אני חושבת שזה כלל דיי ידוע שאם יש הרבה מקומיים במסעדה אז כדאי להיכנס אליה, במיוחד אם המקומיים והתפריט מאותו אזור. כלומר במסעדות איטלקיות שיש בהן איטלקים יהיה אוכל טעים, כנ"ל גם במסעדות יפניות שיש בהן יפנים וכו' (הכלל לא תקף למסעדות סיניות אגב, שבהן היחס הוא ישיר והפוך – ככל שיש יותר מקומיים, האוכל יהיה יותר דוחה). בכל מקרה, אתמול בערב חשבנו שהצלחנו כי נכנסנו למסעדה יפנית שהיו בה אך ורק יפנים. המארח של המסעדה נראה קצת פחות שמח והושיב אותנו בפינה הכי נסתרת לעין משאר הסועדים והיה צריך להשגיח כל הזמן שאוריאל לא יתגנב לשולחנות של היפנים השיכורים ושנתנהג יפה כדי לא לבייש את בעלי הבית ולגרום להם לבצע התאבדות יפנית טקסית עם מזלג קטן.

כמו שוודאי רבים מכם יודעים הייתה השבוע סופה חזקה בניו יורק ומזג האוויר קר אבל בגל החום העז של חמש המעלות שהיה אתמול העזנו לצאת מהבית. הסיבה שיצאנו מהבית אגב נקראת סוקיאקי, שנדמה לי שכבר הזכרתי פעם: זה ערימה של נתחי בשר וירקות, שמוגשת לשולחן ומתבשלת בתוך ציר סויה ועוד מיני דברים טובים. סוקיאקי זה מצוין בגלל שזה גם אוכל וגם שעשוע, בגלל שאפשר לבשל בעצמך בשולחן את הדברים לפי קצב הרעב שלך וגם מספק בדרך כלל לאוריאל תעסוקה במקום הטרדת מלצריות.

כראשונות הזמנו סשימי (שהיה טוב מאוד אבל לא מיוחד) וסלט אטריות סובה, שהסיבה היחידה שאני מזכירה אותו היא כי אוריאל טוען שזה הסובה הכי טעים שהוא אכל מעולם. כידוע לכולכם וודאי עוד מימי בית הספר היסודי, אטריות סובה עשויות מכוסמת ולכן יש להן בדרך כלל טעם דוחה נרכש. אני רכשתי בצהלה את הטעם בטיול האחרון ביפן אבל אוריאל נשבע שהוא לא יכניס ולו עוד סובה אחת לפיו. עד אתמול, כלומר. הסובה היו צ'ואי מאוד וטובלו בסלט ביחד עם עוד ירקות ורוטב חמצמץ והיוו מנת פתיח מצוינת.

הסוקיאקי היה בדיוק מה שייחלנו לו – פרוסות בשר מצוינות ברוטב מעולה. ביחד עם הסוקיאקי הגיעה לנו גם סבתא יפנית אורגינלית שגם בישלה וגם השגיחה שנאכל יפה. אני אכלתי יפה כמו ליידי יפנית באיטיות ועם כיסוי הפה, ואוריאל , במסורת יפנית ידועה קצת פחות זלל את כל האוכל כמו מלגזה. (מי שלא ראה את אוריאל אוכל סוקיאקי לא מבין את הטרגדיה שבפיטום אווזים).

זה הלפני. הקוביה הקטנה שעל הבשר היא קוביית שומן קטנה ומשמשת לשימון קערת הבישול. ג'וי!

זה האחרי. רציתי לצלם גם את סבתא אבל פחדתי ממנה.

השם של המסעדה נקרא, כמה מקורי, ניפון. זה מקורי כמו לפתוח מסעדה צרפתית ולקרוא לה פאריז, אבל סלחנו להם כי כשעזבנו את המסעדה, הבנו בדיעבד שנקלענו למקום טרנדי ומפורסם של סלבריטאים. הנה, תשפטו בעצמכם:

סלבריטאים!!

 השורה התחתונה: החשבון יצא 115 דולר (לא כולל טיפ, מתוך זה 20 דולר על דרינקים). מנת סוקיאקי לשניים וסבתא יפנית אחת עולות 60 דולר, שזה דיל מצוין.

