קאסאלולה זה בר גבינות ויין שאוריאל מאוד אוהב. לא שזה מפתיע שאוריאל אוהב בר גבינות ויין וכל מי שקורא את הבלוג ומכיר אותו (היי ג'סי!) (וליאור!) (ואבי!) יודע לספר על אהבתו ליין, אהבה שגובלת באובססיביות עת הוא מקרב את כוס היין לאפו, מרחרח ומכריז בחושניות "ליין הזה יש טעם ברור של בורגון, זפת ושושנים" בעוד כשאני מרחרחת כל מה שעולה לי באף הוא ריח של סמור רקוב ומיצי ביוב. חשבתי שנפטרנו מכל העסק הזה כשעברנו לניו יורק ולא הסכמתי שנקנה מקרר יין (בטענה שאין מי שישתה את זה ממילא, למורת רוחו והאלכוהוליזם של אוריאל) אבל מסתבר שהוא יכול למצוא לעצמו חברים חדשים להתפלצן איתם, כמו הבת דודה הלסבית והמפגרת שלו.

אוריאל כבר כמה פעמים ניסה לשכנע אותי ללכת איתו לקאסאלולה ואני סירבתי בכל תוקף בגלל ש-א)מי שהמליץ לו על המקום זה הבת דודה המפגרת והלסבית שלו שהרעיון שלה לגבי משהו טעים זה פסטה שבושלה יותר מידי ברוטב קטשופ ו-ב)זה בר גבינות ויין, למען השם. אבל מקרה שהיה כך היה והיינו באזור טיים סקוור לפני כמה שבועות, עם משהו כמו שעה וחצי להרוג לפני ההופעה שתכננו ללכת אליה כשאוריאל העלה בפעם המליון את הרעיון. באותו רגע, בהצטרפות נדירה של גורמי שמיים הסכמתי ללכת כי יש למקום הזה שתי תכונות מאוד רלוונטיות שהיוו את מרבית הקריטריונים להסכמה שלי שהם א)זה היה קרוב ו-ב)יש שם מזגן.

אני חייבת לציין שנכנסתי למקום נחושה בדעתי לא להנות ולקטר לאוריאל שהיה יקר אבל אחרי שכיבדו אותי בפופקורן בכניסה קצת יצאה לי הרוח מהמפרשים. לא הבנתי כלום מהתפריט ולכן תיארתי לברמנית את דרישותיי מהיין ("שיהיה לבן וקר ולא חמוץ מידי") ומהגבינה ("אני אוהבת גבינות רכות כאלה אבל לא עיזים ולא לבנות ולא חריפות מידי ובלי עובש") ולכן היא נתנה לי לטעום לא פחות משלוש סוגים שונים של יין עד שמצאתי אחד שערב לחיכי והפתיעה אותנו  במגש הגבינות הבא:

גבינה ופופקורן, שילוב מנצח

מה שנחמד במקום הזה, שזה בר גבינות ויין ולא פלצני, מהסוג שמגיש פופקורן ליד הגבינה ומהסוג שנעים לשבת ליד הבר ולנשנש קצת לפני הופעה. אפשר גם לקחת כריך או משהו  אבל נהנתי כל כך שנשנשנו עוד מגש גבינות קטן, ועוד איזה כוס יין, או שתיים. מילה על הברמנית – יש לאמריקאים מן סוג של חיוך מזויף ששמור במיוחד לנותני שירות. השפתיים נמתחות מאוזן לאוזן תוך כדי מלמול משפטים כמו "אנחנו כ ל  כ ך  שמחים שבאת לפה!" בזמן שדיי ברור שמה שהם רוצים לעשות הוא לירוק לך באוכל, לעשות לך פיפי על הראש ושתעשה להם שק קמח במעלה חמש קומות של מדרגות של הבניין המאוד טרנדי באיסט ויליג' שבו הם גרים תוך כדי שהם מכים אותך בשוט וצועקים דיו. אז גם הברמנית פה הייתה כזאת, אבל הצליחה קצת יותר להסוות את התיעוב הסדנדרטי אל זוג תיירים מיוזעים (אוריאל אהב אותה כי היא צחקה מהבדיחות שלו) ובאמת קלעה לטעם שלי בגבינות על אף הבעיתיות שלי ולכן מגיע לה שאפו על זה. הייתי כותבת פה אפילו את שמה אם הייתי זוכרת אותו (אוריאל זוכר שהיא הייתה בלונדינית).

האם ארון גבינות זה תיאור מקצועי מדויק?

מצד אחד קאסאלולה קרוב מספיק לטיים סקוור כדי להספיק איזה ארוחת קדם-תיאטרון קטנה (המקום פתוח כבר מחמש) אבל רחוק מספיק כדי להתאורר קצת מנחילי התיירים ושלל המסעדות היקרות והגרועות שיש באזור. בתור אחת שרק לא מזמן גילתה את אהבתה לגבינות ועדיין יש לה דחף להתחבא מתחת לשולחן עם זנב סמור בכל פעם שהמילה "קממבר" נאמרת לידה קשה לי עוד עם הקונספט של "בר גבינות ויין" אבל יש מצב שמהיום אני אראה קצת פחות התנגדות למקומות כאלה (כל עוד כמובן, הבת דודה המפגרת והלסבית של אוריאל לא מצטרפת אלינו).

שורה תחתונה: טעים ולא יקר. 56 דולר לנשנושי גבינות וקצת יין (מתוך זה 24 על היין) להרטיב קצת את הגרון.

לפרטים נוספים: קאסאלולה, רחוב 52 ווסט 401

מה זה יום עצמאות בלי זיקוקים? כמובן שהלכנו לראות, וכמובן שהם התחילו חצי שעה יותר מאוחר ממה שהיה כתוב, וכמובן שהיינו צריכים להידחק בין אלפי אנשים אחרים שבאו לראות אותם והם היו נחמדים אבל תכל'ס זיקוקים , כמה כבר אפשר לחדש בעסק הזה אבל היה רגע מסוים, ממש בשיא, שבו הבנתי מה חסר לי בחוויה – זה יום העצמאות, יש על האש, יש דגלים אבל השעה כבר 10 בלילה ולא ריססו אותי בספריי קצף אפילו לא פעם אחת.

