יותר ממה שאני בעייתית באוכל ויותר ממה שאוריאל מבין ביין אני הכי סנובית פסטות וזה בעיקר בגלל שאוריאל יודע לבשל פסטות כמו מאמה איטלקיה. הוא מכין את הבצק בשעות הצהריים ונותן לו לנוח, ואז פותח אותו לדפי פסטה לפני שעושים מהם ספגטי, פטוצ'יני או פסטה פנה וזורקים למים לשלושים שניות. ברוטב הפטריות שלו יש לא פחות מעשרה סוגי פטריות לפחות, ואני חושבת שהוא מוכר את תומתו עבור פורצ'יני טריים שמידי פעם מוצאים את דרכם לרוטב. בבולונז של אוריאל גם אייל שני יקנא.

אז עכשיו אתם מבינים כמה זה מדכא ללכת למסעדה ולשלם כסף עבור פסטה שהיא "נחמדה" כשיש לי שף פרטי בבית. זה גורם לכך שבאופן אירוני למרות שאנחנו מאוד אוהבים אוכל איטלקי, אנחנו ממעטים ללכת למסעדות איטלקיות.  ועם זאת, אמא באה לביקור ורצינו להשוויץ אז לקחנו אותה לדל פוסטו, האיטלקית של מריו באטאלי לעסקית צהריים שווה ביותר שכוללת שלוש מנות נטו (ראשונה, פסטה או בשרית לעיקרית וקינוח)  או חמש ברוטו (כולל משעשע חך וקינוחי הבית) וכל זאת בארבעים דולר (39 ליתר דיוק) בלבד.

יש משהו מאוד טרגי בבישול עילי איטלקי. בסך הכל רוב המנות הקלאסיות פשוטות לחלוטין ותלויות בעיקר באיכות חומרי הגלם ככה שאו שאתה מבשל מנות קלאסיות – ואז גם אם המנות שלך נהדרות הן עדיין מאוד פשוטות ולא מרגשות – או שאתה מבשל באופן יצירתי – ואז יוצא שהמטבח שלך הוא לא ממש איטלקי. דרך האמצע היא הקשה ביותר – לעשות מנות איטלקיות פשוטות שהן גם נהדרות וגם יצירתיות. וזה מאוד מאוד מאוד קשה. אבל מריו הצליח.

ניקח לדוגמה את סלט הירקות שהגיע להתחלה. המראה שלו היה מתעתע כי הוא היה נראה כמו , ובכן, סלט ירקות, אבל במבט יותר קרוב היו בו בערך שלושים וחמישה סוגי ירקות, כל אחד מונח ככה שתוכל לקבל בכל ביס שפע של טעמים, עם כמה קוביות גבינה קטנות שהתחבאו למטה. אמא, שהיא חובבת סלטים מנוסה ביותר, חיבבה במיוחד את הסלט הקטן הזה. חיבבה כל כך שלא הספקתי בכלל לצלם אותו.  לאוריאל היה טרטר בקר כמהין ככה, בקטנה,  והוא קצת יותר ממושמע מאמא ככה שאת המנה שלו כן הספקתי לצלם.

בדרך כלל עיצוב של מסעדות פחות מעניין אותי אבל במקרה הזה שווה להזכיר אותו: דמיינו לכן אולם נשפים רחב ידים עם גרם מדרגות שיש, פסנתרן שמנגן מנגינות קלילות להסדרת העיכול, גדוד מלצרים עומדים בהיכון וקרירות מענגת. היה כל כך כיף שאפילו חבורת האמריקאים השיכורים שישבו לידנו לא הצליחו להפריע לנו.

אוי, והעיקריות. אני מתענגת רק מהמחשבה עליהם. רביולי פורצ'יני ברוטב קוניאק (וחמאה), פפרדלה ברוטב כמהין (וחמאה) וראגו טלה (גם עם חמאה, אני חושבת).

תכלס אחרי ארוחה כזאת אפשר להישען על הכסא ולהאנח בסיפוק אם לא היו מגיעים הקינוחים הקטנים והחמודים ואחרי כן הקינוחים הגדולים והחמודים. יש משהו לשפים, שעל הכבוד שלהם להגיש פרה-קינוחים. במקרה הזה היו  בומבליני קטנים(ע"ע מיני ספגניות), ביס של טרפלס, ודובדבנים שיובשו ואז הושרו ברוטב…דובדבנים.  הקינוחים הגדולים היו קצת פחות מרגשים אבל לא פחות טעימים.

עסקית הצהריים הזאת היא דיל משתלם במיוחד בגלל שארבעים דולר זה הכי מעט שאיי פעם שילמתי על נסיעה לאיטליה. תודה רבה לך מריו, עשית לי ולאמא את היום.

שורה תחתונה: אם הסב טקסט לא היה מספיק ברור שווה לקחת יום חופש בשביל המסעדה הזאת. 39 דולר לצהריים? זה מצחיק אם זה לא היה כזה טרגדיה שאני לא יכולה ללכת לשם כל יום.

לפרטים נוספים: דל פוסטו, השדרה העשירית 85

היה זה  הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים. זה היה עידן הדיאטה, זה היה עידן ההמבורגר. היו אלה ימים של אור (עד מאוחר בערב), היו אלה ימים אפלים (במיוחד אחרי עלייה על המשקל).

באמת שכל מה שמתחשק לעשות בחום המהביל הזה הוא לרבוץ בבית במזגן או ללקק איזה דוב קוטב, אבל לא החום ולא הלחות יעמדו ביני לבין המשך המסע המופלא שנדרתי לעשות בדרך אל עבר ההמבורגר המושלם. ואיזה שתי תחנות מצוינות היו לי השבוע.