לפרטים נוספים: ניפון, 155 רחוב איסט 52

קצת התלבטתי אם לכתוב בכלל על המקום הזה, כי כל הכיף בו שהוא סודי מאוד ואין בו תורים מטורפים (אין תורים בכלל) אבל אחרי הרהור של עוד כמה שניות נזכרתי שאין באמת קוראים לבלוג, ככה שסודיות המקום מובטחת.

מיד טאון. המקום שבו נשמות הולכות לא בדיוק למות, אלא לגסוס באיטיות בזמן שכל החשק לחיות יוצא לכם מאוזניים דרך ההליכה בינות גדודי התיירים וגדודי עובדי המשרדים – אלה נעצרים כל רגע כדי לצלם הבל כלשהוא, ואלא דוחפים לכם מרפק בצלעות בזמן שהם ממהרים לפגישה כנראה לא פחות מטופשת.

ובתוך כל זה, כניסה תמימה למראה. יש שם בקושי שלט ובקלות אפשר לחשוב שאתם עוברים ליד בניין מגורים.

אבל בפנים, איזאקאיה אמיתית כמו המיטב של טוקיו. אם כבר היא פחות מצועצעת מהסטנדרט היפני. בדרך כלל עיצוב של מקומות לא ממש מעניין אותי אבל במקרה הזה כדאי מאוד להזכיר את השקט והשלווה שנלווים לכניסה למקום. ככל שיורדים בגרם המדרגות לקומת המרתף מתחילים לשכוח את עמל היום (או את חציו, אם אתם עובדים באזור ובהפסקת צהריים). בפנים, אין ראוי יותר מפוסטרים וספרים של הרוקי מורקמי האגדי כדי להיכנס לתחושת הזן, שרק מתעצמת עם העיון בתפריט.

התפריט הוא גם ברוח הזן – לא מסובך מידי. בשעות הצהריים תקבלו מגש קטן ובו המנה שבה חשקה נפשכם, בליווי מרק מיסו מצוין וקערת חמוצים קטנה. אני אכלתי קוטסו, שזה סוג של שניצל יפני ברוטב קארי עם מצע אורז ורונן אכל קצת צלופח. ניתן למצוא בתפריט רק קלאסיקות מעודנות יפניות כגון קטסו דון (שזה חתיכות בשר חזיר מטוגנות), סובה ואודון – חמים או קרים, ראמן עם מיסו וקצת דג מקארל לקינוח.

הצלחת של רונן

הצלחת שלי

התשלום במזומן בלבד ובדרך כלל אני מקטרת על זה בטירוף, אבל לא כשכל העסק הזה עולה תשע דולר. בירה אגב, תעלה שני דולר. הרבה מאוד שבעה והרבה פחות לחוצה יצאתי בחזרה למשרד מוכנה יותר להתמודד עם המשך היום. רונן המצוין שגילה לי את הסוד הבטיח לחזור איתי לפחות אחת לשבוע. אריגטו גוזמיישטה!

השורה התחתונה: תשע דולר (בערב 12), באמת שאי אפשר לטעות.

לפרטים נוספים: מיו איזטקאיה. רחוב 35 ווסט מספר 53 (בין השדרה החמישית לשישית). המקום כל כך סודי שאין לו אפילו אתר אבל אפשר למצוא יותר פרטים בילפ.

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

קודם כל תגידו שלום לאקיקו:

האמא היפנית שמעולם לא הייתה לכם

אקיקו נולדה וגדלה ביפן להורים "פודיז". אבא שלה היה מטייל הרבה בעולם ומביא מיני מאכלים ותבלינים ממסעותיו שאותם אמא של אקיקו הייתה מבשלת לכל המשפחה. אם תלכו לאתר הבית של המסעדה ולעמוד ה"אודות" תגדלו שמה שאקיקו עושה במסעדה הקטנה שלה הוא לשחזר מידי ערב את ארוחות הילדות המשפחתיות האהובות שלה.

חשוב להבין את הרקע הזה כשמעיינים בתפריט ומגלים שילוב מוזר אבל מסקרן של מאכלים יפנים מסורתיים, ביחד עם טאקוס מקסיקני, דאמפלינגס סינים ונקניקית טלה מזרח ארופאית. בגדול "פיוז'ן" זה מילה גסה עבורי, אבל זאת דוגמה מפתיעה לאיך שכנראה הקונספט היה אמור להיות. כיאה למסעדה משפחתית לקחנו איתנו את יהוששכר ואשתו כתחליף ניו יורקרי למשפחה. כמו בכל ארוחה משפחתית טיפוסית היין (סאקה) זרם כמיים והיו שפע של השמצות הדדיות. (יהוששכר עיקם פרצוץ לפחות אחת לשלוש דקות בעוד שאוריאל העליב אותו על היותו צמחוני בתכיפות דיי דומה).

