לא יודעת אם אנתוני בורדיין הוא טבח טוב, אבל מה שבטוח – הוא מספר סיפורים מאוד מעניינים. אוריאל ואני התמכרנו לאחרונה לתוכנית החדשה שלו שמופקת על ידי CNN ונקראת Parts Unknown. בגדול, טוני עושה את מה שהוא עושה ממילא, כלומר, משתכר וזולל אוכל, אבל הפעם הוא עושה את זה במקומות נידחים במיוחד בעולם (כמו קולומביה, רוסיה, האמזונס ודטרויט).
הבעייה היחידה עם התוכנית היא שהיא עושה אותי רעבה. ומסוקרנת. ככה שעכשיו אני גם רוצה ליסוע לפרו לחופשה (בניגוד לדעתו של אוריאל שרוצה ליסוע למקום שיש בו תרבות וסיביליצזיה, כלומר, אירופה). וגם רעבה.
…וכך יצא שמצאנו את עצמנו ביום שישי בערב במסעדה פרוויאנית.
המטבח הפרוויאני מאוד מעניין בגלל שהוא משתמש בחומרי גלם מקומים וייחודים לפרו וניזון מהשפעות אינקה, ספרדיות, סיניות, וגם אירופאיות. מה שזה אומר זה בעיקר שלא הבנתי חצי מהמילים בתפריט, שלזוג סנובים כמונו זאת הייתה פגיעה קשה ביותר באגו. אוריאל מייד הזמין פיסקו סאואר כדי להתאושש. הפיסקו הגיע ספק נוזל ספק קציפה, ואחרי שרחרחתי אותו בחשדנות (וגיליתי שיש בו חלבון לא מבושל) אני התאוששתי עם אופציה יותר בטוחה שכללה סנגרייה.
בתפריט עצמו יש מלא סביצ'ה (יאי!) ומנות קטנות להתחלק בהם (יאי!) ועוד המצאה שנקראת "פינת השף", שכוללת מנות זמניות וניסיוניות של השף. החלטנו להתנסות בהכל.
ראשית, התחלנו עם סביצ'ה קורבינה (סוג של דג) עם בצל וליים, שהיה קצת פיקנטי ומאוד עסיסי, וכלל אג'י רוקוטו, שגיליתי שזה סוג של פלפל. נשנשנו סלט סלק-אבוקדו, שהיה גם טעים וגם יפה, אבל אני משוחדת לגבי כל אוכל שהוא סגול ו/או וורוד.
אחרי כן הגיעו האמפנדס, שהיו ממולאים בתירס, גבינה, כוסברה ואג'י אמארילו (שגיליתי שזה סוג אחר של פלפל). היה גם צו'קלו, שזה סוג של תירס פרוויאני שמשרים אותו במים והוא הופך שקוף ונפוח) שליוה שני שיפודים של האנגר סטייק.
לפי הניסיון שלי עד כה (שכולל מסעדה פרוויאנית אחת), אם יש מילים שאתם לא מכירים בתפריט רוב הסיכויים שזה או דג או פלפל.
כיף להיות במסעדה עם אוכל מעניין ככה שהחלטנו להישאר לקינוחים. כשעיינתי בתפריט הקינוחים גיליתי שאני אוכל להגשים את חלום חיי ולאכול גלידת קינואה (חלום חיי שנוצר שתי דקות קודם לכן), תארו לעצמכם מה רבה הייתה האכזבה כשנאמר לי שאין את המנה הזאת כרגע. אבל מלבד התקלה הקטנה הזאת, ושירות קצת איטי הייתה חוויה מאוד מוצלחת.
עכשיו אחרי שביססנו שאוכל פרוויאני זה טעים, היעד הבא לחופשה יהיה לימה (או צרפת, הדיונים בנושא עדיין נמשכים).
השורה התחתונה: 98 דולר (אחרי מס, לפני טיפ) (מתוך זה רק 22 על דרינקים). לא זול, אבל לא מאוד יקר.
כבר מגיל צעיר ידעתי שמה שאני רוצה להיות כשאגדל זה דיקטטורית. עשיתי צעד ראשון בכיוון לפני כמה שנים כשהתחתנתי מה שאיפשר לי לתרגל את כישורי המנהיגות-ללא-חת על צבא של איש אחד(ושני חתולים) ולכן חשתי מוכנה לגמרי לעלות שלב ולפקח (באופן זמני) על קבוצה של ארבעה אנשים נוספים, שהסכימו לחרף נפשם לבוא איתי לטעום אוכל אסייאתי בקווינס, ועוד ברחבת האוכל של קניון חשוד במיוחד.
הסיבה שרציתי ללכת לשם היא כדי להרגיש קרובה יותר (ולו מבחינה רוחנית-קולינרית) למורי ורבי, הלו הוא קים ג'ונג איל. מכיוון שאין לי עדיין ויזה לבקר בצפון קוריאה, ביקור בקניון אסייאתי בקווינס שיש בו אך ורק דוכנים אסייאתים (שלא לדבר על אך ורק תפריטים בשפות זרות ברובם) הוא קרוב מספיק.
הקבוצה שלנו נפגשה בבוקר יום ראשון בטיימס סקוור, ואחרי שלושה הקשבים ומסדר קצר לקחנו את רכבת הסאבווי מספר שבע לכיוון קווינס. בדרך תידרכתי את נתיניי חבריי לגבי המטרה הראשונה שלנו: תפיסת שולחן ואחזקתו.
לאחר שהמשימה הראשונה התבצעה בהצלחה (ואחרי שמנעתי מיותר משני אנשים ללכת בו זמנית לשירותים כדי שבכל רגע נתון נישאר לפחות ארבעה אנשים להגן את השולחן) חילקתי לכולם את דפי העבודה שעליהם האומללים הצוות התבקש למלא חוות דעת על כל אחת מהמנות שהזמנו. אחד אחד נשלחו הקורבנות נציגים לבחור מנה ולהביאה לשולחן.
זה אפילו יותר מפחיד מקרוב
מכיוון שאני מנהלת דיקטטורה נאורה אני שמחה לחלוק איתכם את דעת הקהל על כל אחת מהמנות שאכלנו.
אחד הכללים הבסיסים בניהול דיקטטורה גורס שאם העם עובד קשה, אין לו זמן להתלונן
אז מה אכלנו?
דאמפלינג מדוכן #25 (5 דולר לשמונה חתיכות)
אהבנו!
"נחמד, קצת מימי, לא מלהיב, יותר טעים עם סויה. מגיע עם כרוב שילך טוב עם פלאפל"(ארז)
"לא רק שטעים, גם מרגיש טרי מאוד, הבצל הירוק גם מוסיף. למה זה special fish? " (שירה)
"קצת חסר טעם" (אהד)
"תצילו אותי" (אוריאל)
כדורי תמנון ברוטב טריאקי מדוכן #26 (5 דולר לשש חתיכות)
לא אהבנו!
"לא מוצלח, יותר מידי רטבים ומיונז" (אהד)
"אמריקאי, נראה טוב אבל יותר מידי מלא במיונז" (ארז)
"לא טעים ולא קריספי" (אני)
"תיבול היתר מנסה לפצות על חוסר הטעם, דיסוננס חזק בין המראה לבין התחושה" (שירה)
"אני כנראה נענש על חטאים מהגלגול הקודם שלי. הייתי משהו ממש רע, כמו סוחר עבדים או אולי אפילו איש דת" (אוריאל)
טארו קייקס מדוכן #27 (3.5 דולר ל12 חתיכות)
ככה ככה
"מלא שום וקמחי" (שירה)
"מטוגן עמוק, תפו"א שכזה, לא משהו" (ארז)
"העוגות מעולות, הרוטב יותר. שום!!" (מיקי)
"קמחי" (אני)
"אני זונח את כל התקוות בכניסה למקום הזה" (אוריאל)
תה Honey Green עם בזיליקום ותה ליצ'י מדוכן בלתי ידוע (3 / 4 דולר)
נרשמה התלהבות.
