(יש שתי הודעות מנהלתיות בסוף הפוסט)

***

שש עשרה למרץ. שש בבוקר. עדיין לא.

שבע עשרה למרץ, שש בבוקר. עדיין לא.

שמונה עשרה במרץ, שש בבוקר. הצלחה.

פיהקתי וחזרתי לישון, אבל רק כמה שעות אחרי כן כשהמוח ממש התחיל לתפקד קלטתי שעשיתי את הבלתי אפשרי: מסובך יותר מלמצוא מסעדה סבירה באזור טיימס סקוור ונדיר יותר מלא לחטוף קלקול קיבה אחרי דים-סאם ג'וינט מפוקפק בצ'יינהטאון, הצלחתי לעשות את בלתי אפשרי כמעט: הזמנתי מקומות לזוג במסעדה סופר טרנדית לשישי בערב.

שזה אגב יראה לכם כמה אני אוהבת את בעלי, כי ההזמנה לעיל נעשתה בשביל לחגוג את יום הולדתו, ארוע שבדרך כלל מצוין בחגיגות דיכאון ומלווה בהרבה אלכוהול כדי לסייע לתהליך העיבוד הנפשי שהוא גדל בשנה מתקרב למוות.

הסיבה שכל כך קשה להזמין מקום אגב הוא שהמסעדה הזאת צוינה כאחת המסעדות החדשות והטובות בעיר על ידי מספר מובילי דיעה כמו האינפטשואיישן והניו יורק טיימס (שניים כמובן אך ורק ל"טעים בניו יורק"). הקונספט של המסעדה הוא אוכל בסגנון קליפורניה, שאצל רבים מעורר אסוציאציה של ירקות רעננים ואוכל טעים ואילו אצלי משוייך מייד עם היפים-לכו-להסתפר ושאר יצורי-חוף-מערבי מאוסים כגון "אנשים שהעבודה היא לא מרכז החיים שלהם" ו-"טבעונים". אז זה די ברור שהזמנתי מקום רק כדי שנוכל לא להנות בכלל ולקטר הרבה שכידוע זאת פעילות אהובה ביותר של אוריאל (יומולדת, כבר אמרנו).

הגענו למסעדה וכבר העיצוב שלה קלקל לנו את התוכניות לא להנות. לא מואר מידי ולא חשוך מידי, עם מוזיקה נעימה ולא חזקה מידי, ומארחת חמודה שהושיבה אותנו תוך מספר שניות בשולחן פינתי רומנטי. שמנו לב גם למרחב המכובד שהיה ביננו לבין השולחן לידנו שהוא מאוד יוצא דופן בסצנה הניו יורקרית, מה שעוד יותר הקשה עלינו כי לא יכולנו לצותת לשיחות של אחרים ונאלצנו לדבר אחד עם השני (ועוד ביומולדת!).

המלצר החביב שלנו הסביר לנו על התפריט. אני שונאת שמסבירים לי על התפריט! תפריט, מטבעו אמור לעזור להבין מה יש לאכול במסעדה, ולהסביר את התפריט זה מעצבן בסדרי גודל דומים לקופאיות ששואלות אותך על מבצעים (או יותר גרוע, מבקשות שתתרום למשהו) אבל המלצר שלנו בחר פשוט להגיד לנו שהם ישמחו לחלק את כל המנות בין שנינו, ושרק נגיד מה אנחנו רוצים והוא כבר יסדר את הסדר שבו המנות יגיעו ככה שיהיה לנו הכי כיף וטעים. במיוחד שנאתי אותו כי הוא טען שלמרות שהפיצה סופר טעימה, היא תפוצץ אותנו ולא יהיה לנו מקם למנות אחרות שהן יותר מיוחדות וטעימות ואוריאל הסכים איתו ככה ששמרתי על הדיאטה ולא אכלתי פיצה (ביומולדת ).

ראשונים הגיעו באמת כמה ירקות נאים ורעננים שהתכוונתי לשנוא אבל היו כל כך טעימים והוצגו בצורה כל כך יפה שלא מצאתי דברים רעים להגיד עליהם. כולל הסלק דרך אגב, שהגיע עם גניבת עזים ורוטב שוקולד לבן עדין שאיזן את כל הטעמים החזקים של המנה הזאת, ופטרית מיטאקאה ענקית מטוגנת עם רוטב גבינה שהייתה קראנצ'ית ועם טעם של יער.

אחרי כן עוד הגיעו טרטר בקר עם פטריות וגרעיני חיטה (שתי תוספות שמעולם לא ראיתי ביחד עם טרטר אבל עכשיו כשכן ראיתי אני לא מבינה איך לא חשבו על זה לפני כן) וחצי מנה של פסטת קאצ'יו-פפה שזאת פסטה שהרוטב שלה עשוי בחלקו ממי הבישול של הפסטה. זאת פסטה מצד אחד עם מתכון נורא פשוט ובסיסי אבל מצד שני בגלל שיש כל כך מעט מרכיבים נורא חשוב שכל אחד מהם יהיה סופר איכותי ומבוצע בדיוק מושלם, ככה שלשמחתנו היה פה פוטנציאל פישול אדיר. אבל הפסטה דווקא הייתה סופר טעימה ככה שאפילו על זה לא יכולנו לקטר. המנה הנהדרת ביותר של הערב ללא ספק הייתה נתח חזרזיר שהוגש בליווי של בצלים ותאנים. הנתח היה לא מוכר לנו והמלצר הסביר שהשף חתך אותו פעם בטעות מהצוואר אבל בסוף יצא טוב ולכן הוא המשיך. אה-הא! הייתה פה טעות! אז מה אם היא הייתה מכוונת והמנה באמת הייתה מאוד מעניינת ועשויה היטב (אחרי כן במטבח ראיתי איך הם מכינים את המנה, הם פשוט תוקעים את הנתח הזה על מחבת ברזל סופר לוהטת) אבל עדיין, טעות! סוף סוף משהו לקטר עליו!

המלצר אגב, היה שמח וצוהל במידה יוצאת דופן, אפילו יותר ממה שחשבתי שמקובל בחוף המערבי (דמיינו דוגמנית באודישן בלוס אנג'לס) וכשחקרנו אותו לגבי שורשיו הוא גילה לנו שזה הערב האחרון שלו במסעדה, מה שהיה עושה גם אותי שמחה אם הייתי עוסקת במקצוע נוראי כמו מלצרות, אבל הוא גם חלק שהוא הולך למלצר במסעדה אחרת, מה ששוב עורר אצלנו מבטי תמיהה. מה הסיכוי שניפול על מסעדה שבה המלצרים שאוהבים ונהנים מהעבודה שלהם? (ועוד ביומולדת?????).

שתינו תה לקינוח והתבעסנו על הערב הסופר מוצלח וטעים. אפילו החשבון לא ביעס אותנו יותר מידי. בקיצור, כדאי ללכת לאפלנד רק אם אין ממש בא לכם להנות מאווירה נעימה ומאוכל טעים ובשום פנים לא ביומולדת. שנה הבאה נשארים בבית.

***

השורה התחתונה: 143 דולר (מתוך זה 25 על דרינקים) זה לא זול, אבל גם ממש לא יקר ביחס למה שמקבלים בחזרה.

