם. הכי כיף לשבת על הספות הנוחות ולדסקס את ענייני השעה תוך כדי לגימת שמפניה. או שתיים.

(לא בדקתי אבל דווח לי שבשירותים של הגברים לא מוגש כלום. בעסה לכם).

בגירסת הקינוחים היו כמובן קינוחים ברבים, אבל בשלב הזה של הערב כבר הייתי שיכורה מידי כדי לרשום בצייתנות מה היה שם. נדמה לי שקאפקייקס, ונדמה לי שהם היו בטעם וויסקי.

המשאלה שלי היא לבוא לפה שוב

הלומות אלכוהול ואוכל המשכתי עם מיירה לסיבוב ברים בשכונה (כפי שציינתי, היא מגניבה ומכירה את כל המקומות השווים) כוללל בר שנקרא "שני ביט" ויש בו הרבה בירה אבל בעיקר הרבה מכונות ארקייד ישנות (למי מאיתנו שמתגעגע למשחקי פינבול ודונקי קונג) וחשוב במיוחד לא לשכוח את התעודת זיהוי (או רשיון נהיגה) כי מסתבר שגם אם את חוגגת כבר יומולדת 32 עדיין יבקשו ממך להציג תעודה בכניסה לכל מקום ותאלצי להתחכך עם הבחור בכניסה כדי שייתנו לך להיכנס ולבקש ממיירה שתקנה לך דרינקים.

עייפות ומרוצת חזרנו הבייתה להתחיל את תהליך ההתאוששות מההנג אובר. מזל שימי הולדת מגיעים רק פעמיים בשנה.

בשורה התחתונה: יקר, אבל שווה.  ארוחה לזוג (בחורות) עלתה 280 דולר, אבל זה מתאזן עם השמפניות בשירותים.

לפרטים נוספים:

ביוטי אנד אסקס – רחוב אסקס 146

טו ביט – רחוב אסקס 153

אני חושבת שזה כלל דיי ידוע שאם יש הרבה מקומיים במסעדה אז כדאי להיכנס אליה, במיוחד אם המקומיים והתפריט מאותו אזור. כלומר במסעדות איטלקיות שיש בהן איטלקים יהיה אוכל טעים, כנ"ל גם במסעדות יפניות שיש בהן יפנים וכו' (הכלל לא תקף למסעדות סיניות אגב, שבהן היחס הוא ישיר והפוך – ככל שיש יותר מקומיים, האוכל יהיה יותר דוחה). בכל מקרה, אתמול בערב חשבנו שהצלחנו כי נכנסנו למסעדה יפנית שהיו בה אך ורק יפנים. המארח של המסעדה נראה קצת פחות שמח והושיב אותנו בפינה הכי נסתרת לעין משאר הסועדים והיה צריך להשגיח כל הזמן שאוריאל לא יתגנב לשולחנות של היפנים השיכורים ושנתנהג יפה כדי לא לבייש את בעלי הבית ולגרום להם לבצע התאבדות יפנית טקסית עם מזלג קטן.

כמו שוודאי רבים מכם יודעים הייתה השבוע סופה חזקה בניו יורק ומזג האוויר קר אבל בגל החום העז של חמש המעלות שהיה אתמול העזנו לצאת מהבית. הסיבה שיצאנו מהבית אגב נקראת סוקיאקי, שנדמה לי שכבר הזכרתי פעם: זה ערימה של נתחי בשר וירקות, שמוגשת לשולחן ומתבשלת בתוך ציר סויה ועוד מיני דברים טובים. סוקיאקי זה מצוין בגלל שזה גם אוכל וגם שעשוע, בגלל שאפשר לבשל בעצמך בשולחן את הדברים לפי קצב הרעב שלך וגם מספק בדרך כלל לאוריאל תעסוקה במקום הטרדת מלצריות.

כראשונות הזמנו סשימי (שהיה טוב מאוד אבל לא מיוחד) וסלט אטריות סובה, שהסיבה היחידה שאני מזכירה אותו היא כי אוריאל טוען שזה הסובה הכי טעים שהוא אכל מעולם. כידוע לכולכם וודאי עוד מימי בית הספר היסודי, אטריות סובה עשויות מכוסמת ולכן יש להן בדרך כלל טעם דוחה נרכש. אני רכשתי בצהלה את הטעם בטיול האחרון ביפן אבל אוריאל נשבע שהוא לא יכניס ולו עוד סובה אחת לפיו. עד אתמול, כלומר. הסובה היו צ'ואי מאוד וטובלו בסלט ביחד עם עוד ירקות ורוטב חמצמץ והיוו מנת פתיח מצוינת.

הסוקיאקי היה בדיוק מה שייחלנו לו – פרוסות בשר מצוינות ברוטב מעולה. ביחד עם הסוקיאקי הגיעה לנו גם סבתא יפנית אורגינלית שגם בישלה וגם השגיחה שנאכל יפה. אני אכלתי יפה כמו ליידי יפנית באיטיות ועם כיסוי הפה, ואוריאל , במסורת יפנית ידועה קצת פחות זלל את כל האוכל כמו מלגזה. (מי שלא ראה את אוריאל אוכל סוקיאקי לא מבין את הטרגדיה שבפיטום אווזים).

זה הלפני. הקוביה הקטנה שעל הבשר היא קוביית שומן קטנה ומשמשת לשימון קערת הבישול. ג'וי!

זה האחרי. רציתי לצלם גם את סבתא אבל פחדתי ממנה.

השם של המסעדה נקרא, כמה מקורי, ניפון. זה מקורי כמו לפתוח מסעדה צרפתית ולקרוא לה פאריז, אבל סלחנו להם כי כשעזבנו את המסעדה, הבנו בדיעבד שנקלענו למקום טרנדי ומפורסם של סלבריטאים. הנה, תשפטו בעצמכם:

סלבריטאים!!

 השורה התחתונה: החשבון יצא 115 דולר (לא כולל טיפ, מתוך זה 20 דולר על דרינקים). מנת סוקיאקי לשניים וסבתא יפנית אחת עולות 60 דולר, שזה דיל מצוין.

לפרטים נוספים: ניפון, 155 רחוב איסט 52

אז חזרתי מחופשת החורף והבראתי מהשפעת ובאתי לאחל לכולם שנה אזרחית טובה והרבה אוכל טעים גם ב 2014. אני שמחה להתחיל את הפרסום הראשון לשנה החדשה עם פוסט אורח מאת אורי שהוא חבר יקר, איש טוב, וסנוב אוכל למופת.