אז התפריט קצת מתפרע לכל הכיוונים, אבל המנות בגודל טאפאס ומיועדות להתחלק עם שאר יושבי השולחן ככה שלא צריך לקבל יותר מידי החלטות מסובכות – אפשר לטעום מהכל, וכך בערך עשינו.

קולאז' של דברים טעימים

אז היו שם כדורי בשר ברוטב קארי יפני עם עגבניות, שאחרי כן הרוטב שלהם נשפך בנדיבות על קערת אורז בסמטי (בהעדר פיתה הגונה לניגוב). היו גם חמוצים יפנים וקינפירגובו, שזה שורש יפני חתוך דק ומחומץ בתיבול שומשום.  נשנשנו פורק באנס עסיסיות ומייד אחרי כן הגיעה קערה של אורז עם קימצ'י ושרימפס וגם סלט קייציי שהכיל בין השאר מנגו ואבוקדו. כנראה היו עוד כמה דברים אבל כבר שכחתי. הפתעת הערב הייתה סטייק כרובית: כרובית אפויה על מצע של רוטב ירקרק מסוג כלשהו(אבוקדו?) מלווה באדממה וגרעיני חמניה. וכל זה על מין איזה צי'פס ענק פריך. אחת המנות הצמחוניות הטעימות ביותר שאכלתי מעודי (אם לא ה).

הכרובית המדוברת

יו"א היו מבסוטים ממגוון האופציות הצמחוניות, ואני שתיתי מספיק כדי להשמיץ את פדרר, אחיו האובד של יהוששכר ועל ידי כך לבעס את רוחו כיאה לסיום של כל ארוחה משפחתית. למרות שיש משהו כמו ששה שולחנות במקום, צוות המלצרים(מלצר אחד) לא מאוד מתקתק עניינים, ככה שאם אתם באים הזמינו כמה מנות אבל יותר חשוב – כמה משקאות – ותנו לערב לזרום בקצב שלו. אנחנו מבטיחים שאקיקו תטפל בכם יפה.

השורה התחתונה:  180 דולר לארבעה ה אנשים,מתוך זה (רק) 30 על אלכוהול. לא יקר וטעים מאוד.

לפרטים נוספים: פמילי רסיפי, רחוב אלדריג' 213.

***

הערה מנהלתית: כבר יותר מ24 שעות יש חידה למתקדמים בעמוד הפייסבוק של הבלוג שעוד לא נפתרה ולכן אני אפרסם אותה גם פה. אם לא תצליחו לפתור מישהו מהקוראים יאלץ לבצע התאבדות יפנית טקסית, אז תחשבו חזק. החידה היא: מה משותף לשני האנשים בתמונה?

ה IFC הוא כמו הסינמטק, במובן של יש בו פסטיבלי סרטים אוזבקים ואולמות עם כסאות לא נוחים וסאונד לא משהו אבל אנחנו בכל זאת אוהבים אותו כי בזכותו ראינו סרטים יפהפיים ומרגשים כמו ג'ירו חולם על סושי ועוד סרטים עדינים ויפים כמו From up the Poppy Hill (של אותו אחד מהטירה הנעה). לפני אנחנו ממשיכים, קחו לכם שתי דקות לצפות בטריילר כדי להיכנס לאווירת הפוסט הזה (ולכו גם לראות את הסרט) :

הסרט היה באמת מקסים, ואני קצת מתרגשת שוב רק מלראות את הטריילר ולשמוע את המוזיקה. אבל בלי שום קשר כמובן שכל מה שהם עושים בסרטים יפנים זה לאכול, ובמקרה של הסרט הספציפי הזה, גם לנקות, אז פיתחנו מן מנהג שאחרי כל פעם שאנחנו הולכים לIFC אנחנו מקנחים בביקור רוקמיישה. קודם כל, זה קרוב ורוב הזמן אין הרבה המתנה, שזה כבר טוב. דבר שני, בעלי הבית היפנים תמיד גורמים גם לזרים ברברים כמונו להרגיש בבית. בבית יפני, למעשה. בבית יפני משנות השישים,למעשה, כנראה יהיה התיאור הכי מדויק. זה מתחיל מהג'וקבוקס הישנה בפינה וממשיך בתמונות משפחתיות בשחור לבן (התמונות הן באמת של המשפחה – מראים את מזקקת הסאקה המשפחתית שגם נמכר במקום עצמו) ועוד מיני שמונצלך שהיפנים מתים עליהם.