לפרטים נוספים: אפלנד, פארק אבניו סאות מספר 135.

***

שתי הודעות מנהלתיות קצרות:

1 –  בעמוד הפייסבוק של טעים בניו יורק יש חידה שכבר כמה ימים היא ללא פתרון. נסו את כוחכם כאן.

2 – לפרוייקט חדש שאני עובדת עליו אני מחפשת אנשים עם גישה לקומות גבוהות בבנינים באזור ה financial district ובמיוחד עם נוף לכיוון ברוקלין. אתם עובדים/גרים בבניין גבוה באזור? עשו מצווה וצרו איתי קשר.

איך בוחרים מסעדות לביקורת. מה שווה שיטת דירוג הכוכבים. את מי כדאי להזמין לבוא איתכם למסעדה. איך שומרים על הדיאטה. איך לזכור על מה רצית לכתוב למרות שגם שתית מלא (ללכת לשירותים, להתקשר לעצמך ולהשאיר לעצמך הודעה במשיבון).

אלה היו רק חלק מהשאלות שפיט וולס, פרנק ברוני וסם סיפטון דיסקסו בינם לבין עצמם במסגרת פאנל פתוח/הרצאה שכינסה את מבקרי המסעדות האייקונים של הניו יורק טיימס לדורותיהם לשיחה בנושא אוכל, כוכבים ומסעדות. מי מכם שהשמות לא מוכרים לו, צריך רק לדעת שהניו יורק טיימס נחשב אחד ממובילי הדיעה המכובדים ביותר בעיר אשר חורץ את גורלן של מסעדות חדשות לכישלון או להצלחה כבר קרוב לששים שנים. (מוביל דיעה שני אך ורק לבלוג המפורסם טעים בניו יורק אשר חורץ את גורלן של מסעדות כבר שלוש שנים ובעל קהל של לא פחות מארבעה אנשים) (היי אמא!)

"הגעתם למסעדה – איך אתם יודעים שזה הולך להיות ערב ארוך ומייגע במיוחד?" הייתה אחת השאלות שעלו לדיון. "ובכן" אמר פיט "אם נינג'ות מגישים לך את האוכל זה בדרך כלל סימן לא טוב".

נינג'ות. אוכל.

אוריאל הסתכל אלי במבט מאשים. אני חייכתי מאוזן לאוזן. אני יודעת בדיוק איפה יש נינג'ות בניו יורק. וסיפור שהיה כך היה.

***

הכל התחיל בעצם באשמתו של אורי שיום אחד סיפר לי שהוא היה במסעדה שהיו בה נינג'ות שהגישו את האוכל. וזה אשמתו כי ברגע שהוא אמר "נינג'ות" הפסקתי להקשיב לשאר הדברים שהוא סיפר ובדמיון שלי כבר ישבתי בטירה מפוארת בזמן שלוחמים סטייל נמר-דרקון נמצאים סביבי, עוצרים את המחול/קרב היפהפיה שלהם רק כדי להגיש לי אוכל מעודן ומשובח, שייתכן שכן או לא כולל סושי שהרגע נחתך בחרב שלהם.

אז לא עברו יומיים ושני קורבנות חברים עמדו איתנו בכניסה למסעדה. קודם היה איתנו גיא שאתם כבר מכירים, וגיא הביא איתו את דן החתול כגיבוי. הסיבה שהיינו צריכים לעמוד בכניסה למסעדה היא שנכנסים אליה בקבוצות, וזה כדי שתוכלו לגשש את דרככם בחושך בגמלוניות בזמן שמלצרים בלבוש נינג'ות עושים אווירה נינג'אית על ידי קריאות "הו!" ו"הו הא!" מסביבכם.

המסעדה דווקא מעוצבת בצורה מעניינת למדי כמו כפר קטן (עם שבילים וגשרים) כשכל קבוצה מקבלת מעין גומחה פרטית משלה. סימן האזהרה הראשון עלה כבר במהלך ההליכה לגומחה שלנו. אין פה יפנים במסעדה. מה שכן יש, זה ה-ר-ב-ה משפחות עם ילדים. אוריאל הסתכל עלי במבט מאשים בזמן שנכנסו לגומחה שלנו, ומייד הזמנתי סאקה כדי לחזק את רוחו ונפשו.

שמענו קריאת "הייייא!!" שבמהלך הערב למדנו לשייך לכניסת המלצר שלנו, שהפעם נפנף בתפריטים. קיימות כמה אפציות לתפריטי ארוחה שכוללים שלוש, ארבע או חמש מנות, וגם להזמין מנות נוספות מהתפריט. מנות עם כוכב שוריקאן מסמנות מנות מיוחדות של המסעדה ככה שאחרי דיון קצר החלטנו להתחלק בשני תפריטי טעימות ובעוד כמה מנות מסביב. ליתר ביטחון הזמנו עוד בקבוק סאקה.

בואו נדבר רגע על המנות המיוחדות. מה שמיוחד בהן היא קריאת ה"אייייהא!" של המלצר, שמנופף ב-א)מצית ו/או ב)קרח יבש ו/או ג)אורות לייזר. לא שיש משהו רע באש, קרח יבש ולייזר (ההפך) אבל נראה שפה ה"שואו" בא על חשבון הטעם של המנות, שהיו במקרה הטוב בינוניות. למגש סושי וסשימי היה טעם דומה לסושי בשש דולר שמוכן מראש שאני לפעמים קונה בצהריים בדוכן ליד העבודה (כולל החלקים השחורים באבוקדו). הבשר היה מבושל יתר על המידה ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאכלתי תפוחי אדמה מטוגנים במסעדה יפנית.

במהלך הערב השואו הופך יותר ויותר מתיש, כשבשיא אחד המלצרים/נינג'ות נתן לאוריאל חרב. השילוב של אוריאל שיכור, לא מבסוט ועם חרב היה יכול להסתיים בצורה מצערת במיוחד אלמלא גיא וחתולו ראו את הנולד והצילו את שארית בקבוק הסאקה שהיה לנו על השולחן מחמתו של נינג'וריאל.

החשבון היה גבוה בצורה לא סבירה ביחד לאיכות המנות שקיבלנו. באיזהשהוא שלב בערב כל תעלול לייזר ואש של המלצר נתקל במבטים על סף הייאוש של ארבעה חתולים שרק קיוו שהערב כבר ייגמר ויהיה אפשר לצאת החוצה וללכת לישון. יש מצב שהמסעדה יותר מתאימה לילדים, אבל אני בכל מקרה למדתי את הלקח שלי. לא הולכים למסעדות בסגנון "חוויה". או שאם כן, לא לוקחים את גיא כדי למנוע הסתלבטות שלו עלי לשארית הימים.

בדרך הבייתה גיא ואוריאל והחתול הסתלבטו עלי על בחירת המסעדה.  התנקשתי בהם בשנתם.

***

השורה התחתונה: יקר ולא משהו. 337 דולר לפני טיפ (מתוך זה 118 על הדרינקים) לארבעה אנשים. יש מצב שהזמנו הרבה יותר מידי אוכל ככה שאני משערת שאפשר לצאת באזור החמישים דולר לראש באופן כללי, רק שהסושי ליד העבודה מוכר סושי בשש דולר, אז תעשו את החשבון שלכם לבד.