***

במקור הייתה לנו הזמנה לארוחת ערב בבאבו אבל נאלצנו להחליף אותה בדקה התשעים בגלל הלו"ז של תום ובגלל שגם אני וגם אוריאל מעדיפים את חברתה על פני אוכל (אחד מאיתנו כנראה יותר מהשני) הסכמנו לשינוי, מצער ככל שיהיה.

גילוי נאות: באבו היא אחת המסעדות  הכי אהובות עלי בניו יורק ככה שקחו את זה בחשבון ושימו לב שאתם קוראים ביקורת מסעדה שנכתבת על מסעדה שהיא לא באבו.

גילוי נאות 2: אני פודי, צמחוני (רוב הזמן) ובגדול כל קלישאה של בחור גבוה וגרום תהיה נכונה לגבי. זה אומר שאני אוכל רק ביסים קטנים ממנות בשריות ונסמך יותר על דיעותיהם של חברי הקרניבורים לארוחה.

 ועכשיו לחווית הארוחה עצמה. כנהוג בהרבה מסעדות בניו יורק קידם את פנינו מארח הומואיסטי למדי (לא שיש משהו רע בזה) שבתורו העביר אותנו לידיו הבטוחות של מלצר לא פחות הומואיסטי (לא שיש משהו רע בזה). בגדול השירות היה מוצלח אם כי כמעט על גבול הדאגני מידי. לגבי העיצוב: קצת קשה לשפוט עיצוב של מסעדה שמקור האור היחידי שלה הוא הנר הדקורטיבי שהיה על השולחן. מצד שני, זה אומר שהמקום כנראה יותר ממתאים לדייט ראשון אם אתה בחור ממש מכוער, אבל קצת פחות לאנשים שאשכרה אוהבים לראות את האוכל לפני שהם אוכלים אותו.

הוא לא הגזים לגבי כמות האור במקום

מסיבה לא ברורה דווקא חדר השירותים היה מואר בעשרות נרות ואיפשר לראות את העיצוב המעט גותי תעשייתי שניתן להניח ששלט גם בשאר המסעדה. בכל מקרה חדר השירותים היה נחמד מאוד.

התחלנו את הערב עם מספר מתאבנים כאשר הראשון שבהם היה 6 צדפות טריות שעמדו בשני קריטריונים מאוד חשובים: היה להם טעם של מי ים, ואף אחד לא מת כתוצאה מהאכילה שלהם. המתאבן השני היה כדור אורז ריזוטו עם מוצרלה בטיגון עמוק שהוגשה עם רוטב מרינרה. בגדול טעים אבל לא ממש מרגש.

הכוכבת הראשונה של הערב הייתה המנה שאוריאל הזמין: מח עצם עם כיסוי של שבלולים ברוטב שום והחיזוק לזה היה ההתנהגות החייתית של אוריאל שהצליח ביד אחד לזלול את השבלולים וביד השנייה להחזיק את העצם הריקה ולנופף בה באופן מאיים למדי לכל אחד משני הסועדים שהאחרים שניסה בטעות להתקרב כדי לטעום אותה קצת תוך כדי ספק נהימות ספק קולות תענוג ומלמול "טעים טעים אוריאל לאכול טעים".

 אני אתן לאוריאל את ההנאה שבספק ואניח שההתנהגות הזאת נבעה ממנה יוצאת דופן במיוחד ולא מתוך דחף פראי להרוג מישהו, או גרוע מזה –סתם חוסר נימוס לשמו.

 שתייה מרעננת הגיעה בצורה של יין לאוריאל וקוקטלים לי ולתום. אחרי שעלבתי בתום על הקוקטייל תותים הסופר נשי שהיא הזמינה, עברתי להזמין קוקטייל שיותר מתאים לגברים שהכיל תפוזים. (גברים אמיתים לא מערבבים תותים ואלכוהול). גם אני וגם תום אהבנו את המשקה של עצמנו ולכלכנו על המשקה של האחר, בהתאמה.

 מחוזקים באלכוהול עברנו למנות העיקריות. המנה שתיאורה היה "ספגטי ופולפטי עם כדורי הבשר של דורה" התגלתה כפסטה עם עגבניות סטנדרטית למדי בצירוף שני כדורי בשר גדולים, שייתכן והיו שייכים בזמן זה או אחר לגברת בשם דורה. לא טעמתי בעצמי אבל ניתן לי להבין שהמנה טעימה למדי. המנה עצמה הייתה מספיק גדולה והראשונות היו מספיק טעימות כדי שתום תאכל בדיוק חצי ממנה.

 אני בחרתי "אנג'ל הייר עם שרימפס, סקלופס, קלמרי עם שום ובזיליקום". ושוב, מנה נאה עם חלקים נדיבים של פירות ים שלא עמדה בתחרות מול המנה העיקרית שאוריאל הזמין שהייתה הכוכבת של הערב: "טרופי עם חמאת כמהין,פרושוטו, אפונה ופרמז'ן". מנה מדהימה באמת. הטרופי התגלה להיות רצועות פסטה שטוחות ועבות שהיוו מצע מצוין לרוטב החמאה העשיר ולפרושוטו המעושן עם הרעננות של האפונים. זה בדיוק מה שאוכל איטלקי אמור להיות: חגיגה פשוטה של טעמים שכל אחד מהם מדהים וכולם ביחד פשוט טעימים.

 לא הצלחנו להגיע לקינוחים אז עשינו קיצור דרך ישר לחשבון שהגיע בערך ל 50 דולר לבן אדם (לפני טיפ)  – ככה שהמסעדה נמצאת בטווח המחירים הבינוני-גבוה לניו יורק.

השורה התחתונה היא שקריספו היא מסעדה נחמדה שנמצאת בעיר שיש בה הרבה מסעדות מדהימות. מלבד שתי המנות הכוכבות שאוריאל הזמין שאר האוכל היה נחמד אבל לא עוצר נשימה.

המסקנה שהגעתי אליה הייתה פשוטה: או שתלכו למסעדה נחמדה ותנו לאוריאל להזמין לכם את המנות, או אם אתם לא מעריצים של אוריאל, קחו את עצמכם ואת הכסף שלכם ולכו לאחת המסעדות שהן מדהימות. (אני,אגב, מעריץ גדול של אוריאל אבל אפילו אני מודה שהוא סוג של טעם נרכש).

 בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לתום שהזמינה אותי לכתוב פוסט בבלוג שלה ואני מקווה שעמדתי בסטנדרטים הגבוהים ביותר שהיא מציבה בבלוג שלה (סימון לחנופה).

במובן מסוים, החוויה הניו יורקרית מתמצה בארוחת הערב הזאת במובן הבא: גם אם בישלו לך ארוחה נהדרת על ידי שף סופר מוכשר במחיר סביר, עדיין אפשר למצוא על מה להתלונן.