אחחח, אמריקה. מעניין שיש מנהגים ומסורות חוצי יבשות ותרבויות, כמו הזכות לצפות בתוכניות ריאליטי והחובה למנגל בחגיגות העצמאות לארצך. למעשה, המנגול פה הוא יותר ברביקיו ופחות נפנוף, אם כי אני לא מדברת מניסיון כי לא הצלחתי לקמבן לעצמי אף הזמנה לברביקיו עצמאות כהלכתו ולכן נאלצנו להתחיל את החגיגות בפיקניק בפארק, ועוד פיקניק חלבי, שומו שמיים. (בהנחה כלשהיא שבירה זה חלבי, לא מבינה בזה).

בכל אופן, את הזיקוקים שמתחילים בתשע אבל בעצם התחילו בתשע וחצי הלכנו לראות מהרציפים של נהר ההדסון. וותיקי מנהטן מספרים שרק שנה שעברה הזיקוקים עברו מהאיסט ריבר להדסון אבל השמועות אומרות שוותיקים היותר וותיקים זוכרים שלפני 9/11 הם תמיד היו על ההדסון, מה שמוכיח שלעולם אין גבול לכמה סנוב מנהטני אתה יכול להיות. בעקבות החסך של הברביקיו מהבוקר החלטנו ללכת לדייזי מייז, מסעדת ברביקיו משפחתית לא רחוקה מהרציפים במיד טאון.

וזאת לגמרי הייתה מסעדה משפחתית, הכי אוכל של אמא (אם לאמא שלך קראו מרי ג'ין ונולדת בממפיס) כלומר הכי צלעות דביקות ומתוקות שנמסות בפה, הכי תוספות מלאות פחמימות ושומן טעימות ביותר והכי תה מתוק של סבתא בצנצנת. סגנון ההגשה במסעדה הוא כמו של קפיטריה שזה אומר שמזמינים את האוכל בדלפק ומקבלים אותו כמה דקות אחרי, ואז אתה נושא את המגש שלך בעצמך לאזור השולחנות, בהנחה שבת הזוג שלך תפסה שני כסאות ולא התביישה כשהילבילית אמריקאית גנבה לה את הכסאות כי היא התעקשה שהיא חיכתה בתור לפניה (למרות שהיא לא).

רק הילבילים שותים מתוך צנצנת. למה אוריאל מחייך?

בשביל קצת פחות מ 50 דולר קיבלנו שתי מנות של ריבס, כאשר כל אחת מהן באה עם שתי תוספות ואוריאל התאמן על המבטא ההילבילי שלו בזמן שהוא שתה מהתה הקר שהוגש כאמור בצנצנת. ניסיתי להיות גיבורה ולחסל את כל המנה שלי (ואז לפתוח כפתור, גם לפי המסורת) אבל פרשתי באמצע ואז גם הבנתי למה יש ערימות של קופסאות ריקות ליד המפיות.

זה נראה כל כך טוב שכמעט התחלתי לרייר על המקלדת עכשיו

זה מסביר את הקופסאות ליד המפיות

משם, כמו שכבר חשפה האקספוזיציה הלכנו לרציפים לצפות בזיקוקים וטוב שהגענו שעתיים מראש כי בדיוק סגרו את הכניסה לשם כשאנחנו הגענו (טכנית, סגרו את הכניסה לרחוב קצת לפני שאנחנו הגענו אבל הזדנבנו אחרי קבוצת אנשים שקיבלו אישור להיכנס למסיבה פרטית). החוויה של לחכות שעתיים בעמידה בחברת עוד כמה אלפים של אמריקאים מזיעים אם כי לא קולניים בשביל לצפות במופע זיקוקים התעלתה רק על ידי החוויה של לנווט את דרכנו בחזרה הבייתה דרך הרחובות העמוסים במליוני אמריקאים שניסו בדיוק כמונו לחזור הבייתה. הזיקוקים אגב, היי דווקא מאוד מרשימים, היו כאלה בצורת סמיילים ובצורת כוכב שביט ולבבות, כל כך מרשימים ששנה הבאה אני אצפה בהם בעיון רב בבית מתוך המזגן שלי.

אחרי יום שלם של מסורות אמריקאיות וזיקוקים חזרנו הבייתה עייפים ומרוצים, אבל בעיקר לחים ודביקים ומזיעים. כמו יום העצמאות, יש דברים שלעולם לא משתנים.

שורה תחתונה: טעים ונעים לחובבי הצלעות בלבד ולמי שמעוניין בחווית עצמאות אמריקאית

לפרטים נוספים: דייזי מייז, בפינה של רחוב 46 והשדרה ה 11

הוטל מונטיפיורי בתל אביב הייתה אחת המסעדות האהובות עלי. לא רק בגלל שאוריאל הציע לי שם נישואים אלא גם בגלל הנאמס – אותם רביעיית מיני אגרולים מנייר אורז עם שרימפס, בקר, אטריות זכוכית ופטריות בפנים וגם בגלל הקוקטיילים האהובים שהיו בבר ובכלל כי היה כיף לבוא לשם, לשבת בבר, לאכול ולהשתכר. באחד מערבי שישי האחרונים חזרתי אקסטרא עצבנית מהעבודה ונשפכתי אל הספה ואל מצב ה"דובי לא לא" שלי וכשאוריאל שאל מה ינחם וישמח אותי אתגרתי אותו בלמצוא את המקבילה הניו יורקית להוטל מונטיפיורי. הדרישות שלי היו מאוד ספציפיות – רציתי מסעדת פיוז'ן צרפתי קולוניאלי ויאטנמי שגם מגיש נאמס עם בר קוקטיילים, וחשבתי שהחיפוש יעסיק את אוריאל למשך כמה שעות בזמן שאני מתעלפת על הספה.