לפרטים נוספים: נינג'ה, רחוב הדסון 25.

אזהרת ספויילר – הפוסט הבא מיועד לניו יורקרים בלבד.

.

.

.

.

.

.

גם לכם יש את החבר הזה שמגיע לעיר פעם בכמה חודשים לענייני עבודה, מבלה את כל הזמן שלו במידטאון בין המשרד להולידיי-אין-אקספרס שתקעו אותו בו, מביט בתיעוב קל (וחשש כבד) על העיר ומפטיר לעומתכם "אני לא מבין איך אתם גרים פה? מלוכלך פה, מגעיל, העיר הזאת היא…היא יותר מידי בשבילי" ?

ואיך אתם מסבירים לאותו חבר / קולגה את הקסם של לקום בבוקר ולנשום זיעת בית שחי של זרים בסאבווי? את האושר והנוחות שהן שדה התעופה לה-גוורדיה?  את הפעם שראיתם במו עינכם איש מחרבן ברחוב והפעם ההיא ששילמתם 13 דולר על כוס קפה  העיר?

אז הדרך היא כזאת: קחו אותו להוטל שנטל לבראנץ' הכי טוב של החיים שלהם.

(העלתי את הציפיות, הא?)

אבל באמת, יש בראנץ' של חול ויש בראנץ' של קודש, וזה באמת אחד הטובים בעיר (ויש לי בעל שכל כך נמאס לו מבראנצ'ים שהוא לא מוכן בכלל לקום מהמיטה בימי ראשון בבוקר כדי להוכיח את זה). קודם כל, הוטל שנטל נמצאת בלואר איסט סייד, אחת השכונות המעניינות והפחות מתוירות בעיר, ועוד בבלוק מכוסה גרפיטי ושאר גועל כללי. אם קבעתם עם החבר והסאבווי החליט פתאום לרוץ אקספרס בלי התראה מוקדמת ומצאתם את עצמכם ברחוב 391 בברונקס ואיחרתם והוא נותר מחכה לכם ברחוב, בקור, לבד, ומשועמם ואז אתם נכנסים למקום שנראה כאילו הוא בית הוועד של פתח תקווה לגימלאי מפלגת הליכוד, עם שני גרמי מדרגות נטושים והחבר כבר על גבול הייאוש המוחלט…

ואז מתחיל הקסם.

כי המקום נראה ומרגיש כאילו נכנסתם לספק בר וויסקי סודי בשנות העשרים, אבל לאחד כזה שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליו, ספק גינה פרטית – אבל כזאתי שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליה.

הנה, זה נראה ככה:

ומידי פעם תגיע לשם להקת ג'ז להנאים את זמנכם, והנה, זה נראה ככה:

ואז גם תשכנעו את החבר לקחת איזה קוקטייל של בוקר מבין שלל קוקטילי הפירות המיוחדים שיש במקום (ואם החבר לא רוצה, אז פשוט תשכנעו ביותר כח) כי אין כמו קצת אלכוהול כדי להניע את גלגלי האנרגיה, גם בחבר הפקפקני ביותר. אחרי שכולם נרגעים אפשר להתחיל לדסקס אם התפריט, שכולל וארייציות מעניינות על כריכים, סלטים וחביתות, והכל עשוי בסגנון צרפתי קליל (=עם הרבה חמאה) ומוקפד (=עם הרבהההההה חמאה).

קשה לי להמליץ על מנות כי הכל היה מאוד טעים, אבל זכורים במיוחד לטובה אגרול של בוקר, שזה כמו כריך קרוק מיסיור, אבל עם הגבינה וההאם כבר בתוך האגרול, והפיצת-כמהין הלבנה שזה כמו רדיד בצק דק מכוסה בגבינה, שבבי כמהין וקצת עלים ירוקים. כמובן שהבייצים פלאפיות ואפילו קיש החלבונים שאכלנו (מתכון בדוק לחוסר טעם משווע) הפתיע במוצלחותו.

הבאנו לשם כבר כמה חברים והמתכון בדוק. הם מתרווחים בכסא, עושים לחיים קטן, מביטים מסביב ואז זורקים "דווקא ממש נחמד פה".

ואז מגיע האוכל.

בשלב הזה, הרווחתם עוד נקודות כי החבר כבר קיטלג אותכם כאנשי העיר הגדולה (גם אם אתם מבלים את רוב הפסקות הצהריים בצ'יפוטלה). (כמובן, אגב, שמי שמצאה את המקום והכירה לי אותו היא מיירה, נסיכת הלואר-איסט-סייד).

לקראת הסוף, החברים כבר יסכימו שהעיר יפה ומיוחדת, ומבטיחים לבוא לבקר שוב בהקדם. זה הזמן לקנח בכוס קפה קטנה, להישען בסיפוק ולדעת, שעזרתם לעוד חבר להבין מה אתם מוצאים בעיר הנהדרת הזאת, תחושה שתימשך לפחות עד שהוא יגיע לשדה תעופה וייתקל בתור של שעתיים וחצי לשיקוף לתמיד.

השורה התחתונה: לא זול פה.  המחיר לראש בממוצע יהיה באזור ה 50 דולר, וזה עוד לפני דרינקים וטיפ (שפה, תלוי באיזה שלב של אלכוהוליזם בעלכם נמצא, מייקר את המחיר בעוד 20-30 דולר לבן אדם). אבל שווה.

לפרטים נוספים: הוטל שנטל, רחוב לאדלו 92

דנה הגיעה לבקר בתפוח הגדול, ובין כל שלל עיסוקיה (שכללו ביקור באמפייר סטייט בילדינג ועוד דברים פחות חשובים כמו להתחתן) היא מצאה גם ערב אחד לשבת איתי ועם אוריאל ולעדכן אותנו בקורותיה. אבל היי, תנו לה לספר לכם על זה:

***

לא מזמן חזרתי מטיול של חודש בארצות הברית, שבמהלכו הגעתי לשלוש המסקנות הבאות: א. ארצות הברית מהממת. ב. ארצות הברית ענקית. ג. ארצות הברית גורמת לי לדמם מהחניכיים. כן, מצטערת, אני יודעת שזאת לא הדרך ההולמת ביותר לפתוח בה פוסט שקשור לאוכל – אבל חשוב היה לי להדגיש את העובדה שהאוכל השמן, המתוק והמטוגן-מדי של ארצות הברית לא בדיוק היטיב עם מערכת העיכול המסכנה שלי. לכן, כשסופסוף הגענו לניו יורק, מעוז הקולינריה העולמי, הדבר האחרון שרציתי לראות מול העיניים היה אוכל אמריקאי – וכשתומי הציעה שנלך לאכול יאקי-ניקו (ברביקיו קוריאני), קפצתי על ההצעה בשמחה ובהקלה.