 שלכם,

אורי

***

(בחזרה אלי) רציתי להוסיף הרהור כפירה אחרון: זה נכון שאם אתה יוצא למסעדה אחת בשנה בניו יורק אז כדאי ללכת כבר על המסעדה הכי טובה שיש באזור, אבל אי אפשר ללכת כל הזמן רק למסעדות מדהימות. (מילולית, אי אפשר, להזמין שם מקום זה סיוט וגם לא תמיד בא על ארוחה מהממת של שלוש שעות וחשבון של שלוש ספרות לבן אדם). מהבחינה הזאת, קריספו היא דווקא מסעדה טעימה ונחמדה וכדאי ללכת אם אתם באזור. אולי חלק מהמנות סתם לא מקוריות (ועדיין טעימות) אבל חלק היו ממש הברקה. לגמרי נחזור לשם פעם הבאה שנהיה באזור ויתחשק לנו אוכל איטלקי.

לפרטים נוספים: קריספו, 240 ווסט רחוב 14

כידוע לכם השבוע צוין יום ההודיה האמריקאי, חג שבו האמריקאים חוגגים את השתלטות הקפיטליזם ותרבות צריכה הבלתי מרוסנת בעולם ומודים על היכולת שלהם להמיט שואה על תרנגולי הודו ו/או אינדיאנים.

גם אני מודה על הרבה דברים, הראשון שבהם הוא שאחרי אינסוף נסיונות שירה וארז סוף סוף פינו את הלו"ז העמוס שלהם לערב אחד ככה שיכולנו להיפגש איתם.

אני גם מודה על שבוע מוצלח ביותר של דיאטה(אוריאל הוריד קילו, אני עליתי רק אחד) ועל שלל מוצלח ביותר במגוון הסיילים של בלאק פרידיי (אני קיבלתי תיק ונעליים, אוריאל מצא בגדים ומקבוק אייר חדש). בין הבגדים שאוריאל קנה גם לא פחות משלוש וארייציות על חולצת צווארון גולף שחורה, מה שגרם לשלל צחוקים ושיגועים במיטב מסורת שנות השבעים שהסתיימה ברצון שלו לאכול פונדו. (כפי שנאמר, המסתלבט בדמעה ברינה יאכל פונדו).

פונדו, לאלו מכן שאינם מכירים את המאכל הוא מיצג ארכיאולוגי משנות השבעים שבו השוויצרים השתלטו על העולם בדיאטה האופנתית שלהם של לטבול לחם בגבינה מותכת. (זה דיאטטי כי זה גם אוכל וגם ספורט). במובן היותר רחב של המילה אפשר לטבול גם ירקות בתוך הגבינה ואפשר גם לטבול גם פירות בשוקולד מותך וכמובן שהיינו חייבים לנסות את כל האופציות.

אני מודעת לעובדה שבתל אביב אנשים עוד הלכו לים אתמול(ותודה על כל התמונות שאתם מפרסמים בפייסבוק) אבל פה הטמפרטורות כבר מתחת לאפס בממוצע ויציאה מהבית היא תהליך מורכב שכולל לבישת ארבע שכבות לפחות שלוקח חצי שעה לערך, אבל איך שהגענו לחזיר הבורגני השכבות ירדו בהינף כובע ומעטה קסום של חמימות פשט בנו עוד לפני שהפונדו הראשון הגיע לשולחן (כן הגיעו סיידר התפוחים עם חמאת הוניל של אוריאל והסנגרייה שלי אבל אני לא בטוחה אם זה קשור).

המקום עצמו חמוד וצ'ארמינג כמו אחרון בתי הקפה בפאריז וכולל שולחנות מסוגננים עם ספות וכסאות בסגנון ורסאי, מה שנתן למקום אווירה ספק של מסעדה ספק של בורדל (לא שיש משהו רע עם זה). התפריט עצמו ידידותי וכולל אופציות מגוונות גם לאוכלי הפונדו וגם למי שמעוניין לשמור על העורקים שלו במצב תקין למחצה.

שירה וארז הם צוות לעניין גם בגלל שהם תמיד זורמים עם כל הצעה מוזרה שלנו לארוחות ערב (זוכרים שהם אלה שהסכימו ליסוע איתנו עד לקווינס בשביל אוכל טאיוואני?) וגם בגלל שהם מזכירים לנו שגם בגילנו המתקדם אפשר להיות לא גריאטרים ולעשות אפילו דברים שגובלים (השם ישמור) בלעשות כיף.

בכל מקרה, התחלקנו בצלחת אנטי פסטי שכללה שלל ירקות בצורות שונות ובטוסטי כרובית ופרושוטו קטנים שעזרו לנו להתאושש מהציאה המסובכת מהבית אבל זה היה רק טיזר לשתי מנות פונדו שהזמנו שכללו פונדו גבינה ופטריות ופונדו בצל צרפתי. לכל כל פונדו הגיעה מגש עמוד לעייפה בלחמים, תפוחי אדמה, אספרגוסים ושאר ירקות ופירות.

הסתכלנו סביבנו. שתי צלחות פונדו גדושות לעייפה. התחמשנו במזלג קטן, הנהנו אחד לשני ויצאנו לקרב. כמו שכבר ציינתי פונדו זה גם אוכל וגם ספורט שדורש קורדינציה ומערב תפיסה של לחם או ירק במזלג קטן, איגוף של היד של ארז, טבילה עמוקה בגבינה תוך פיתול שורש כף היד למיקסום שטח פני הגבינה על פני הלחם וצליפה מהירה של הזרוע על מנת להעביר את כל העסק לתוך הפה עם מינימום של טפטופים על השולחן (ועל היד של ארז).

שימו לב לצווארון הגולף האופנתי והזקן האופנתי לא פחות של אוריאל

בסיום המערכה הראשונה נותרו שני קערות פונדו ושתי מגשים ריקים ברובם ככה שחשנו מוכנים לצאת למערכה הקובעת הלא היא גיזרת הקינוחים. לא הצלחנו להחליט בין פונדו שוקולד מריר עם בייליס לפונדו שוקולד חלב עם גרנד מרנייר אבל המלצרית החיננית פתרה לנו את הבעייה על ידי הגשה של קערית אחת שמגישה את שני סוגי השוקולדים מופרדים על ידי פרוסת עוגה.