הראשונה נקראת, כמה הולם, המבורגר וחבית. זה הולם כי אחרי כל כך הרבה המבורגרים באמת שמתחילים להראות כמו חבית. המקום מעוצב כמו סאלון משנות העשרים, הצוות אדיב וחביב, מקומות הישיבה מרופדים ונחמדים ומה שהכי חשוב – יש בו מיזוג אוויר, שזה תכונה נעלה אחרי הסתובבת של חצי יום בשכונה. המקום מבטיח וגם מקיים שלל המבורגרים שהמושחת שביניהם הוא בין המושחתים שראיתי מימי וכולל, בין השאר, כמהין שחורות ועולה לא פחות מ26 דולר.

מקדימה, המבורגר טעים. מאחור, המבורגר מושחת.

שלא תבינו לא נכון, המבורגר הכמהין הוא היוצא מן הכלל, ושאר ההמבורגרים (כמו זה עם הפטריות והגבינה שאכלתי) היו עילוי (ועלו פחות מ 26 דולר), הוגשו בלחמניית שומשום פריכה והגיעו כבר כשהם חתוכים לשתיים לנוחיות הסועדים. עוד הוכחה לכך שהמקום לא פלצני היא שניתן לשתות Cheerwine שלא ממש כולל יין אבל כולל הרבה טעים ועוד אלמנט מעניין הוא שההמבורגר מגיע עם צ'יפס ומקושט גם בשתי טבעות בצל, שפותר את הדילמה הנצחית של איזה תוספת להזמין.

בקיצור מעתה והלאה אם אתם באזור הסוהו, שווה לשקול ללכת לשם, ולא רק בשביל המיזוג.

שתו Cheerwine.

התחנה השנייה נקראת 5 מפיות (ולא לבלבל עם 5 בחורים, שהיא רשת מזון מהיר. מזון מהיר מוצלח לז'נרו אבל עדיין בקטגורית הפאסט פוד). לחמש המפיות יש שלושה סניפים במנהטן ועוד אחד בקווינס ונחשו מה? גם להם יש המבורגרים. מה שראוי לציון במקום הזה הוא טבעות הבצל, אם מזמינים אותן כתוספת משל עצמן, שהן יגיעו ערומות אחת על השנייה על סליל מתכתי שישמור אותן קריספיות.

תכלס זאת המצאת העשור שראוי שכל מסעדה שמכבדת את עצמה תאמץ. באמת שהבעייה הכי גדולה בחיים שלי היא שחלק מהטבעות בצל הופכות להיות רכות.

ראוי לציון גם הגודל של ההמבורגר שעומד בסטנדרטים ישראלים (בערך 250 גרם, לעומת המבורגרים סטנדרטים במקומות אחרים שיהיו רק באזור המאה גרם בערך).אחרי מחקר מעמיק (שכלל ארבעה ביקורים בלפחות שניים מתוך שלושת הסניפים במנהטן) הגעתי למסקנה שהמקום ראוי לתואר "המקום הכי תואם אגדיר בניו יורק". לא הייתי אומרת שדרוש סיבוב מיוחד כדי לבקר את ההמבורגר הזה, אבל אם אתם מחפשים המבורגר טעים במקום נעים ויש מפיות בסביבה, יהיה שווה להיכנס.

כרגיל, כתיבת פוסטים עושה אותי רעבה ולא משנה שאכלתי כבר שתי ארוחות ערב היום.

בלוג זה שאני כותבת הוא טעים הרבה יותר ממה שעשיתי מעולם.

השורה התחתונה: חמים וטעים. הארוחה בבורגר אנד בארל עלתה 84 דולר (לזוג, כולל ההמבורגר הממושחת) ו5 נפקין הגיעה ל 68 דולר לזוג וכללה גם משקאות.

לפרטים נוספים:

בורגר אנד בארל, רחוב ווסט האוסטון 25

5 מפיות, מקומות מרובים

סימון שוב הגיעה לעיר לסופ"ש קצרצר. לאלו מכן שלא זוכרים מי זו סימון אתם יכולים לקרוא על מעלליה שנה שעברה ממש פה. כשסימון בעיר, דברים נהדרים ומוזרים קורים כל הזמן – שאני מסכימה לעשות מניקור ובוחורת בצבע סגול לציפורניים, למשל.

סימון הביאה איתה הפעם את החבר החדש (והחתיך) יורי. כמה חתיך? הנה, תראו בעצמכם:

הוא כל כך חתיך שביקשו ממנו להוסיף את התמונה הזאת לעלון פרסום החדש שלהם

בכל מקרה, זאת הייתה פעם ראשונה של יורי בעיר ולכן לפי בחירתו הלכנו לעשות את כל הדברים שתייר בעיר צריך לעשות (להשתכר בהיי ליין, להשתכר בסנטרל פארק ולסיום להשתכר באתר הנצחה ל 9-11). לסיום הערב הלכנו לאכול פיצה ניו יורקרית אמיתית, כזאת שנפתחה כבר ב 1929 וכזאת שיש לה תנור פחמים אמיתי במטבח.

נחמד להביא אורחים ותיירים לג'ון אוף בליקר, בגלל שזה נותן להם טעימה קטנה של ניו יורק האמיתית: אי אפשר לעשות הזמנות מראש ככה שתמיד צריך לחכות בתור, יש שלט גדול בחוץ שמכריז שאין מכירה של סלייסים בודדים להרתעה של תיירים טמבלים, המקום עצמו צפוף בצורה בלתי רגילה, יש אינספור כתובות של אנשים שחרטו על השולחנות ועל כל קירות העץ המוזיף, יש רק שלושה סוגים של בירה בתפריט, המלצרים חסרי סבלנות ולסיום גם לא מקבלים כרטיסי אשראי. נהדר!!