המקום שאליו הלכנו – "גאונורי" (Gaonnuri) – נמצא בקומה ה-39 בבניין משרדים בקוריאה טאון. לפני שאמשיך בתיאור החוויה, הקדמונת קצרה על יאקי-ניקו: ביפנית, משמעות המילה "יאקי" היא צלוי, ו"ניקו" – בשר; כלומר: בשר שצלוי על הגריל. אני התוודעתי לראשונה ליאקי-ניקו כשגרתי ביפן ולימדתי שם אנגלית, כך שהייתי משוכנעת שמדובר במאכל יפני, אבל מתברר שלמעשה קיימת מחלוקת האם מקורו של היאקי-ניקו הוא ביפן או בקוריאה. איך שלא יהיה, הרעיון הוא שמביאים לך לשולחן שלל רכיבים נאים (בשר, עוף, דגים, ירקות), שאותם אתה אמור לצלות בעצמך על גריל שנמצא במרכז השולחן. ביפן נהגנו ללכת למסעדות יאקי-ניקו כשרצינו לחגוג מאורעות גדולים (כמו ימי הולדת), ובדרך כלל היינו לוקחים דיל של "אכול כפי יכולתך ל-90 דקות". כעת הסתקרנתי לגלות כיצד מרגישה חוויית היאקי-ניקו במסעדה יוקרתית בניו יורק.

לפני שהלכנו, תומי ציינה באגביות שקוד הלבוש במקום הוא "דרסי" (dressy), מה שגרם לי לאכול קצת סרטים כי בכל מזוודתי כולה לא היה ולו פריט לבוש פורמלי אחד, למעט שמלת החתונה שלי (אה כן – שבועיים לפני כן התחתנתי בווגאס, עם חקיין אלביס!). בסופו של דבר זרקתי על עצמי זוג מכנסיים שחורים שקניתי במהלך הטיול וטרם הספקתי לקצר, חולצה אפורה ישנה, ונעלי נייקי מזויפות משוק הפנינים בסין (מזל שהמכנסיים היו ארוכים מדי). לדאבוני, השלט הבולט שליד עמדת המארחת אכן הכריז על ה-"Dress Code" הרשמי של המסעדה, ובזמן שהובילו אותנו לשולחן השפלתי עיניים לרצפה והתפללתי שאף מלצר לא ישליך אותי מהמקום. אבל אחרי שהושיבו אותנו, כל המחשבות האלה נעלמו מיד – כי הנוף שנשקף מחלון המסעדה היה פשוט מרהיב-עין, ורק הלך ונעשה מרהיב יותר ככל שהחשיך, ואת מראה הרחובות והבניינים החליף מראה האורות הנוצצים.

הנוף באמת מהמם (צילום: אדם מעוז)

לפתיחה, תומי ואני הזמנו קוקטייל-כוסיות מתוק וטעים שנקרא "גהנום", שבאמת היה דיי מושחת והכיל וודקה, ליצ'י, שאר דברים פירותיים וכמובן יין תוסס. אדם, בעלי (!) החדש (לא, עוד לא התרגלתי למילה הזאת) הזמין בירה קוריאנית (שהייתה, לדבריו, "סבבה"), ואני אמנם לא זוכרת מה אוריאל הזמין, אבל אפשר בבטחה להמר על כך שהיה בזה הרבה אלכוהול. למנות ראשונות הזמנו Japache (אטריות שעועית דקיקות, שהיו מצוינות), Mandoo (דאמפלינגס, שהיו נחמדים אם כי אני לא מחובבי הדאמפלינגס), ומנה כיפית בשם Ku-Jeol-Pan, שבה הונחו על צלחת דפי-קמח דקיקים שסביבם תשעה רכיבים חתוכים דק – שרימפס, פטריות, מלפפונים רגילים, מלפפונים מוחמצים ועוד. הרעיון היה שלוקחים אותם ויוצרים מהם מעין "ראפים" אישיים קטנים. מנה דומה לזאת הכרתי בווייטנאם, ובהחלט היה נחמד להיתקל בה שוב במסעדת יאקי-ניקו (ביפן זה כנראה לא היה קורה).

עשה זאת בעצמך – קוריאן סטייל (צילום: אדם מעוז)

אחרי המנות הראשונות הגיע החלק שלו ציפיתי בכיליון עיניים – הבשרים והירקות. תומי די הופתעה מכך שהיינו אמורים לצלות אותם בעצמנו, כי לדבריה, בפעמים הקודמות שהיא ביקרה שם המלצרים צלו את האוכל עבור הסועדים. מה שתומי אמרה קצת הפתיע אותי, כי עוד לא יצא לי להיתקל ביאקי-ניקו שצולים עבורך (גם לא בקוריאה). מצד שני, אין ספק שמעולם לא אכלתי יאקי-ניקו במקום מפואר כל כך – אז אולי שם זה באמת אחרת לפעמים. איך שלא יהיה, הפעם ציפו מאיתנו כן לצלות את הבשר בעצמנו, מה שתומי ואדם ביצעו בהצלחה מרובה.

ריבס, שורט ריבס, עוד ריבס ו…ריבס!! (צילום: אדם מעוז)

הזמנו קומבינציה אז יצא לנו לטעום ארבעה סוגי בשרים שונים שכללו שורט ריבס, עוד שורט ריבס אבל עם רוטב הבית, ריבס, וריבס איי והיו מצויינים. מהירקות, לעומת זאת, קצת התאכזבנו. ביפן ובקוריאה תמיד פינקו את השולחן במגוון רחב של ירקות, ואילו כאן הירקות גם היו יקרים יחסית, וגם המגוון לא היה מרשים במיוחד: קצת פירה בטטה, צנון כבוש, גילופי בצל ירוק וכמובן קימצ'י (כרוב מוחמץ ומתובל). כמו כן, סיפקו לנו רק סוג אחד של רוטב – בעוד שביפן זכור לי שתמיד הקפידו להביא כמה סוגים של רטבים, שלא "ישעמם בפה". מהבחינות האלה היה ממש חבל, כי אין סיבה שמסעדה טובה "תיפול" במקומות שקל מאוד שלא ליפול בהם.

כיד המלך. או שלא כל כך. (צילום: אדם מעוז).

לקינוח, תומי הזמינה עוגיות מדלן מצוינות, שכולנו התעלקנו לה עליהן. בדרך החוצה, אחרי ששילמנו את החשבון, כבר פסעתי בגו זקוף, מסתכלת למלצרים ישר בעיניים ודורכת בגאווה על שולי המכנסיים.

השורה התחתונה: 300 דולר לארבעה סועדים, כולל טיפ. למרות שהיה טעים ושיצאנו משם שבעים, כולנו הרגשנו שזה היה קצת יקר מדי יחסית לתמורה שקיבלנו – אם כי אין ספק שהנוף המדהים שנשקף מכל נקודה במסעדה מחפה במידה מסוימת על המחיר הגבוה.

לפרטים נוספים: Gaonnuri, ברודווי 1250 (קומה 39) (1250 Broadway Penthouse (39^th Floor))

**

[בחזרה אלי]

אני גם לא עפתי על המסעדה הזאת, למרות שאני זוכרת שבפעמים קודמות שהיינו שם השירות היה יותר מוצלח, המחיר היה יותר זול והאוכל היה יותר מפנק. כנראה שיש סוגים של חוויות (כמו ברביקיו קוריאני) שלא הולמים סביבות יוקרתיות ועדיף ללכת למקומות יותר קטנים ובייתים (שכמובן, הייתי גם בכאלה, רק שבמסגרת העצלנות הרגילה שלי עוד לא כתבתי עליהם).