שלמות מבנית וקולינרית

אני מוכרחה להודות שהייתי סקפטית לגבי כל עניין הפונדו אבל מגיע להם כבוד, ולו רק על חוזקת הקונסטרוקציה שהלכה שם עם העוגה ושני סוגי השוקולדים, אבל אפילו סקפטית כמוני מוכרחה גם להודות שהיה טעים ביותר. אני לא חושבת שצריך גאונות כדי להגיש קערה שמכילה גבינה מומסת, אבל את מה שהם עושים את עושים מצוין.

אני מודה על זה שאני גרה בניו יורק. חג הודייה שמח!

אוריאל מבקש למסור שהוא גם מודה על אלכוהול

בשורה התחתונה: 180 דולר לארבעה אנשים מסווג את המסעדה הזאת בתחום הבינוני-יקר, אבל צריך לזכור שהיינו מודים במיוחד. ייתכן גם שארבעה אנשים מסוגלים לשבוע בפחות משלושה פונדואים.

לפרטים נוספים: בורזואה פיג – 111 רחוב איסט 7.

היו לנו שפע של אורחים בזמן האחרון, אבל הכי אנחנו אוהבים שאמהות באות לבקר, ובזמן האחרון באה גם אמא של אוריאל וגם אמא שלי. מלבד מוזיאונים ושופינג וחיבוקים יש הרבה להספיק והרבה לאכול בעיר ובגלל שאמהות אוהבות ירקות לקחנו את שתיהן למקדש הטבע של ז'אן ז'ורג, הלא הוא ABC Kitchen.

אגב אמהות, אמא שלי אף פעם לא הכריחה אותי לאכול ובתור ילדה טמבלית פיתחתי ונדטה אישית נגד כל דבר עם טעם וככה יצא שהפעם הראשונה בחיים שלי שטעמתי עגבניה הייתי כבר מבוגרת, וליתר דיוק – בת 28. העגבניה לעיל נאכלה אגב באיטליה ככה שיצא שהסטדנרטים שלי לגבי ירקות הם גבוהים במיוחד. בישראל זה עוד היה נסבל בגלל שהשוק היה ממש ליד הבית אבל מאז שעברנו לניו יורק התחלנו להרגיש חוסר משווע בירקות איכותיים, שכן בדיוק כמו האמריקאים עצמם – הירקות פה מלאים בנפח ולוקים בתוכן.

אז אמהות אוהבות ירקות ולכן לוקחים אותן למקום היחידי בניו יורק שאנחנו מכירים שיש בו ירקות מדהימים. כדי להגיע לאוכל צריך להתגבר על קטע קצת פלצני של מסעדה אורגנית, ירוקה, בקונספט של "מהחווה לשולחן" ותפריטים שנעשו ממאה אחוז נייר ממוחזר, הצלחות ממאה אחוז קיא של פרות והכוסות מנזלת של עיזים (בעבודת יד כמובן).

התפריט גם במבט ראשון לא נראה מלהיב. מה יש להתלהב ממרק גספצ'ו או סלט גזר?

אז זהו, שהגספצ'ו והסלט גזר, לכל אחד מהם טעמים כל כך ירקותיים שאם היו לוקחים אותי לכאן בתור ילדה קטנה יתכן שהייתה נמנע איבה שנמשכה שנים ביני לבין דברים שיוצאים מהאדמה. באמת, למרק יש טעם טהור ומופלא של עגבניה, לגזר יש טעם מתקתק של גזר ואני דיי בטוחה שפרומתאוס מתענה לאללה היום על זה שהוא גנב את האבוקדו מהאלים ונתן אותו לבני האנוש.

כבר הרבה זמן אני מכירה ואוהבת את המסעדה הזאת אבל הבעייה היא שהמסעדה קצת חשוכה שתמיד יוצא איכשהוא שאנחנו מגיעים לשם בשלישיה ותמיד מושיבים אותנו באותו מקום בדיוק ליד עמוד שחוסם כמעט כל מעט אור שכבר היה קיים. בפעם האחרונה אמא של אוריאל התמרדה ולכן ביקשנו שיעבירו אותנו למקום קצת יותר מואר ככה שנוצרה לי הזדמנות נדירה אשכרה לצלם את המנות כדי לכתוב פוסט.

הלא יאומן – גם אוריאל וגם אני הזמנו סלטים למנה ראשונה

התמונות עושות קצת עוול לאוכל, שכשאוכלים אותו מרגישים כאילו קשת בענן (בטעם גזר) נחתה לכם עכשיו בפה וכאילו עגבנית אמברוזיה הונחה לפניכם על השולחן. שתבינו שגם אני וגם אוריאל הזמנו סלטים למנה ראשונה. ושהיו לי כמה ימים לפני פנטזיות על הסלטים שלהם. כזה טעים.

שלא תבינו אותי לא נכון – זאת בשום פנים ואופן לא מסעדה צמחונית. אוריאל עד היום מספר על החזרזירון הטעים שהוא אכל ואמא של אוריאל בכלל עפה על הדג ברוטב עשבים כלשהם שהיא אכלה. גם גזרת הקינוחים מצוינת, אם כי באמת שעדיף לנשנש עוד צנונית מאשר סתם קינוח.

אני חושבת החלטתי לסיים באופן רשמי את המלחמה הקרה בירקות. כל עוד ז'אן ז'ורג' מכין לי אותם.

השורה התחתונה: טעים אבל יקר (לא מאוד נורא ביחס למחירי ניו יורק אבל ממש לא זול).  ארוחה לשלושה אנשים (שאחד מהם היא אמא של אוריאל והיא לא אוכלת הרבה) אבל כולל קוקטלים לכולנו עלתה באזור ה 200 דולר.

לפרטים נוספים: אייביסי קיטשן,  אזור יוניון סקוור

בימים של מזג אוויר אפור וסגרירי כמו אלה שיש השבוע בניו יורק, אין יותר טוב מלזלול בהנאה קערת ראמן – הלא היא הגירסה היפנית ליוך מיט לוקשן, וזה לא קשור בכלל לעובדה שהייתי ביפן שבוע שעבר, ובמהלך חמישה ימים הספקתי לאכול שמונה ארוחות ערב ו31 קינוחים.

כמו שכל סבתא מכינה יוך מיט לוקשן שונה, כך גם הראמן היפני משתנה לפי מחוז מוצאו. בגדול, מדובר על מרק שבסיסו בשר כלשהוא (בדרך כלל חזירי) מלווה באטריות, ובדרך כלל גם בשני נתחי בשר, נצרי במבוק, ביצה קשה, בצל ירוק ואצה קטנה שמשמשת בעיקר לקישוט. בקטן, ישנם הרבה סוגי ראמן ולכל אחד החביבים עליו. לאלה מכן שאוהבים מרק עשיר ושומני כדאי ללכת על ראמן מסוג טונקוצו שהציר שלו עשוי מנתחי חזיר ובמיוחד עצמות שהורתחו כל כך הרבה זמן שצבעו של המרק כמעט חלבי. לאוהבי הטעם העדין יותר כדאי ללכת על ראמן מסוג שיו או שויו – שזה מרק על בסיס מלח (ללא תבלון מיוחד) או סויה (עם תבלון סויה). יש גם מרק מיסו שזה בגדול ציר עם משחת מיסו, אבל זאת יותר וואריציה מאשר כל דבר אחר.