ובכן, כמה מסעדות פיוז'ן צרפתי קולוניאלי ויאטנמי שגם מגישים נאמס עם בר קוקטילים יש לדעתכם יש בניו יורק? צודקים, בערך מליון, ולקח בערך 4 מילי שניות למצוא את כולן בגוגל.

כשחשוך מידי במסעדות התמונות לא יוצאות מאוד יפות

הפור נפל על לה קוליניאל, בעיקר בגלל שא)היה שם מקום וב)היה יחסית קרוב לבית. נסחבתי באוטובוס קרוס טאון במטרה לקטר ולזעוף כל הערב. הקומה הראשונה של המסעדה מפונפנת ומלאה באנשי עסקים מהודרים ובחורות אלגנטיות, אבל בקומה השנייה יש בר חמוד ומקומות ישיבה הרבה יותר קז'ואל שמאוד מצאו חן בעיני. ניסיתי להישאר עצבנית וזועפת אבל זה הפך להיות ממש קשה כשראיתי את תפריט הקוקטלים וראיתי קוקטייל מרענן של וודקה מידורי וסאואר. אחרי שניים כאלה (להגנתי, מידורי זה לא באמת אלכוהול) ניגשנו לעיון בתפריט והזמנו שלוש מנות ראשונות כדי לחלוק ביננו. הנאמס, יש לציין, היו יותר טעימים מהנאמס בישראל וגם שאר המנות היו מצוינות – כולל "בה קואן" – רביולי עוף, פטריות ונבטים ומנת השורט ריבס. אוריאל החליט לעבור לעיקרית והזמין בקר אפוי בתוך עלה בננה ואני הזמנתי עוד מנת נאמס כעיקרית, כי אוריאל אכל לי שניים מתוך הארבע של הראשונות. לקינוח, אוריאל הזמין באנייס (שזה כדורי בצק קטנים מטוגנים) ואני החלטתי לסיים עם מנת נאמס מספר 3 לקינוח.

נה נה נה נאמס!

במסורת הוטל מונטיפיורי אוריאל פילרטט עם הברמן וקיבל דרינק חינם וגם שכנע אותו להטעין את הסלולרי שלו על הבר. אני נעלתי את עצמי בטעות בשירותים והייתי צריכה לחכות שמישהו יבוא לחלץ אותי. מנהל המשמרת חלק איתנו תמונות פורנו בסלולרי שלו. את הדרך חזרה לאוטובוס קרוס טאון כבר עשיתי בדילוגים.

שורה תחתונה: סה"כ יצא 157 דולר (מתוך זה 51 דולר על משקאות), לערב שישי כייפי וטעים ביותר עם ניחוחות של בית.

לפרטים נוספים: הקוליניאל, רחוב 57 איסט 149 (בין שדרת לקסינגטון לשדרה השלישית)

ארוחת בוקר זה הארוחה החשובה ביותר של היום. החשיבות של ארוחת הבוקר עולה בבקרים שבהם אוריאל בהנג אובר ונעשה אקסטרא רטנוני ולא מוכן להכין לי אוכל בעצמו ואני נאלצת לצאת מהבית לשדות זרים (ועוד בבוקר). יש כמה פרמטרים חשובים לארוחת בוקר כהלכתה. אחד, המקום חייב להיות קרוב לבית כי כשאוריאל בהנג אובר הוא לא אוהב לנסוע בסאבווי. שתיים, המקום צריך להיות מסוגל להכין בלדי מרי על בסיס סאקה כי אוריאל טוען ששערה של הכלב זו תרופה להנג אובר והוא לא אוהב וודקה. שלישית, צריך לא להיות תור.

זה היה התור כשעוד היה קר. בשביל לצלם את התור היום צריך עדשה עם זווית מאוד רחבה.

 שני מקומות בשכונה עונים לרוב הקריטריונים (טוב, גם שתיים מתוך שלוש זה טוב) מתחרים בהם ראש בראש: גוד אינף טו איט ופופ אובר קפה. בשניהם יש מגוון מאפים עם חמאת תותים. (אגב, כשרק הגעתי לפה חשבתי שחמאת תותים זה המצאה ספציפית של מקום מסוים עד שלשמחתי גיליתי שזה ממרח נפוץ במחוזותינו. הידד לאמריקה).  בשניהם יש תפריט ארוך המכיל שלל חביתות וביצים בשלל צורות הכנה עם שלל תוספות. בשניהם אפשר לבחור פנקייקים או מאכלים מתוקים אחרים כאלטרנטיבה לחביתה המסורתית, שניהם בכלל לא מגישים סלטים (הידד 2!) לשניהם יש בלדי מרי על בסיס סאקה, בשניהם יש תור ארוך מאוד לחכות בו אלא אם כן באים מאוד מוקדם ובשניהם יש מלצרים מאוד חביבים שמוכנים לשנות בשבילי את המנות אחרי שאני מבלבלת להם בשכל שאני מעדיפה ביצים מקושקשות ולא חביתה. מה שנקרא "פנינים שכונתיות".

יושבים על הבר בגוד אינף טו איט וזוללים פנקייק ובייקון

ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לכתוב על חביתות או על ביצים ואחרי שהקדשתי לעניין מחשבה רבה זה מה שיצא לי: כלום. סה"כ קשה עד בלתי אפשרי להרוס חביתה טרייה והאמריקאים, כאומה, מבינים בארוחות בוקר. לעומת ארוחות בוקר ישראליות אין הרבה גם מה להגיד על סלטים או על ירקות מכיוון שאלו לא מרכיבים שבכלל קיימים כאן בהקשר של ארוחות בוקר. אגב ובלי שום קשר לשני המקומות האקסטרא חביבים עלי שהמלצתי עליהם בפוסט הזה אחד ההמלצות האהובות עלי לאורחים חדשים היא ללכת איך שמגיעים לניו יורק על הבוקר אחרי הטיסה לדיינר הראשון שמזדמן בדרך ולהזמין כל פריט בתפריט כל עוד הוא מגיע עם בייקון (לא שזה אתגר מסובך במיוחד). שפע השומניות מצופה לרפד את הקיבה ולהכין אותכם כהלכה לביקורכם באמריקה.

