לפי ההבנה שלי, הצ'יינה טאון של ניו יורק והצ'יינה טאון של סאן פרנסיסקו הן סוג של צ'ילבות, אלמנט שבכלל לא ברור לי לאור העבודה שדיי ברור שהמקום שיש בו הכי הרבה סינים (= הכי הרבה יריקות ברחוב)  והכי אותנטי( = הכי מלוכלך) הוא ללא ספק סין. ולמה אני חושבת שהן צ'ילבות? כי למשל, כשסיפרתי לחברים על המסעדת דים סאם שבה האוכל מוגש בעגלות קיבלתי מן מבט כזה של "פחחח…תיירת" ונאום שלם על כמה הקונספט הזה מועתק מסאן פרנסיסקו. וגם, כי למשל בעיתון שבו כתבו על תהלוכת ראש השנה הסיני ציינו שיהיה בה הדרקון הכי ארוך בחוף המזרחי. ודיי לחכימא ברמיזה. אגב, השבוע קראתי שמי שבאמת מנצחת זה הצ'יינה טאון של הברונקס ששם יש באמת תהלוכה אותנטית אבל כמו שאמרתי, כל הויכוח הזה דיי טפשי בכל מקרה.

אז כמו התיירת הטובה שאני גררתי את אוריאל ואת אבא שביקר בניו יורק לסופ"ש לצ'יינה טאון לצפות בתהלוכה לכבוד ראש השנה הסיני (שנת הדרקון!) . היה מאוד סיני (צפוף, רועש, מסריח ומלוכלך) ואחרי שעה נמאס לי והיה לי קר אבל עדיין נהנתי לצפות בתהלוכה ובהתרגשות של הסובבים אותי:

יתכן שזה הדרקון הכי ארוך בחוץ המזרחי

אין לי מושג מי כל האנשים האלה, אבל הם נראים חשובים

חמודי!

הגולדן יוניקורן היא באמת אחת מסעדות הדים סאם המפורסמות ביותר בניו יורק. החוויה מתחילה בכניסה ללובי של הבניין (המסעדה ממוקמת בקומה השנייה והשלישית) שבו צריך לדחוף דיי הרבה אנשים כדי להירשם לתור, באופן שבו המארחת הסינית מקריאה מספרים ללא שום סדר (הפעם היינו מספר 94. המספרים שנקראו לפי הסדר היו 14, 81, 22, 90 ואז אנחנו – בינגו!)  ובדוחק במעלית לקומה השנייה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה

אבל ברגע שיש שולחן והגישו לנו תה, הכיף מתחיל. המלצרים עוברים לידך עם עגלות מלאות כל טוב וכל סוג דים סאם שקיים עלי אדמות ומה שניתן לעשות הוא רק להצביע והצלחת תרד מהעגלה ישר לשולחן. הקונספט הזה נשמע נחמד בהתחלה אבל אחרי כן מתגלות בו כמה בעיות קשות. הבעייה העיקרית היא שעד שמגיעים ועד שמחכים בתור נעשים כל כך רעבים שמורידים מייד 3 צלחות דים סאם מהעגלה הראשונה שעוברת ואז אין מקום לעוד אוכלים אחרים. בכל פעם שהייתי שם, מייד אחרי ששבעתי והתפוצצתי לגמרי בדיוק עברה עגלה עם משהו חדש ומעניין שרציתי לטעום וכבר לא היה לי מקום. בעייה נוספת היא הדילמה מתי לבוא – אם מגיעים ממש מוקדם (בסביבות 10 כשהמקום רק נפתח) כמעט ולא עומדים בתור, מצד שני, כל האקשן והעגלות המעניינות יוצאות רק לקראת שעות יותר מאוחרות שבהן גם קשה יותר להשיג שולחן (פעם אחת הושיבו אותנו בשולחן ביחד עם זוג אחר). הבעייה האחרונה היא שאף על פי שהמסעדה נקראת "חד הקרן המוזהב", באף אחד מהדים סאמים שמוגשים שם אין בשר חד קרן – שלא תגידו שלא הזהרתי אותכם.