לאכול ראמן בטוקיו זה המקבילה היפנית לניגוב חומוס – מן מאכל עממי פופולרי שלא משנה לאיזה ראמן ג'וינט תכנסו, רוב הסיכויים שתמצאו ראמן טעים ביותר. בניו יורק, עיר שבה הנדל"ן יקר ביותר הכלל הוא אפילו עוד יותר נכון כי מסעדות לא מוצלחות לא שורדות את מבחן הזמן, אם כי ישנן לא מעט ראמאניות שהפכו להיות טרנדיות ופופולריות מאוד – והתור והקהל בהתאם. לא משנה אם המסעדה עממית או טרנדית, נדיר שהמחיר של קערת ראמן שמספיקה להשביע סועד רעב ביותר תעלה יותר מ 15 דולר (ובדרך כלל אפילו פחות).

מה שעוד נחמד באכילת קערת ראמן זה שכללי הנימוס מחייבים שאיבה קולנית של האטריות והמהדרין מוסיפים גם קולות מצמוץ ואנחות הנאה. (ככה זה לפחות בטוקיו. בניו יורק, יכול להיות שמישהו יסתכל עליכם בהבעת גועל, אבל בניו יורק כמעט תמיד מישהו מסתכל עליכם בהבעת גועל ככה שזה לא ממש משנה. מה שחשוב זה האמונה הפנימית היוקדת שאתם הצודקים והוא הטועה).

מבחינה לוגיסטית, את המקלות אחזו ביד ימין (או היד החזקה) על מנת להקל על שאיבת הטריות ושאר הדברים הטעימים המוצקים ואת הכף אחזו ביד שמאל כך שתוכלו גם לשתות את הציר הטעים בו זמנית ביחד עם האוכל. אם אתם אוחזים את המקלות ואת הכף כמו שהוסבר, הרי שהפכתם להיות ראמניים מדופלמים ואתם מוכנים לשלוח מבטים עילאים ומתנשאים אל עבר כל שאר הסועדים.

חיפוש קצר על המילים Ramen NYC יוביל אותכם לעשרות רשימות של הראמניות הטובות ביותר בניו יורק. כמו שאמרתי, אי אפשר ממש לטעות עם ראמן בניו יורק. ובכל זאת – הנה הרשימה שלי:

• איפודו ראמן היא אחת הראמניות המוכרות ביותר בניו יורק ומככבת בכמעט כל רשימה שמכבדת את עצמה – והתור בהתאם. קחו בחשבון סדר גודל של לפחות שעה לחכות בתור. הסניף המקורי נמצא באיסט ווילג' ולפני מספר שבועות נפתח סניף נוסף במיד טאון ווסט. נכון לימים אלו התור בסניף החדש קצת פחות פסיכי. (אבל רק קצת). סוג הראמן שהמקום מתמחה בו הוא טונקוצו ראמן (הגירסה המעט חלבית, זוכרים?) ואחד השילובים המעניינים ביותר הוא ראמן טונקוצו עם משחת שום שהופך את המרק לעיסה שחורה, טעימה, וריחנית ביותר.

באיפודו, האווירה היא חלק מהטעם של האוכל

• על טוטו ראמן כבר כתבתי פעם אבל שוב בקצרה – ראמניה מוכרת נוספת שהקטע שלה הוא שהמרק מוגש על בסיס ציר עוף.
• בהידה צ'אן ראמן העניינים מסובכים משום שאפשר לבחור את דרגת השומניות של המרק (טוקיו סטייל למביני עניין, וניו יורק סטייל – גירסה פחות שומנית לניו יורקרים פסיכים)  וגם את דרגת בישול האטריות – מאל דנטה עד עיסה סמיכה. גם פה ההתמחות היא מראמן מסוג טונקוצו.

וזאת רק דרגת השומניות הבינונית

• את מנקוי טיי הכרתי אחרי שהלכתי להרצאה על תולדות הראמן (איי שיט יו נוט) ושהמרצה אמר שזאת הראמניה האהובה עליו ביותר בגלל שהיא לא פופולרית ולא טרנדית ודיי באווירה משפחתית, שככה לדעתו ראמניות אמורות להיות. עוד יתרון – היא ממש קרובה לאיפודו ראמן ככה שזאת הופכת להיות ברירת מחדל כשקר בחוץ ואין חשק לעמוד המון בתור. האווירה משפחתית והראמן טעים.

אפילו אמא שלי אהבה פה את הראמן

• גם על מומופוקו נודל בר כבר כתבתי – וזה לא פלא לאור העובדה שדיוויד צ'אנג הוא אליל אישי שלי. תכלס זאת אחת הראמניות הראשונות בעיר שאכלתי בהן וככה בלי להתכוון הצבתי לעצמי סטנדרט גבוה להחריד.
• בטאראקאווה ראמן קרה הבלתי יאומן וסיימתי לאכול את כל קערת הראמן שלי עד הסוף. יותר משזה מעיד על התאבון שלי זה מעיד על איכות הראמן במקום. האווירה פושטית כיאה למסעדת פועלים אמיתית.
• ראמן בהרלם, במקום שנקרא ג'ין ראמן – ועוד בדיוק מתחת לגשר של הסאבווי, אבל יש שם ראמן קלאסי, איכותי ובעיקר מאוד טעים.
  

  נסעתם עד להארלם והחלטתם לאכול דווקא ראמן? ברכותיי, אתם פסיכים.

אם עוד לא אכלתם ראמן אני מפצירה בכם להצטרף לעדת המעריצים. אם אכלתם ואתם מכירים מקומות נוספים טובים – אנא ידעו אותי. בכל מקרה לאחר השאיבות, האנחות והסיפוק הגדול שבסיום אכילת קערה שלמה, השענו לאחור ואמרו לבן זוגכם "אוישי דס, נה?". אם המלצר במקרה מבין יפנית, תקבלו מחיאות כפיים.

ראמן!

קצת התלבטתי אם לכתוב בכלל על המקום הזה, כי כל הכיף בו שהוא סודי מאוד ואין בו תורים מטורפים (אין תורים בכלל) אבל אחרי הרהור של עוד כמה שניות נזכרתי שאין באמת קוראים לבלוג, ככה שסודיות המקום מובטחת.