מה שכן, הפיצה ממש טעימה. היינו ארבעה אנשים ולכן התחלקנו בשתי פיצות בגודל בינוני (ואולי כמה בירות, אבל מי ממש זוכר) שהגיעו לשולחן תוך מספר דקות. בסגנון הפיצה הניו יורקרית, הבצק דק ופריך ומעליו מפוזרת הרבה גבינה ותוספות – ראויה לציון במיוחד תוספת הפפרוני ותוספת העגבניות בשום. (ראויות לציון במיוחד משום שהן היו אלה שגם נשארו איתי הכי הרבה זמן). רוטב העגבניות לא מתוק מידי ולא סמיך מידי ומפוזר בדיוק בכמות הנכונה על פני הפיצה. וגם, יש משהו בתנור פחמים אמיתי שמעביר קצת מהפחמיות לתוך הפיצה ונותן לה טעם קצת חרוך ובעיקר נהדר.

טעים, כבר אמרתי?

הבעייה בצילום פיצות היא שעד שמגיעים לצלם חצי מהפיצה כבר אכולה

יורי כל כך חתיך שהשיער שלו בלבד שורף בערך אלפיים קלוריות ביום, ככה שלסיום הארוחה הוא נתן כמה ביסים בסימון:

אני בטוחה שהטעם  מזכיר צמר גפן מתוק ו/או אבקת פיות

שבעים ומרוצים אמרנו להתראות לסימון ויורי, וסחטנו הבטחה שהם יבואו לבקר שוב בקרוב. בינתיים,  כל מה שנותר לי הוא להתבונן בלק הסגול שלי ולחכות שהם יחזרו. אולי בזמן שאני מחזיקה עוד סלייס של פיצה. אולי.

השורה התחתונה: שישים דולר לשתי פיצות בינוניות (6 חתיכות כ"א) עם תוספות ואולי עוד כמה בירות. התשלום במזומן בלבד.

לפרטים נוספים: ג'ון אוף  בליקר, רחוב בליקר 278.

אוריאל ואני הלכנו להרוס לחגוג שבוע מוצלח של דיאטה במסעדה צרפתית שכבר הרבה זמן רצינו ללכת אליה (לפחות מאז יום שישי שבוע שעבר אחרי צהריים כשאמרתי לאוריאל שבא לי דג ופירה ושממזמן לא היינו בביסטרו צרפתי חמוד ושנמאס כבר מכל הסושי והזה בזמן שהוא שם מעיל ונעליים ותוך כדי בדק המלצות למסעדות צרפתיות מהבחור המצוין הזה והזמין לנו מקום כשכבר היינו במעלית).

יש שתי הנחות שיהיו תמיד נכונות ברמה גלובלית:

1. אי אפשר ליפול עם דג ופירה במסעדה צרפתית.

2. החיים נראים הרבה יותר טוב אחרי כוס יין.

כוס היין המוזכרת לעיל היא למעשה קיר רויאל

מה שנחמד במקום הזה (מלבד האוכל) זה האווירה הנעימה, והגסות רוח המקסימה הצרפתית ששורה על המקום ("כן, אני מבין שהייתה לכם הזמנה. אבל הגברת שם שילמה לפני 20 דקות Merde והיא עוד לא קמה merde ומה נראה לכם שאני אקים אותה? Merde!). האווירה החשוכה גם רומנטית מאוד ועוזרת להיכנס למצב רוח רומנטי גם אם אתם עם בני זוגכם כבר חמש שנים וקצת לפני שהגעתם למקום ניהלתם דיון של רבע שעה על תנועות המעיים שלו.

מה שעוד יותר נחמד במקום הזה, זה שיש בו תפריט צרפתי קלאסי ולא מתפלצן. דג עם פירה, רגלי צפרדע, קצת שבלולים, איזה מרק או שניים וכמה אופציות לאווז,ברווז,טלה,סטייק, צ'יפס  וכו'.

מה שממש נחמד במקום זה כמה שהמנות הגיעו בצורה מפתיעה. נגיד השבלולים הוסוו כגרגירי חומוס בקערה קטנה עם עוד שלל ירקות ומן רוטב טעים, ונגיד רגלי הצפרדע הגיעו עם כמה פטריות ועוד מגוון ירקות והיו קראנצ'יות ועם רוטב טעים. (רוטב טעים זה עוד טרנד של הערב המוצלח הזה).

מה שהיה הכי נחמד במקום הזה הוא כמה שהאוכל היה טעים אם הייתי צרפתייה הייתי עולה לפחות עוד איזה 20 קילו holly fuck כמה שזה היה טעים אוריאל הגדיר את המקום כביסטרו הצרפתי הכי טעים עד כה בניו יורק מילולית ליקקתי את הצלחת מכמה שהיה לי טעים ואוריאל סיים את כל המנות שלו עד הסוף ובקושי הספקתי לצלם וכבר נגמר הטארט טאטן שלו.

מזל שהספקתי לצלם.

זה השבלולים בהסוואה

רגלי צפרדע, מישהו?

דג והפירה השלישי הכי טעים ביקום

עכשיו בוא נדבר על נושא מאוד רציני – פירה. לא רק שתפוחי אדמה הם אחד הדברים האהובים עלי בעולם על מגוון צורותיהם, ולא רק שהם מרכיב חשוב בתזונה מאוזנת(שכוללת צ'יפס, פירה ותפוחי אדמה בתנור) אלא שפירה שמוכן כהלכה יכול לגרום לי לתחושות רומנטיות ביותר שאוריאל אפילו לא יכול להתחיל לחלום עליהם. והפירה הזה נכנס היישר למקום השלישי ברשימה, שזה כבוד.

