כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו אוהבים לאכול דברים שהיה להם פעם פרצוף אבל אולי פחות יודעים כמה אנחנו גם אוהבים דברים על מקל (במיוחד אני, שאוהבת מנגל וברביקיו כאילו אין מחר ומוכנה לצאת מהבית בכל יום ובכל שעה אם מבטיחים לי על האש). כשנמצאים בחו"ל הרבה פעמים מתגעגעים לטעם של בית כלומר לעל האש ושיפודים, ואם צריך ללכת ליקיטורי (מסעדת שיפודים יפנית) בשביל קצת הרגשה ביתית – סו בי איט.

דגמנו שתי יקיטוריות בסביבה לכבוד יום העצמאות הפולני ככה שכיבדנו גם מסורת וגם בייתיות ולהלן המסקנות.

ראשונה הייתה יקיטורי טוטו. על הראמן מבית טוטו כבר סיפרתי לכם וכמו תרנגולת מבית טוב גם כאן היה תור לא קצר שהשתרע עד כמעט לפינה של הבלוק למרות שכאן כן מקבלים הזמנות מראש ולכן דיי מהר התקדמנו לראש התור (ובמעלה המדרגות, ושמישהו יסביר לי פעם למה מקומות יפנים תמיד אוהבים להיות בקומות שניות של מקומות). המקום עצמו מקושט בתצוגת ביצים על הקיר (איי שיט יו נוט) אבל לא פחות מקושט במנגל ארוך ומרשים ובר מסביבו ככה שאפשר לתצפת על ההכנה של השיפודים וגם לקבל אותם הישר מהמנגל.

הייתם פעם בשיפודי עזרא באזור? אז זה בדיוק אותו דבר, רק שפה מזמינים את מיטב חלקי התרנגולת (בואו מוקדם לאכול את הכרבולת את הבירכיים כי הן נגמרות מהר) שנצלים על ידי יפני מיומן שמנופף עליהם במניפה עדינה ומשגיח עליהם כאילו היו ילדיו והתוספות מגיעות על ידי מלצרית חיננית וגם ,בניגוד לעזרא, טעים. אבל בערך אותו דבר כמו שיפודי עזרא, כן.

עד שהגענו נגמרו כבר הכרבולות

זה מחדל חמור שרוב השיפודים נאכלו לפני שהיה לי צ'אנס לצלם אותם. אני מאשימה את המצלמה האיטית באייפון של אוריאל.

אחרי שנעשים מנוסים במקומות כאלה (כלומר, אחרי שסיימנו לאכול וראינו מה הזוג לידנו עשה) מבינים שהכוס חימר שחשבתי בהתחלה שאמורה לתפקד כמחזיק בקבוק בירה היא בעצם כוס להניח בה את כל השיפודים עצמם אחרי שמסיימים לזלול לא פחות מ 12 שיפודים שכל אחד ואחד מוגש בדקדקנות יפנית טיפוסית על צלחת ורטבים מותאמים אישית.

יושבים ככה בכיף לפני איזה הצגה בברודווי (אנחנו ראינו באותו ערב את אבניו קיו) ומנשנשים כמה שיפודים וחושבים על הבית בזמן שאוריאל עוגב על המלצריות. אהבנו ובהחלט נחזור.

בסדר, למדתי, אני אדע להבא

שנייה הייתה יקיטורי טורישין באפר איסט סייד ולשם לקחנו את ענבר שביקרה אצלנו כי שיגענו אותה כל הסופשבוע והיא היתה צריכה להירגע עם קצת אוכל רגיל וזה הכי קרוב שהצלחנו למצוא לה. גם פה הקונספט דומה עם בר גדול שממנו אפשר להשקיף על המנפנפים המקצועיים אבל קצת יותר יוקרתי מטוטו ולכן החלטנו להזמין את ארוחת הטעימות שמציעה 10 שיפודים (ב 55 דולר לאיש) מהמיטב שהשף חושב שיש באותו יום + מרק וקערת אורז (טיפ: תזמינו את הקערת אורז שהכי נדמה להם שתרצו לאכול בערב שלמחרת כי עד שהיא מגיעה כבר מתפוצצים מכל הדברים שלפני). אחד אחרי השני יצאו מגוון שיפודים על טהרת העוף, רכים, עסיסיים וטעימים, כולל שיפוד אחד של כבדי עוף שאוריאל נשבע שהיה הטעים ביותר שאכל מימיו וסוג כלשהוא של פטריה שהייתי מוכנה להישבע שהייתה פעם שניצל מרוב שהיא הייתה בשרית. בגזרת האלכוהול הזמנו יין (לענבר הקלאסית) בירה (אני עממית) ושלוש כוסות סאקה לאוריאל (האלכוהוליסט). המחיר יותר גבוה מהיקיטורי הקודמת אבל האיכות בהתאם, אם כי האווירה יותר רצינית מאשר במקום הראשון (בכל זאת, יש פה כוכב מישלן).  יושבים ככה בכיף ביום ראשון בערב לחגוג כמה כיף שחברים באים לבקר ואוריאל עוגב על החברה שבאה לבקר. גם כאן היה מאוד טעים ואפילו אחזור לכאן עם אמא כשהיא תבוא לבקר פעם הבא כדי להראות לה שאפשר לאכול אוכל יפני טעים ונטול דגים.