מיד טאון. המקום שבו נשמות הולכות לא בדיוק למות, אלא לגסוס באיטיות בזמן שכל החשק לחיות יוצא לכם מאוזניים דרך ההליכה בינות גדודי התיירים וגדודי עובדי המשרדים – אלה נעצרים כל רגע כדי לצלם הבל כלשהוא, ואלא דוחפים לכם מרפק בצלעות בזמן שהם ממהרים לפגישה כנראה לא פחות מטופשת.

ובתוך כל זה, כניסה תמימה למראה. יש שם בקושי שלט ובקלות אפשר לחשוב שאתם עוברים ליד בניין מגורים.

אבל בפנים, איזאקאיה אמיתית כמו המיטב של טוקיו. אם כבר היא פחות מצועצעת מהסטנדרט היפני. בדרך כלל עיצוב של מקומות לא ממש מעניין אותי אבל במקרה הזה כדאי מאוד להזכיר את השקט והשלווה שנלווים לכניסה למקום. ככל שיורדים בגרם המדרגות לקומת המרתף מתחילים לשכוח את עמל היום (או את חציו, אם אתם עובדים באזור ובהפסקת צהריים). בפנים, אין ראוי יותר מפוסטרים וספרים של הרוקי מורקמי האגדי כדי להיכנס לתחושת הזן, שרק מתעצמת עם העיון בתפריט.

התפריט הוא גם ברוח הזן – לא מסובך מידי. בשעות הצהריים תקבלו מגש קטן ובו המנה שבה חשקה נפשכם, בליווי מרק מיסו מצוין וקערת חמוצים קטנה. אני אכלתי קוטסו, שזה סוג של שניצל יפני ברוטב קארי עם מצע אורז ורונן אכל קצת צלופח. ניתן למצוא בתפריט רק קלאסיקות מעודנות יפניות כגון קטסו דון (שזה חתיכות בשר חזיר מטוגנות), סובה ואודון – חמים או קרים, ראמן עם מיסו וקצת דג מקארל לקינוח.

הצלחת של רונן

הצלחת שלי

התשלום במזומן בלבד ובדרך כלל אני מקטרת על זה בטירוף, אבל לא כשכל העסק הזה עולה תשע דולר. בירה אגב, תעלה שני דולר. הרבה מאוד שבעה והרבה פחות לחוצה יצאתי בחזרה למשרד מוכנה יותר להתמודד עם המשך היום. רונן המצוין שגילה לי את הסוד הבטיח לחזור איתי לפחות אחת לשבוע. אריגטו גוזמיישטה!

השורה התחתונה: תשע דולר (בערב 12), באמת שאי אפשר לטעות.

לפרטים נוספים: מיו איזטקאיה. רחוב 35 ווסט מספר 53 (בין השדרה החמישית לשישית). המקום כל כך סודי שאין לו אפילו אתר אבל אפשר למצוא יותר פרטים בילפ.

היה לנו יום של כיף בניו יורק, ויקיר הבלוג וחביב המערכת(בעלי) התנדב נודב לכתוב על זה פוסט. הנה התוצאה:

***

ניו יורק עיר גדולה. כשאני אומר גדולה, אני מתכוון ענקית. מליוני אנשים, בניינים שמסתירים את השמיים, רעש בלתי פוסק של מוניות מצפצפות וסירנות של אמבולנסים,ריח באוויר של ווניל מהדוכן שמוכר אגוזים מתערבב עם ריח הזבל והביוב של כל השאר. ולפעמים זה יותר מדי… לפעמים אתה רוצה לסגור את העיניים, האזניים ואת האף ולדמיין את עצמך במקום אחר. אז כשהמשרד עולה לך על העצבים, הגיע זמן להסתובב קצת בעיר המדהימה הזאת!

יש אנשים שבשלב הזה הולכים לטבע (איכס, יש שם ג'וקים ויתושים ואין איפה לקנות מאקרונים). יש שהולכים לים (רק זה מה שחסר לי, לראות אשה בת 70 בביקיני ולהתחכך בחול שבבגד ים). יש שעושים ספורט (אף פעם לא הבנתי למה אנשים בהתנדבות עושים דברים כואבים. ויש לי תיאוריה שנשימות כבדות גורמות לטמטום:ראיתם פעם כלב שמסביר על מכניקת קוונטוום? לא? לא חשבתי). ויש כמונו שהולכים להסתובב בעיר ולהנות מדברים שיש רק בניו יורק.

כשהפריננסה שלי לקחה יום חופש, נדרנו שנעשה יום כיף. אז קמנו בבוקר והתחלנו בארוחת בוקר מזינה ב-Alice's Tea Cup. זהו בית תה חמוד בפינה של הבלוק שלנו שכולו ב-theme של עליזה בארץ הפלאות. יש בו מאות סוגי תה וילדות קטנות שמסתובבות עם כנפיים של פרפרים. אנחנו שתינו תה, אכלנו ביצים ואפילו שכנעתי את הפרינססה ש-Scones זה דבר טעים.

משם המשכנו לסיור מודרך חינם ב-Grand Central Terminal. גראנד סנטרל היא תחנת רכבת שנבנתה בתחילת המאה-20 ותוכננה לרומם את הגוף, הדעת והנפש (זה בניגוד ל-Penn Station המודרנית שנבנתה בשנות ה-70 על חורבות התחנה הישנה ותכליתה לשכנע אותך שסיביליזציה היתה טעות). זה בניין יפייפה מתקופה היפה ביותר של הארכיקטורה המודרנית (סגנון ניאו-קלאסי), והיה פעם חלק מהפיתוח של שדרת פארק וחלק משכונה של בנייני מגורים בסגנון Art Deco שנהרסו כדי לבנות גורדי שחקים. בגראנד סנטרל עוברים כל יום לפחות מיליון איש שזה יותר מנמל התעופה JFK ביום העמוס ביותר שלו (ובניגוד ל-JFK לא גורם לך לרצות להתאבד). הסיור מרתק ומעלה כל מני אנקדוטות וסיפורים מעניינים. יש שני מדריכים שלשניהם סיורים שונים לגמרי – מומלץ ללכת פעמיים ולשמוע בנפרד כל מדריך.