היה בצד גם איזה אורז ליד המנה של התבשיל כבש שאוריאל טוען שהיה ממש טעים אבל בוא לא נסיח את דעתנו מהעניין החשוב של דג ופירה.

דג ופירה.מממ. ודי לחכימא ברמיזא.

השורה התחתונה:  136 דולר לארוחה צרפתית זוגית (שתי ראשונות, שתי עיקריות ושני קינוחים) כולל מס וטיפ. לא כולל כמה דרינקים על הבר להעלאת המורל.

לפרטים נוספים: ל'פילוסוף, רחוב בונד 55

ה IFC הוא כמו הסינמטק, במובן של יש בו פסטיבלי סרטים אוזבקים ואולמות עם כסאות לא נוחים וסאונד לא משהו אבל אנחנו בכל זאת אוהבים אותו כי בזכותו ראינו סרטים יפהפיים ומרגשים כמו ג'ירו חולם על סושי ועוד סרטים עדינים ויפים כמו From up the Poppy Hill (של אותו אחד מהטירה הנעה). לפני אנחנו ממשיכים, קחו לכם שתי דקות לצפות בטריילר כדי להיכנס לאווירת הפוסט הזה (ולכו גם לראות את הסרט) :

הסרט היה באמת מקסים, ואני קצת מתרגשת שוב רק מלראות את הטריילר ולשמוע את המוזיקה. אבל בלי שום קשר כמובן שכל מה שהם עושים בסרטים יפנים זה לאכול, ובמקרה של הסרט הספציפי הזה, גם לנקות, אז פיתחנו מן מנהג שאחרי כל פעם שאנחנו הולכים לIFC אנחנו מקנחים בביקור רוקמיישה. קודם כל, זה קרוב ורוב הזמן אין הרבה המתנה, שזה כבר טוב. דבר שני, בעלי הבית היפנים תמיד גורמים גם לזרים ברברים כמונו להרגיש בבית. בבית יפני, למעשה. בבית יפני משנות השישים,למעשה, כנראה יהיה התיאור הכי מדויק. זה מתחיל מהג'וקבוקס הישנה בפינה וממשיך בתמונות משפחתיות בשחור לבן (התמונות הן באמת של המשפחה – מראים את מזקקת הסאקה המשפחתית שגם נמכר במקום עצמו) ועוד מיני שמונצלך שהיפנים מתים עליהם.

אבל רק כשפותחים את התפריט מתחיל הכיף האמיתי. קודם כל, האורז לסושי ולשאר המאכלים מבושל בתערובת תבלינים שהופכת אותו להיות סגול (וגם יותר טעים). הראמן שלהם הוא בין הטובים שנתקלתי בהם (והייתי באיפודו שבוע שעבר לכל מי ששואל). יש הרבה מנות ירקות קטנות וטעימות כמו במיה בשום, כרוב ניצנים בזיגוג מיסו וגם קצת אצבעות חזיר קטנות (יש יאמרו שזה לא סוג של ירק. לאותם "יש" אני אגיד – אבל זה טעים).

ירקות, אבל טעים

הראמן נראה פשוט, אבל הוא ממזר

זה מה שנקרא שמונצלאך

עוד שמונצאלך מקרוב. וזה עוד בלי הפייה-בצורת-חתול-עם-כנפיים ומסיכת מתאגרף שהולבשה על דלעת שהיו בסביבה גם

אה, והסאקה. אין הרבה מבחר ממנו אבל כל מה שיש הוא מעולה. אני גם במיוחד אוהבת את היין שזיפים (בגלל שאוריאל לא גונב לי אותו כי הוא כל כך מתוק). כמעט כל מה שאיי פעם הזמנו שם היה מאוד טעים. אם כבר הגעתם עד לשם אז הייתי ממליצה להתמקד במנות המיוחדות ופחות בסושי. לא כי הוא לא טוב, אלא כי איפה עוד תמצאו אוקונומיאקי (שזה מן סוג של חביתת ירק יפני) עם שבבי בוניטו למעלה שעוד קצת זזים  ותוכלו להפחיד אנשים מהמשרד עם הסרט הבא:

(זה לא באמת חי, זה רק האדים מהחביתה).

המקום מצוין אגב גם לחברים שמגיעים מחוץ לעיר (היי אהד! מקווים שהצלחת למצוא את דרכך למלון בשלום. אוריאל מבטיח שכל מה שקרה ברוקמיישה נשאר ברוקמיישה).

שורה תחתונה:  טעים ומומלץ. החשובן לזוג שאוהב לשתות סאקה  (ו/או יין שזיפים) בדרך כלל לא עובר את ה 70-80 דולר.

לפרטים נוספים: רוקמיישה, רחוב באראו 11 (אזור הגריניץ' וילג').

נ.ב.

לכל מי שמנוי לבלוג דרך האימייל ולא שם לב – פתחתי עמוד לבלוג בפייסבוק (כדי שיהיה עוד מקום שבו אני כמעט לא מפרסמת). יש שם עוד מסעדות שלא יוצא לי לכתוב עליהם וגם מיני דברים שקורים בעיר. בואו להצטרף.

מאז הטיול פיצה עם סקוט אוריאל ואני הפכנו להיות סנובים (גם) של פיצה ולכן בערב קריר אחרי שקנינו לאוריאל חליפה במבצעי הכריסמס (קנה חליפה וקבל עוד שתי חליפות ועוד שתי חולצות ועוד שתי עניבות) החלטנו לבדוק את דון אנטוניו, הפיצריה הראשונה שהופיעה איי פעם במדריך המישלן של ניו יורק.