עגלת דים סאם: יאם יאם יאם יאם יאם

קומה 3 (הקומה הקטנה)

ארוחה לזללנים לא גדולים אבל עם עיניים גדולות שהזמינו איזה 10 צלחות דים סאם שונות ובקושי אכלו חצי מהן תעלה בסביבות ה 30 דולר ומייד אחרי כן ניתן לחזור הבייתה לנמנם את נמנום הצהריים. שווה לשלב ביחד עם טיול רגלי בצ'יינה טאון, על אף שזה לא סאן פרנסיסקו.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: הגולדן יוניקורן, רחוב איסט ברודווי 18. הדים סאם מוגשים בשעות בראנץ' ולא מוגשים בערב

אומרים שסימן היכר למסעדה טובה הוא שיש בה הרבה מקומיים. בקיראקויה היפנית שהיינו בה אתמול היינו השולחן היחיד של הלא-אסיתים מה שכבר אמור להעיד על משובחות המקום. מצד שני, יש מצב שהיפנים כותבים עכשיו בבלוגים שלהם שהמקום מתדרדר כי מתחילים להגיע אליו תיירים. ולא שקל להגיע לשם. למעשה, נראה שבעלי המסעדה עושים הכל כדי למנוע מאנשים כמונו להגיע לשם. זה מתחיל מכך שהמסעדה ממוקמת בקומה השנייה של בניין שנראה כמו בניין משרדים, ללא שום סימן היכר או שלט לרפואה. אפילו שהיינו שם כבר מספר פעמים, כל פעם מחדש אנחנו עוברים על פני הכניסה לפחות 4 פעמים עד שאנחנו מצליחים למצוא את המקום. בשביל לטפל בעניין אחת ולתמיד, צילמתי הפעם את הכניסה. הנה, היא נראת כך:

הכניסה למסעדה

גם כשמוצאים את הבניין לא תמו התלאות בגלל שהמסעדה ממוקמת בקומה השנייה מאחורי דלת סגורה בין מכון יופי למוזיאון לתולדות קוריאה. כשרות לציבור כך נראית דלת הכניסה:

דלת הכניסה

אבל אחרי שסוף סוף מוצאים את המקום ונכנסים – איזה כיף… שלל אוכלים מעניינים שנעים בין מנות קטנות (צלחת תולעי משי מטוגנות, מישהו?) ולבין מגשי סושי וסשימי אימתניים וכוללים גם ארוחת סוקיאקי שכל השולחן יכול להתחלק בה. בארוחת סוקיאקי, מגיעה לשולחן מחבת חמה וצלחת בצד עם שלל בשרים וירקות שאותן מבשלים לאט (או מהר) במחבת החמה ברוטב סויה. יש טקס שלם סביב העניין שבו המלצר תוקע את העניבה שלו אל תוך החולצה ומשמן את המחבת עם גוש שומן חזיר ומטגן קלות כמה חתיכות דקות של בשר כדי להרגיע את הסועדים הרעבים. אחרי כן, הסועדים מוזמנים להמשיך בבישול בעצמם בקצב שלהם.

סוקיאקי בשלבי בישול מתקדמים ביותר

אם לא שכנעתי אותכם עד עכשיו ללכת לשם בשביל האוכל, לכו בשביל הסאקה – יש תפריט עצום של סקאה שמגיעים גם בשלל גדלים. חלק לא פחות כיפי מהארוחה זה להזמין הרבה מנות לחלוק בשולחן ולבקש מהמלצר המלצה על סאקה ולצפות בו מתפתל ומהרהר בכובד במשימה שנחתה עליו שהרי אם הסאקה לא יהיה לטעמם של יושבי השולחן הא יאבד את הכבוד שלו ויאלץ לבצע ספוקו טקסי.

למזלו של המלצר אנחנו חובבי אלכוהול לא קטנים ולכן שתינו בשמחה את כל סוגי הסאקה שהגיעו לשולחן ולסיום גם תה.