ומה זה יום חופש בלי לחגוג במסעדה יקרה בלי שום פרופורציה? לאור ההצלחה האחרונה שלנו בעסקיות צהריים מוזלות במסעדות איטלקיות מהודרות הלכנו ל-Ai Fiori,מסעדת כוכב מישלן בסגנון איטלקי. שהזמנתי מקום במסעדה נאמר לי שלגברים חובה להגיע עם ג'אקט (מילת קוד ללהגיע בחליפה), ולכן אני לבשתי את החליפה שהפרינססה הכי פחות אוהבת. כשהגענו התבאסתי לראות שחצי מהסועדים באו במכנסיים קצרים, סנדלים, ובלי ג'אקט. סתם הלכתי בחום בסיור עם חליפה. קארמה וכל זה. הפרינססה הסבירה את זה בזה שאותו שבוע היה – Restaurant week וכל עמי הארץ (היבוסים והפריזים בעיקר, קצת ארמים גם כן) הולכים למסעדות שבד"כ לא היו מרשים להם להכנס בדלת. מה אני אגיד לכם על Ai Fiori (בצהריים, ייתכן שזה שונה בערב) ? טעים שם. אפילו מאוד טעים. אבל לא וואו. שום מנה לא הפילה אותנו (בניגוד מוחלט לדל פוסטו) אבל ללא ספק זה היה טעים יותר ממסעדה איטלקית רגילה. והעסקית ממש זולה ומשתלמת (החצי בקבוק יין הלבן שהזמנתי עלה יותר מארוחה לבן אדם).

קנה מידה של 1:1

אז מה הבעיה? (כן, ברור שיש בעיה. אני כותב את הפוסט הזה, לא הפרינססה. זוכרים אותי?  אני זה ששונא מסעדות) הבעיה שהמנות קטנות בצורה מגוחכת. כמו תפריט טעימות של 2 מנות ולא 30. אם לא הייתי מתמלא מלחם (אני בד"כ במסעדות לא נוגע בלחם) הייתי ישר הולך לאכול פיצה. אבל במקום זה פוצצתי את עצמי בלחם כי רציתי ללכת הביתה להוריד את החליפה.

ומה הוא חלק הכרחי בכל חופש? הרי ענגנו את הדעת (גראנד סנטרל), ענגו את הגוף(Ai Fiori) – הגיע זמן לענג את הנפש. דרך הגוף. מכיוון שאני הייתי תפוס (אתם חושבים שזה קל ללכת כפוף כל היום? זה לא מכאיב לצוואר כשמסתכלים על החזה של כל בחורה שעוברת ברחוב? לא מכאיבים את הגוף שמתעלפים משתיית יתר של אלכוהול?) והפרינססה היתה משועממת הלכנו למסאג' סיני ליד הבית. למי שלא מכיר מסאג' סיני (Qi Gong Tui-Na) זוהי טכניקת מסאג' מאוד שונה מהמסאג' המערבי או התאילנדי. במערב משתמשים בעיסוי כדי לשחרר שרירים ולתת תחושה של רגיעה ושלווה. השיטה הסינית היא יותר רוחנית – היא מעוניית להוציא מהאדם את דמותו האמיתית. הרי ידוע שהסינים המציאו את האטריות ולכן השיטת עיסוי שלהם בנויה להפוך אדם לאיטריה על ידי לישה, קיפול, ורידוד. בסוף אתה מתייחד עם האמת הפנימית שלך – קרי, אתה נהיה איטריה.

וכך הסתיים לו יום חופש בעיר הגדולה. הפרינססה היתה כל כך בטראומה מהמסאג' שהיא ברחה בחזרה למשרד. רא-מן.

***

השורה התחתונה: היין עלה 48 דולר. עסקית צהריים שכוללת שתי מנות עולה 42 דולר. לא יקר אבל לא ממש משתלם.

לפרטים נוספים:

סיור הליכה בחינם בגרנד סנטרל, כל שישי בשתיים עשרה וחצי בצהריים

איי פיורי – 400 השדרה החמישית

גם אם אתם יודעים מה זה מיז-אנ-פלס, באיזה ימים לא לאכול דגים נאים במסעדת ואיזה אוכל אסור לעולם להזמין במסעדות* הקריאה ב Kitchen Confidential (סודות מחיי המטבח) של אנתוני בורדיין עדיין מעניינת בגלל שהיא מספקת הצצה לתוך העולם התחתון של עסקי המסעדנות. לפי בורדיין, מאחורי כל מטבח מצליח עומד צוות שיכור וחרמן של פיראטים ושף עשוי ללא חת שבאה לידי ביטוי בעיקר ביכולת שלו לצעוק, לקלל , להשתכר ולעשן.

(*הכנה מקדימה של מנות לקראת הסרוויס, ראשון-שני, רוטב הוליינדז ומולים).

יכול להיות (וסביר להניח) שהרבה השתנה במשך 13 השנים מאז נכתב הספר כמו למשל הערת השוליים לגבי "האוכל המעניין שמתפתח עכשיו בספרד אצל ההוא שם מאל בולי" או הגיחוך שמעלה המחשבה שתפקידם של הבאס בויס פעם כללה ריקון מאפרות. ובכל זאת, לעכבר הייטק כמוני שהכי קרוב שהוא רואה מטבח זה כשאוריאל מבקש ממני להוציא כלים מהמדיח, הקריאה מרתקת.  הספר כתוב במתכונת של ארבעה פרקים (ראשונה, עיקרית, קינוח ו"'קפה וסיגריה") כאשר בכל אחד מהחלקים אתוני (טוני, בשבילכם) מעלה זכרונות מימיו כטבח, מספר את סיפורו האישי– באופן כנה ביותר – בעיקר סדרה ארוכה של כשלונות, מעלה אנקדוטות, מספר על מיני חברים והשגעונות הספציפים שלהם, על המעמדות שנוצרים מאחורי הקלעים של מסעדות, נותן טעימה מ"יום בחייו של שף" ורומז על אישים מפורסמים מתחום הקולינריה הניו יורקרי.

זה שאני אומרת שהקריאה מעניינת והסופר כנה, אל תטעו לחשוב שטוני אינו טיפוס נאלח לחלוטין. הוא אוהב לחשוב על עצמו כעל פיראט אבל מקריאה בספר הוא מתגלה כשחצן, מגלומן, נרקומן, עצבני ובעיקר לא מישהו שהייתי מעוניינת שישב לידי בטיסה ארוכה. או קצרה. או בכלל.

ארוזים היטב בכל התיעוב החדש לדמות הזאת שמנו פעמנו אל "לאז האלס", שאמנם טוני כבר לא השף בפועל שם אבל עדיין בין החבר'ה האחראיים. הייתי שם כבר כמה פעמים בעבר לארוחות צהריים ואני אף פעם לא זכרתי שהתרשמתי מאוד ככה שהפוסט שעמדתי לכתוב על האוכל הבינוני של השף הנאלח כבר כמעט כתב את עצמו עוד בדרך.