האמת שזה סתם שקר, היינו הולכים לשם גם אם לא היינו סנובים של פיצה וגם אם לא היינו קונים לאוריאל חליפה. אין כל כך הרבה מקומות מעניינים במיד טאון ממילא.

האמת שבכלל לא צריך תירוץ בשביל לאכול פיצה.

דון אנטוניו ארוכה ויפה. אפשר לשבת על הבר הגדול בכניסה ולהנות מהתעלולים של הברמן או שאפשר לשבת בשולחנות בחלק האחורי ולצפות בפיאצולות מכינים את הפיצה, או לצפות בטלויזיה שמשדרת במעגל סגור (גם כן) את הפיאצולות מכינים את הפיצה. אם למדתי משהו מסקוט, זה שאם עומדים עם המצלמה ליד התנור ומתפעלים, יתנו לך להיכנס למטבח ולצלם (ולהתפעל) מאוד מקרוב. שלא כמו סקוט, השתדלתי להתאפק ולא לדחוף את הידיים שלי לבצק של הפיצה, וזה לא היה קל בכלל.

חתיך ואדום. התנור!

הייתי רצינית לגבי הטלויזיה

הפיצה עצמה היא מהסוג הנפוליטני, הכוונה היא שהפיצה דקה (אבל לא יותר מידי) עם שולים נפוחים ומנוקדת בגבינת מוצרלה טריה. הרוטב מעט מתקתק אבל יושב יפה על הפיצה ולא צריך בכלל תירוץ בשביל לאכול פיצה.

ושוב אני מריירת בזמן שאני כותבת פוסט

מה שכיף באיטליה זה (שלא כמו מסעדות יפניות ואסיתיות) שהם מבינים בקינוחים. מזל שהיינו בדיאטה ולקחנו את הקינוח הכי פחות משמין בתפריט.

אני מרגישה את העורקים שלי נסתמים רק מלהסתכל על התמונה הזאת

אי אפשר לטעות עם בצק פיצה מטוגן  ורוטב נוטלה.  אפשר לטעות כשלוקחים לאוריאל את האייפון שלו והוא נאלץ לשוחח איתי או לחילופין עם ההומו ששותה מנהטן לידנו בבר ואוריאל מספר בדיחות לא פוליטיקלי קורקט על סנדי.

מעודדים מההצלחה של דון אנטוניו הלכנו לבדוק את פרטלי לה בופאלה, הפיצה החדשה בשכונה. אני לא יודעת כמה מכם יודעים אבל האפר ווסט סייד הוא שממה קולינרית בכל מה שקשור לפיצות אותנטיות (למרות שיש הנאה מסוימת בלהזמין פיצה מדומינוס ולראות את האנימציה שלהם לגבי התקדמות שלבי הפיצה ) (ומה זה בכלל בדיקת איכות לפיצה? מישהו מרים את המכסה של הקופסה ומוודא שאכן יש בפנים פיצה?)

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

בכולופן, פרטלי דומה אבל יותר מידי מתאמצת. זה מתחיל מהאופן המדויק בו הניחו בזהירות ערימות חציר בפינות ועטפו את הפרחים בנייר עיתון כדי לשוות למסעדה מראה שלוכי-אותנטי. זה ממשיך עם הפיצה שמגיעה רק טיפטיפה פחות מידי אפויה וטיפטיפה עמוסה מידי ברוטב והופך אותה להיות לחה מהר מידי ומסתיים עם קינוח ספוג שוקולד שרק ממש קצת מתוק מידי וכבד מידי.

התנור קצת לא חם מספיק

הפיצה טיפ טיפה עמוסה מידי

הקינוח קצת רך מידי

זה קצת עוול להשוות את פרטלי לדון אנטוניו, כי בסה"כ זה דווקא כן פיצה שכונתית חביבה ובהחלט יותר טובה משאר הפאסט פוד פיצה שיש באזור. זאת אופציה נחמדה לארוחת ערב כשלא רוצים ללכת רחוק מידי וכשאוכלים עם נפתלי, החבר הצמחוני של אוריאל (שעליו עוד יסופר בהמשך).

לסיכום, לא משנה אם אתם בניו יורק או בתל אביב, ולא משנה מה מידת הרעב -הרגעו ואיכלו פיצה.

בשורה התחתונה:

דון אנטוניו: 57 דולר (מתוך זה 22 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 15 דולר. (אכלנו רק אחת).

פרטלי: 80 דולר (מתוך זה 19 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 20 דולר. (אכלנו שתיים).

שתיהן טעימות, הראשונה שווה עיקוף במיוחד, השנייה רק אם אתם באזור וממש בא לכם פיצה.

לפרטים נוספים:

דון אנטוניו – רחוב 50 ווסט מספר 309 (קרוב לשדרה השמינית)

פרטלי – רחוב ברודווי 2161 (בפינה של רחוב 76)

כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו אוהבים לאכול דברים שהיה להם פעם פרצוף אבל אולי פחות יודעים כמה אנחנו גם אוהבים דברים על מקל (במיוחד אני, שאוהבת מנגל וברביקיו כאילו אין מחר ומוכנה לצאת מהבית בכל יום ובכל שעה אם מבטיחים לי על האש). כשנמצאים בחו"ל הרבה פעמים מתגעגעים לטעם של בית כלומר לעל האש ושיפודים, ואם צריך ללכת ליקיטורי (מסעדת שיפודים יפנית) בשביל קצת הרגשה ביתית – סו בי איט.