מילקשייק מסורתי (פופ אובר קפה)

 ובחזרה לאפר ווסט סייד, יש כמה הבדלים קטנים בין שני המקומות בשכונה: גוד אינף טו איט הוא קצת יותר טרנדי בעוד שפופ אובר קפה הוא קצת יותר במסגנון דיינר מסורתי, ויש בו מגוון טיפה יותר גדול של קוקטלים. מצד שני, בפופ אובר יש מילקשייקים טעימים. בסופו של דבר, בהפרש קטן מאוד אבל משמעותי מנצח הפופ אובר קפה עם הברקה ממזרית שנקראת "פופאובר" שזה בעצם בריוש מגודל ואקסטרא פלאפי ואוורירי מגיע כתופסת כמעט עם רוב המנות בצירוף…חמאת תותים. גן עדן.

תכלס כתבתי את כל הפוסט הזה רק כדי להשוויץ בפופ אובר שאכלתי

לפעמים, אני שמחה שאוריאל בהנג אובר.

שורה תחתונה: שניהם מומלצים, אני אישית אוהבת את פופ אובר קפה טיפ טיפה יותר. אוריאל יותר אוהב את גוד אינף טו איט. בשניהם אין שום סיכוי לקבל קפה סביר, אגב. ארוחת בוקר בלי קוקטלים תעלה באזור ה 40 דולר (למרות שמאוד מומלץ לשתות משהו על הבוקר, זה עוזר בהתמודדות עם הסופ"ש).

לפרטים נוספים:

פופ אובר קפה, שדרת אמסטרדם 551 (בין רחוב 86 ל 87).

גוד אינף טו איט, שדרת אמסטרדם 483 (בפינה של רחוב 83)

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

סימון, חברה שלנו מהולנד, מתארחת אצלנו השבוע. כלומר, אני חושבת שהיא מתארחת אצלנו כי יש סימנים קטנים שמסגירים נוכחות של עוד מישהו בבית כמו מזוודה בסלון ועוד מברשת שיניים במקלחת למרות שלמעשה זכיתי לראות אותה רק ביום שהיא הגיעה, מספרת איך הטיסה שלה התעכבה בשעתיים אבל בסוף המריאה בזמן שהיא בדיוק יצאה לעשן סיגריה וחברה שלה שעובדת בשדה תעופה השיגה לה מקום על טיסה אחת אבל לנמל תעופה אחר בניו יורק ולכן היא הגיעה בלי המטען שלה (אחרי ששבוע שעבר נגנב לה התיק צד שלה ביחד עם האייפד והבחור שהיא יצאה איתו באותו זמן הרגיש כל כך נבוך שהוא קנה לה אייפד חדש). היא גם שמרה לנו על החתול בזמן שאנחנו הינו מחוץ לעיר לכמה ימים והחתול עדיין שמנמן ומלוטף, ככה שזאת עדות נוספת לכך שהיא באמת פה.

ביום שלישי בערב אוריאל ואני צפינו בטלויזיה וזכינו להיות עדים לסימון חוזרת מעט מבוסמת הבייתה אחרי שהיא הייתה בארוע  התרמה למען בעלי חיים ופגשה את יו ג'קמן (ודיווחה שביחס לארוע התרמה נוצץ המשקאות היו ממש לא משהו) והציעה שנצא ביחד לארוחת ערב ואחרי כן אולי נלך לפגוש גם כמה חברים שלה בפאב לחגוג את הלילה האחרון שלה בניו יורק (היא הגיעה לניו יורק בשביל חתונה של חברים שנערכה מוקדם יותר השבוע, שהייתה מאוד נחמדה וכייפית למרות שהחתן גילה במהלך החתונה שסימון היא גם האקסית של הכלה ולא רק אקסית שלו).

בגלל שהיינו בדיי הרבה מסעדות אסייתיות לאחרונה החלטנו הפעם ללכת למסעדה צרפתית. משיקולי עלות תועלת החלטנו לנסות את המסעדה במכון הצרפתי לקולינריה. במכון הזה, שבו מתחנכים שפי העתיד של העולם יש גם מסעדה שמופעלת על ידי הסטודנטים (בהשגחת המסטרים שלהם) שמציעה תפריט קבוע של 4 מנות(פתיחה, דג, בשר וקינוח) במחיר הידידותי של 47 דולר. המסעדה נקראת, כמה חמוד, "הבית ספר". למרות שהמקום מתופעל על ידי תלמידים, הם כנראה עושים שם משהו לגמרי בסדר במכון הצרפתי הזה כי קיבלנו ארוחה טעימה ביותר שמורכבת ממנות קלאסיות שהוכנו בצורה מדויקת מאוד. החל מהמרק קרם תירס שלי ופסטת האפונה ופטריות של אוריאל, דרך הלובסטר  של סימון ודג ששחה ברוטב פירה תרד היישר אל הקינוחים שכללו אלסקה אפויה, גבינות מסריחות, פאי שוקולד וצלחת עוגיות.

בשלב הזה של הערב הייתי יותר מידי שתויה לשים לב שהכוסות יין מסתירות בדיוק את האוכל שרציתי לצלם

בשביל להיות לגמרי פיירים וגם בשביל לתת ביקורת בונה לסטודנטים, הערנו להם שהלובסטר של סימון היה טיפ טיפונת יותר מידי מבושל, ושהיין בורגון שלנו לא הוגש בכוסות בורגון אלא בכוסות סוביניון, אבל תכלס מי חוץ מאוריאל היה שם לדברים האלה. השירות היה מאוד קשוב וידידותי, דבר לא לגמרי מובן מאליו במסעדה צרפתית מפונפנת.