"התחושה הראשונה היא "התה הזה קר, צריך לחמם אותו שוב" אבל כשמתגברים על המחסום, איזה כיף! אפילו שלא כל שלוק הצליח למשוך זרעי בזיליקום הארומה הייתה עשירה. זה תה קר בטעם משודרג. התה ליצ'י ממש אבל ממש מרגיש כמו מיץ בטעם ליצ'י" (שירה)
"התה בזיקליקום מעולה, התה ליצ'י נחמד" (מיקי)
"טעים בצורה מפתיעה" (אני)
"למה גם בתה יש ירקות" (אוריאל)
תבשיל (?) ירקות ופטריות מדוכן#3 – 16 דולר (וחמש דולר פיקדון על הכלי שמקבלים בחזרה)
הדיעות מעורבות
"יש לזה טעם לוואי סיני מגעיל" (אני)
"נחמד אבל לא מלהיב" (ארז)
"נראה ממש טוב והירקות במרקם נעים" (מיקי)
הכל כל כך אבל ממש טעים, הרוטב החמצמץ והמרענן ממש עושה הכל" (שירה, אופטימית כתמיד)
"מעולה" (אהד, מנומס כרגיל)
"כואבת לי הבטן" (אוריאל)
Hand pulled noodles מדוכן #11 (6 דולר)
נרשמו תהיות לגבי התבלינים
"צורת ההכנה מדהימה, הנודלס מוצלח, הבשר נחמד אבל יותר מידי קינמון" (אהד)
"מאוד טעים, אטריות מעולות ותיבול משובח. היה קינמון במשהו סציפי במרק אבל בעדינות ולא הרס לי. יש איזה תבלין מזרחי – בהרט? חוויאג'?" (ארז בדרך המשי).
"האם אני מרגישה אניס בפנים? אוי. חבל. גם אם זה כמון זה הורס לי. הבשר עסיסי! אני מרגישה שאם לא היה מפריע לי הטעם הייתי מוצאת את המנה הזאת מוצלחת" (שירה, אם רק לא היה מפריע לה הטעם).
Soup Dumplings דוכן #2 (חמש דולר לשש חתיכות + 5 דולר פיקדון)
חביב הקהל
"נוםנוםנוםנום" (מיקי, מאבד יכולת וורבלית בשלב הזה)
"בסדר אבל שומני" (אני, מאבדת סבלנות)
"טעים אבל פחות מהזה שהיה בבמסעדה ההיא. נו, את יודעת, צייני אבל שאכלתי במקצועיות ושירה אכלה בחינניות" (ארז. המסעדה ההיא היא זאת)
"איזה כיף!!" (שירה)
תבשיל (?) פירות ים מוקפץ דוכן #16- 25דולר
יוקרתי אבל חריף. יש הפתעה בקדמת התמונה.
"חריף לי!" (אני)
"חריף לי, אני עולה באש!" (שירה)
"חריף אבל טעים" (מיקי)
"טעים מאוד וחריף" (ארז)
"אפילו הנפש השחורה שלי פחות חריפה מזה" (אוריאל)
היו לי עוד תכנונים לאכול צפרדעים ושאר מזיקים אבל מנהיג קשוב יודע מתי נתיניו סבלו נהנו מספיק. חזרנו הבייתה עיפים אך שבעים ומרוצים. כשהגעתי הבייתה החזקתי בידי את תמונתו של המנהיג הדגול ולחשתי לו שעוד אשוב.
השורה התחתונה: יצא סה"כ 72 דולר לששה אנשים הרפתקנים (12 דולר לראש, לא רע!) אבל עלול לצאת יותר יקר בטווח הרחוק עם עלות נוספת של טיפולים פסיכולוגים עמוקים לאוריאל. היה כיף ומאוד חוויתי, אבל לא נראה לי שאני חוזרת לשם בזמן הקרוב.
זה הקניון, אם יתחשק לכם לבקר – ממש ביציאה של תחנת 7 ברחוב מיין בפלאשינג.
אוריאל ואני התחלנו להתכונן לשקיעת התרבות המערבית הבלתי נמנעת, שאת סממניה (כגון עלייה באחוזי האבטלה ויוקר המחייה, פריחתם של אייקוני תרבות כגון הקרדשיאנס, וכמובן העובדה שלא תהיה עוד עונה למד מן) ניתן להרגיש בכל תחום בחיינו. מכיוון שידוע שהאימפריה העולמית הבאה תהיה סינית החלטנו להתחיל להתכונן על ידי אכילת אוכל סיני אותנטי על אף שאין לנו חיבה רבה אליו (בעקבות ביקורים רבים בסין ובהונג קונג וכמובן גם אחרי תקרית המסריחול).
אין מקום כדוגמת פלאשינג קווינס על מנת להדגים את שקיעתה של תרבות המערב. המבנים הדומננטים בקו הרקיע הם עיגול היוניספיר ושרידים חלודים של תהילת עבר, הלא הם מבני התצפית וסוכת העתיד שנבנו עבור היריד העולמי שהתקיים בניו יורק בשנת 1964. היה מספר עצום של מבקרים ביריד (למעלה מ 50 מליון), והוצגו בו מיני חידושים טכנולוגים שערוריתיים כגון מחשב, מדרגות נעות והפרמיירה של המתקן "זה עולם קטן" של דיסני. יריד זה אגב היה האחרון שנערך במדינת ניו יורק וסגירתו לוותה בשערוריות פיננסיות. כיום כל מה שנשאר זה קצת מבנים מחלידים, דגם מוקטן של העיר ניו יורק והרבה אקוודורים שעושים על האש.
(הדגם הקטן של ניו יורק המכונה גם "חיקוי עלוב של מיני ישראל" עורר בי התרגשות רבה, יתכן שזה בשל חיבתי העזה למפות, לניו יורק, או סתם בשל הנרקיסיסטיות ביכולת שאני מפגינה במציאת שדות תעופה ושלל בניינים על מפה תלת מימדית של העיר ניו יורק. אוריאל התחמק מהסיור כי הוא הצליח לשכנע את אמא שלי שיהיה כיף ללכת לשם, ושהכול כמובן נורא היסטורי ומעניין). (אמא שלי, אגב, דווקא מאוד התרשמה מהיכולת שלי לאתר את כל שדות התעופה בחיקוי העלוב של מיני ישראל).
משם, המשכנו לרחוב מיין בפלאשינג. הסינים אפילו לא מעמידים פנים שהם מנסים ורוב השלטים ברחובות כתובים בסינית. מזל שסיריוס איטס בדרך כלל כוללים את התמונה של חזית המסעדה שהם כותבים עליה. במקרה הזה, שמנו פעמנו לנאן שיאנג שיו לונג באו, שהייתה אמורה להיות מקדש של אוהבי סופ דאמפלינג.
סופ דאמפלינג הם כמו דאמפלינג רגילים, אבל בגלל שיש בהן קצת בשר ג'לטין (דרך נחמדה להגיד רגל קרושה) שנמס תוך כדי תהליך האידוי, מתקיים רושם שיש בתוך הדאמפלינג גם מילוי וגם מרק. כשהייתי סופ דאמפלינגית מתחילה הייתי דוקרת עם המקל את הדאמפלינג, משפריצה מרק לכל עבר (כולל בדרך כלל על החולצה שלי), שופכת אותו לכף ושותה אותו (או את מה שנשאר ממנו). אחרי שהייתי בסינגפור עם ניק, הוא הסביר לי שאפשר גם לשים את הדאמפלינג בשלמותו בתוף הכף, לנגוס בחלק העליון שלו, לשאוב את כל המרק ואחרי כן לאכול בתאבון את מה שנשאר. כשניסיתי את זה לראשונה למדתי שלא משנה מה הטכניקה שבה משתמשים, רצוי לחכות לפחות חמש דקות אחרי שהדאמפלינג הגיעו לשולחן אחרת מסתכנים בשפריץ מרקי לוהט במיוחד (שבסוף, כמובן שמוצא את עצמו על המכנסיים בכל מקרה).