הכי משעשע לראות אותו שולף מניפה מידי פעם. אני שוקלת לנסות בפעם הבאה בפארק הירקון

וזה עוד כשאוריאל מנסה לעשות פוזה מגרה. קלטו את הבחור הרציני ברקע.

הפנמנו את הלקח מפעם קודמת

שורה תחתונה: אחד יותר זול (בטוטו שילמנו 98 דולר מתוך זה 33 על אלכוהול לשני אנשים) והשני יותר יקר (בטורישין יצאנו עם נזק של 287 דולר ומתוך זה 64 על האלכוהול אבל היינו שלושה) אבל שניהם טעימים ומציעים חווית שיפודים מגניבה ומיוחדת. רק תזכרו שבתוך הכוס שמים את השיפודים ולא את הבירה.

לפרטים נוספים:

יקיטורי טוטו , רחוב ווסט 55,מספר 251

יקיטורי טורישין, השדרה הראשונה 1193 (בין רחוב 64 ל 65 איסט)

מעל כוס יין בבר בצ'לסי אוריאל ואני ישבנו שותקים והתבוננו אחד בשני. אחרי כמה דקות הוא אמר לי שהוא לא הבין כלום. אני אמרתי שכואבות לי קצת הרגליים. אחרי עוד כמה לגימות הוא אמר שהוא חושב שהוא נהנה אבל הוא לא בטוח. שאלתי אם הוא ימליץ על ההופעה לאנשים אחרים והוא אמר שהוא לא יודע.

שבועיים אחרי ואני עדיין מעכלת את סליפ נו מור, שהתיאור היחידי שמתחיל להסביר מה הלך שם זה מקבת על אסיד ביחד עם היצ'קוק בסגנון פילם נואר משנות העשרים.

קשה מאוד לכתוב על סנ"מ (סליפ נו מור) מכמה סיבות. קודם כל ההופעה הזאת לא מתיישבת באף קטגוריה רגילה כמו למשל הצגה או מחול או קונצרט והתיאור "חוויה" עושה לה עוול משום שהמילה "חוויה" מתקשרת אצלי בעיקר לתיאור מעשים לא נוחים ולא נחמדים שלא נהנתי מהם בכלל רק לשם עשייתם וזה בהחלט לא המצב פה. עוד סיבה שקשה לכתוב תיאור מדויק הוא בגלל שחצי מהזמן לא הבנתי בכלל מה קורה (ולא שזה הפריע לי להנות, נראה לי) ובגלל שאפילו היום, שבועיים אחרי המופע אני עוד מעכלת ולא מצליחה לספר לאנשים מה זה בדיוק. הסיבה האחרונה שקשה לכתוב על סנ"מ היא בגלל שיש שתי אסטרטגיות לקראת ההליכה להופעה. הראשונה גורסת שעדיף לבוא עם כמה שפחות מידע ופשוט לזרום ומאידך אוריאל אמר שדווקא אם היה יודע מראש למה בדיוק לצפות הוא היה נהנה יותר.

אני מצטערת שלא הצלחתי לכתוב יותר פרטים ואפילו ההקדמה נראת הזויה ומסתורית ולכן אני אנקוט באסטרטגיה הבאה להמשך הפוסט: החלק הראשון של הביקורת יהיה נטול ספויילרים לחלוטין. בסה"כ ההמלצה שלי היא כן ללכת לראות על אף שהכרטיסים יקרים כי זאת חוויה ולכן אם אינכם רוצים שום ספויילרים עצרו אחרי סוף החלק הראשון. החלק השני מכיל מעט עיצות פרקטיות ויש רק שמץ של ספויילרים ולכן עדיין הייתי ממליצה לקרוא גם אם אתם מתכוננים ללכת (וזה פחות או יותר מסכם את מה שאני ידעתי לפני שהלכתי). בחלק השלישי אני אנסה לתאר קצת יותר מה בדיוק הלך שם. במבט לאחור אני חושבת שהייתי מעדיפה להיות מוכנה קצת יותר לכל החגיגה הזאת אז אלא אם כן אתם רגישים לספויילרים בטירוף הייתי מייעצת לקרוא גם את זה.

ועכשיו אחרי כל ההקדמה האקדמאית הזאת, נתחיל:

 חלק ראשון: ללא ספויילרים

בסנ"מ  הייתה איכות ההפקה הכי גובהה שראיתי איי פעם מימי. אוריאל נהנה גם כי היה שם ציצים. יש גם ריקודים.