כשיצאנו מהמקום קיבלנו במתנה בגט לקחת איתנו הבייתה. הבגט התגלה כשובר קרח לא רע בכלל ועזר לפצוח בשיחה עם החברים של סימון שפגשנו בפאב ליד, שכללו עיתונאית מפרו, רוזן אוסטרי, שלושה בריטים שיכורים אך טובי לב וגרמני אחד ששכב פעם בהודו עם אישתו לשעבר של מישהו שיצא פעם עם מרלין מונרו.

אחרי שעה ועוד שני משקאות השארנו את סימון בפאב, ניערנו מעלינו את אבק הכוכבים וחזרנו הבייתה שיכורים ועליזים, ובעיקר שמחים לחזור להימרח בנוחות על הספה עם נעלי בית, לראות טלויזיה ולחכות לסימון שתחזור באמצע הלילה לספר שהיא שקיבלה הצעת נישואים מהברמן ויכול להיות ששבוע הבא היא תיסע לבקר אותו ואת משפחתו בקנדה.  הייתי עצובה שהיא עזבה אבל היא הבטיחה לבוא לבקר שוב בקרוב. עד אז, אוריאל ואני נישאר בניו יורק, מהרהרים בשבריריותם של החיים ומחכים לפעם הבאה שסימון תנופף בכנפיה ותביא איתה שוב את האביב לניו יורק.

קינוחים, ברבים, זאת תמיד דרך טובה מאוד להבטיח את ההתרשמות שלי מכל מסעדה

שורה תחתונה: טעים ולא יקר. אגב, מביקורות באינטרנט למדנו שנפלנו כנראה על ערב מוצלח ויש ימים שהאוכל פחות מרשים (כנראה תלוי במורים ובתלמידים של אותו יום). סה"כ החשבון יצא 350 דולר (מתוך זה 154 על שלושה בקבוקי יין), סכום לא מאוד גבוה עבור ארוחה צרפתית מפנקת של ארבעה מנות. מומלץ מאוד גם להזמין מקום מראש כי יש רק סרוויס אחד בכל ערב (בכל זאת, התלמידים צריכים להגיע הבייתה וללכת לישון מוקדם לעוד יום מפרך של עבודה במטבח).

L’ecole – בבית הספר הצרפתי לקולינריה, רחוב ברודווי 462

יותר מתמיד אני ניצבת מול הדילמה של האם ללכת לאכול במקום שכבר הייתי בו פעם ונהנתי או לנסות מקום חדש. הכלל שאוריאל הציע הוא ללכת פעם אחת למקום חדש ופעם אחת למקום מוכר. נשמע הגיוני ולכן הסכמתי עם הטקטיקה הזו למרות שהביצוע בפועל כלל מליון פעמים של ללכת לאותו מקום ולהזמין את אותן מנות בדיוק עד שאוריאל התיישב על הספה ולא הסכים לבוא לשם שוב ובכלל לא לצאת מהבית  והודיע שהוא לא מחכה שוב שעתיים בתור ולא בא איתי יותר לצ'יינה טאון בחיים ושנמאס לו מאוכל סיני בכלליות ומדים סאם בפרט ושהעריצות בבית קשה מנשוא ושתמיד הוא מקבל את המנת גלידה היותר קטנה וגם נאלץ לחלוק אותה עם החתול. בקיצור, הלכנו הפעם למקום חדש.

 ג'ינג פונג היא גם אחת מהמסעדות המומלצות בעיר להונג קונג סטייל דים סאם, שזה אומר שמגוון עגלות מלאות דים סאם וכל טוב אחר (כל עוד טלפי עוף מקובל עליכם כ"כל טוב אחר") מוסעות ברחבי המסעדה על ידי צוות עובדים (עובדות) וניתן פשוט לסמן להן להתקרב ולהוריד מייד לשולחן כל מנה שחשקה בה נפשכם. אם הקונספט נשמע מוכר זה בגלל שזה בדיוק כמו הגולדן יוניקורן עליו כבר סיפרתי. למעשה כל כך דומה שגם כאן הייתה מעורבת המתנה של כשעה שכללה מארחת סינית שצווחת מספרים סטייל בינגו במיקרופון והושבה בשולחן שכבר יושבים בו אנשים אחרים ונשבעת לכם שיש להם גם את אותו מעצב פנים שהאינטרפרטציה שלו לעיצוב סיני כוללת הרבה וילונות אדומים ומוטיבים של חיות זהובות. העניין העיקרי בג'ינג פונג היה לצערי הדרגנוע האימתני מקומת הלובי אל קומת המסעדה ולאו דווקא האוכל שהיה דיי בינוני ועם מבחר פחות מוצלח משל הגולדן יוניקורן.

לא רק שאלא היו בתור לפני, אלא גם המשפחות שלהם, השכנים שלהם ומכרים מזדמנים מבית הספר.