וזה קשה, כי מכינים שם את הדאמפלינג במקום ולפי הזמנה מה שאומר שלוקח בדרך כלל לפחות רבע שעה מרגע ההזמנה עד שהם מגיעים לשולחן. בזמן הזה ניתן כמובן להנות משאר האוכל. יוצאת דופן במיוחד הייתה מנת אטריות האודון שנגחאי שהיו עבות ומתובלות במה שהכי מזוהה אצלי כ"טעים" במטבח הסיני. לא צוין בתפריט אגב עם איזה בשר מגיעה המנה הזאת, מה שכמובן אומר שהיא הגיעה עם בשר "מסתורין". במספר הביקורים שלי במקום יצא לי גם לטעום מנת פתיחה של טופו עם ירקות (הירקות היו אגב הקישוטי פטוזיליה על הטופו) ומרק אטריות עם ירקות, שהיה כל כך חסר טעם שכמובן מייד זללתי את כולו בהנאה.
בגזרת ההשתפרות, למדנו סוף כל סוף שכלל האצבע הנכון להזמנת כמות מנות במסעדות סיניות הוא כמספר הסועדים (ומקסימום עוד אחת, אם האחת הזאת היא דאמפלינגס) וככה נחסכת מאיתנו צעדת הבושה של ההיגררות עם השאריות בחזרה הבייתה, או מבטי הבוז של המלצריות.(מבטי הבוז של המלצריות יגיעו בכל אופן בלי קשר למה שהזמנתם או כמה אכלתם. אל תשכחו לרגע שהמלצרית שמשרתת אותכם עלולה להיות הבוסית שלכם בסדר העולמי החדש – וגם היא יודעת את זה).
בגזרת העוד יותר השתפרות עברנו למקום אחר עבור הקינוחים. אני בהחלט מחכה לרגע שבו הסינים ישתלטו על העולם (אוריאל כבר התחיל ללמוד סינית ובינתיים יודע את המילים הכי שימושיות בשפה) ("מלצר" ו-"יין אורז"), לעבודת פרך של שמונה עשרה שעות (סוף סוף לא אהיה היחידה במשרד בשבע בערב), ואדום זה צבע שנורא מחמיא לי – אבל באמת שאני לא מחכה לעולם שיש בו רק קינוחים סיניים.
אלא אם כן הסינים יישמו את השיטה שקיימת בקווינס, קרי, מיקור חוץ של גזרת הקינוחים למאפיות קוריאניות בסגנון צרפתי, שם ניתן לרייר על פני כל שורת הקינוחים הארוכה, לבחור בעצמך מאיזה מאפה פריך לקבל צרבת ולסיום גם לשתות באבל-תי, או סתם מיץ תפוח אדמה.
אוף, וכמה שהכל זול. הדאמפלינגיה עולה בממוצע בין 10 ל 15 דולר לאדם (תלוי כמה מתחזרים וכמה עוד מנות מזמינים מתעדים לקחת הבייתה), ולא משנה שהקינוחים עולים בערך אותו דבר – זה לגמרי שווה את זה.
אני מחפשת ארבעה מתנדבים לבוא איתי לסיבוב טעימות של דוכנים סינים אותנטיים בפוד קורט של הקניון בקווינס ביום שבת ה 14 ביוני. המתנדבים צריכים להיות אמיצים, אוכלי-כל, מוכנים לקום מוקדם בבוקר וליסוע לקווינס והכי חשוב – לשים את חייהם בכפיי, להישבע לי אמונים ולהבטיח לציית לכל פקודותיי.
בשנה האחרונה אני לאט לאט מתחזקת במעבר לצמחונות. אני ממעיטה באכילת בשר, עברתי לשתות חלב שקדים, אני צופה בהרבה סרטים דוקומנטרים שמהללים את יתרונות הצמחונות והכי חשוב אני כמובן מרגישה עליונות מוסרית על פני כל שאר האנשים סביבי. בגלל זה הרגשתי לגמרי מוכנה למעבר לשלב הבא שכלל התנסות באכילת אוכל טבעוני. זה, והעבודה שג'ואי (שהוא חבר טוב וגם רווק מבוקש) הפליא בתיאוריו על הצ'יזבורגר הכי טוב בעיר, ושכח לציין שהוא כמובן מתכוון לצ'יזבורגר טבעוני לחלוטין.
אז ברוח העליונות המוסרית החדשה שלי שמתי פעמיי לפיס-פוד קפה, שהשם של המקום כבר היה אמור להיות סימן האזהרה הראשון. ושזה לא שלא היו סימני אזהרה נוספים. כמו למשל שכל מי שנכנס למסעדה החזיק בידו שטיח יוגה ו/או נעל סנדלי שורש או שבתפריט המשקאות היו שלל מיצי צנון-בטטה-תפוח, גי'נגר סחוטרי ובירה לא אלכוהולית. אבל התעלמתי מכל סימני האזהרה ובגאווה הזמנתי לעצמי מנת צ'יזבורגר עסיסי.
רק בביס הראשון הבנתי אמת טהורה שאוריאל הבין כבר ממזמן – שהדבר היחידי שיותר גרוע מהיומרנות של טבעונים זה האוכל שלהם.
הצ'יזבורגר הזה לא התיימר אפילו להראות כמו צ'יזבורגר. קיבלתי פוקצ'ה שבמרכזה היו צמיג שטוח ועיסת נייר, כשאת כל העסק הזה ניסו להסוות ללא הצלחה שלל ירקות ורטבים (ונבטוטים).
אז תגידו שזה כריך ירקות עם צמיג, למה לקרוא לזה צ'יזבורגר?
זאת אמת ידועה שטיבו של הצ'יזבורגר תלוי כמובן גם בטיב מנת הצ'יפס שמלוה אותו. אז בואו נדבר רגע על הצ'יפס. על אף שלתפוחי אדמה יש יותר כרומוזונים מלבני אדם, זה עדיין ככל הידוע לי צמח ולא חיה. אז למה אי אפשר פשוט לטגן אותם ולהגיש לשולחן מנת צ'יפס נורמלית, ללוות את ה"צ'יזבורגר" ? למה טבעוניים חייבים להטביע כל מנה בני'גוס המעיק שלהם? (ובנבטוטים?). לא היה צ'יפס בתפריט. מה שאכלנו במקום היה צ'יפס חומוס.
חומוס.
צ'יפס קקי…ונבטוטים.
אחת התיאוריות שלי היא שלטבעוניים נדפק חוש הטעם מעודף צדקנות, אבל אוריאל דווקא חושב שזה בדיוק ההפך – שרק אנשים שחוו בילדותם התעללות על ידי מלפפון חמוץ גדלו בכלל להיות טבעונים.
יעל התחמקה באלגנטיות מהעסק הזה ונתנה חצי מה"צ'יזבורגר" שלה לליטל, שאכלה אותו עם הרבה חריף וסיכמה את החוויה במשפט:
"זה דווקא לא להקיא מזה".
(כמובן שליטל אוכלת המון חריף ולכן אין לה חוש טעם ממילא).
שגיא לעומת זאת, חשב שהיה טעים. (שגיא, רק שתדעו עושה את הפוסט דוקטורט שלו בחקר המוח ושוהה ימים שלמים במעבדה עם המון כימיקלים).
שתיתי בעצב את מיץ הצנון-בטטה-תפוח שלי וקיוויתי להתנחם בגיזרת הקינוחים. אבל מסתבר שגם סוכר עשוי מחיה,וזה מסביר למה כל הקינוחים היו עשויים מקלקר (וטחינה).
לפחות זה הגיע בלי נבטוטים
אני לגמרי מרגישה שעברתי חוויה מתקנת, חשבתי לעצמי בזמן שנשנשתי נקניקיה בלחמניה בדרך חזרה הבייתה. אני אמליץ בחום על המקום לאנשים ששוקלים להפוך להיות טבעוניים, כי רק אוכל טבעוני יכול להוציא לאנשים שטויות מהראש.