 חלק שני: עיצות פרקטיות

1. במהלך ההופעה הקהל לובש מסכות לבנות שהן דיי נוקשות, מזכירות קצת מסכות של קרנבל בוונציה. אי לכך, עדיף לבוא עם עדשות מגע ולא עם משקפיים  ועדיף להביא כמה טישואים שאפשר לנגב איתם את הזיעה מידי פעם או אפילו לשים בין הפנים לבין המסיכה.
2. כדאי ללבוש נעליים נוחות.

 חלק שלישי, עם ספויילרים

היו לנו כרטיסים לשבע וחצי אבל בגלל עודף התרגשות הגענו כבר בשבע ודווקא נכנסנו בלי בעיות. ברגע שנכנסים לבניין משתרר לפתע חושך ושקט. את התיקים והפלאפונים צריך להפקיד בכניסה ומייד אחרי הצ'קאין שבו כל אחד מקבל קלף נכנסים דרך מסדרון ארוך ומפותל ומתנגנת מוזיקה היצ'קוקית ברקע. אחזתי טוב טוב את היד של אוריאל בזמן שכמעט נתקעתי בכמה קירות ולפתע שמעתי מוזיקת שנות העשרים. נכנסנו לבר עליז (אם כי חשוך) וקנינו שתי כוסות שמפניה וחיכינו לתורנו להיכנס. בכל פעם קלף מסוים קיבל הזמנה להיכנס ואז הבנו שאוריאל ואני הולכים להיפרד כי לכל אחד מאיתנו היה קלף שונה. לא היה לנו זמן להחליף כרטיסים עם מישהו אחר כי דיי מהר קראו לכל מי שיש לו קלף מספר ארבע להיכנס(שזה הייתי אני). בחור צעיר ומסוגנן קיבל את פנינו וחילק לנו מסכות והכניס אותנו למעלית. שם הסבירו לנו את חוקי המקום: יש להשאיר את המסכות על הפנים בכל הזמן ואסור לדבר. מעבר לכך אין שום חוקים. אגב, גם אם התמזל מזלכם לקבל קלפים שאפשרו לכם להיכנס למעלית ביחד זה לא אומר שאכן תוכלו להישאר ביחד משום שבכל קומה מפזרים כמה אנשים ככה שיש סיכוי דיי טוב שתמצאו את עצמכם לבד. וזה בסדר. זותומרת, סוג של בסדר. הוציאו אותי מהמעלית בקומה השנייה הישר לתוך סט חדרים מסוגנן ואיכשהוא המשכתי לטעות והגעתי לבית קברות מצמרר. ראיתי ברקע התרחשות שקוראת במעין חדר מיטות וכשהתקרבתי להסתכל הבנתי שנכנסתי לאמצע של סצנה שבה איש מטורף (מקבת?) מנהל ריקוד אינטפרטיבי (סקס?) עם עוד בחורה (ליידי מקבת?) שאחרי כן רוחצת אותו בתוך אמבטיה.

אי אפשר להסביר במילים וגם אסור לצלם תמונות אבל האווירה שמתקבלת היא מוזרה, מסקרנת, קצת מבהילה ובעיקר יש כל הזמן תחושה של "מה לעזאזל קורה פה?". המשכתי לעקוב אחרי הדמויות ואז איבדתי אותם קצת ונחתתי הישר אל תוך נשף ריקודים שבו מישהי כרעה ללדת (?). משם ובמשך קרוב לשלוש שעות מצאתי את עצמי רצה אחרי דמויות, מגיעה לשלל חדרים מסויטים ומוזרים, בוחנת בעיון פגר של ציפור שהיה מחובר אליו פתק וצופה במעין רייב/אורגיה (שלוש המכשפות?).

אני שוב נסחפת ולא מצליחה להסביר, ונראה לי שכמעט אף אחד לא מצליח להסביר איך זה בדיוק מרגיש. דמיינו לעצמכם מתחם ענק של כמה קומות עם מאות חדרים, כל אחד מהם מסויט ומדויק עד לרמת גרגר האבק שנמצא בו, מעין תפאורה של בית מלון ישן/חדר מיטות/בית חולים/אולם נשפים ויער כשברקע יש עשרות דמויות שממחישות בו זמנית את סיפור העלילה שממילא קשה לעקוב אחריו. כל האורחים/צופים לובשים את המסיכות ולכן קל לזהות את הדמויות וגם יש הרגשה של כאילו אתה נמצא בתוך הסט עצמו. בעצם, העלילה מתרחשת בו זמנית בכל חדרי המקום כשהצופים מוזמנים לשוטט בחדרים בעצמם, לבדוק כל מגירה ולפתוח כל דלת או לעקוב אחרי כל דמות. (או לפחות לנסות, הם רצים מהר מאוד).

הוידיאו הזה הוא בעצם אוסף של תמונות אבל הוא רק מתחיל להעביר את ההרגשה של מה זה באמת:

אחרי שלוש שעות מצאתי את עצמי בחזרה בבר שבזמן הזה הפך למועדון ג'ז קטן וניסיתי להבין מה בדיוק ראיתי ואיך בדיוק העברתי את השלוש שעות האחרונות. ופה אנחנו חוזרים לסצנה מתחילת הפוסט, של אוריאל ואני יושבים מבולבלים ולא בדיוק מבינים מה ראינו מלבד התחושה המאוד חזקה שעברנו ביחד, אם כי כל אחד לבד, חוויה מאוד מיוחדת ומעניינת.