אולם חתונות שיק, סגנון העיצוב האהוב עלי

לא אומרים איכס על אוכל, אבל טלפיים זה איכס

 הדיבור בעיר הוא שעגלות זה לתיירים ושאפילו בהונג קונג כבר לא עושים את זה יותר ולכן היום בבוקר שמנו פעמנו אל הביצה האדומה (רד אג). פה הדים סאם מוכן לבקשתך ובשביל שבכל זאת יהיה לך עניין מסוים בתהליך ההכנה ולא תרגיש מבועס לגמרי שאין עגלות ו"אותנטיות" תהליך ההזמנה כולל סימון של כמות הדים סאמים על גבי התפריט עצמו ומזל שביקשתי הוראות כי סימון של "1" אומר מנה אחת (שכוללת 3-4 כופתאות) ולא כופתאה אחת. אני גם אוהבת מקומות שכתוב בתפריט שזמן ההכנה הוא בין 10 ל 15 דקות כי א)אני אוהבת תיאום ציפיות ו-ב)מאפשר לפתוח את הקינדל ולעלעל בו בלי לחשוש שבדיוק שאיך שמדליקים אותו האוכל יגיע. הדים סאמים היו אקסטרא טעימים וגם זרמו לשולחן בקצב כזה שבדיוק סיימנו כמעט לנשנש מנה כשבדיוק הגיע אחת אחרת ככה שכולן נשארו חמות (חמות מידי אפילו, רותחות! אוריאל כמעט שרף את הלשון ואת האייפון שלו). יש מבחר גדול של דים סאמים מאודים וגם מטוגנים ואפילו דים סאמים מתוקים לסיום ארוחת הבוקר.

זה מה שנקרא "תפריט אקטיבי"

אגרול צמחוני, פורקס באנס ושרימפס שו-מאי. כל אבות המזון בתמונה אחת.

 אגב מתוקים, לא משנה לאיפה הלכתם לאכול וכמה אכלתם, בדרך חזרה לרכבת התחתית כדאי לעבור בפינה של רחוב גרנד  ובאורי ולקנות חבילה של 8 עוגיות דגים בשני דולר. השם של העוגיות מטעה כי הן רק קצת נראות כמו דגים ובעצם עשויות מבצק מתוק במילוי של קרם וניל ולא רק שהן קינוח מצוין אלא שגם החנות בפינה שם מפעילה מוכנה אוטומטית קטנה להכנה שלהן, וזה כיף לצפות בה בזמן שמכרסמים את העוגיות.

האמת שאני היחידה שקוראת לעוגיות האלה עוגיות דגים

 עוד משהו לגבי דים סאמים וזה כלל שבדקתי עשרות פעמים הוא שלא משנה מה כמות האוכל שתזמין או כמה אנשים חולקים אותו , איכשהוא בסוף החשבון יצא בדיוק 35 דולר שעבור ארוחת בוקר שבעצם מתפקדת כארוחת צהריים הוא סימפטי ביותר ובנוסף גם קונה שעתיים של שלווה לראות תוכניות מטופשות בטלויזיה בזמן שאוריאל צונח מעולף על המיטה תך כדי מלמולים שזו הפעם האחרונה בהחלט.

שורה תחתונה: אם אתם בעניינים של מסורת, לכן לגולדן יוניקורן. למתקדמים, רד אג הוא המקום בשבילכם (וגם יש פחות תור).

לפרטים נוספים:

ג'ינג פונג, רחוב אליזבת 20

רד אג, רחוב סנטר 202

העוגיות: לא זוכרת את שם המקום אבל זה על רחוב גרנד, בין רחוב באורי לקריסטי (החנות השנייה מהפינה של באורי).

הערה: הסיפור הבא הוא בדיוני ומומצא לגמרי וכל קשר בינו לבין אנשים אמיתיים מהעבודה (היי יעל!) מקרי לחלוטין:

כשעוברים לגור בארץ זרה צריך לפעמים להתרגל לכך שדברים קצת שונים. שדומינו, למשל, זה מותג של סוכר ושאת המיסים מחשבים אחרי המחיר שמופיע על המוצר שאותו קונים. בהקשר הזה, חברה מהעבודה סיפרה לי שכשהולכים להופעת סטנד אפ (מה שנקרא גם פשוט "קומדי") יש צורך להזמין כרטיסים מראש. הזמנה לא שווה לרכישה – את הרכישה מבצעים בכניסה להופעה, אבל הזמנה מראש מבטיחה שנשמרו לכם כרטיסים. אם לא הזמנתם כרטיסים או אם כבר נגמרו עדיין יש תקווה להיכנס על בסיס סטנד ביי אבל זה מצריך הגעה מוקדמת, לחכות בתור ותקווה שכמה ממזמיני הכרטיסים יבריזו. כל העסק הזה עובד כמובן כשמחכים בתור הנכון ולא בצד השני של הכביש (למרות שעובד המקום אמר לכם ששם התור יתחיל), ונדחפים כמו ישראלים מצויים ולא מחכים בסבלנות בסוף התור של הממתינים רק כדי לגלות שהכניסו את כולם בסטנדי ביי עד שבדיוק הגיעו אליכם, ואז לא מוותרים כשבדיוק עומדים להכניס אותכם לשני מקומות האחרונים בהחלט שנשארו מגיע זוג אחר קצר נשימה שבידו הזמנת כרטיסים שמדלגים עליך בקלילות בעוד אתם נשארים לעמוד מול הכניסה לדלת.

בקיצור, מוסר ההשכל מהסיפור של יעל הוא – תמיד לדאוג שיש לכם כרטיסים מוזמנים. אם לא, לכו למקום אחר, יש מספיק מועדוני קומדיה בגותה'ם.  למעשה, יש כל כך הרבה שאני קצת הרגשתי אבודה. חוץ מזה, יש לי בעייה של מחויבות ואם קנית כרטיסים יקרים למופע סטנד אפ של מישהו שאתה לא מכיר והוא מעפן, יצא שנהרס לך כל הערב. אופציה לא רעה להתחיל ממנה היא המופע if you build it שמארחים קארה קלנק וניר טרנר ב UCB בימי שבת, ובו מידי שבוע עולים שישה קומיקאים על הבמה. התיאוריה הרווחת היא שאם יש שישה קומיקאים אחד מהם לפחות יהיה מצחיק. המחיר גם מתאים מאוד למתחילים (10 דולר – ובמזומן בלבד) והכי נחמד שבקצה האולם יש בר שבו מסתובבים הקומיקאים אחרי ההצגה ואפשר לגשת ללחוץ להם את היד (או לעשות דברים אחרים, הכל תלוי בטעמכם האישי).