אז לסיכום, מצד אחד זה מוזר ללכת עד לקוריאה טאון ולאכול בבר יפני, מצד שני בשביל 144 דולר לארוחת ערב לשלושה אנשים (כולל שני בקבוקי סאקה) נתגבר על זה.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: קיראקויה, ברחוב 32 ווסט בין השדירה החמישית לשישית (קוריאה טאון, קצת יותר קרוב לשדדירה החמישית)

מפלצת הספגטי המעופפת עשתה עימנו חסד הערב. עבר על אוריאל יום קשה מאוד היום כי הוא נאלץ להיות במשרד ולעבוד במשך שעה וחצי. מכיוון שאוכל איטלקי הוא ללא ספק אוכל הניחומים האולטימטיבי החלטנו לחזור לאיטלקיה השכונתית לארוחת ערב. ג'נרו צויינה (לא לטובה) השנה במדריך המסעדות של הניו יורק מגזין כמסעדה שעפה מהמאייה הפותחת משום שהיא לא הצליחה להתעדכן עם השנים. דווקא ברגעים קשים במיוחד (עשו לאוריאל גם בדיקת דם והוא היה קצת חיוור) מה שאנחנו אוהבים לאכול זה אוכל טעים ולא מתחכם.

רצינו פשוט וטעים, קיבלנו פשוט וטעים + הפולנטה הטעימה ביקום(חוץ מזאת של אבי) :

אחרי שתי ראשונות, שתי מנות פסטה לעיקריות, לחם, זיתים מטוגנים (קונספט מהפכני) ויין כבר לא היה לנו מקום לקינוחים, מה גם שלא נפלנו מאף אחד מהם בפעמים הקודמות שהיינו שם. במקום, עשינו טיול רגלי הבייתה לתמיכה בתהליך העיכול ועברנו בסופר השכונתי להגיד לילה טוב ללובסטרים ולקנות גלידה.

לילה טוב לובסטרים!

איך מנחשים שהאוכל היה טעים? כשהגענו הבייתה, לא הספקתי להכניס את הגלידה לפריזר ואוריאל כבר נרדם על הספה. לאוכל איטלקי בכלליות יש השפעה כזאת, אבל עם אוכל איטלקי טעים במיוחד אתה גם נרדם עם חיוך.  תודה מהס"מ! ראמן.

שורה תחתונה: טעים

פרטים נוספים: לא ניתן להזמין מקום מראש (טרנד היפסטרי מעצבן בכל המסעדות פה לאחרונה), לא ניתן לשלם בכרטיס אשראי. החשבון לשתי ראשונות + שתי מנות פסטה + שתי כוסות יין ללא טיפ: 88 דולר (מתוך זה 31 דולר על היין).

לקריאה נוספת: Gennaro, שדרת אמסטרדם 665 (בין 92 ל 93).

לאוריאל ולי יש פילוסופיות שונות לגבי המבורגרים. הוא חושב שהמבורגר זה סתם קציצת-בשר-טחון-לא-מלהיבה ואילו אני חושבת שהמבורגרים הם מתנת האל השנייה בחשיבותה לבני אנוש מאז שחר ההיסטוריה (הראשונה כמובן היא האש, שמאפשרת לצלות את ההמבורגרים). יש לי רגשות מאוד חזקים לגבי ההמבורגרים שלי  ולכן אין כמו ניו יורק כדי לפצוח בתחילתו קווסט שמטרתו מציאת ההמבורגר האולטימטיבי של כל הזמנים.

הבעייתיות בהמשך הקווסט היא שהתאהבתי נואשות במקום הראשון שהלכנו אליו ועכשיו אני לא רוצה ללכת לשום מקום אחר. זותומרת, אני אתפשר על הסניף בקרוב לבית באפר ווסט סייד אבל הסניף המקורי במדיסון סקוור פארק הוא המגניב ביותר.

יש מצב שהשעה המתנה בתור תורמת לעידוד תחושת הרעב ולכן גם בצורה עקיפה למידת ה"טעים" של ההמבורגר אבל הוא גם כזה קטנטן וחמוד והצ'יפס כזה מסולסל וחתיך שגם אחרי שאני מסיימת לאכול אני קצת מקנאה באנשים שעומדים בתור ושהחוויה של אכילת ההמבורגר עוד לפניהם. יש שני פתרונות אפשריים לסוגיית ההמתנה: הראשון, הוא לצפות במצלמת התור באתר שלהם והשני הוא ללכת בשבועות כמו השבוע שמידות הקור מנופפות לשלום לאפס מהצד הלא נכון של הסקאלה.