דגמנו שתי יקיטוריות בסביבה לכבוד יום העצמאות הפולני ככה שכיבדנו גם מסורת וגם בייתיות ולהלן המסקנות.

ראשונה הייתה יקיטורי טוטו. על הראמן מבית טוטו כבר סיפרתי לכם וכמו תרנגולת מבית טוב גם כאן היה תור לא קצר שהשתרע עד כמעט לפינה של הבלוק למרות שכאן כן מקבלים הזמנות מראש ולכן דיי מהר התקדמנו לראש התור (ובמעלה המדרגות, ושמישהו יסביר לי פעם למה מקומות יפנים תמיד אוהבים להיות בקומות שניות של מקומות). המקום עצמו מקושט בתצוגת ביצים על הקיר (איי שיט יו נוט) אבל לא פחות מקושט במנגל ארוך ומרשים ובר מסביבו ככה שאפשר לתצפת על ההכנה של השיפודים וגם לקבל אותם הישר מהמנגל.

הייתם פעם בשיפודי עזרא באזור? אז זה בדיוק אותו דבר, רק שפה מזמינים את מיטב חלקי התרנגולת (בואו מוקדם לאכול את הכרבולת את הבירכיים כי הן נגמרות מהר) שנצלים על ידי יפני מיומן שמנופף עליהם במניפה עדינה ומשגיח עליהם כאילו היו ילדיו והתוספות מגיעות על ידי מלצרית חיננית וגם ,בניגוד לעזרא, טעים. אבל בערך אותו דבר כמו שיפודי עזרא, כן.

עד שהגענו נגמרו כבר הכרבולות

זה מחדל חמור שרוב השיפודים נאכלו לפני שהיה לי צ'אנס לצלם אותם. אני מאשימה את המצלמה האיטית באייפון של אוריאל.

אחרי שנעשים מנוסים במקומות כאלה (כלומר, אחרי שסיימנו לאכול וראינו מה הזוג לידנו עשה) מבינים שהכוס חימר שחשבתי בהתחלה שאמורה לתפקד כמחזיק בקבוק בירה היא בעצם כוס להניח בה את כל השיפודים עצמם אחרי שמסיימים לזלול לא פחות מ 12 שיפודים שכל אחד ואחד מוגש בדקדקנות יפנית טיפוסית על צלחת ורטבים מותאמים אישית.

יושבים ככה בכיף לפני איזה הצגה בברודווי (אנחנו ראינו באותו ערב את אבניו קיו) ומנשנשים כמה שיפודים וחושבים על הבית בזמן שאוריאל עוגב על המלצריות. אהבנו ובהחלט נחזור.

בסדר, למדתי, אני אדע להבא

שנייה הייתה יקיטורי טורישין באפר איסט סייד ולשם לקחנו את ענבר שביקרה אצלנו כי שיגענו אותה כל הסופשבוע והיא היתה צריכה להירגע עם קצת אוכל רגיל וזה הכי קרוב שהצלחנו למצוא לה. גם פה הקונספט דומה עם בר גדול שממנו אפשר להשקיף על המנפנפים המקצועיים אבל קצת יותר יוקרתי מטוטו ולכן החלטנו להזמין את ארוחת הטעימות שמציעה 10 שיפודים (ב 55 דולר לאיש) מהמיטב שהשף חושב שיש באותו יום + מרק וקערת אורז (טיפ: תזמינו את הקערת אורז שהכי נדמה להם שתרצו לאכול בערב שלמחרת כי עד שהיא מגיעה כבר מתפוצצים מכל הדברים שלפני). אחד אחרי השני יצאו מגוון שיפודים על טהרת העוף, רכים, עסיסיים וטעימים, כולל שיפוד אחד של כבדי עוף שאוריאל נשבע שהיה הטעים ביותר שאכל מימיו וסוג כלשהוא של פטריה שהייתי מוכנה להישבע שהייתה פעם שניצל מרוב שהיא הייתה בשרית. בגזרת האלכוהול הזמנו יין (לענבר הקלאסית) בירה (אני עממית) ושלוש כוסות סאקה לאוריאל (האלכוהוליסט). המחיר יותר גבוה מהיקיטורי הקודמת אבל האיכות בהתאם, אם כי האווירה יותר רצינית מאשר במקום הראשון (בכל זאת, יש פה כוכב מישלן).  יושבים ככה בכיף ביום ראשון בערב לחגוג כמה כיף שחברים באים לבקר ואוריאל עוגב על החברה שבאה לבקר. גם כאן היה מאוד טעים ואפילו אחזור לכאן עם אמא כשהיא תבוא לבקר פעם הבא כדי להראות לה שאפשר לאכול אוכל יפני טעים ונטול דגים.

הכי משעשע לראות אותו שולף מניפה מידי פעם. אני שוקלת לנסות בפעם הבאה בפארק הירקון

וזה עוד כשאוריאל מנסה לעשות פוזה מגרה. קלטו את הבחור הרציני ברקע.

הפנמנו את הלקח מפעם קודמת

שורה תחתונה: אחד יותר זול (בטוטו שילמנו 98 דולר מתוך זה 33 על אלכוהול לשני אנשים) והשני יותר יקר (בטורישין יצאנו עם נזק של 287 דולר ומתוך זה 64 על האלכוהול אבל היינו שלושה) אבל שניהם טעימים ומציעים חווית שיפודים מגניבה ומיוחדת. רק תזכרו שבתוך הכוס שמים את השיפודים ולא את הבירה.