חלק מהחוויה זה אחרי כן לדבר עם עוד אנשים שראו את סל"נ ולהחליף רשמים ובעצם לחבר ביחד את כל הפיסות של מה שקרה ולהבין בדיעבד איזה סצנות ראית. לוקח כמה ימים עד שהכל מתעכל וגם אז כששואלים אותי אם מומלץ אני עדיין עוד  סוג של ממלמלת משהו על "חוויה" ו"תביאו נעליים נוחות".

ואם הפוסט הזה היה מוזר ולא ברור, אז בסדר, גם סנ"מ מבולבל ולא ברור. אבל  מומלץ ביותר.

לפרטים נוספים וכרטיסים: Sleep no more

הרבה מהקוראים שואלים אותי איך זה שכל המסעדות שאנחנו הולכים אליהם טעימות. או ליתר דיוק, אם היו לבלוג הזה יותר משני קוראים אני מנחשת שזה מה שהם היו שואלים. בכל מקרה, אנחנו הולכים להרבה מסעדות וכמובן שיש גם נפילות אבל בשביל הפעם בשבועיים שאני מעדכנת את הבלוג אני יותר נהנית לכתוב על מקומות שהיה טעים בהם. אוריאל לעומת זאת אוהב לרטון ולכן היום נפרסם שלל קיטורים שלו על כמה מקומות שלא אהבנו בכלל.

***

כשעלה לראשונה הרעיון לעבור לגור בניו יורק לא התלהבתי. באופן כללי אני לא מתלהב מדברים, אבל מהרעיון הזה סלדתי ממש. המחשבה לגור כל כך רחוק מאיזו שהיא מדינה מתורבתת הדירה שינה מעיני, ראיתי מול עיני חלל מלא ב-hillbillies ורפובליקאים שמתפללים לזומבי יהודי בן אלפיים ובעיקר כל כך רחוק מבורגון או איטליה, או אוכל שלא מטוגן בטיגון עמוק. כמו שאוסקר ווילד סיכם כל כך יפה במאה ה-19 :

"America is the only country that went from barbarism to decadence without civilization in between"

ואז גיליתי משהו נפלא: ניו יורק (מנהטן) לא באמת נמצאת באמריקה (כלומר גיאוגרפית כן, אבל לא באמת) – חנויות היין שופעות בכל טוב שיש בצרפת או באיטליה, יש אוכל מצוין, ואפילו התושבים כאן כמעט מבויתים (הם אפילו בגרסה האמריקאית של "סמולנים", זה חמוד… הם רק קצת פשיסטים). זה כמו תל אביב של אמריקה.

ואם זאת כמו בתל אביב, גם לניו יורק יש חדירה של אמריקה האמיתית. מכיוון שאשתי (שכן מתלהבת) רואה לנכון רק לכתוב פוסטים מפרגנים, ראיתי לנכון לאזן את הסיפור עם כמה מהמסעדות *שלא* נהנינו בהם.

Veritas

לפני שבפועל עברנו לגור בניו יורק, בילינו פה ביחד סופ"ש על מנת להתרשם מהאופציות שלנו. כמובן שכמו חלוצים טובים החוקרים את השממה (התרבותית) פתחנו את מדריך המישלן האדום וחפשנו כוכבים קולינריים שינחו אותנו בחשיכה. כוכב מישלן זה דבר כמעט קדוש המסמל איכות אוניברסלית. חוץ מבצפון אמריקה. שהרי לאמריקאים אין חך (אולי טגנו אותו בטיגון עמוק בילדותם, או הרעילו אותו עם רוטב טבסקו). על מסעדת וריטס על כוכב המישלן שלה נכתב שיש את תפריט היין הגדול ביותר והעשיר ביותר בניו יורק. אכן הניחו על שולחננו ספר עב-כרס שבתוכו מיטב הייצוג של יינות אמריקה (ייצוג מהנה של ביב שופכין עם סירופ פטל) ואינסוף יינות מיצרנים ליגה ד' דרום של ארצות מתורבתות. ואיך האוכל אתם שואלים (לא באמת, ידוע שאין לבלוג הזה קוראים)? הרי בשביל זה נותנים כוכבים… כמו ביסטרו חדש בשדרות רוטשילד בשבוע הרצה. בנאלי, עם שירות גרוע ופלצני ויקר בטירוף. ככה באמת דמיינתי את ארה"ב, ורק מה שהיה חסר זה איש השוקל 500 ק"ג המתנועע על קלנועית כמו שרואים ב People of Walmart.