משהו שהוא דווקא מאוד הולם (שלא לומר משעשע וגאוני) הוא אלבום החתונה של דנה ואדם שהצטלמו בכל מקום בטיול שלהם. הנה, אפשר לראות אותו פה. למי עוד יש תמונות חתונה עם חקיין אלביס?

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה יש בדיוק עוד 51 ימים, 7 שעות, 34 דקות ו 51 שניות ללכת ל WD-50  לפני שהיא תיסגר ולכן ההכנה לארוחה התנהלה בדקדקנות. הזמנו מקום כבר לפני שבועיים ומאז אני ואוריאל מתאמנים באינטנסיביות באכילה תחרותית. לדוגמה:

אני: אם יש לך תפריט טעימות של חמש מנות ושל שבע מנות, מה אתה בוחר?תענה מהר!

אוריאל: חמש!

אני: ואם יש חמש ו 11?

אוריאל: חמש!

אני: ואם יש שבע ו 21?

אוריאל: תעזבי אותי כבר, אני יודע לחשב פונקציית מינימום

ויילי דופריין הוא הנסיך של הגסטרונומיה המולקולרית בארצות הברית. כאומן ומדען המאכלים שלו נמצאים תמיד בחזית הטכנולוגיה והחדשנות המדעית. כבר קרוב ל 12 שנה ש WD-50 מספקת חווית אכילה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, תוך שימוש במגוון אינסופי של טכניקות חדשניות ופורצות דרך וכל ארוחה מורכבת ממולקולות עדינות וקסומות שנשזרות יחד בעדינות ומומחיות של רב-אומן על מנת לספק מגוון רחב של חושים לכל סועד.

הבעייה היחידה שחוש השובע הוא לא בהכרח אחד מהם. והאמת, זה כנראה באשמתי כי למרות תוכנית הפעולה המדוקדקת שבנינו ושלל האימונים, ברגע האמת הגענו למסעדה לגלות שיש תפריט טעימות של 12 מנות ושל חמש,  וברגע של חולשה בחרנו את התפריט הגדול יותר. מה שהתחיל ארוחה ארוכה של שלוש שעות וארבעים וחמש דקות (שאם תעשו חישוב תגלו שזה בממוצע מנה כל רבע שעה). מנה בגודל של ביס. כל רבע שעה. מה שמשאיר 14 וחצי דקות בכל פעם להתבונן בעינייו האוהבות של בעלי היקר, לאחוז בידו ולרכל על כל מי שיושב לידנו, וגם על המלצר.

אני רגילה לכך שבתפריטי טעימות כל מנה מגיעה קטנה כדי שיהיה אפשר לאכול ולהתנסות במגוון מנות, אבל פה ההרגשה הייתה שמגיע מעט מידי אוכל וכל יותר מידי זמן. בשלב מסוים, כשהשעה הייתה כבר שמונה וחצי והיינו רק בדוגמית השלישית הייתי כל כך רעבה שחשבתי לצאת שנייה החוצה, לנשנש איזה סלייס קטן של פיצה ולחזור – עוד לפני שמישהו בכלל ישים לב. הם אפילו נותנים לך עותק של התפריט כי בזמן שלוקח למנות להגיע ייתכן בהחלט שתפרוץ הפיכה בשלטון, שיגיע עידן הקרח, ושאני אזדקן ואהיה סנילית כל כך שאני כבר אשכח מה כבר אכלתי.

חלק מהמנות היו ממש יפות, ויצירתיות. ולגמרי סיפקו אותי מבחינה אינטלקטואלית. מבחינה קולינרית קצת פחות. מתוך 12 מנות היו כמה שזכורות ממש לטובה כמו מנה של רגל צפרדע מטוגנת בציר צפרדעים, או גריץ שרימפס (שזה לא גריץ עם שרימפס, זה היה גריץ עשוי משרימפס) אבל בעיקר הייתה חוויה ארוכה, מייגעת ועם פוטנציאל עצום להיות מייאשת ביותר אלמלא הייתי אלופה באכילה תחרותית וידעתי להצטייד מראש בהרבה אלכוהול (אחרת, כל מה שהיה לי להתנחם בו הוא אוריאל, ואתם יודעים כמה זה לא בריא למערכת יחסים לבני זוג לדבר יותר מידי אחד עם השני).

כשקמנו ללכת המבט של אוריאל בדיוק פגש במבט של וויילי, וכמו שתי נשמות תאומות הם מייד נמשכו אחד לשני. הוזמנו לסיבוב במטבח ואוריאל דווקא היה מבסוט כי לא הייתה שם שום פיסת ציוד משמעותית שאין לנו גם בבית. הודנו לווילי על ערב נהדר (קרי: שיקרנו לשם הנימוס) וחזרנו לביתנו.

בדרך חזרה הבייתה אוריאל אמר לי שיש לו מלא הערכה לווילי דופריין ושהוא מעריץ את האיש כגאון יצירתי. אחרי כן הוא הכין לי לחמניה עם שוקולד כי פייר, עוד נשארתי קצת רעבה.

הפלצנות של מסעדה גדלה ככל שכמות האוכל תופסת חלק קטן יותר מהצלחת

 השורה התחתונה: 413 דולר לזוג לפני טיפ (מתוך זה רק שבעים על דרינקים, ותזכרו שהיה צריך הרבה) ממקמים את המסעדה בתחום ה"יקר לאללה". שווה? עוד לא החלטתי. אולי רק למי שממש בקטע של בישול מולקולרי.

לפרטים נוספים: WD-50, רחוב קלינטון 50 (המסעדה נסגרת בסוף נובמבר 2014).

אז אחותי המהממת הייתה פה השבוע ואחרי לחץ מתון ביותר היא הסכימה לכתוב פוסט. הנה הוא לפניכם.

***

שלום לכולם. אני לירז, אחותה של מנהלת הבלוג (שבעלה אוהבת לקרוא לה הצוררת, אצלנו בבית דווקא קוראים לה הטרוריסטית). התארחתי פה למשך שבוע ולבקשתה אני כותבת פוסט על אחת המסעדות הכי נחמדות שאכלנו בהם, הלו היא באבו.

מה שאתם צריכים לדעת על אחותי זה שהיא (כמו כל בנות המשפחה) בחורה מאוד חיננית. החינניות שלה באה לידי ביטוי בכמויות הרוטב שהיא שפכה על עצמה, ובצורה האלגנטית שבה היא ניסתה לשלות קוביות קרח מכוס המים שלה והחליקה אותם ישר לתוך הצלחת ולחיק של המלצר. גיסי המהמם הוסיף לאווירה בכך שהוא ריכל והעליב את כל היושבים מכל הצדדים שלנו, והוסיף אווירת קלאסה לשולחן על ידי השוואה של אחד הרטבים לשפיך של ערפדים. אבל מה שאתם עוד צריכים לדעת זה שהיא (וגם אוריאל) מבינים באוכל, ומבינים גם באוכל איטלקי. זה חשוב בגלל שא)אם אתם באזור קחו מהם המלצה אבל גם בגלל שב)אם אתם מקטרים במשך מספיק זמן על שלל חוויות ניו יורקריות "אותטניות" שגררו אותכם אליהם (כמו לאכול דים סאם "אותנטי" בצ'יינה טאון וליסוע ברכבת התחתית בשעות העומס) הם מבינים את הרמז ולוקחת אותכם סוף סוף למסעדה איטלקית שווה: באבו.