לפרטים נוספים:

יקיטורי טוטו , רחוב ווסט 55,מספר 251

יקיטורי טורישין, השדרה הראשונה 1193 (בין רחוב 64 ל 65 איסט)

כבר עוד מעט שנה שאנחנו פה בניו יורק ועוד לא יצא לי להכיר הרבה חברים חדשים ככה כשאוריאל הציע שניפגש עם שירה ובעלה דווקא היה נשמע לי נחמד. היה לי פחות נחמד לגלות ששירה בעצם יצאה פעם עם אוריאל לכמה דייטים, למרות שמצד שני כשחושבים על זה אני דיי מחבבת את האקסיות של אוריאל, במיוחד אלה שנשואות עכשיו (היי מורין!) (ליהי, אנחנו מחכים שתתחתני כבר).

אז היינו בענייני חיסכון ואין כמו מסעדות סיניות מגעילות לארוחות זולות. המושג "סיני מגעיל" אגב לא בהכרח מייצג כמה האוכל טעים אלא נקבע כמושג ג'נרי לכל מסעדה סינית מאז שגילינו את צ'יינה טאון. למי שלא הבין, אוריאל לא אוהב אוכל סיני אבל אם אני צריכה לפגוש אקסיות שלו אז אין לו זכות וטו.

לעיתים נדירות יוצא לנו להיות במקום טרנדי ביותר, אבל מישן צ'ייניס פוד הוא ממש חדש דנדש ולוהט, כל כך לוהט שהזמן לחכות לשולחן הגיע אתמול (ערב סתווי גשום) לשלוש שעות ככה שמייד החלטנו לוותר ושמנו פעמנו ליונאן קיטשן שהיא גם סינית וגם זולה וגם לא מאוד רחוקה מהמקום הקודם (כבר אמרתי שירד גשם? לא טפטוף קליל ונעים, אלא ממש גשם של חתולים וכלבים, כל כך גשום שארז ששכח להביא מטריה ישב אחרי כולו זולג מים על השולחן והיה ממש מסכן).

אז יונאן, כן. בניגוד לרוב המסעדות הסיניות שיש בהם מטבח קטנוזי (חריף) או סצ'ואן (ממש חריף) זוהי מסעדה סינית בסגנון יונאן (לא לבלבל עם סיני מסוג היונג), מה שאומר שזה הכי אוכל של אמא אבל בגרסה הסינית כלומר מרק עוף נודלס טעים, אורז מוקפץ עם נקניקיות ושעועית, פטריות עם תרד ועוד שלל מנות טעימות שמגיעות היישר למרכז השולחן לטובת אלה שאוהבים לנשנש תמיד מצלחות של אחרים. בזמן שארז טפטף על השולחן גילינו שהקשרים החברתיים מעמיקים כי לא רק שהוא מכיר את אחותי אלא גם מסתבר שאוריאל יצא עם לא אחת אלא שתי חברות של שירה ושהיא הייתה בחתונה של שלישית (כבר ציינו שרוב האקסיות של אוריאל נשואות באושר היום מה שמעלה שאלות על רמת הטעם שלהן בבחורים). הורדנו את האוכל הסיני מגעיל הטעים עם בירה סינית מגעילה טעימה וגילינו במפעם המליון שאסייתים לא מבינים בקינוחים.

מה, אמא שלכם לא הכינה לכם כזה אוכל?

למזלנו, עדיין ירד גשם אז הייתה לנו אופציה להתרענן בהליכה מזורזת למעבדת הגלידה (איל לבורטריו דל ג'לטו) שהקטע של המקום הוא שיש להם באזור ה 250 טעמים של גלידה למרות שרק חמישים מהם אפשר למצוא בכל רגע נתון בחנות, אחרי שטעמתי גלידת צ'דר, גלידת מאלט וויסקי וגלידת לוונדר דבש הסתיימה תחושת ההרתפקנות שלי ובחרתי ריבת חלב ושוקולד צ'יפ. שירה הלכה על הטעמים היותר אקזוטים מה ששוב מעלה את התהייה איך יצא שהיא נפרדה מאוריאל.

גלידת וויסקי, דבש לוונדר, גבינת צ'דר, בירה שחורה ואם אני לא זוכרת את השאר זה כי קיבלתי הרעלת גלידה

סיימנו את הערב בהליכה משותפת לסאבווי רק כדי לגלות ש-א)יש המון עיכובים בסאבווי בגשם הראשון של העונה ו-ב)אין גבול לכמות החפירות שארבעה אנשים שמחים ומעט שיכורים וללא ספק מגולדים יכולים לחפור.

שורה תחתונה: שירה וארז, שמחתי להכיר אותכם, פעם הבאה הולכים למקום יבש יותר. 80 דולר לכל הסיפור לארבעה אנשים כולל שלושה דרינקים במסעדה הסינית, 4 וחצי דולר לשני כדורים בגלידריה היוקרתית.

לפרטים נוספים:

יונאן קיטשן רחוב קלינטון 79 (סגור בימי שלישי)

איל לבורטריו דל ג'לטו רחוב לאודלו 188(בפינה של האוסטון)

עד שחזרתי משבוע העבודה שביליתי בארופה כבר היה אמצע הסופ"ש ולכן בלי להסס בכלל ישר הלכנו לבדוק את הראמאניה ההיא שראינו בדרך לקזהלולה פעם שעברה ושמנו לב שהיה תור גדול מאוד לפניה (מכאן שהמסקנה המתבקשת שזה כנראה מקום שווה). ראמן כידוע מקל על העיכול ומרומם את הנפש וגם בזמן שחיכינו קרוב לשעה בתור היה לי זמן לחפור לאוריאל על כל פרט ופרט של השבוע המעצבן שעבר עלי, כולל מה בדיוק אכלתי כל יום ואיזה מיני עינויים שונים ומשונים עברתי בכל הטיסות פנים שהיו לי.