Blue Fin

למסעדת בלו פין הגענו בעל כורחנו. באופן כללי נכון הוא להמנע ממסעדות בטיים סקוור, המקום התיירותי ביותר בניו יורק – וכפי שאתם יכולים לנחש, רוב התיירות בניו יורק היא תיירות מארה"ב. לכן בלי יוצא מן הכלל האוכל באיזור יקר וגרוע. למסעדת בלו פין השוכנת במלון ה-W  היוקרתי, הגענו עקב ארוחת ערב עסקית והבחירה במסעדה נעשתה ע"י מנהל בכיר שרוב עיסוקו להיות בכיר ולא (חס וחלילה) לנהל. המסעדה עצמה היא בדיוק כמו אותו מנהל – יומרנית, חסרת ערך וחסרת אופי. המסעדה שעיצובה מנסה להזכיר חוף ים, מצליחה בהצלחה יתרה להזכיר את ההרגשה הדביקה והלא נוחה של עור שרוף וחול במקומות לא נעימים. בתפריט יש גם מאכלי ים וגם בשר, כשאף אחד מהם לא עשוי בצורה מוצלחת – ובתפריט היין, איך לא? יינות אמריקאים מככבים. השירות היה חובבני ומלא באדיבות אמריקאית חלולה. כל מה שצריך אחרי ארוחה כאן זה לצאת לרחוב ולהיות מוטרד מינית ע"י אנטישמי בחליפת אלמו שכמותם מציפים את האיזור.

Telepan

בניו יורק מאוד חשובה ההיגיינה. אולי בגלל שאמריקאים הם בהמות והאינסטינקט הראשון שלהם זה להתפלש בצואה, זה במיוחד נכון במסעדות בגלל שהטבחים המקסיקנים רגילים לחיות בביוב עוד מארץ מולדתם ומנסים לייצר את אותו אווירה אתנית אקזוטית בצלחת שלנו. לכן יש בניו יורק ביקורת מאוד נוקשה על הניקיון של המסעדות וחלה חובה לתלות במקום בולט את תוצאות הביקורת על מנת שקהל הצרכנים ידע כמה זנבות עכברושים יש בכל מנה. למסעדת טלפן הלכנו לארוחת בוקר אחרי שקראנו על שף יצירתי שמשתמש רק במצרכים אורגניים טריים ביותר. המסעדה היתה מעוצבת כמו מסעדה פלצנית ויקרה בטירוף, והאוכל היה יצירתי – כלומר בנאלי עם תוספות לא ברורות כמו גבינה לא ברורה בפרנץ' טוסט וקינמון בחביתה. אבל זה לא מה שהפריע לי (זה כן מה שהפריע לאשתי), מה שהפריע לי זה התוספות הבלתי נראות שגרמו לי דיזנטריה של 3 ימים. יש ברצוני לשרוף את המסעדה (הממוקמת מאוד קרוב לביתנו) לצרכים סניטריים נטו.

לפרטים נוספים: (לא שצריך, אלא אם כן אתם מחפשים המלצות לאנשים נפוחים במיוחד)

וריטס

 בלו פין

טלפן

הוטל מונטיפיורי בתל אביב הייתה אחת המסעדות האהובות עלי. לא רק בגלל שאוריאל הציע לי שם נישואים אלא גם בגלל הנאמס – אותם רביעיית מיני אגרולים מנייר אורז עם שרימפס, בקר, אטריות זכוכית ופטריות בפנים וגם בגלל הקוקטיילים האהובים שהיו בבר ובכלל כי היה כיף לבוא לשם, לשבת בבר, לאכול ולהשתכר. באחד מערבי שישי האחרונים חזרתי אקסטרא עצבנית מהעבודה ונשפכתי אל הספה ואל מצב ה"דובי לא לא" שלי וכשאוריאל שאל מה ינחם וישמח אותי אתגרתי אותו בלמצוא את המקבילה הניו יורקית להוטל מונטיפיורי. הדרישות שלי היו מאוד ספציפיות – רציתי מסעדת פיוז'ן צרפתי קולוניאלי ויאטנמי שגם מגיש נאמס עם בר קוקטיילים, וחשבתי שהחיפוש יעסיק את אוריאל למשך כמה שעות בזמן שאני מתעלפת על הספה.

ובכן, כמה מסעדות פיוז'ן צרפתי קולוניאלי ויאטנמי שגם מגישים נאמס עם בר קוקטילים יש לדעתכם יש בניו יורק? צודקים, בערך מליון, ולקח בערך 4 מילי שניות למצוא את כולן בגוגל.