השורה התחתונה: לפחות לא היה יקר. 185 דולר (כולל טיפ ומיץ צנון-בטטה-תפוח) לחמישה אנשים מסתכם בפחות מארבעים דולר לראש.
רבים מכם חושבים שאני עושה לאוריאל רצח אופי בבלוג בגלל שאני מוציאה אותו אלכוהוליסט, מריר ופלצן ואני מודה שזו אכן טעות. אוריאל במציאות הוא אלכוהוליסט מריר פלצן וחסר אמינות. לפני כמה שנים כשטיילנו באיטליה אוריאל סיפר לי על פיצריה קסומה שמגישים בה צ'יפס כתוספת על הפיצה. מייד אורו עיניי וביקשתי שנלך לשם עוד באותו יום, אבל אוריאל היה חייב שנלך לטעום ריזוטו עם פטריות כמהין לבנות. יום אחרי כן ביקשתי שוב שנלך לפיצה עם הצ'יפס אבל במקום זה הוא לקח אותי לציד פטריות כמהין ולטיסה בכדור פורח. התחננתי בפניו שנלך לאכול פיצה עם צ'יפס, אבל עד שהגענו לשם (ביום האחרון לטיול) הפיצריה כבר הייתה סגורה. מאז, אין שבוע שבו אני לא חושבת על אותה פיצה עם צ'יפס, שהייתה כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה.
כשאפרת הייתה פה השבוע יצא המקרה ואחרי דיון ממושך של כ – 4 דקות החלטנו שאנחנו רוצות פיצה (וגם החלטנו איפה) אבל אוריאל התעקש שנבחר מסעדה שעומדת בקריטריונים הנוקשים שלו, כלומר כזאת שתנור הלבנים בה נעשה מיציקה ספציפית של לבנים ומכיל שערה משפמו של אלפונסו פררו לה מרמורה, שיש בה לפחות שלוש סוגי כמהין בתפריט (שחורות, לבנות וכמובן כמהין ירח) והכי חשוב שתקבל ביקורת טובה באתר הנחשב סיריוס איטס.
אז, קארמה היא ביץ', ויצא שבחיפושי אחרי פיצה קרובה וזולה, נתקבלתי בביקורת אוהדת כלפי פיצה עם צ'יפס, וכפיצוי על כל שנות ההמתנה גיליתי כי יש בה אפילו גם נקניקיות.
אפרת ואוריאל התקשו לעקוב אחרי שובל העשן שהשארתי אחרי בריצתי לפיצריה. וכאשר הגענו אכן מייד הזמנתי את פיצה האמריקנה המדוברת שלא איכזבה ואכן הייתה כפי שהובטח, פיצה עם צ'יפס ונקניקיות. אפילו הוגש לי בקבוק קטשופ ברוב חגיגיות.
אני לגמרי מוכנה למות בשלווה עכשיו כשגם ראיתי את ונציה וגם אכלתי פיצה עם צ'יפס. אני לא יכולה לתאר במילים את מידת ההתרגשות שלי לאכול משהו שהוא גם פיצה (ועוד סגנון נפוליטני עם שוליים תפוחים שהוא ממילא סגנון הפיצה האהוב עלי ביותר), ועוד בתוספת של צ'יפס (שזה אחר המאכלים הכי אהובים עלי ביקום), ונקניקיות!
השאלה היחידה שלי היא מאיפה הם הצליחו להשיג נקניקיות זוגלובק פה בניו יורק???
בעצם, אני כן יכולה לתאר את מידת ההתרגשות שלי. זה מרגש כמעט כמו כשההורים שלי לקחו אותי לאכול במק דיוויד באילת, ושהגישו ברד ביחד עם ההמבורגר (במקום הקולה היותר מסורתית) ושגיליתי שניתן לשפר את טעמו של ה'ציפס על ידי טבילתו בברד.
אוריאל זלל מהפיצה שלו שהגיעה (כמובן) עם כמהין ירח, וטען שזה הרוטב בין הטובים שאכל מימי חייו על פיצה. כולנו הסכמנו גם שהבצק של הפיצה לוקה בחסר בגלל שהוא לא נשאר מספיק פריך והפך להיות סמרטוטי דיי מהר אבל הרטבים היו כל כך טובים שאפשר להחליק את זה. למרות האקטים המזעזעים והשנויים במחלוקת שהיו בשולחן (אני מנפנפת בציפס תוך כדי צהלולי שמחה ואריאל מלקק חתיכת כמהין ישירות מהרגל של המלצר) , לאפרת הייתה את שלוות הנפש שאפשר למצוא רק אצל מבקרים עייפים והלומי ג'ט לג במיוחד, ואכלה את הפיצה שלה בנימוס ועם סכין וזלג.
המחיר לארוחה יצא 80 דולר לשלושה אנשים, (מתוך זה 18 על האלכוהול) ככה שזה בתחום היוקרתי לפיצריות, אבל אין מחיר על הגשמת חלום.
שיר,שהיא חברה שלי מימי האוניברסיטה, היא בדיוק כל מה שאמריקאים הם לא: היא חכמה, משכילה ואוהבת ללמוד. יצא שהיא בילתה מספר שבועות בכנסים בכל המקומות בארה"ב שידועים כבירות אקדמאיות (לאס וגאס, וטקסס) ככה שעד שהיא הגיעה לניו יורק היא הספיקה להשלים את חווית ההטמעות שלה בתרבות המקומית וביקשה שניקח אותה למסעדת ברביקיו (כי איכשהוא בטקסס התפספס לה כי הייתה עסוקה בלהרצות בכנס).
"אוקיי, אני אאתגר אותך" היא אמרה. " דבר שאני מחפשת כבר מלא ולא מוצאת זו שדרת צלעות כזו… לא מה שקוראים לו כאן pork chops, שזה צלע חזיר בתרגום האישי שלי , אלא שדרה של צלעות שצריך לחתוך, ועל כל אחת מהן יש מעט בשר. חושבת שיש לנו סיכוי למצוא כזה?"
אין כמו אתגר קולינרי עבור אוריאל, שכלל לא פחות מארבעים שניות של מחקר באינטרנט עד שמצאנו מספר מקומות פוטנציאלים והשארנו לשיר את זכות הבחירה:
האחד, מקום אותנטי וזול, אבל כזה שאין בו בהכרח מקומות ישיבה והאוכל מוגש בכלים חד פעמיים. השני, היוקרתי, אבל מעונב וגם יקר, וגם זה לא ברביקיו גו'ינט. השלישי, שהיא פשוט מסעדה נחמדה שאפשר לשבת לדבר עם עם חברים שלא ראית הרבה זמן וגם לזלול ברביקיו וגם לא יקר מידי, הלוא היא בלו סמוק.
ההחלטה לא הייתה מסובכת (כלומר, היא כן, אבל דרשתי בתקיפות ששיר תבחר באופציה השלישית ולא היה נעים לה כנראה להתווכח).
אחת הסיבות שרציתי לחזור לבלו סמוק היא העובדה שהייתי שם לפני שנתיים וזה היה כשעוד התגעגעתי לדברים ישראלים כמ קרמבו, שקדי מרק ו"על האש". (היום, אגב, אני כבר לא מתגעגעת בגלל שאת רובם ניתן למצוא בסופר ליד הבית). מה שכן, גיליתי שאין שום קשר בין העל האש שאני אוהבת לברביקיו האמריקאי. הטרמינולוגיה מטעה, אבל הברביקיו פה מתאפיין בבישול אורך ואיטי על חום נמוך, ויש בו נתחי בשר שלא רואים על המנגל ביום העצמאות כמו צלעות ובריסקט – שהם נתחים יותר סיביים ולכן דורשים בישול יותר ארוך מגריל מהיר.
בנוסף, אין להם פה נקניקיות זוגלובק.