בשביל להבין את באבו תארו לעצמכם שאתם נכנסים ישר לתוך המסעדה מהסרט "דינר ראש". בר עץ שיושבים עליו לקוחות מתוחכמים, מלצרים אדיבים ויעילים וכמובן ניחוח הפסטות שנישא על כל עבר. בהמלצת המנהלת לקחנו ארוחת טעימות של פסטות, שזה אומר שקיבלנו דוגמיות של חמש מנות פסטה לשולחן וקינוח.

חשוך במסעדות איטלקיות

אהבתי מאוד את התפריט טעימות כי זה איפשר לי להתנסות בסוגים של מנות שבחיים לא הייתי מזמינה בעצמי ושדווקא אהבתי, כמו למשל הפסטה השחורה (שעשויה מדיו של תמונונים) עם תירס (שהיה בחירה מפתיעה אבל טעימה כתוספת לפסטה) או פסטה עם זרעי פרג. דווקא המנות היותר מוכרות (פסטה בולונז ורביולי קטן עם בשר ברוטב עגבניות) היו פחות מעניינות, אבל מי יכול בדיעה צלולה להביע דיעה אחרי שכבר זללת שלוש מנות פסטה וחצי בקבוק יין ומה גם שגיסי המהמם הכין לי פסטת בולונז יומיים לפני כן שהייתה משמעותית הרבה יותר טובה (התחנפתי מספיק אוריאל?).

לקינוחים קיבלנו דווקא שלוש מנות שונות, ככה שיכולנו להתחלק ולטעום מכולם וזה היה טוב כי אני קיבלתי מכל הדברים בעולם עוגת רוזמרין שהייתה "אותנטית". התחלפתי עם אוריאל שקיבל עוגת פיסטוקים. רציתי לטעום גם מהעוגת גבינה שאחותי קיבלה אבל היא דקרה אותי עם מזלג (למרות שכמה תותים כן הצלחתי לגנוב).

לסיכום, הייתה חוויה שווה ביותר והשתכנעתי שניו יורק היא העיר בין המגניבות ביותר בעולם(שנייה כמובן רק לרעננה) ושאני בהחלט אסכים לחזור, על אף חווית הטיסה המפרכת. (כל עוד כמובן משקים אותי בהרבה יין ולוקחים אותי למסעדות איטלקיות מפוארות).

תמונה נדירה של האחיות

***

(שוב אני). רק רציתי לציין שיש גם תפריט רגיל במסעדה ולא רק תפריט טעימות, ושעל אף הסלידה שלי מתפריטי טעימות היה קשה לעמוד בפיתוי של חמש פסטות.

השורה התחתונה: ארוחת טעימות לשלושה אנשים (כולל מס וטיפ ובקבוק יין) עלתה 430 דולר, מה שמציב את המקום בתחום היקר, לפחות אם בוחרים באופצית הטעימות.

לפרטים נוספים: באבו, ווברלי פלייס 110

(יש פרטים על פרוייקט קיץ חדש ומלהיב בסוף הפוסט)

***

אני מתגאה מאוד בהיסטוריה המשפחתית שלי של פתירת חידות. דודתי פותרת מזה שנים תשבצי היגיון בהינף קולמוס זריז, אמא שלי היא רב-אומן של סודוקו, אני מעבירה אלפי שעות בשנה בישיבה במטוסים תוך כדי פיצוח שחור ופתור, ואפילו אוריאל פותר תעלומות מסתוריות (כגון "מי שם כלים בכיור ולא במדיח" או "מי סידר את המחבתות שלא לפי סדר אלפביתי" ואפילו "ראית את החתול?" הקלאסי) על  בסיס שבועי. ולכן, הרגשתי מוכנה לגמרי לפתור את חידת ה"בריחה מהחדר".

"בריחה מהחדר", למי שלא היה באינטרנט בשנים האחרונות היא סדרה של משחקי מחשב פופולרים שהמטרה בהם היא..נו, לצאת מהחדר. אז יש אחד כזה בניו יורק. אבל על אמת. כלומר, מכניסים קבוצה של אנשים לחדר ממש והמטרה היא פשוטה: לצאת מהחדר, ולעשות את זה תוך שעה.

חשתי מוכנה לגמרי לפצח גם את העניין הזה ולכן אספתי את שלל חבריי ובערב יום רביעי התאספנו כולנו במידטאון . אני רוצה לציין שבחרתי (בכישרוני כמפקדת) קבוצת אנשים מוכשרת, אקלקטית והגדרתי לכל אחד מראש את תפקידו: שירה וארז היו מופקדים על העלאת המורל, אוריאל היה מופקד על הורדתו, יהוששכר הגבוה היה אמור לבדוק מקומות גבוהים, מיקי היה הגיבוי לבדיקת מקומות גבוהים אחרי שיהוששכר התגלה כלא צייתן במיוחד, והגיעו גם שני אסיאתים רנדומלים שגם הם כמו שאר חברי הקבוצה הבטיחו לקבל את מרותי אבל בפועל עשו מה שהם רצו.

תידרכתי את כולם ונכנסנו לחדר (יש מספר חדרים, אני כמובן בחרתי את החדר שנקרא "המשרד" שהוא המסובך והקשה מכולם)  אני לא אספר לכם מה בדיוק קרה בחדר כי זה יהרוס אבל צריך שיתוף פעולה, חדות עין וזריזות מחשבתית. כמובן שלא הצלחנו. כמובן שכולם האשימו אותי. (לא מאמינים? הקשיבו לשיר הבא: )

אז מצד אחד אני רוצה ללכת שוב (ויש עוד שני חדרים לברוח מהם), אבל מצד שני יש גבול גם ליכולת שלי להתעלם מהמציאות שמוכיחה לי שאני לא חכמה כמו שחשבתי.

כרטיסים לעניין הזה עולים 28 דולר ככה שזה לא עסק זול, אבל מה זה 28 דולר לעומת הההרגשה של אכזבה מהולה בדיכאון כשלא תצליחו גם אתם לברוח מהחדר.

לפרטים נוספים: בריחה מהחדר 

***

אני גאה ושמחה לפרסם את פרוייקט הקיץ שלי שנקרא פרוייקט איים בניו יורק קיץ 2014. החל ממחר ובמהלך שאר הקיץ אבקר כל שבוע באי אחר מסביב לניו יורק ואחלוק את החוויות איתכם בבלוג. למה? כי נראה לי מגניב, וכי זה גם יחייב אותי לצאת מהבית בכל סופ"ש וגם לכתוב על זה בבלוג. וגם, כי זה כיף!