אבל רק כשפותחים את התפריט מתחיל הכיף האמיתי. קודם כל, האורז לסושי ולשאר המאכלים מבושל בתערובת תבלינים שהופכת אותו להיות סגול (וגם יותר טעים). הראמן שלהם הוא בין הטובים שנתקלתי בהם (והייתי באיפודו שבוע שעבר לכל מי ששואל). יש הרבה מנות ירקות קטנות וטעימות כמו במיה בשום, כרוב ניצנים בזיגוג מיסו וגם קצת אצבעות חזיר קטנות (יש יאמרו שזה לא סוג של ירק. לאותם "יש" אני אגיד – אבל זה טעים).

ירקות, אבל טעים

הראמן נראה פשוט, אבל הוא ממזר

זה מה שנקרא שמונצלאך

עוד שמונצאלך מקרוב. וזה עוד בלי הפייה-בצורת-חתול-עם-כנפיים ומסיכת מתאגרף שהולבשה על דלעת שהיו בסביבה גם

אה, והסאקה. אין הרבה מבחר ממנו אבל כל מה שיש הוא מעולה. אני גם במיוחד אוהבת את היין שזיפים (בגלל שאוריאל לא גונב לי אותו כי הוא כל כך מתוק). כמעט כל מה שאיי פעם הזמנו שם היה מאוד טעים. אם כבר הגעתם עד לשם אז הייתי ממליצה להתמקד במנות המיוחדות ופחות בסושי. לא כי הוא לא טוב, אלא כי איפה עוד תמצאו אוקונומיאקי (שזה מן סוג של חביתת ירק יפני) עם שבבי בוניטו למעלה שעוד קצת זזים  ותוכלו להפחיד אנשים מהמשרד עם הסרט הבא:

(זה לא באמת חי, זה רק האדים מהחביתה).

המקום מצוין אגב גם לחברים שמגיעים מחוץ לעיר (היי אהד! מקווים שהצלחת למצוא את דרכך למלון בשלום. אוריאל מבטיח שכל מה שקרה ברוקמיישה נשאר ברוקמיישה).

שורה תחתונה:  טעים ומומלץ. החשובן לזוג שאוהב לשתות סאקה  (ו/או יין שזיפים) בדרך כלל לא עובר את ה 70-80 דולר.

לפרטים נוספים: רוקמיישה, רחוב באראו 11 (אזור הגריניץ' וילג').

נ.ב.

לכל מי שמנוי לבלוג דרך האימייל ולא שם לב – פתחתי עמוד לבלוג בפייסבוק (כדי שיהיה עוד מקום שבו אני כמעט לא מפרסמת). יש שם עוד מסעדות שלא יוצא לי לכתוב עליהם וגם מיני דברים שקורים בעיר. בואו להצטרף.

אני לא חושבת שמישהו יפקפק בעובדה שאוריאל ואני, שנינו פלורליסטים ידועים. בין חברנו יש נסיכים ובני אצולה, אך גם פשוטי עם, ירושלמים (לא עלינו), עתודאים (לא עלינו), שומרי כשרות (לא עלינו) ואפילו מאז שהגענו לניו יורק אנחנו מתהדרים בזוג חברים…צמחוניים! יהוששכר ואשתו (יו"א) הם אנשי רוח ושיחה וגם גרים קרוב ולכן כיף מאוד להיפגש לבראנץ' של שבת וכאלה. אז אחרי שסיימנו לחרוש את מיטב הבראנצ'ים של האפר ווסט סייד (שעליהם עוד יסופר בפעם אחרת) החלטנו שאין מתאים מהערב של סופת המאה כדי לצאת גם לארוחת ערב יחד. שתבינו שזה מה שהתמודדנו איתו:

זה נראה אפילו יותר גרוע מבחוץ

מצד שני הסופה הייתה יופי של הזדמנות ללכת לבדוק מסעדה שבימים כתיקונם צריך להזמין בה מקומות בערך שבועיים מראש וככה הגענו לקאג'יצו, שאמורה להיות הגביע הקדוש של הצמחונים בניו יורק – מסעדה שלמה על טהרת אוכל בודהיסטי יפני. אתם יודעים, כזה שמכינים רק ממרכיבים צמחוניים טבעוניים עונתיים מקומיים וגו'. כמעריצי יפן נלהבים אוריאל ואני שמחנו לבדוק את העניין, ועוד יותר שמחנו שיש לנו עוד אנשים להיות איתם במהלך תפריט הטעימות שנמשך בערך שעתיים וחצי שנוכל לשגע גם ואתם ולא רק אחד את השני.

קיימים שני תפריטי טעימות – של 4 מנות (בחמישים דולר) ושל 8 מנות(בשמונים דולר), כאשר לכל אחד מהם יש אפשרות להוסיף טעימות סאקה. החלטנו כולם ללכת על תפריט השמונה מנות (כי אם כבר אז כבר) וכמובן גם על התאמת הסאקה. את המנות אני אניח לתמונות לתאר כי ממילא לא הבנתי מה היו חצי מהמרכיבים.

זה…משהו, עם משהו עם משהו עם משהו בצד של משהו בתוספת…משהו? אבל תודו שיפה.

אני כמעט בטוחה שזה סובה

פה אוריאל ואני לא הסכמנו – הוא טען שזה כוסמת, אני חשבתי שזה פתיתים (מרכיב ידוע בתזונה בודהיסטית יפנית)

לעולם לא לשכוח להגיד שיש לכם יומולדת בכל פעם שאתם הולכים למסעדה יוקרתית

אני חייבת לציין שכגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה. היה לי בראש שתהיה לנו חוויה שלפחות קצת מזכירה את הפעם ההיא שאכלנו אוכל בודהיסטי צמחוני ביפן, אבל כנראה שכשעובדים מקסיקנים ולא נזירים מכינים את האוכל זה בהכרח יצא קצת אחרת. אה, כן, ומנוהלים על ידי אמריקאים מה שאומר שכמובן שתהיה עדיפות ליוקרתיות על פני התוכן האמיתי. בקיצור, החברה נעמה לי והאוכל לא קילקל אותה יותר מידי, אבל יו"א מדווחים שיש באזור הרבה אופציות יותר מעניינות וצמחוניות-פרנדלי.

אגב, הבנתי שעוד חודשיים בערך (לקראת סוף מרץ 2013) המסעדה עוברת דירה לאיפהשהוא במיד טאון, אז שווה לבדוק לפני שהולכים לשם.

בשורה התחתונה: נזק של בערך 500 דולר לארבעה אנשים (על אוכל צמחוני! אם כי היה הרבה אלכוהול. אבל עדיין, אוכל צמחוני!). אני לא התלהבתי ופחות הייתי ממליצה.

לפרטים נוספים:  קאגי'צו (רחוב 9 איסט, בין השדרה הראשונה לשדרה A – אבל עובר בקרוב דירה).

כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו אוהבים לאכול דברים שהיה להם פעם פרצוף אבל אולי פחות יודעים כמה אנחנו גם אוהבים דברים על מקל (במיוחד אני, שאוהבת מנגל וברביקיו כאילו אין מחר ומוכנה לצאת מהבית בכל יום ובכל שעה אם מבטיחים לי על האש). כשנמצאים בחו"ל הרבה פעמים מתגעגעים לטעם של בית כלומר לעל האש ושיפודים, ואם צריך ללכת ליקיטורי (מסעדת שיפודים יפנית) בשביל קצת הרגשה ביתית – סו בי איט.

דגמנו שתי יקיטוריות בסביבה לכבוד יום העצמאות הפולני ככה שכיבדנו גם מסורת וגם בייתיות ולהלן המסקנות.