כשחשוך מידי במסעדות התמונות לא יוצאות מאוד יפות

הפור נפל על לה קוליניאל, בעיקר בגלל שא)היה שם מקום וב)היה יחסית קרוב לבית. נסחבתי באוטובוס קרוס טאון במטרה לקטר ולזעוף כל הערב. הקומה הראשונה של המסעדה מפונפנת ומלאה באנשי עסקים מהודרים ובחורות אלגנטיות, אבל בקומה השנייה יש בר חמוד ומקומות ישיבה הרבה יותר קז'ואל שמאוד מצאו חן בעיני. ניסיתי להישאר עצבנית וזועפת אבל זה הפך להיות ממש קשה כשראיתי את תפריט הקוקטלים וראיתי קוקטייל מרענן של וודקה מידורי וסאואר. אחרי שניים כאלה (להגנתי, מידורי זה לא באמת אלכוהול) ניגשנו לעיון בתפריט והזמנו שלוש מנות ראשונות כדי לחלוק ביננו. הנאמס, יש לציין, היו יותר טעימים מהנאמס בישראל וגם שאר המנות היו מצוינות – כולל "בה קואן" – רביולי עוף, פטריות ונבטים ומנת השורט ריבס. אוריאל החליט לעבור לעיקרית והזמין בקר אפוי בתוך עלה בננה ואני הזמנתי עוד מנת נאמס כעיקרית, כי אוריאל אכל לי שניים מתוך הארבע של הראשונות. לקינוח, אוריאל הזמין באנייס (שזה כדורי בצק קטנים מטוגנים) ואני החלטתי לסיים עם מנת נאמס מספר 3 לקינוח.

נה נה נה נאמס!

במסורת הוטל מונטיפיורי אוריאל פילרטט עם הברמן וקיבל דרינק חינם וגם שכנע אותו להטעין את הסלולרי שלו על הבר. אני נעלתי את עצמי בטעות בשירותים והייתי צריכה לחכות שמישהו יבוא לחלץ אותי. מנהל המשמרת חלק איתנו תמונות פורנו בסלולרי שלו. את הדרך חזרה לאוטובוס קרוס טאון כבר עשיתי בדילוגים.

שורה תחתונה: סה"כ יצא 157 דולר (מתוך זה 51 דולר על משקאות), לערב שישי כייפי וטעים ביותר עם ניחוחות של בית.

לפרטים נוספים: הקוליניאל, רחוב 57 איסט 149 (בין שדרת לקסינגטון לשדרה השלישית)

רציתי לספר היום בבלוג על הראמן הכי טעים בניו יורק אבל קיבלתי כמה תגובות שאני כותבת יותר מידי על אוכל אסיאתי . אז במקום לספר על הראמן הכי טעים בניו יורק, הנה סיפור על מסעדה איטלקית יקרה אך בינונית ובשביל לוודא שזה ילמד אותכם לקח, נתתי לאוריאל לספר לכם עליה.

***

היה זה לילה קר ואפל. רחובותיה המנוכרים והרטובים של גוט'הם הציצו מבעד לחלונות הסלון, ובעוד זוג נבגד בחלון ממול צעקו זעקות שבר של סופם של דברים – אני עצמי הייתי משופד על מבטה החודר שלה. ההיא שאין שניה לה. לא יכולתי להמשיך להישיר מבט אליה, והזזתי מבטי אל האור הכחול של מסך המחשב. האור הסינטטי הארור הדגיש את עורי החיוור דמוי הגוויה, והעמיקו את ארובות העיניים השחורות והעמוקות שלי ואת קווי הצער על פרצופי.

"אז מה?" היא שאלה "נעשה את זה מחר?". אני שתקתי והבטתי בכוס הוויסקי לצד המחשב. גמעתי לגימה ארוכה והרגשתי את השריפה בגרון מתמזגת עם הכאב בפה, ואת טעם הכבול השרוף מתערבב במרירות שציפתה את גרוני. כוס הזכוכית נקשה בשולחן ובסחרור הנוזל החום הסתובבו להם גם הסודות, והזיכרונות ואותו נושא שיחה עצור שעמד באוויר ביננו כמו גוויה מהגרדום שהזבובים מהווים החברה היחידה שלה.

"אם לא מחר, אז אף פעם לא" סיננתי במרירות. בהתרסה. "זהו ההזדמנות היחידה". לא במסעדת המבורגרים עסקנו, גם לא במסעדה אסייתית של אותן קוריאניות – כי אם מסעדת כוכב מישלן איטלקית בקולומבוס סירקל, מעוז העושר של העיר האפלה הזאת.

היא הרימה את גבתה בנזיפה חרישית על החוצפה שלי ונשפה מהסיגריה שלה. האור הבוער של העשבים הציתו את תאוותי כמו להבת הגיהנום, ואז אמרה במתינות "אם נלך על זה – דאג לומר בהזמנה שזה היום הולדת שלי. שיהיו מקומות טובים ליד החלון". השפלתי מבטי בחזרה למחשב ותקתקתי את ההזמנה. ידעתי שהסיפור הזה רק מתחיל, והמערכה הבאה תבוא מחר.