בדרך כלל כשאוריאל כותב פוסט זה על מסעדה שלא אהבנו במיוחד, כי זה נותן לו אפשרות בריאה להוציא חלק קטן מהמרירות והתסכול שלו ולכן הופתעתי כשאמר שיכתוב על מסעדת בולי – שדווקא מאוד נהננו ממנה. אז מסתבר שאוריאל מצליח להוציא מרירות ותסכול גם בכתיבה על מקומות שאהבנו.

***

הדבר הכי טוב לגבי ניו-יורק זה שאפשר למצוא כאן כל מה שיכול להתחשק לך מכל העולם. בא לך שורש לוטוס או יוזו מיפן? יש. בא לך פלנטיין מהקאריביים? יש. כמהין מפריגור? יש. אטריות משוכות ביד כמו שעושים בסין? יש. רוצה יין בלאו-פרנקיש מאוסטריה? אז אתה אידיוט בלי שום טעם ביין. אבל יש.

רק דבר אחד קשה להשיג בניו יורק: תרבות. זה לא מפתיע, אמריקאים הם סוג מסוים של קופי אדם אשר מה שמבדיל אותם משימפנזות זה ההתקדמות האבולוציונית של שאר קופי האדם קדימה, ובעוד האמריקאים מתבוססים ברפש שלהם הגנים שלהם מנסים לברוח אחורה בזמן לתקופה שהיו בקטריה, מרוב בושה. ואכן הרבה פעמים אני נתקף בגעגועים עזים לסיביליזציה, לטיולים שהיו לי בין הכרמים, לרחובות הישנים, לארמונות העבר, ולאלגנטיות הקלאסית (אני מדבר כמובן על צרפת ואיטליה, לא על ישראל או ניגריה או מדינת עולם שלישי אחרת).
זה לא שלא אכלנו אוכל צרפתי קלאסי מצוין בניו יורק, למשל במסעדת ג'אן ג'ורג': אבל זה לא היה אותו דבר. הכל היה מודרני וסטרילי, וכל המנריזמות היו אמריקאיות מלוקקות (בניגוד לצרפתיות מלוקקות).

כשאמא של הרודנית באה לבקר אותנו, לא חשבתי שיהיה לי הרבה ארוחות מרגשות. במיטב הזמנים הטעם של הרודנית נוטה לקציצות, שניצל, מרק עוף, פיצה עם צ'יפס ושאר הדוגמאות המונומנטליות לבישול עילי שמקבלים עם חך מתקדם- וכשאמא שלה בסביבה שום דבר לא מעניין אותה חוץ מהאוכל של אמא.

אז דמיינו את הפתעתי הרבה כשנכנסנו למסעדת Bouley לדיל ארוחת הצהריים, והרגשתי כאילו עברתי בדלת למקום אחר- שאטו צרפתי או ארמון פורטוגזי מימי הזוהר. את פנינו ברכו מבטאים צרפתיים כבדים, ובדרך לשולחן עפף אותנו ענן ריח של כמהין. באופן מאוד לא טיפוסי למסעדות בניו יורק לא הייתי היחידי המלובש היטב, וים של ג'קטים ועניבות נפרש לפני. כשישבנו בכורסאות מרופדות, הרגשתי כל כולי כמו אציל מתקופת הרג'נסי באנגליה אשר הולך לסעודה שמבשל אנטוין קארם בכבודו ובעצמו.

אלגנטיות של צפרדעים

הרודנית ואני בדרך כלל לא אוהבים תפריטי טעימות: החוויה של לנווט אותם ארוכה ומייגעת ונמשכת שעות רבות, ויש גבול לכמה זמן אנחנו יכולים להעמיד פנים שיש לנו נושאי שיחה משותפים. אולם בבולי יש פשרה אידיאלית בצהריים – תפריט של חמישה מנות כשיש בחירה בין המנות בכל שלב. מכיוון שהיו שלוש בחירות הרודנית רצתה פשוט להגיד למלצר להביא את כל התפריט. אני גלגלתי את עיני כלפי מעלה ושאלתי את ריבונו של עולם (מפלצת הספגטי המעופפת), במה חטאתי שזה מה שמגיע לי בחיים האלה – וחתולו של תקרה הודיע לי שבחיים הקודמים שלי לא שתיתי מספיק אלכוהול. אחרי שהתחננתי מהרודנית שתתנהג יפה, וביליתי את 20 הדקות המצופות ממני בלהסתכל על תפריט היין – הזמנו את האוכל והיין וההרפתקאה התחילה:

הבקבוק יין שהזמנתי היה בורגון לבן אלגנטי ועדין מ-Mersault בהמלצתו האדירה של הסומליה, שכנראה חשב שאני בור ועם הספר כי התכוון למזוג את היין לכוס סוביניון בלאנק. כמובן שמיד בקשתי שימזוג את היין לכוס בורגון, וחזרה השמחה לעיני (עד כמה שיכולה להיות שמחה בעיני).

מנת הפתיחה מן השף הגיעה שהורכבה משני חלקים: קציפת רובארב עם לובסטר ובצד קראקר מלא כמהין עם קודזו יפני. מנת הפתיח היתה מצוינת, וכמובן היה לה את המרכיב הסודי שקושר יחד את הארוחות הכי טובות: יומרנות פלצנית.

למנה הראשונה אני הזמנתי בליני עם סלמון ודגי סלמון. הבליני לא היה דומה לשום בליני אחר שטעמתי בחיי – היה לו מרקם אוורירי שדמה יותר למרנג של Ille flottante מאשר לבצק וזללתי אותו במרץ רב (באלגנטיות ג'נטלמנית כמובן). הרודנית הזמינה צלוחית עם טונה נאה וקצף (מוטיב חוזר בארוחה), והטונה הייתה מלאת טעם ורכה ונמוכה כמו חמאה. אם הרודנית הקדשת הזמינה מרק שעשוי ממני עשבים (כנראה כדי לפצות על איזה שהוא חטא בחיים הקודמים) שהגיע בצבע ירוק זרחני וכנראה היה גורם לכל עז או פרה להזיל ריר. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

למנה השנייה אני הזמנתי פלאן פורצ'יני שהיה כל כך טעים שהרודנית חיש קל החרימה אותו לחיכה והשאירה אותי עם המנה שלה : שלל פטריות יער עם טונה צרובה ואיך לא? קצף. חותנתי הזמינה מנת ביצה שהיתה מלוחה מדי ולכן נשארה לא אכולה. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

פטריות וקציפות

בשביל המנה העיקרית הזמנתי כוס של Chambolle-Musigny מבורגון, ועמדו למזוג לי אותו לכוס בורדולזית! בהרמת גבה שוב ביקשתי כוס בורגון – והנה דוגמא נצחת שעודנו בארה"ב. אני הזמנתי למנה העיקרית ברווז שלווה בפולנטה עם כמהין שהיתה כה טובה שהבנתי שבעצם מעולם לא אכלתי פולנטה כמו שצריך. הרודנית באופן צפוי הזמינה את המנה הבנאלית ביותר (עוף), ואמא הקדשת הזמינה לחי בקר בבישול ארוך. ללא ספק המנה המנצחת היתה הלחי בקר שהיה לה מרקם חמאתי ובושלה ב-Jus בקר, עם קארי וזרעי כוסברה. את העיקריות ליווה מנות קטנות של פירה תפוחי אדמה שהיה טוב, אם כי לא מתקרב לפירה של ג'ואל רובושון שהשף בולי עבד בעבר במטבחו. למעשה, אין הצדקה לחריגה מהמצוינות.