אבל זה היה לפני שנתיים. מאז, הטעם הקולינרי שלי התפתח, וכמו שהרגלתי את עצמי לשתות קפה אמריקאי הרגלתי את עצמי גם לברביקיו המקומי אז מאוד רציתי לחזור למקום ההוא ולראות מה דעתי עליו עכשיו. ואכן, כמו שפיתחתי סיבולת ללאס וגאס, היה לי ממש נעים וכיף בבלו סמוק.
לחיי הדוקטורט!
שיר, שרצתה למצות את החוויה אמריקאית הזמינה מנה שכללה דוגמיות משלוש סוגים של צלעות(ביביי ריבס, שורטריס וספייריבס), ואני התפנקתי עם מנה של צלעות בנוסח טקסס, כי הן מגיעות שרופות ופריכות, ובמיוחד, בלי הרוטב ברביקיו המזעזע. אוריאל דבק בעקרונותיו והזמין בריסקט.
אין פה קנה מידה, אבל זה הרבה צלעות והרבה טעים
עכשיו, מילה על בריסקט. בריסקט זה חתיכה שבדרך כלל מגיעה מהחזה של הבקר ובניגוד לחזה עוף שהיא חתיכה רכה וטעימה, אצל בקר היא חתיכה קשוחה ומלאה בשריר. בגלל הסיביות של החתיכה הזאת מה שרצוי לעשות זה לברברק אותה למוות במשך שעות על גבי שעות בברברוק איטי עד שיוצא ממנה כל המיץ – או ליתר דיוק עד שהיא נעשית מיצית כמו חמאה.
אחרי ההסבר לעיל, החיוך של אוריאל יותר מובן
הם עושים את כל זה לא רע שם בבלו סמוק. יכול להיות שזה לא המקום הכי אותנטי בעולם (בכל זאת, אנחנו לא בטקסס) אבל זאת אופציה נחמדה אם אתם רוצים לשתות בירה, לנשנש צלעות ולפגוש חבירים ותיקים.
בהצלחה בדוקטורט שיר!
השורה התחתונה: 146 דולר לשלושה אנשים, כולל מס. (מתוך זה רק 24 דולר על בירות). לא מאוד זול, אבל המחיר כלל ראשונות, שפע בשר, שלל תוספות וגם עוד קינוח, ככה שעדיין יוצא דיי משתלם.
השעה כבר אחרי חצות אבל אוריאל הבטיח שיכתוב פוסט על המסעדה הסינית מהיום (הקהל דרש), ככה שהביקורת להלן נכתבה תוך כדי חריקת שיניים ומבטים מלאים פחד, קחו את זה בחשבון כשתקראו את פוסט האורח הבא של אוריאל.
***
״12 זה מאוחר מדי״ – אמרתי והוספתי ״נגיע לשם לקראת 13:00, ויהיה תור נוראי, את לא זוכרת איך זה?״
אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה Circa 2012
״ אולי יהיה שלג ואף אחד לא יבוא״ היא הגיבה, ואני נתתי לה מבט של חוסר אמונה מהול בבוז.
״טוב, מאוחר מדי – כבר קבעתי״ היא הגיבה בעצבנות. ״ואי אפשר לשנות? אי אפשר להפגש לפני כן?״, והפרינססה הניפה את ידה כדי לסמן לי שזמן הטיעונים שלי פסק והוד מעלתה כבר החליטה את דעתה.
הסיפור הזה מתחיל כשנודע לנו שאווה, חברה טובה של ההורים של הפרינססה, באה לניו יורק לתקופה – וכמובן רצינו לארח אותה ולצאת אתה למסעדה. כשהפרינססה שאלה איזה סוג אוכל בא לה, אווה ענתה שהיא מעוניינת באוכל סיני. מאוכל סיני תם החליטה שהולכים לאכול דים סאם, ואיזה מקום יותר מתאים לקחת מבקר לאכול דים סאם מאשר Nom Wah tea parlor הדימסאמייה הראשונה בניו יורק שכבר אוזכרה בזה הבלוג. הבעיה היא שהפרינססה לא מרגישה רעבה לפני שעות הצהריים, ודים סאם זה מאכל למשכימי קום (שרוצים לאכול ב-11, לא 1), במיוחד בסופי שבוע. אחרת כשמגיעים למקומות הפופולריים (The Golden Unicorn,Nom Wah tea-parlor, וכו׳) יש תורים מטורפים (כמו שאפשר לראות בתמונה לעיל). אני ידעתי שזה ייגמר בטרגדיה. אני ידעתי שזה ייגמר ברע. הצדק בער בעצמותיי ובכל מעודי רציתי לצעוק בשערי העיר כנביא זעם ״צריך לבוא יותר מוקדם!״. אבל מה לעשות, הפרינססה כבר הניפה את ידה.
וכך היה, הגענו לסמטה של הדימסאמייה (שהייתה פעם סמטת פשע ידועה שהמאפייה היתה מסדרת שם מארבים), וראינו עשרות אנשים רעבים מתהלכים כמו זומבים מסביב לכניסה מחכים לתורם להכנס ולחוות קצת חום ואוכל וזכרון של מה זה להיות בן אדם (שוכחים את זה מהר מאוד בקור הניו יורקי כשמחכים בתור). כשהודעתי שההמתנה המשוערת היא לפחות 40 דקות (ולאחר שסיננתי ״אמרתי לך״ בצדקנות יתרה, וקיבלתי גילגול עיניים ומבט מלא שנאה) ייאוש כבד עבר על המחנה, והכנופייה הרעבה הקטנה שלנו צעקה אל מרום אלוהי האוכל בשביל ישועה, וזו הישועה אכן הגיעה כשנזכרתי כשקראתי לא מזמן ב-Serious eats על מסעדה לא רחוקה משם שעברנו אותה בדרך שנקראת Shanghai 456. בימים כתיקונן אין סיכוי שהפרינססה היתה מסכימה כי: 1. זו היתה הצעה שלי 2. כי זה משהו חדש ולא עברנו מסע שכנועים מפרך 3. כי זה הצעה שלי ו-4. כי זה לא היה משהו שבמקרה היה גם רעיון שלה בוזמנית. אבל הקור היה כבד, ואווה כבר נראתה חיוורת – אז בלית ברירה היא הסכימה עם מבט סקפטי (עוד באירופה) והפעמנו אל המסעדה.
בכניסה הפרינססה היתה סקפטית ״לא נראה לי שיהיה כאן דים סאם היא סיננה״, ואני דווקא הייתי אופטימי – בכניסה היה קן גדול של פסלי חתולים בסגנון יפני, ופסל קריסטל מהודר של בוק צ׳וי. ואיך באמת אפשר להתווכח עם חתולים ופסל מהודר של בוק צ׳וי?! ויותר מזה, איך אפשר להתווכח עם זה שחם, אין תור, והפרינססה מוכנה לאוכל ביום רגיל אוכל סיני כל כך שומני ומגעיל שההומלסים האניני טעם של ה-UWS לא היו מוכנים להתקרב אליו.
פסל מהודר של חתול
פסל מהודר לא פחות של בוקצ'וי
כשפתחנו את התפריט ישר בישרתי ״את רואה? כן יש כאן דים סאם!״ ובתגובה העיניים של הפרינססה זזו כל כך אחורה אל תוך ראשה שאני די בטוח שהיא יכלה לתצפת אל תוך האמיגדלה של עצמה. וישר הפרינססה הזמינה שלל דים סאמים כמנות פתיחה לפני שנזמין את האוכל האמיתי. ואם כאן היינו מפסיקים, אזי היינו יוצאים מהמסעדה שבעים ומרוצים. אבל לא, מכיוון שתפריט הדים סאם היה די מינימלי – לא האמנו ששלוש המנות שהזמנו (באו מאודה עם ירקות, Soup dumplings ובאו מאודה/מטוגן עם בשר חזיר) באמת יביאו אותנו על סיפוקנו. התפריט עזר לנו בזה שהוא סימן איזה מנות הניו יורק טיימס אהב (ובכך ניתב אותנו הרחק ממנות אותנטיות שהחך המערבי שלנו לא היה מעריך) ואחרי התלבטות בין צלופחים לבין כתף חזיר החלטתי על כתף חזיר (הצלופח לא נראה כמו צלופח יפני ידידותי, ואני לא סומך על סינים לא בטריות ולא בהיגיינה של דברים מהים) ואווה החליטה על ברווז קריספי. לא הייתי בטוח שזה מספיק אוכל אז הזמנתי מנת צד של rice cakes עם שרימפס ועוף. שיהיה. הזכרתי כבר שיכלנו לשבוע רק מהדים סאם?