בכולופן, קונספט ממש נחמד שצריך לאמץ בכל מסעדה בעולם – אתה מוסיף בעצמך את השם שלך ומספר הסועדים לדף שמודבק בכניסה ומידי פעם כשמתפנה שולחן אחת המלצריות פשוט קוראת לבא בתור לפי מה שרשום בדף, וגם, על הדף כתוב שבחתימה שלך אתה מאשר שאתה לא הולך לשבת על המדרגות של השכנים או לעשות להם רעש. כמה חמוד.

אוריאל מחייך כי הוא חושב שאני לא אוכל לחפור בזמן שאני אוכלת. איזה תמימות.

כזה סיר בדיוק רציתי בשביל המרק עוף שלי גם אבל אוריאל לא הרשה

טוב בכל זאת אנחנו ביפן

יש גם הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל התמקדתי במה שחשוב

כבר ביססנו את התיאוריה שאני אוהבת לאכול דברים עם פרצוף

בדיוק חזרנו מחופשת קיץ קצרה ומהבילה בישראל היישר את תוך יום סתווי מקסים שבו השמש זורחת אבל לא חם מידי ובדיוק גם לא ירד גשם. בזכות הג'ט לג שגרם לי לקום ב7 בבוקר החלטתי לנצל את היום היפה לטיול במקום שכבר הרבה זמן רציתי להסתובב בו ולא הספקתי ולכן הקמתי וארזתי את אוריאל ושמנו פעמנו לסוהו.

הסוהו, אותו אזור שייתכן שפעם היה מקסים ומיוחד הפך כמו שינקין אחרי השיפוץ למתויר, המוני ומלא בחנויות מעצבים יקרות. הדבר הכי קרוב לניו יורקרים שתמצאו שם הוא המוכרים האדישים והאנתיפטים של כל אותן חנויות יוקרה. וכמו אמא עצבנית בשנקין בשישי בצהריים כך גם אני הסתובבתי בינות מלא האנשים עם הקטן שלי שגירד לו כל הזמן בגב, רצה ללכת להסתכל על חתולים, כאבו לו הרגליים, התייבש והתיישב על הרצפה בצווחות אימה ליד כל חנות קאפקייק שעברנו בדרישה שייקנו לו קאפקייק. ואלוהים אדירים, יש ה ר ב ה   חנויות קאפקייק בסוהו. ייתכן שבחורות יותר אופנתיות ממני יגשימו במדרחוב נחלת בנימין סוהו את חלומן האופנתי הרטוב אבל אנחנו דווקא נתקלנו בחנות הזאת, העונה לשם אבולושן (יענו אבולוציה). הו, המיוחדג'ות חוגגת פה מכל פינה, ולא, אם החנות שלך הופיעה בפרוג'קט ראנווי היא כבר ממש לא "פנינה סודית". ובפנים, כל מה שהיה פעם חי, או מאובן, או פוחלץ, או שלד או משחק להרכבה עצמית של איברים פנימיים של חילזון (תמיד רציתי אחד כזה). אוריאל דווקא עשה בונדינג עם ראקון שהחזיק מגש של עצמות פין וקינא.

תגידו לאוריאל להתחדש על הכובע האופנתי

היה תכנון כלשהוא ללכת לבלתאזר שכבר הרבה זמן שמענו עליו דברים טובים אבל דיוויד בקהם היה שם ולכן עברנו את הכביש ונכנסנו דווקא למרסר קיטשן, העממית של ז'אן ג'ורג', ההוא מז'אן ג'ורג'.

החוויה של מרסר קיטשן היא מעניינת מכל מיני סיבות אבל העיקרית שבהן היא הניגוד העצום שבין המסעדה המעונבת והמלצרים המהוקצעים אל בין גדודי התיירים עוטי המצלמות והטישירטים שממלאים את חלל המסעדה והקטן שלי שניסה לגרד לעצמו את הגב עם המזלג. ועדיין, התפריט מעניין אבל לא עמוס מידי והביצוע של המנות מדויק להפליא. אני חיסלתי את אחד ההמבורגרים הטעימים בניו יורק נכון לעת עתה, שהגיע עם אבוקדו, חסה, עגבניה, גבינת פפרג'ק ובצל מטוגן פריך ואוריאל טעם סב'יצה סי בס ואגרול טונה. בגלל שאוריאל לא התנהג יפה הוא לא קיבל לשתות סאקה, אבל במקום זה שתינו סודה דובדבן-יוזו שהייתה מתוקה ומרעננת והיוותה איזון מושלם לארוחה הטעימה הזאת.

כרגע מדורג ההמבורגר הטעים ביותר בניו יורק (וגם הסודה)

אני עוד רציתי להמשיך לטייל אבל אוריאל כבר התעייף והייתי צריכה לקחת אותו הבייתה לשנת הצהריים שלו, אחרת הוא נעשה קראנקי. בסאבווי בדרך הבייתה דיברנו על כמה כיף (וטעים) בניו יורק ואוריאל הסכים וביקש שאני אגרד לו שוב את הגב. כיף לחזור.

תצלום אילוסטרציה. לקאפקייפ המצולמת אין קשר לפוסט או לאוריאל

שורה תחתונה: ארוחה טעימה ונינוחה ב60 דולר כולל מס וטיפ טיפ (המסעדות הופכות להיות זולות כשאוריאל בגמילה מאלכוהול).

לפרטים נוספים:

אבולושן – רחוב ספרינג 120

מרסר קיטשן של ז'אן ג'ורג' – רחוב פרינס 99