ראשונה הייתה יקיטורי טוטו. על הראמן מבית טוטו כבר סיפרתי לכם וכמו תרנגולת מבית טוב גם כאן היה תור לא קצר שהשתרע עד כמעט לפינה של הבלוק למרות שכאן כן מקבלים הזמנות מראש ולכן דיי מהר התקדמנו לראש התור (ובמעלה המדרגות, ושמישהו יסביר לי פעם למה מקומות יפנים תמיד אוהבים להיות בקומות שניות של מקומות). המקום עצמו מקושט בתצוגת ביצים על הקיר (איי שיט יו נוט) אבל לא פחות מקושט במנגל ארוך ומרשים ובר מסביבו ככה שאפשר לתצפת על ההכנה של השיפודים וגם לקבל אותם הישר מהמנגל.

הייתם פעם בשיפודי עזרא באזור? אז זה בדיוק אותו דבר, רק שפה מזמינים את מיטב חלקי התרנגולת (בואו מוקדם לאכול את הכרבולת את הבירכיים כי הן נגמרות מהר) שנצלים על ידי יפני מיומן שמנופף עליהם במניפה עדינה ומשגיח עליהם כאילו היו ילדיו והתוספות מגיעות על ידי מלצרית חיננית וגם ,בניגוד לעזרא, טעים. אבל בערך אותו דבר כמו שיפודי עזרא, כן.

עד שהגענו נגמרו כבר הכרבולות

זה מחדל חמור שרוב השיפודים נאכלו לפני שהיה לי צ'אנס לצלם אותם. אני מאשימה את המצלמה האיטית באייפון של אוריאל.

אחרי שנעשים מנוסים במקומות כאלה (כלומר, אחרי שסיימנו לאכול וראינו מה הזוג לידנו עשה) מבינים שהכוס חימר שחשבתי בהתחלה שאמורה לתפקד כמחזיק בקבוק בירה היא בעצם כוס להניח בה את כל השיפודים עצמם אחרי שמסיימים לזלול לא פחות מ 12 שיפודים שכל אחד ואחד מוגש בדקדקנות יפנית טיפוסית על צלחת ורטבים מותאמים אישית.

יושבים ככה בכיף לפני איזה הצגה בברודווי (אנחנו ראינו באותו ערב את אבניו קיו) ומנשנשים כמה שיפודים וחושבים על הבית בזמן שאוריאל עוגב על המלצריות. אהבנו ובהחלט נחזור.

בסדר, למדתי, אני אדע להבא

שנייה הייתה יקיטורי טורישין באפר איסט סייד ולשם לקחנו את ענבר שביקרה אצלנו כי שיגענו אותה כל הסופשבוע והיא היתה צריכה להירגע עם קצת אוכל רגיל וזה הכי קרוב שהצלחנו למצוא לה. גם פה הקונספט דומה עם בר גדול שממנו אפשר להשקיף על המנפנפים המקצועיים אבל קצת יותר יוקרתי מטוטו ולכן החלטנו להזמין את ארוחת הטעימות שמציעה 10 שיפודים (ב 55 דולר לאיש) מהמיטב שהשף חושב שיש באותו יום + מרק וקערת אורז (טיפ: תזמינו את הקערת אורז שהכי נדמה להם שתרצו לאכול בערב שלמחרת כי עד שהיא מגיעה כבר מתפוצצים מכל הדברים שלפני). אחד אחרי השני יצאו מגוון שיפודים על טהרת העוף, רכים, עסיסיים וטעימים, כולל שיפוד אחד של כבדי עוף שאוריאל נשבע שהיה הטעים ביותר שאכל מימיו וסוג כלשהוא של פטריה שהייתי מוכנה להישבע שהייתה פעם שניצל מרוב שהיא הייתה בשרית. בגזרת האלכוהול הזמנו יין (לענבר הקלאסית) בירה (אני עממית) ושלוש כוסות סאקה לאוריאל (האלכוהוליסט). המחיר יותר גבוה מהיקיטורי הקודמת אבל האיכות בהתאם, אם כי האווירה יותר רצינית מאשר במקום הראשון (בכל זאת, יש פה כוכב מישלן).  יושבים ככה בכיף ביום ראשון בערב לחגוג כמה כיף שחברים באים לבקר ואוריאל עוגב על החברה שבאה לבקר. גם כאן היה מאוד טעים ואפילו אחזור לכאן עם אמא כשהיא תבוא לבקר פעם הבא כדי להראות לה שאפשר לאכול אוכל יפני טעים ונטול דגים.

הכי משעשע לראות אותו שולף מניפה מידי פעם. אני שוקלת לנסות בפעם הבאה בפארק הירקון

וזה עוד כשאוריאל מנסה לעשות פוזה מגרה. קלטו את הבחור הרציני ברקע.