אז איך היה? ה-soup dumplings התלוו בחומץ אורז שחור והיו מהטובים שאכלתי (וכאות הערכה אני פיזרתי מרק על הרצפה ועל הג׳ינס והפרינססה סימנה טריטוריית מרק על הסוודר ועל הג׳ינס שלה כמו כן). הדים סאם המאודה עם הירקות היה ככה-ככה (בעגה המקצועית של מבקרי המזון היו קוראים לזה ״מעפן״. אבל זה בלוג פופולרי לאנשים פשוטים, וחבל להכניס לכאן מינוחים טכניים), והדים סאם המטוגן עם החזיר היה מצוין כמו שרק משהו שמטוגן יכול להיות. כבר אמרתי שכאן הכל היה יכול להסתיים ?
זה לבד היה יכול להיות מספיק, כבר אמרנו?
החזיר הגיע עם רוטב מתקתק נהדר וכולו היה נימוך ומתפרק, והברווז היה קריספי אך לח וטעים והתלווה לו רוטב עשיר ושחור וטעים – אבל ההפתעה הגדולה היו ה-rice cakes שהיו מן פסטה מוזרה כזאת שעשוייה מאורז והיה לה מרקם וטעם ממש טעימים. היה כאן כמות אוכל שבקלות היתה מאכילה 4-5 אנשים, אז לא ממש סיימנו חלק נכבד ממנו (היינו צריכים להפסיק בדים סאם. משהו היה צריך לחשוב על זה קודם כדי שיוכל היה להגיד ״אמרתי לכם״. לפעמים אין צדק ביקום).
לא היינו בטוחים שהיה מספיק, אז הזמנו עוד כמה מנות ליתר ביטחון
מכיוון שהאוכל היה טעים, ואנחנו באים ממורשת פולנית גאה (ולכן לא רוצים לבייש את הפירמה ליד חברה של ההורים של תם) ולא נאה לזרוק אוכל, לקחתי את שארית האוכל אתנו (אני רוצה להזכיר שבטירונות היה לי פטור ממשאות כבדים מעל חמש קילו – ואני חושב שעם המעיל שלי היה כאן עילה לקבילה). החתולים נפנפו לנו לשלום בלעג על השקית אוכל הגדולה, והפסל המהודר של הבוק צ׳וי נזף בנו על הפרת הדיאטה וחוסר אכילת הירקות. מכיוון שהמשכנו אח״כ למוזיאון, לא באמת יכלנו לקחת אתנו את זה הביתה. ולכן התחלתי לחפש בצ׳יינה טאון הומלסים כדי לתת להם את האוכל. ודווקא שצריך אותם, לא מוצאים אותם. זה לא תמיד נכון? אף פעם אין הומלסים שצריך אותם? (לפעמים אין צדק ביקום) – ולכן הייתי צריך לסחוב את האוכל אתי כברת דרך (תוך נזק בלתי הפיך לגב שלי). לא נספר מה עשינו אתו בסוף (כדי לא לבייש את הפירמה). סה״כ למרות ששום דבר לא התנהל לפי התכנית, היה כיף וטעים. הפרינססה תקעה בי מבט של זעם, כי הרי זה בטח אשמתי.
***
השורה התחתונה: טעים! ונדיר ששנינו מסכימים על זה במסעדה סינית. זה, והעובדה שאין תור ישר הופכים את המקום לפייבוריט החדש. ארוחה לשלושה אנשים (עם אוכל שמספיק לחמישה) עלה 75 דולר – כולל מס וטיפ.
החורף הגיע למחוזותינו ואיתו עלייה בכמות האומללות של אוריאל, במיוחד לאור העובדה שהוא לקה בצינון קל. מכיוון שכולכם תקועים בבית בשלג החלטתי להראות לכם שיכול להיות יותר גרוע, עם פוסט אורח חדש של אוריאל.
***
במחזה ריצ׳ארד השלישי של שייקספיר עומד ריצ׳ארד הגיבן ואומר ״Now is the winter of our discontent״, החורף של חוסר המרוצות – כלומר סוף עידן הלא מרוצים. נחמד לו. [ספויילר אלרט] בגלל זה הורגים את המניאק בסוף המחזה. כאן בניו יורק זה לא עובד ככה : כאן חורף זה בשביל אומללות, ואין מומחה באומללות כמוני. חינוך פולני, מרירות כועסת ושכיחה, ומזל אסטרולוגי ״נעכס״ הפכו אותי לאנין טעם בכל מה שקשור בסבל. וכאן עם השלג והקור, עם האוויר היבש שהורג את האור ואת האף, ההסקה שהופכת את הבית לסאונה, הבוץ והעצים נטולי העלים? זה העונה של העם שלי.
ולכן שהפרינססה העירה אותי משנת הישרים שלי ביום שבת קר ואפור, ידעתי שאת היום אבלה בקיטורים, טרוניות, וסבל. אך הפרינססה עם האנרגיה הסאדיסטית שלה, ראתה לנכון גם את הפינה הקטנה והעצמאית שעוד נותרה לי להרוס.
התחלנו את היום שלנו במסע ל-New York Reliquary museum שנמצא 15 דקות הליכה מהתחנה הקרובה לו של הסאבוואי (כי זה בברוקלין), מה שהייתי בטוח שיעשה לי כוויות קור וסוף סוף אולי יקטעו לי בוהן, אבל לא- השמש יצאה ונהיה נעים.
ה-Reliquary museum זה מוזיאון הפיצ׳עפקס והשמונצלך של ניו יורק. כל פעם יש שם תערוכות על נושאים בהיסטוריה של ניו יורק שמודגמים באמצעות מזכרות שאנשים עם טעם פעם זרקו לזבל. התערוכה שאנחנו ראינו היתה על הקלאסיקה של הבישול האמריקאי – ה-donut (הסופגניה הזאת שהעם השמן והמטומטם הזה אוכל כל הזמן). למדנו על ההסטוריה של הסופגניה במלחמות העולם כאוכל לעידוד החיילים, למדנו על התיעוש והמעבר מהכנה ביד למכונות, ועד לרשתות כגון Dunkin Donuts. כמו כן ראינו פוסטרים על איך ליידי אמורה לאכול את הסופגניה – והשיא: איך להרזות עם דיאטת 6 דונטים ליום. זה שבר את רוחי לגמרי (ולא לפעם האחרונה באותו יום) אחרי שחצי שנה אני מנסה להרזות ע״י אכילת סיבים תזונתיים (סוודר בצלחת) ושלל ירקות חסרי טעם. זהו, הייתי צריך הפוגה- צריך אוכל.
ככה ה"מוזיאון" נראה מבחוץ, שזה כבר מעורר חשד
שמונצלך א'
שמונצלך ב'
…וגם דברים שקשורים לדונאטס
החלטנו ללכת למסעדה לבראנצ׳ בשם Egg שנמצאת רק עשרים דקות הליכה בכפור. וכשהגענו ראינו שיש תור ויש 14 קבוצות לפנינו. חדר ההמתנה לא היה מחומם והיה בו טמפרטורה נעימה של 12- מעלות צלסיוס (אם אתה בכלל מסוגל למצוא צלסיוס איפה שהוא). כבר התכוננתי להיפותרמיה הממשת ובאה, ואל המדרון הנעים אל עבר המוות והנה המארחת קוראת לנו כי כל ה-14 קבוצות לפנינו קפאו למוות או ברחו והשאירו אותנו הבאים בתור.