לקינוח של ערב צנוע תקציב אפשר להיכנס לקפוץ לראי ראי קאן ולזלול עוד גירסה מקומית נהדרת של מרק ראמן. בדלפק הקטן מקומות ישיבה בערך לעשרה זללני מרק והתפריט הצנוע תלוי על הבר עצמו. (רמז – אם הגעתם לשם אתם כנראה רוצים ראמן, ובצדק). אוריאל טוען שהאיסט ויליג' הוא המקום הכי מגניב בניו יורק ואחרי מרק כזה קשה שלא להסכים איתו. גם פה, התשלום במזומן בלבד.

הגשת ראמן במסעדה בעלת יותר מעשרה מושבים מביאה מזל רע לבעליה, לפי אגדה יפנית ידועה

נהוג ללטף את המרק שלוש פעמים עם המקלות לפני תחילת האכילה

שורה תחתונה: מצחיק, טעים ואופציה לא רעה בכלל לערב דל תקציב.

לפרטים נוספים:

 if you build it – מופע סטנד אפ שבועי. הפינה של דרה A ורחוב 3 מזרח.

Rai Rai Ken – בין השדרה הראשונה והשנייה על רחוב 10 מזרח.

מאז שהגעתי לניו יורק פיתחתי לעצמי הרגל מדאיג של עמידה בתור. מייד כשאני מזהה תור אני עטה עליו כמוצאת שלל רב ונעמדת בו מתוך מחשבה (מוצדקת רוב הזמן) שיהיה משהו שווה ביותר בקצה שלו. רוב המקומות הניו יורקים המעניינים (ואני חושבת שהזכרתי את זה כבר מספר פעמים) מזוהים עם תורים ארוכים במיוחד כי על איכות – מחכים.  לדוגמה, אוריאל סיפר לי השבוע שבאחד הערבים הוא ראה תור ארוך משתרך לצד המבורגריה מקומית, וכוונתו לא הייתה לספר לי על קוריוז אמריקאי כזה או אחר אלא כמובן ליידע אותי שכנראה  יש שם המבורגר טעים ושכדאי שנלך לבדוק אותו בהזדמנות. בסה"כ גיליתי שהמקומיים יודעים למה הם מחכים ולכן, כמו שהתוודתי בתחילת הפוסט, צברתי מיילים רבים של עמידה בתורים.

הבחורה על הספסל הביאה לעצמה צידה לתור

התור שבו עמדנו היום שייך למאפייה מקומית בשם לאוויין, שאופה מיני דברים אבל בעיקר עוגיות. ובעיקר עוגיות שמכינים על ידי השלכה של גוש בצק אל תוך תבנית ואפייה שלו עד שהוא נעשה נעים ורך מבפנים וקראנצ'י וטעים מבחוץ. הסאונד אפקטס המתאימים לתאר את החוויה הזאת היו כנראה "שלאכט!" , שזה הקול שעושה הבצק כשמטיחים אותו אל התבנית. בשל התחלופה המרובה של לקוחות העוגיות מגיעות ישר מהתבנית אל תוך הפיות של הלקוחות כשהן עדיין חמימות ומלאות עונג עצום של מתיקות.

שלאכט!

לפעמים החיים לא הוגנים

לאחרונה גיליתי שיש בתוך החנות מצלמת רשת שמצלמת ומעלה לאתר כל עשר שניות תמונות של הלקוחות מהחנות. הייתי מצפה שבמקום תמונות של אנשים אוכלים ונהנים מעוגיות יהיה גם עדכון לגבי מצב התור שנוטה להתארך לאורך חצי בלוק, אבל כנראה שאני עוד בדרגת תוראית מתחילה ויש דברים כשנראה שאני אבין רק כשאהיה תוראית מתקדמת. בשלב המתקדם ביותר ניתן לזהות איפה עומדים בתור כדי לחכות בתור, יש לי עוד למה לצפות. דרך אגב, כמה עוד מאפיות אתם מכירים שיש להם ערך בויקיפדיה?

שורה תחתונה: טעים

לפרטים נוספים: לאווין , בפינה של 74 ואמסטרדם

דיוויד צ'אנג הוא סוג של שף רוק סטאר מקומי שחולש על אימפרייה קטנה של 4 מסעדות ו 4 מאפיות בעיר. אם מסתכלים באתר של המסעדה בחלק של השאלות-ותשובות, האוכל שמוגש במסעדה מתואר כ"אוכל אמריקאי טעים". אני נוטה שלא להסכים עם המשפט הזה. לדעתי, תיאור מוצלח יותר היה יכול להיות "אוכל ממש לא אמריקאי אבל ממש ממש טעים". שנה שעברה ביקרנו במומופוקו-קו, מסעדת הדגל המעוטרת בשני כוכבי מישלן אבל זה סיפור אחר לגמרי שיספור בפעם אחרת. הפעם, שמנו פעמנו למומופוקו נודל בר, מסעדת הראמנים השכונתית, אם השכונה שלך הייתה בטוקיו וראמן שמיימי היה בתפריט (פה הוא בתפריט).

אני חושבת שאפשר להבין מהסאב טקסט העדין של ההקדמה שמאוד אהבתי את הראמן פה שמגיע בקערה גדולה ומלא בכל טוב של טעים-לי. אהבתי מאוד גם את הפורק באנס ואת השיטאקי באנס. למעשה, כל כך אהבתי אותם שלמרות שכבר התחלתי להיות שבעה מהמרק לא יכולתי להתאפק והזמנתי משני הסוגים.

פורק באנס (ושיטאקי באנס בגרסה הצמחונית) זה תכלס מנה מאוד פשוטה: לחמניה מאודה דקיקה, ובפנים פרוסות חזיר מעושנות קצת רוטב והרבה בצל ירוק. אני עדיין מחכה לאיזה זוכה פרס נובל שיסביר לי איך מנה כזאת פשוטה יכולה להיות כל כך טעימה (ועוד עם בצל ירוק, הנמסיס המושבע שלי) (אחרי פטרוזיליה וקינמון).