הפנמנו את הלקח מפעם קודמת

שורה תחתונה: אחד יותר זול (בטוטו שילמנו 98 דולר מתוך זה 33 על אלכוהול לשני אנשים) והשני יותר יקר (בטורישין יצאנו עם נזק של 287 דולר ומתוך זה 64 על האלכוהול אבל היינו שלושה) אבל שניהם טעימים ומציעים חווית שיפודים מגניבה ומיוחדת. רק תזכרו שבתוך הכוס שמים את השיפודים ולא את הבירה.

לפרטים נוספים:

יקיטורי טוטו , רחוב ווסט 55,מספר 251

יקיטורי טורישין, השדרה הראשונה 1193 (בין רחוב 64 ל 65 איסט)

אומרים שסימן היכר למסעדה טובה הוא שיש בה הרבה מקומיים. בקיראקויה היפנית שהיינו בה אתמול היינו השולחן היחיד של הלא-אסיתים מה שכבר אמור להעיד על משובחות המקום. מצד שני, יש מצב שהיפנים כותבים עכשיו בבלוגים שלהם שהמקום מתדרדר כי מתחילים להגיע אליו תיירים. ולא שקל להגיע לשם. למעשה, נראה שבעלי המסעדה עושים הכל כדי למנוע מאנשים כמונו להגיע לשם. זה מתחיל מכך שהמסעדה ממוקמת בקומה השנייה של בניין שנראה כמו בניין משרדים, ללא שום סימן היכר או שלט לרפואה. אפילו שהיינו שם כבר מספר פעמים, כל פעם מחדש אנחנו עוברים על פני הכניסה לפחות 4 פעמים עד שאנחנו מצליחים למצוא את המקום. בשביל לטפל בעניין אחת ולתמיד, צילמתי הפעם את הכניסה. הנה, היא נראת כך:

הכניסה למסעדה

גם כשמוצאים את הבניין לא תמו התלאות בגלל שהמסעדה ממוקמת בקומה השנייה מאחורי דלת סגורה בין מכון יופי למוזיאון לתולדות קוריאה. כשרות לציבור כך נראית דלת הכניסה:

דלת הכניסה

אבל אחרי שסוף סוף מוצאים את המקום ונכנסים – איזה כיף… שלל אוכלים מעניינים שנעים בין מנות קטנות (צלחת תולעי משי מטוגנות, מישהו?) ולבין מגשי סושי וסשימי אימתניים וכוללים גם ארוחת סוקיאקי שכל השולחן יכול להתחלק בה. בארוחת סוקיאקי, מגיעה לשולחן מחבת חמה וצלחת בצד עם שלל בשרים וירקות שאותן מבשלים לאט (או מהר) במחבת החמה ברוטב סויה. יש טקס שלם סביב העניין שבו המלצר תוקע את העניבה שלו אל תוך החולצה ומשמן את המחבת עם גוש שומן חזיר ומטגן קלות כמה חתיכות דקות של בשר כדי להרגיע את הסועדים הרעבים. אחרי כן, הסועדים מוזמנים להמשיך בבישול בעצמם בקצב שלהם.

סוקיאקי בשלבי בישול מתקדמים ביותר

אם לא שכנעתי אותכם עד עכשיו ללכת לשם בשביל האוכל, לכו בשביל הסאקה – יש תפריט עצום של סקאה שמגיעים גם בשלל גדלים. חלק לא פחות כיפי מהארוחה זה להזמין הרבה מנות לחלוק בשולחן ולבקש מהמלצר המלצה על סאקה ולצפות בו מתפתל ומהרהר בכובד במשימה שנחתה עליו שהרי אם הסאקה לא יהיה לטעמם של יושבי השולחן הא יאבד את הכבוד שלו ויאלץ לבצע ספוקו טקסי.

למזלו של המלצר אנחנו חובבי אלכוהול לא קטנים ולכן שתינו בשמחה את כל סוגי הסאקה שהגיעו לשולחן ולסיום גם תה.