כיאה לברוקלין, זאת היתה מסעדה היפסטרית. במחוג נרשמה חריגה של לפחות 2 סטיות תקן מהמאגניבות הממוצעת במסעדה. חלק מהמאגניבות של המסעדה היתה בזה שמספקים מפה חד פעמית לשולחן וצבעי פנדה, כדי שההיפסטרים יוכלו לבטא את הנפש העדינה והאומנותית שלהם בזמן שהם מחכים שהמנות שלהם יגיעו. הפרינססה ישר עתה על הצבעים וציירה ציור שלי אוכל פואה גרה (הילדה מאוד מוכשרת ואנחנו לא מבינים למה לא לוקחים אותה לכיתת מחוננים). המסעדה כמוכן היתה בסימן הדיאטה שלי, ולכן תם אכלה לחם בריוש ממולא בגבינה ובביצה, ואני אכלתי עגבניה מטוגנת ו-ham biscuit with grits. האוכל היה בהשראת דרום ארצות הברית וז'אנר ה-comfort food (או במינוח הטכני cardiomyopathy ). כיאה לאוכל שאמור לחמם ולספק, הוא היה שומני פחממתי ובעל תחושה של בית (ושל ניחוח סטאטינים שנקח בעתיד) והתפוצצנו לגמרי.
אם מציירים ציור וצריך לרשום לידו מה ציירתם, כנראה שאתם לא מוכשרים במיוחד :-(
אחרי שהעלנו קילו נטו בשומן רווי והכנו את דרכינו להשתלבות מלאה בחברה האמריקאית דרך סכרת, החלטנו לחגוג את לימודינו על תרבות הדונאטים ע״י אכילת דונאטים. המליצו לנו על חנות דונאטים שהשתמרה בדרכה משנות ה-50 שנוסדה, ושם ישבנו ואכלנו דונאט בטעם red velvet שהיה יבש ודוחה ועוד דונאט שגם הוא היה מזעזע. עד כאן הכל בהתאם לציפיות.
תכל'ס הטעם מזכיר את דאנקין דונטס, אבל המקום עצמו יותר "אותנטי"
ואז בא השיא של היום… מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדר. יודע שבשבילי בית מרקחת זה כמו בית כנסת וחדר הרופא הוא קודש הקודשים. שמענו שליד המקום של הדונאטים יש בית מרקחת שנבנה על חורבות מועדון דיסקו ישן, ושלא שינו את המבנה. ואכן כך הדבר! ממסדרון כניסה צר לחלל ענק שפעם רקדו בו והסניפו קוקאין, ועדיין מעטר אותו כדורי דיסקו למעלה. סוף סוף אני נכנס למקדש האקמול שבאמת נראה כמו מקדש! לא רק זה, אלה שכדורי הדיסקו עודדו אותי לפצוח בסגנון הריקוד הייחודי לי – 50% דיסקו, 50% ריקודי עם ו-100% גורם לפרינססה לרצות למות. זה היתה חוויה טובה, ונראה לי כזאת שקירבה ביננו (או שקרבה את הפרינססה לקבר. לא ממש מצליח להבין את ההבדל ברוב המקרים).
ועכשיו כשאני כותב את מילים אלה יורד שלג בחוץ, ובניו יורק סופה. אין טמפרטורה נוחה בשום מקום: בבית חם ומבהיל, ובחוץ קפוא. האוכל שהכנתי לארוחת ערב מקפץ לי במעיים כמו להקת מריאצ׳י של תיקנים אשר מנגנים על מחבת לוהט תוך כדי הדלקה וכיבוי של האור (מי מלך של מטאפורות, מי?), והראש שלי דואב מהחפירות של הפרינססה על הסאבווי או שחור ופתור או משהו בסגנון ואני חושב לעצמי: כיף לסבול בניו יורק.
***
[בחזרה אלי]
אם זה קצת נחמה, גם אני סבלתי מאוד מהעריכה של הפוסט הזה.
אג – רחוב צפון 5 מספר 135, ברוקלין (עובר החודש בלוק הצידה -בדקו את הכתובת החדשה באתר). סה"כ החשבון היה 35 דולר (כולל מיסים, לא הזמנו אלכוהול) לשתי ארוחות בוקר לשני אנשים, ככה שאפילו לא יצא יקר במיוחד.
אני חושבת שזה כלל דיי ידוע שאם יש הרבה מקומיים במסעדה אז כדאי להיכנס אליה, במיוחד אם המקומיים והתפריט מאותו אזור. כלומר במסעדות איטלקיות שיש בהן איטלקים יהיה אוכל טעים, כנ"ל גם במסעדות יפניות שיש בהן יפנים וכו' (הכלל לא תקף למסעדות סיניות אגב, שבהן היחס הוא ישיר והפוך – ככל שיש יותר מקומיים, האוכל יהיה יותר דוחה). בכל מקרה, אתמול בערב חשבנו שהצלחנו כי נכנסנו למסעדה יפנית שהיו בה אך ורק יפנים. המארח של המסעדה נראה קצת פחות שמח והושיב אותנו בפינה הכי נסתרת לעין משאר הסועדים והיה צריך להשגיח כל הזמן שאוריאל לא יתגנב לשולחנות של היפנים השיכורים ושנתנהג יפה כדי לא לבייש את בעלי הבית ולגרום להם לבצע התאבדות יפנית טקסית עם מזלג קטן.
כמו שוודאי רבים מכם יודעים הייתה השבוע סופה חזקה בניו יורק ומזג האוויר קר אבל בגל החום העז של חמש המעלות שהיה אתמול העזנו לצאת מהבית. הסיבה שיצאנו מהבית אגב נקראת סוקיאקי, שנדמה לי שכבר הזכרתי פעם: זה ערימה של נתחי בשר וירקות, שמוגשת לשולחן ומתבשלת בתוך ציר סויה ועוד מיני דברים טובים. סוקיאקי זה מצוין בגלל שזה גם אוכל וגם שעשוע, בגלל שאפשר לבשל בעצמך בשולחן את הדברים לפי קצב הרעב שלך וגם מספק בדרך כלל לאוריאל תעסוקה במקום הטרדת מלצריות.
כראשונות הזמנו סשימי (שהיה טוב מאוד אבל לא מיוחד) וסלט אטריות סובה, שהסיבה היחידה שאני מזכירה אותו היא כי אוריאל טוען שזה הסובה הכי טעים שהוא אכל מעולם. כידוע לכולכם וודאי עוד מימי בית הספר היסודי, אטריות סובה עשויות מכוסמת ולכן יש להן בדרך כלל טעם דוחה נרכש. אני רכשתי בצהלה את הטעם בטיול האחרון ביפן אבל אוריאל נשבע שהוא לא יכניס ולו עוד סובה אחת לפיו. עד אתמול, כלומר. הסובה היו צ'ואי מאוד וטובלו בסלט ביחד עם עוד ירקות ורוטב חמצמץ והיוו מנת פתיח מצוינת.
הסוקיאקי היה בדיוק מה שייחלנו לו – פרוסות בשר מצוינות ברוטב מעולה. ביחד עם הסוקיאקי הגיעה לנו גם סבתא יפנית אורגינלית שגם בישלה וגם השגיחה שנאכל יפה. אני אכלתי יפה כמו ליידי יפנית באיטיות ועם כיסוי הפה, ואוריאל , במסורת יפנית ידועה קצת פחות זלל את כל האוכל כמו מלגזה. (מי שלא ראה את אוריאל אוכל סוקיאקי לא מבין את הטרגדיה שבפיטום אווזים).
זה הלפני. הקוביה הקטנה שעל הבשר היא קוביית שומן קטנה ומשמשת לשימון קערת הבישול. ג'וי!
זה האחרי. רציתי לצלם גם את סבתא אבל פחדתי ממנה.