זנב, מישהו?

שיטאקי באנס

והראמן שלשמו התכנסנו

על מנת להיות הוגנים, אני חייבת לספר גם על הצדדים הפחות נעימים של המסעדה. הצד הראשון היא שכמו כל מסעדה שמכבדת את עצמה לאחרונה בניו יורק אין אפשרות להזמין מקום מראש ולכן אם רוצים לכוון לארוחת ערב כדאי לכוון לארוחת ערב מוקדמת (לא יותר מאוחר משבע בערב) אחרת כל הערב שלכם יעבור בהמתנה. ולא שלהמתין זה הדבר הכי גרוע, העובדה שכולם מסביבכם יוכלו מרקים טעימים בזמן שאתם עומדים ומחכים היא עינוי שלא הייתי מאחלת לגרועים שבאוייבי. מצד שני, לעובדה שאין הזמנות מקום מראש יש גם צד חיובי והוא שאם אתם רק מגיעים לביקור בעיר יש לכם ממש צ'אנס ללכת לאכול ושם וממש לאכול, לא רק לעבור ליד ולגלות שאין מקום לארבעה חודשים הקרובים.

מבט אל עבר המטבח ואוף עם כל האנשים שכבר קיבלו את האוכל שלהם

החיסרון השני של המסעדה הוא שאחרי שאוכלים מרק, פורק באנס וגם זנבות חזיר (הם היו בתפריט ואוריאל אוהב זנבים) בקושי יש מקום להנות מהקינוחים וזאת טעות שעשיתי בפעם הראשונה שהיינו שם ואיכשהוא הצלחתי לחזור עליה גם בפעמים שאחרי כן. עזבו אותכם מגלידה בטעם מרשמלו או ממוס ריבת חלב, מה שאתם באמת רוצים לאכול ואתם פשוט עוד לא יודעים את זה הוא השוקולד צ'יפ טראפלס. השם מתעתע, כי אתם תחשבו שזה רק טראפל קטן בטעם עוגיות אבל למעשה תקבלו גוש קטן בטעם בצק עוגיות שוקולד צ'יפ מצופה בחומר קסום כלשהוא שיזכיר לכם את הדבר הכי טעים בעולם שאכלתם בגיל חמש , גם אם בגיל חמש הייתם מוכנים לאכול רק ספגטי בלי רוטב ופיתה בלי כלום. הקינוח הקטן הזה כל כך טעים שבפעם הראשונה שהיינו שם לא הצלחתי לצלם אותו מרוב שהוא נגמר מהר ולכן היינו צריכים לחזור לשם עוד כמה פעמים – לשם התיעוד, אתם יודעים. נעשה הכל כדי לתעד באופן מקיף ביותר את המסעדה לקהל הקוראים הנאמן שלנו (היי אבא!) . למעשה, ברגעים אלו ממש אני נזכרת שלא בדקתי את גודל הנורי שהוגש בתוך המרק וזה נראה לי פריט מידע חשוב ביותר ולכן (למען התיעוד לדורות הבאים) אני חוששת שנאלץ לבקר שם שוב. בקרוב. מאוד בקרוב.

תיעוד נדיר של טראפל השוקולד צ'יפ

השורה התחתונה: טעים.  אוהו, כמה שטעים. 120 דולר (מתוך זה 43 על האלכוהול) לארוחה לשני אנשים כולל שלוש ראשונות, שני מרקים, סאקה, קינוח והצצה לגן עדן זה דיל משתלם במיוחד.

לפרטים נוספים: מומופוקו  נודל בר השדרה הראשונה 171 (בין רחוב 10 ל 11)

מכירים את זה שסופ"ש וקמתם בבוקר וכולכם רוצים להתפנק באיזה ארוחת בוקר נחמדה ויורד גשם בחוץ וקר ואתם חושבים כבר לוותר כי בעלכם החנה את עצמו ואת החתול על הספה והוא לא מוכן לקום ולהכין ארוחת בוקר בעצמו והוא בכלל מן דובי לא לא כזה שלא בא לו שוב ללכת לצ'יינה טאון ולאכול דים סאם והוא מקטר על זה שאתם גרים באפר ווסט סייד שזה הרעננה של מנהטן ושאין שום דבר טעים לאכול באזור ושבסוף אתם מתפשרים על הצרפתייה שראיתם בדרך לחנות משקפיים שלא נראת משהו ושגם כתוב שתמיד יש בה תור אבל דווקא הגעתם מוקדם ולא היה תור ולא הצלחתם להחליט מה להזמין כי הכל בתפריט נראה כל כך שווה והאוכל כל כך טעים והקפה כל כך טוב וגם שלא רק שאתם שותים שתי כוסות קפה אלא אתם חוזרים גם למחרת בערב לנסות את התפריט ערב עם עוד חבר מהעבודה כי כל כך נהנתם?

אם לא יצא לכם להכיר, אז נראה לי שכדאי.

לא רק יפה אלא גם טעים

לא יקר, בראנץ' בוקר לשני דובי לא לא ששתו שתי כוסות קפה, תה וקוקטייל בוקר ואכלו בהנאה (אחרי התלבטויות רבות) קרוק מאדאם ופולנטה פרמזן וקינחו בצלחת עוגיות עלתה 66 דולר. (מתוך זה 27 על האלכוהול) ארוחת ערב לשלושה כולל מנות ראשונות, עיקריות וקינוחים עלתה 133 דולר (מתוך זה 32 על אלכוהול. החבר שלנו יותר פילוסוף ופחות אלכוהוליסט).

צלחת עוגיות תשמח לבב דובי לא לא

שורה תחתונה: טעים

לפרטים נוספים: Nice Matin ברחוב 79 ווסט 209, על הפינה של שדרת אמסטרדם