אז לסיכום, מצד אחד זה מוזר ללכת עד לקוריאה טאון ולאכול בבר יפני, מצד שני בשביל 144 דולר לארוחת ערב לשלושה אנשים (כולל שני בקבוקי סאקה) נתגבר על זה.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: קיראקויה, ברחוב 32 ווסט בין השדירה החמישית לשישית (קוריאה טאון, קצת יותר קרוב לשדדירה החמישית)

לכל עונה יש את הקסם שלה, ולחורף בניו יורק יש את פסטיבל התאטרון השנתי "מתחת לרדאר". איך היה נראה ינואר ללא הפסטיבל?  משעמם, אפור קר ורטוב. אבל כשיש את הפסטיבל איך תרצו להיות בכל מקום אחר?

המילים הפיוטיות שייכות לא לי אלא לאוסקר אוטיס, המנהל האמנותי של פסטיבל התאטרון השנתי Under The Radar. קראתי אותן בעלון שחולק בכניסה להצגה בזמן שחיכיתי שתתחיל כשהבנתי שההצגה שקראתי עליה בטיים אאוט ונראתה מעניינת היא חלק בעצם ממסורת שהחלה כבר בשנת 2005 ומטרתה לחשוף לקהל את "הדבר הבא" בתאטרונות העולמיים. במסגרת הפסטיבל השנה מוצגות לא פחות מ16 הצגות מרחבי העולם, כולל יפן, ברזיל, פולין וטורקיה (אבל לא ישראל). בין ההצגות ניתן למצוא למשל את lick but don’t swallow המתאר את חוויותיה של מלאכית המגיעה מגן עדן ומוצאת את עצמה בגוף של שחקנית פורנו וגם את Chimera שבו ג'ניפר מגלה שהיא בעצם התאומה של עצמה.

ההצגה שאנחנו ראינו נקראת Hot Pepper, Air Conditioner and the Farewell Speech של הבמאי היפני טושיקי אוקדה וכמובן כמו שניתן לצפות מכל דבר יפני היא הייתה פסיכית לגמרי. שיחתם העמוקה של העובדים הזמניים בתאגיד יפני לגבי הדרך הנאותה לבחור מקום למסיבת הפרידה מקולגה שלהם התעלתה רק על ידי נאום הפרידה של הקולדה העוזבת עצמה שכלל סיפור מרגש על הדרך שבה בטעות היא דרכה על חרק בדרכה החוצה מהבית ליומה האחרון בעבודה.

 העובדה שהשחקנים מדברים ביפנית, יחד עם המוזיקה המלווה את ההצגה ותנועותיהם החינניות / OCDידיות של השחקנים העצימה את ההרגשה שאני צופה בבלט ולא בהצגת תאטרון. זאת בהחלט הייתה חוויה מאוד מיוחדת ובמיוחד מעניין אותי לגלות למה חבורת היפנים שישבה לידי פרצה בצחוק בחלקים מסוימים שלא נראה היה שסופרה בהן בדיחה…

אחרי ההצגה רצינו להמשיך עם ההרגשה היפנית ולכן צעדנו למסעדת aburiya kinnosuke שתוארה במדריך המישלן כמסעדה בעל אופי של איזקאיה (בר יפני שמגיש גם אוכל). המסדרון החשוך בכניסה כבר נתן לנו הרגשה טובה לגבי המקום שהמשיכה בתפריט הסאקה הרחב ובתפריט האוכל הרחב אף יותר.

חלקנו מגש סשימי לבחירת השף שהיה מצוין, המשכנו בסטייק וואגיו שהוגש על גוש מלח ענק וקינחנו בהוט פוט של אורז עם פטריות שחומם מעל להבת נר במשך ארבעים דקות. זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד אבל כל מנה הזכירה טעמים נשכחים מיפן והיפנים השיכורים שישבו מסביבנו גרמו לנו לכמה רגעים להאמין שאנחנו יושבים לארוחת ערב בטוקיו ולא בניו יורק. בטוח נחזור כדי לטעום עוד מנות מהתפריט העשיר ולנסות סוגי סאקה נוספים. החשבון הסתכם ב 260 דולר (מתוכם 122 דולר על שני בקבוקי סאקה). מחיר לא זול לשלם עבור 3 מנות שחלקנו בין שנינו, אבל בהחלט יותר זול מכרטיס טיסה לטוקיו…

שורה תחתונה: טעים.

לקריאה נוספת:

פסטיבל התאטרון Under The Radar

Aburiya Kinnosuke, 213 East 45h street (בין השדירה השנייה לשדירה השלישית)