השם של המסעדה נקרא, כמה מקורי, ניפון. זה מקורי כמו לפתוח מסעדה צרפתית ולקרוא לה פאריז, אבל סלחנו להם כי כשעזבנו את המסעדה, הבנו בדיעבד שנקלענו למקום טרנדי ומפורסם של סלבריטאים. הנה, תשפטו בעצמכם:
סלבריטאים!!
השורה התחתונה: החשבון יצא 115 דולר (לא כולל טיפ, מתוך זה 20 דולר על דרינקים). מנת סוקיאקי לשניים וסבתא יפנית אחת עולות 60 דולר, שזה דיל מצוין.
בימים של מזג אוויר אפור וסגרירי כמו אלה שיש השבוע בניו יורק, אין יותר טוב מלזלול בהנאה קערת ראמן – הלא היא הגירסה היפנית ליוך מיט לוקשן, וזה לא קשור בכלל לעובדה שהייתי ביפן שבוע שעבר, ובמהלך חמישה ימים הספקתי לאכול שמונה ארוחות ערב ו31 קינוחים.
כמו שכל סבתא מכינה יוך מיט לוקשן שונה, כך גם הראמן היפני משתנה לפי מחוז מוצאו. בגדול, מדובר על מרק שבסיסו בשר כלשהוא (בדרך כלל חזירי) מלווה באטריות, ובדרך כלל גם בשני נתחי בשר, נצרי במבוק, ביצה קשה, בצל ירוק ואצה קטנה שמשמשת בעיקר לקישוט. בקטן, ישנם הרבה סוגי ראמן ולכל אחד החביבים עליו. לאלה מכן שאוהבים מרק עשיר ושומני כדאי ללכת על ראמן מסוג טונקוצו שהציר שלו עשוי מנתחי חזיר ובמיוחד עצמות שהורתחו כל כך הרבה זמן שצבעו של המרק כמעט חלבי. לאוהבי הטעם העדין יותר כדאי ללכת על ראמן מסוג שיו או שויו – שזה מרק על בסיס מלח (ללא תבלון מיוחד) או סויה (עם תבלון סויה). יש גם מרק מיסו שזה בגדול ציר עם משחת מיסו, אבל זאת יותר וואריציה מאשר כל דבר אחר.
לאכול ראמן בטוקיו זה המקבילה היפנית לניגוב חומוס – מן מאכל עממי פופולרי שלא משנה לאיזה ראמן ג'וינט תכנסו, רוב הסיכויים שתמצאו ראמן טעים ביותר. בניו יורק, עיר שבה הנדל"ן יקר ביותר הכלל הוא אפילו עוד יותר נכון כי מסעדות לא מוצלחות לא שורדות את מבחן הזמן, אם כי ישנן לא מעט ראמאניות שהפכו להיות טרנדיות ופופולריות מאוד – והתור והקהל בהתאם. לא משנה אם המסעדה עממית או טרנדית, נדיר שהמחיר של קערת ראמן שמספיקה להשביע סועד רעב ביותר תעלה יותר מ 15 דולר (ובדרך כלל אפילו פחות).
מה שעוד נחמד באכילת קערת ראמן זה שכללי הנימוס מחייבים שאיבה קולנית של האטריות והמהדרין מוסיפים גם קולות מצמוץ ואנחות הנאה. (ככה זה לפחות בטוקיו. בניו יורק, יכול להיות שמישהו יסתכל עליכם בהבעת גועל, אבל בניו יורק כמעט תמיד מישהו מסתכל עליכם בהבעת גועל ככה שזה לא ממש משנה. מה שחשוב זה האמונה הפנימית היוקדת שאתם הצודקים והוא הטועה).
מבחינה לוגיסטית, את המקלות אחזו ביד ימין (או היד החזקה) על מנת להקל על שאיבת הטריות ושאר הדברים הטעימים המוצקים ואת הכף אחזו ביד שמאל כך שתוכלו גם לשתות את הציר הטעים בו זמנית ביחד עם האוכל. אם אתם אוחזים את המקלות ואת הכף כמו שהוסבר, הרי שהפכתם להיות ראמניים מדופלמים ואתם מוכנים לשלוח מבטים עילאים ומתנשאים אל עבר כל שאר הסועדים.
חיפוש קצר על המילים Ramen NYC יוביל אותכם לעשרות רשימות של הראמניות הטובות ביותר בניו יורק. כמו שאמרתי, אי אפשר ממש לטעות עם ראמן בניו יורק. ובכל זאת – הנה הרשימה שלי:
איפודו ראמן היא אחת הראמניות המוכרות ביותר בניו יורק ומככבת בכמעט כל רשימה שמכבדת את עצמה – והתור בהתאם. קחו בחשבון סדר גודל של לפחות שעה לחכות בתור. הסניף המקורי נמצא באיסט ווילג' ולפני מספר שבועות נפתח סניף נוסף במיד טאון ווסט. נכון לימים אלו התור בסניף החדש קצת פחות פסיכי. (אבל רק קצת). סוג הראמן שהמקום מתמחה בו הוא טונקוצו ראמן (הגירסה המעט חלבית, זוכרים?) ואחד השילובים המעניינים ביותר הוא ראמן טונקוצו עם משחת שום שהופך את המרק לעיסה שחורה, טעימה, וריחנית ביותר.
באיפודו, האווירה היא חלק מהטעם של האוכל
על טוטו ראמן כבר כתבתי פעם אבל שוב בקצרה – ראמניה מוכרת נוספת שהקטע שלה הוא שהמרק מוגש על בסיס ציר עוף.
בהידה צ'אן ראמן העניינים מסובכים משום שאפשר לבחור את דרגת השומניות של המרק (טוקיו סטייל למביני עניין, וניו יורק סטייל – גירסה פחות שומנית לניו יורקרים פסיכים) וגם את דרגת בישול האטריות – מאל דנטה עד עיסה סמיכה. גם פה ההתמחות היא מראמן מסוג טונקוצו.
וזאת רק דרגת השומניות הבינונית
את מנקוי טיי הכרתי אחרי שהלכתי להרצאה על תולדות הראמן (איי שיט יו נוט) ושהמרצה אמר שזאת הראמניה האהובה עליו ביותר בגלל שהיא לא פופולרית ולא טרנדית ודיי באווירה משפחתית, שככה לדעתו ראמניות אמורות להיות. עוד יתרון – היא ממש קרובה לאיפודו ראמן ככה שזאת הופכת להיות ברירת מחדל כשקר בחוץ ואין חשק לעמוד המון בתור. האווירה משפחתית והראמן טעים.
אפילו אמא שלי אהבה פה את הראמן
גם על מומופוקו נודל בר כבר כתבתי – וזה לא פלא לאור העובדה שדיוויד צ'אנג הוא אליל אישי שלי. תכלס זאת אחת הראמניות הראשונות בעיר שאכלתי בהן וככה בלי להתכוון הצבתי לעצמי סטנדרט גבוה להחריד.
בטאראקאווה ראמן קרה הבלתי יאומן וסיימתי לאכול את כל קערת הראמן שלי עד הסוף. יותר משזה מעיד על התאבון שלי זה מעיד על איכות הראמן במקום. האווירה פושטית כיאה למסעדת פועלים אמיתית.
ראמן בהרלם, במקום שנקרא ג'ין ראמן – ועוד בדיוק מתחת לגשר של הסאבווי, אבל יש שם ראמן קלאסי, איכותי ובעיקר מאוד טעים.
נסעתם עד להארלם והחלטתם לאכול דווקא ראמן? ברכותיי, אתם פסיכים.
אם עוד לא אכלתם ראמן אני מפצירה בכם להצטרף לעדת המעריצים. אם אכלתם ואתם מכירים מקומות נוספים טובים – אנא ידעו אותי. בכל מקרה לאחר השאיבות, האנחות והסיפוק הגדול שבסיום אכילת קערה שלמה, השענו לאחור ואמרו לבן זוגכם "אוישי דס, נה?". אם המלצר במקרה מבין יפנית, תקבלו מחיאות כפיים.