תארו לכם מה הייתה גדולה ההפתעה שלי כשהסטייק-צ'יפס-סלט של אוריאל הגיעה לשולחן והוא הכריז שהוא מצוין(גם הסטייק וגם הצ'יפס), או כשמצאתי את עצמי מלקקת את הקערה של המולים ברוטב פורטוגז(יין לבן, עגבניות וצ'וריסו) למורת רוחם של הזוג בדייט שישבו לידי. עיון יותר מעמיק בתפריט היינות הותיר רושם מצוין וכלל מבחר נאה של יינות צרפתיים במחירים נוחים. לקינוח אכלנו קרפ סוזט וצלחת מקרונים, שניהם היו מצוינים.

יכול להיות שאיפשהוא בתוך כל הקללות, העישון, הסמים והדיכאון, טוני הצליח לעשות משהו עם המקום הזה. בספר לא בדיוק ברור איך משף עצלן ומדוכא הוא קיבל את האופציה בכלל להרים כזה מטבח, אבל ניחא – טוני אוהב לתאר דברים באופן רומנטי ובהגזמה. למשל, ש"לאז האלס" היא בדיוק "ביסטרו קטן מהסוג שתמצאו בפאריז", אבל אפשר לתת לו את ההנאה שבספק, בגלל שאם שותים מספיק יין, מצמצים ממש חזק ומתעלמים מהזוג המעצבן בשולחן  לידכם, אפשר לכמה רגעים, אולי, להרגיש קצת רוח צרפתית שורה עליכם. זאת אגב הסיבה שאין תמונות בפוסט – האווירה במקום כל כך צרפתית(קרי: אפלולית) שרק בקושי אפשר לקרוא את התפריט,  שלא לדבר על לצלם.

כשיצאנו מהמקום גם אוריאל וגם אני הסכמנו שאנחנו רוצים לחזור, אם כי למען ההגינות, השם של המקום כמעט אף פעם לא עולה במוחנו כשבא לנו על איזה ביסטרו צרפתי. אני חושבת שאם כבר, אז לכו ל"לאז האלס" בשעות הערב ולא בצהריים, מתי שהאווירה האפלולית הולמת יותר את השעה, ומתי שכמה כוסות יין עוזרות להפיג את המתח של היום.

ספר ההמשך ל Kitchen Confidential נקרא  medium raw ויכול להיות שהוא ישפוך קצת יותר אור על ההיסטוריה של המקום. בינתיים,טוני, שא ברכה.

השורה התחתונה: 148 דולר לזוג(מתוך זה 48 על השתיה). יש דיל מצוין גם בשעות הערב של סטייק-צ'יפס-סלט ב21 דולר.

לפרטים נוספים: לאז האלס, 411 שדרת פארק

(שיעור קצר על מתמטיקה והיסטוריה ובסופו מעליבים אמריקאים).

עד כמה שאני זוכרת משיעורי מתמטיקה כדי להוכיח את הקשר "אם ורק אם" נדרש להוכיח שאם A  אז B  ואם B  אז A. בוא ננסה:

• אם יש יומולדת אז הולכים למסעדה צרפתית:  אם יש יומולדת הרי שראוי לחגוג. אם ראוי לחגוג אז ראוי לאכול. אם ראוי לאכול וראוי לחגוג רצוי שיהיה מספק באופן מיוחד. אם מספק באופן מיוחד הרי שמדובר ברוטב צרפתי. אם מדובר ברוטב צרפתי משמע אנחנו במסעדה צרפתית ולכן אם יש יומולדת הלכנו למסעדה צרפתית. מש"ל.
• אם הולכים למסעדה צרפתית אז יש יומולדת: אם הולכים למסעדה צרפתית משמע אנחנו לא בדיאטה ו/או יש ארוע חשוב מספיק על מנת לחגוג את כל הקלוריות של אוכל צרפתי, משמע יש חגיגה מיוחדת, כלומר יש יומולדת ולכן אם הולכים למסעדה צרפתית אז יש יומולדת. מש"ל.

הרבה חושבים שהאמריקאים ניצחו בעצמם את הבריטים במלחמת העצמאות. זה ממש לא נכון. הצרפתים ניצחו את הבריטים במלחמת העצמאות ובראשם הגנרל המרקיז דה לה פאייט. הוא נחשב גיבור לאומי בארצות הברית למרות שמאוחר יותר הוא הוצא להורג על ידי המלך הצרפתי על מעילה. באופן דומה רבים חושבים שהאמריקאים יודעים לבשל. זה ממש לא נכון. הצרפתים יודעים לבשל ולכן המסעדות הטובות ביותר בארצות הברית הן כמובן צרפתיות.

(בקיצור למיירה היה יומולדת (מזל טוב מיירה!) והלכנו לחגוג במסעדה צרפתית שנקראת לה פאייט).

מה שאתם צריכים לדעת לגבי הצרפתים זה שהם מבטאים את תהילת העבר שלהם דרך רטבים. זה בא לידי ביטוי בכך שכל הרטבים שלהם טעימים נורא ומשמינים נורא וכל זה בזמן שהצרפתים דקיקים כמו באגטים. צרפתים גם מבטאים את תהילת העבר שלהם דרך זלזול בכך שהם מכינים צ'יפס שעולה בפריכותו עשרות מונים על כל צ'יפס אמריקאי אחר. לסיום, הם מבטאים את תהילת העבר שלהם דרך אמנות שמוגשת בכל צלחת שמגיעה לשולחן:

אם ההתפייטות שלי עד כה היה סמלית מידי אני אנסח את דעתי על המסעדה בצורה יותר ישירה: הולי שיט! כמה שזה היה טעים ואני רוצה לראות מישהו מעז לשאול אותי איך יש יותר מנות ממספר הסועדים.

תכלס, צריך מעט מאוד דברים כדי לעשות אותי מאושרת: רק תנו לי שלוש-ארבע-חמש שעות בספא עם מסאג' קוריאני, שלושה קוקטילים של וודקה סאואר, שש-שבע מנות מדהימות (לא לשכוח את הרטבים ואת הצ'יפס) במסעדה צרפתית מצוינת, שניים שלושה בקבוקי יין, חברה משובחת וטיול לילה לסנט מארקס פלייס לאכול כמה קינוחים יפנים. אני בחורה פשוטה, אני אומרת לכם. הדבר היחידי שצריך לזכור אחרי מסעדות צרפתיות: אם אוכלים, לא הולכים. קחו מונית הבייתה.

השורה התחתונה: 215 לשלושה גרגרנים -לא כולל אלכוהול ויין.

לפרטים נוספים: לה פאייט,  רחוב לה פאייט 380.