כשהרודנית דיברה על תיק הצד החדש שלה בצבע ירוק – תיקנתי אותה באומרי שזה גוון טורקיז שהיה פופולרי מאוד במצרים העתיקה. הרודנית החלה להטיל דופי בזהות המינית שלי (ומפאת כבוד לאמא הקדשת לא השבתי לה כי הזהות המינית שלי היא תוצר של האופי המסרס שלה). חותנתי הביטה בי במבט מלא חמלה.

לפחות זה לא הגיע בכוס הלא נכונה

מכיוון שהבחירה האלטרנטיבית היתה מרק קוקוס, וששלושתנו לא אוהבים קוקוס, הזמנו כולנו קינוח תותי עם גלידת אמרטו (שהגיע עם הרבה קצף). ולקינוח השני הזמנתי מאפה אגס אנג'ו מקורמל וחותנתי סופלה שוקולד. הרודנית קיבלה צלחת גבינות דשנה וביקשה כוס קולה זירו, והסומלייה כנראה חשב שהיא בורה ועמת הספר כי הוא הגיש לה את זה בכוס קולה, והיא מייד ובלי להסס ביקשה שיחליף לה את הכוס לכוס בורגון.  אני הטבעתי יגוני בכוס קלבאדוס. הכוס נתנה לי מבט מלא חמלה. חיי אינם חיים.

ללא ספק זו היתה חוויה קולינרית אדירה, בסביבה שהזכירה לי כל כך את היבשת הטובה שאני כה רחוק ממנה. לצערי בכל זאת היא היתה בארה"ב והמלצרים האקוודורים לא הצליחו לפצות על ילדותם ביערות הגשם כדי לתת חוויה מושלמת לגמרי, אולם בשבילי אחרי שנתיים במערב הפרוע הארוחה היתה כמו כוס מים לאדם מוכה שמש במדבר.

***

בוליי היא מסעדה יקרה עד כאב, אבל כמו הרבה מסעדות יוקרתיות אחרות יש לה דיל צהריים משתלם במיוחד: 55 דולר עבור תפריט טעימות של חמש מנות. לא מאוד זול אבל ללא ספק משתלם.

לפרטים נוספים:

בוליי 

הכל התחיל כשאוריאל מצא איזה מסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר שהוא רצה לנסות. אז הוא הציע שנזמין כמה חברים ושנלך למסעדה. לי לא התחשק בכלל בשר, למיירה קצת כאבה הבטן אחרי שהיא זללה מלא ממתקים, זוהר איבד את הארנק שלו וכך יצא  שמצאנו כולנו את עצמנו במסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר.

וכמן שניתן להבין, על כולנו עברה תקופה קצת קשה ולא היה לי ברור איך חלקי פנים כמו לשון, טחול, לבלב וכליה אמורים בדיוק לעודד אותנו. אני אגב לא הייתי היחידה עם מבט סקפטי. כשמיירה התקרבה למקום והלכה לברר כמה זמן יש לנו לחכות בתור היא העירה על הארומה המסוימת שיש בפנים. זה היה הזמן לגלות שלא רק שאנחנו נמצאים במסעדה שמתמחה בחלקי פנים, אלא גם שהמסעדה היא יפנית אבל בסגנון ברביקיו קוריאני, כלומר הרבה בשר ובעיקר כזה שנצלה על ברביקיו מיוחד שבנוי לתוך השולחן.

אוריאל, שהיה היחיד שלא סבל מדיכאון באותו ערב כבר היה בדרך להזמין לנו מיני מטעמים כגון ריאות מטוגנות, שקי אשכים ובלוטת יתרת המוח אבל חבורת המדוכאים שגם ככה סבלנותם עמדה לפוג הטילה וטו וביקשה מהמלצרית שתבחר בשבילנו ובניגוד לכל הציפיות יצא שהתחלנו עם כמה פורק באנס עסיסיים, טרטר בקר חריף ומיני ספק המבורגרים ספק קבבים שהתחבא בתוכם קצת כבד אווז. ייתכן שכן או לא היה גם כרוב להתחלה.

יתכן שכן ויתכן שלא

אחרי שהמורל טיפה עלה (והסאקה התחיל לחמם את העורקים) הקדשנו את עצמנו לטיפול בשפע חתיכות הבשר המשובחות שנחו אחת אחרי השנייה על הברביקיו השולחני, שכללו גם לשון (יאמי!) קצת בטן של בקר, ועוד כל מיני דברים שאין לנו מושג מה הם. רוב הזמן המלצרית נתנה לנו לצלות בעצמנו את חתיכות הבשר, מה שגרם לכך שעד שאוריאל סיים להתעסק עם הסטופר בטלפון שלו, אני ומיירה אכלנו לו את כל האוכל.

צלייה בפעולה

נתח עסיסי עם ויטמין סי

בזמן שאנחנו אכלנו את הלשון שלנו ראינו בשולחנות לידנו שהם אוכלים דברים הרבה יותר מעניינים, שלימים התברר כנתח צ'אק. שיא הערב היה כשהמלצרית לעיל הביאה סכין באורך חצי מטר על ידית שעשויה מעץ בצורת שועל על מנת לחתוך איתה את חתיכת הצ'אק המפורסמת (שהייתי כל כך טעימה שהזמנו שניים מאלה). בזמן הזה כשלכולנו השתפר מצב הרוח, אוריאל נהייה מדוכא שוב בגלל שלא נתנו לו להזמין נחיר פרה וקצת אוזן.

לא יכולנו שלא לנסות גם את הקינוחים (ובקבוק סאקה נוסף) ולא שאני לא זוכרת מה היה בקינוחים כמו שאני זוכרת את הכפיות שבהן הוגשו הקינוחים! הידית של כל כפית הייתה בעצם בצורה של דמות מצוירת והמלצרית השגיחה בשבע עינים שלא ניקח את הכפיות הבייתה.

אני רוצה כאלה. יש לי יומולדת עוד מעט רמז רמז.

ייתכן שיש למסעדה הזאת איזה קטע עם כלי מטבח מקוריים. בסוף, אחרי כל האיומים הדבר הכי אקזוטי שאכלנו היה לשון, והתלהבתי מכפית.

מצאתי גם ששלושה בקבוקי סאקה משפרים את המצב רוח, גם אם לא התחשק לי בכלל בשר, כאבה לי הבטן או איבדתי את הארנק.

כאן קורה כל הקסם

השורה התחתונה: היה טעים וגם מאוד יקר. יצא סה"כ 460 דולר לפני טיפ, וגם אם לוקחים בחשבון ש 178 דולר מתוך זה היו רק על דרינקים,  יוצא משהו כמו שמונים דולר אחרי טיפ לראש. אבל היה ממש טעים.

לפרטים נוספים: טאקשי,  רחוב הדסון 456