אור הירח השתקף בשלג המאפיר ביציאתנו מתחנת הרכבת התחתית בקולומבוס סירקל. נצנוץ המים הנוטפים זלגו באיטיות מהחיטים של פסלי הפילים שסבבו את הכיכר. החליפה והעניבה שלבשתי כבר ליוו אותי בנסיעות רבות, בחדרי ישיבות ובארים מעושנים ועיניים שלא מרפות ממני גם בשנתי. היא לבשה שמלת קוקטייל אדומה שליטפה את גופה ותקשרה בשורות כמו חיזיון תעתועים של נווה מדבר במוחו הקודח של נווד אבוד בסהרה. גם הגרון שלי יבש, וליקקתי את שפתי עת שדמי רתח מבפנים.

המדרגות המכניות הביאו אותנו לקומה השנייה בקניון ואל המארחת. "אהה, נערת היום הולדת!" היא הצהירה בידיעה חצי חיוך חצה את פנייה לשניים, מה שהקנה לה מבט של נשר החג מעל ומצפה למותי. הרגשתי צמרמורת רוקדת לה על גבי. זאת חייבת להיות מלכודת!

הושבנו אל מול החלון ואני שוב לא יכולתי להביט בעינייה – לכן הסתכלתי על הכיכר המושלגת, ועל הענפים העירומים של העצים בסנטרל פארק. עירומים מעלים כמו שאני עירום ונטול הגנות ממבטה. הסתכלתי על השלג הצח, וייחלתי שגם אני שוב אוכל להיות נקי ולבן, ללא הזכרונות, ללא הכאבים, ללא העיניים האלה מביטים בי דרך עננת הסיגריה.

"מה הן הבליטות האלה שם בכיכר?" שאלה אותי. "אולי אלה ראשים של מלאכים" עניתי "תקועים בקיפאון כמו תינוק שמת בלידה, ולא יכול לצאת אל אוויר העולם".

"באמת?" היא ענתה לי, "לי זה נראה יותר כמו חסה.."

***

 המלצר הגיח מעבר לנהימת האמריקאים הרעשנים מאחורינו ושאל אם אנחנו מוכנים להזמין. הזמנתי יין ברברסקו של המרקזי די גרסי, פלטת נקניקים, מנה ראשונה כל שהיא, פסטה ממולאת בבשר כבש ( Agnolotti ), והיא הזמינה צלעות חזיר עם רוטב אוזן הים( Maiale  -Abalone) .  המלצר עזב אותנו ואני התנועעתי באי נוחות בכיסאי. פתאום המלצר חזר, וביקש שוב את שם היין. מסתבר שזה שכח אותו בדרך להקליד את ההזמנה. פעם שלישית חזר המלצר ועל צווארי הרגשתי עגלת זעה יורדת. הקירות התקרבו אלי והרגשתי שהמלכודת קרובה – הרי לא ייתכן שבמסעדה כזו השירות יהיה כל כך חובבני!

השקנו את כוסות היין שלנו והבטנו בנוף. "אני אוהב אותך" לחשתי לה, בעוד המלצר האומלל מנסה להניח את מגש הנקניקים הגדול פי ארבע מגודלו של השולחן שלנו. "אכפת לכם אם נשים את היין על הרדיאטור?". מבטנו הצליבו דרך ענן המבוכה שעטף את השולחן דרך שדה הפירורים שלא ניקו בעודי מחכה לתשובתה להכרזתי. לבסוף נשענה אחורה בכיסאה ואמרה "אתה יודע מה אני ממש רוצה?" היא אמרה חיוך יודע לועג לי – "אני ממש רוצה לראות נושאת מטוסים"

 המנות התחלפו והסתחררו מולי  כמו הרוח בעוד הערב ממשיך ובעוד המלצר שוכח להגיש את אחת המנות, מסתבך עם מזיגת המים ומתעכב עם הגשת תפריט הקינוחים.

 "יום הולדת שמח יקירה"  אמרתי לה בעוד קוביה קטנה של שוקולד הונחה לפניה עם נר יום הולדת בודד אחד. "למה לוקח להם כל כך הרבה זמן להביא את החשבון?" שאלה, ופניה מוארות באורו הקטן של הנר. "נמאס לי כבר ואני רוצה הבייתה".

לקחתי אותה בחזרה לביתה לאחר לא פחות מ255 דולר (מתוך זה 77 על היין) שהושארו אצל אותו מלצר מוכה יגון. כאב המלכודת של התשלום השאיר אותי חלול ודואב, כמו שאפשר להיות רק בעיר הצפופה והחשוכה הזאת. עברנו בדרך בכיכר היפה וצפינו בשלג הנמס. "אני דיי בטוחה שזה חסות" היא אמרה.

***

A Voce בכיכר קולומבוס

לפעמים החיים לא הוגנים.  באמת, אחרת אין דרך להסביר צלחת קינוחים כזאת שמגיעה אחרי פלטת נקניקים עם חרדל, מרק ארטישוק ירושלמי, סטייק אגנוס (עם צ'יפס כמובן, אין סטייק בלי צ'יפס) מדיום רייר וטעימות מהעגל ביין ומהפסטה עם ראגו צבי במסעדה הצרפתית הכי אהובה עלי נכון להרגע באפר ווסט סייד:

עוד חוויה מיסטית שעברה עלי (מלבד הסטייק) הייתה לצפות במרתף היינות המרשים הנשקף בדרך לשירותים שממוקמים בקומת המרתף (רומנטי, נכון?).  החשבון היה גבוה  (380 דולר לשלושה חזרזירים שאוהבים אוכל (ויין) צרפתי) מה שאומר שביקורים חוזרים במקום הזה יצטרכו כנראה להישמר לארועים מיוחדים (כמו ימי חמישי, למשל).