נושא אחרון שיש לדון בו הוא סוגיית המילקשייק, שמגיע בשלל טעמים (ואז תמיד אני בוחרת תות) ועולה קצת יותר מההמבורגר בעצמו ואז אפשר להפסיק לתהות מה הטעם של מילקשייק בחמש דולר.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: השייק שק במדיסון סקוור פארק (שדרת מדיסון ורחוב 23, ובכלל לא קרוב למדיסון סקוור גארדן)

לפעמים החיים לא הוגנים.  באמת, אחרת אין דרך להסביר צלחת קינוחים כזאת שמגיעה אחרי פלטת נקניקים עם חרדל, מרק ארטישוק ירושלמי, סטייק אגנוס (עם צ'יפס כמובן, אין סטייק בלי צ'יפס) מדיום רייר וטעימות מהעגל ביין ומהפסטה עם ראגו צבי במסעדה הצרפתית הכי אהובה עלי נכון להרגע באפר ווסט סייד:

עוד חוויה מיסטית שעברה עלי (מלבד הסטייק) הייתה לצפות במרתף היינות המרשים הנשקף בדרך לשירותים שממוקמים בקומת המרתף (רומנטי, נכון?).  החשבון היה גבוה  (380 דולר לשלושה חזרזירים שאוהבים אוכל (ויין) צרפתי) מה שאומר שביקורים חוזרים במקום הזה יצטרכו כנראה להישמר לארועים מיוחדים (כמו ימי חמישי, למשל).

בכל מקרה, אם נחזור לקינוח – לא הייתה לי ברירה. את המקרון הירוק נאלצתי לתת לחבר שחלק איתנו את הארוחה ולתרום עוגיה אחת לאוריאל. החיים לא הוגנים.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: Bar Boulud , ברודווי 1900 (בין רחוב 63 ל 64, מול לינקולן סנטר)

אנחנו מאוד אוהבים את צרפת, חבל שיש בה כל כך הרבה צרפתים. בניו יורק אין הרבה צרפתים (לפחות לא כאלה שראיתי מסתובבים עם שיזוף מזעזע ובבגדי ים מינימלים) (לפחות לא בינתיים) (קר פה) אבל יש הרבה מסעדות צרפתיות שזה בעצם כמו לקבל את הקרואסון בלי ה…חמאה? בכל מקרה, המסעדה הזאת אמנם מוגדרת כצרפתית אבל אין בה תפריט בגלל שיש רק סוג אחד של אוכל שאפשר להזמין. סטייק. וצ'יפס. יש גם סלט בהתחלה אבל נראה לי שזה היה בעיקר כדי לצאת ידי חובה.

"שלום זה פעם ראשונה שלכם פה אז יש רק סטייק שמוגש עם צ'יפס וסלט להתחלה ב 25 דולר" מדקלמת המלצרית ואני קצת מרחמת עליה. מה הם חייו של מלצר שכל עבודתו מסתכמת בדקלום משפט אחד ובהתרוצצות להביא את המנות? ויש עוד התרוצצות כפולה כי את הסטייק מגישים בשני חלקים. שלא יתקרר החצי השני שלו בזמן שאתם אוכלים את החצי הראשון. ויש גם תוספת צ'יפס עם החצי השני. צ'יפס, כבר אמרתי? הסטייק מגיע פרוס לפרוסות דקות (זאת גם כנראה הסיבה שהוא מתקרר) ונשפך מעליו רוטב אגוזים. לא נרשמה התלהבות יוצאת דופן בגזרת היין ובגזרת הקינוחים. הסטייק עצמו עשוי היטב אבל לא בלתי נשכח – למעשה היינו שם לפני חודש וכבר כמעט שכחתי אותו. יחד עם זאת כן הייתי ממליצה על המקום אם עוברם באזור לארוחה מהירה בגלל ש א)לא יקר ו ב)אין לתאר את התחושה המענגת שסיימת ללקק את הצלחת של המנה העיקרית ו…מגיעה עוד מנה עיקרית!

סה"כ היה מאוד טעים, אכלתי בגבורה ארבע עלים של חסה כדי לאזן את הקערת צ'יפס, שהגיעה בשני חלקים. שלא יתקרר, אתם יודעים.

שורה תחתונה: טעים.