בכל מקרה, אם נחזור לקינוח – לא הייתה לי ברירה. את המקרון הירוק נאלצתי לתת לחבר שחלק איתנו את הארוחה ולתרום עוגיה אחת לאוריאל. החיים לא הוגנים.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: Bar Boulud , ברודווי 1900 (בין רחוב 63 ל 64, מול לינקולן סנטר)

לכל עונה יש את הקסם שלה, ולחורף בניו יורק יש את פסטיבל התאטרון השנתי "מתחת לרדאר". איך היה נראה ינואר ללא הפסטיבל?  משעמם, אפור קר ורטוב. אבל כשיש את הפסטיבל איך תרצו להיות בכל מקום אחר?

המילים הפיוטיות שייכות לא לי אלא לאוסקר אוטיס, המנהל האמנותי של פסטיבל התאטרון השנתי Under The Radar. קראתי אותן בעלון שחולק בכניסה להצגה בזמן שחיכיתי שתתחיל כשהבנתי שההצגה שקראתי עליה בטיים אאוט ונראתה מעניינת היא חלק בעצם ממסורת שהחלה כבר בשנת 2005 ומטרתה לחשוף לקהל את "הדבר הבא" בתאטרונות העולמיים. במסגרת הפסטיבל השנה מוצגות לא פחות מ16 הצגות מרחבי העולם, כולל יפן, ברזיל, פולין וטורקיה (אבל לא ישראל). בין ההצגות ניתן למצוא למשל את lick but don’t swallow המתאר את חוויותיה של מלאכית המגיעה מגן עדן ומוצאת את עצמה בגוף של שחקנית פורנו וגם את Chimera שבו ג'ניפר מגלה שהיא בעצם התאומה של עצמה.

ההצגה שאנחנו ראינו נקראת Hot Pepper, Air Conditioner and the Farewell Speech של הבמאי היפני טושיקי אוקדה וכמובן כמו שניתן לצפות מכל דבר יפני היא הייתה פסיכית לגמרי. שיחתם העמוקה של העובדים הזמניים בתאגיד יפני לגבי הדרך הנאותה לבחור מקום למסיבת הפרידה מקולגה שלהם התעלתה רק על ידי נאום הפרידה של הקולדה העוזבת עצמה שכלל סיפור מרגש על הדרך שבה בטעות היא דרכה על חרק בדרכה החוצה מהבית ליומה האחרון בעבודה.

 העובדה שהשחקנים מדברים ביפנית, יחד עם המוזיקה המלווה את ההצגה ותנועותיהם החינניות / OCDידיות של השחקנים העצימה את ההרגשה שאני צופה בבלט ולא בהצגת תאטרון. זאת בהחלט הייתה חוויה מאוד מיוחדת ובמיוחד מעניין אותי לגלות למה חבורת היפנים שישבה לידי פרצה בצחוק בחלקים מסוימים שלא נראה היה שסופרה בהן בדיחה…

אחרי ההצגה רצינו להמשיך עם ההרגשה היפנית ולכן צעדנו למסעדת aburiya kinnosuke שתוארה במדריך המישלן כמסעדה בעל אופי של איזקאיה (בר יפני שמגיש גם אוכל). המסדרון החשוך בכניסה כבר נתן לנו הרגשה טובה לגבי המקום שהמשיכה בתפריט הסאקה הרחב ובתפריט האוכל הרחב אף יותר.

חלקנו מגש סשימי לבחירת השף שהיה מצוין, המשכנו בסטייק וואגיו שהוגש על גוש מלח ענק וקינחנו בהוט פוט של אורז עם פטריות שחומם מעל להבת נר במשך ארבעים דקות. זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד אבל כל מנה הזכירה טעמים נשכחים מיפן והיפנים השיכורים שישבו מסביבנו גרמו לנו לכמה רגעים להאמין שאנחנו יושבים לארוחת ערב בטוקיו ולא בניו יורק. בטוח נחזור כדי לטעום עוד מנות מהתפריט העשיר ולנסות סוגי סאקה נוספים. החשבון הסתכם ב 260 דולר (מתוכם 122 דולר על שני בקבוקי סאקה). מחיר לא זול לשלם עבור 3 מנות שחלקנו בין שנינו, אבל בהחלט יותר זול מכרטיס טיסה לטוקיו…

שורה תחתונה: טעים.

לקריאה נוספת:

פסטיבל התאטרון Under The Radar

Aburiya Kinnosuke, 213 East 45h street (בין השדירה השנייה לשדירה השלישית)