לקריאה נוספת:

Le relais de venise הפינה של שדרת לקסינגטון ו 52

לכל עונה יש את הקסם שלה, ולחורף בניו יורק יש את פסטיבל התאטרון השנתי "מתחת לרדאר". איך היה נראה ינואר ללא הפסטיבל?  משעמם, אפור קר ורטוב. אבל כשיש את הפסטיבל איך תרצו להיות בכל מקום אחר?

המילים הפיוטיות שייכות לא לי אלא לאוסקר אוטיס, המנהל האמנותי של פסטיבל התאטרון השנתי Under The Radar. קראתי אותן בעלון שחולק בכניסה להצגה בזמן שחיכיתי שתתחיל כשהבנתי שההצגה שקראתי עליה בטיים אאוט ונראתה מעניינת היא חלק בעצם ממסורת שהחלה כבר בשנת 2005 ומטרתה לחשוף לקהל את "הדבר הבא" בתאטרונות העולמיים. במסגרת הפסטיבל השנה מוצגות לא פחות מ16 הצגות מרחבי העולם, כולל יפן, ברזיל, פולין וטורקיה (אבל לא ישראל). בין ההצגות ניתן למצוא למשל את lick but don’t swallow המתאר את חוויותיה של מלאכית המגיעה מגן עדן ומוצאת את עצמה בגוף של שחקנית פורנו וגם את Chimera שבו ג'ניפר מגלה שהיא בעצם התאומה של עצמה.

ההצגה שאנחנו ראינו נקראת Hot Pepper, Air Conditioner and the Farewell Speech של הבמאי היפני טושיקי אוקדה וכמובן כמו שניתן לצפות מכל דבר יפני היא הייתה פסיכית לגמרי. שיחתם העמוקה של העובדים הזמניים בתאגיד יפני לגבי הדרך הנאותה לבחור מקום למסיבת הפרידה מקולגה שלהם התעלתה רק על ידי נאום הפרידה של הקולדה העוזבת עצמה שכלל סיפור מרגש על הדרך שבה בטעות היא דרכה על חרק בדרכה החוצה מהבית ליומה האחרון בעבודה.

 העובדה שהשחקנים מדברים ביפנית, יחד עם המוזיקה המלווה את ההצגה ותנועותיהם החינניות / OCDידיות של השחקנים העצימה את ההרגשה שאני צופה בבלט ולא בהצגת תאטרון. זאת בהחלט הייתה חוויה מאוד מיוחדת ובמיוחד מעניין אותי לגלות למה חבורת היפנים שישבה לידי פרצה בצחוק בחלקים מסוימים שלא נראה היה שסופרה בהן בדיחה…

אחרי ההצגה רצינו להמשיך עם ההרגשה היפנית ולכן צעדנו למסעדת aburiya kinnosuke שתוארה במדריך המישלן כמסעדה בעל אופי של איזקאיה (בר יפני שמגיש גם אוכל). המסדרון החשוך בכניסה כבר נתן לנו הרגשה טובה לגבי המקום שהמשיכה בתפריט הסאקה הרחב ובתפריט האוכל הרחב אף יותר.

חלקנו מגש סשימי לבחירת השף שהיה מצוין, המשכנו בסטייק וואגיו שהוגש על גוש מלח ענק וקינחנו בהוט פוט של אורז עם פטריות שחומם מעל להבת נר במשך ארבעים דקות. זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד אבל כל מנה הזכירה טעמים נשכחים מיפן והיפנים השיכורים שישבו מסביבנו גרמו לנו לכמה רגעים להאמין שאנחנו יושבים לארוחת ערב בטוקיו ולא בניו יורק. בטוח נחזור כדי לטעום עוד מנות מהתפריט העשיר ולנסות סוגי סאקה נוספים. החשבון הסתכם ב 260 דולר (מתוכם 122 דולר על שני בקבוקי סאקה). מחיר לא זול לשלם עבור 3 מנות שחלקנו בין שנינו, אבל בהחלט יותר זול מכרטיס טיסה לטוקיו…

שורה תחתונה: טעים.

לקריאה נוספת:

פסטיבל התאטרון Under The Radar

Aburiya Kinnosuke, 213 East 45h street (בין השדירה השנייה לשדירה השלישית)