קצת התלבטתי אם לכתוב בכלל על המקום הזה, כי כל הכיף בו שהוא סודי מאוד ואין בו תורים מטורפים (אין תורים בכלל) אבל אחרי הרהור של עוד כמה שניות נזכרתי שאין באמת קוראים לבלוג, ככה שסודיות המקום מובטחת.

מיד טאון. המקום שבו נשמות הולכות לא בדיוק למות, אלא לגסוס באיטיות בזמן שכל החשק לחיות יוצא לכם מאוזניים דרך ההליכה בינות גדודי התיירים וגדודי עובדי המשרדים – אלה נעצרים כל רגע כדי לצלם הבל כלשהוא, ואלא דוחפים לכם מרפק בצלעות בזמן שהם ממהרים לפגישה כנראה לא פחות מטופשת.

ובתוך כל זה, כניסה תמימה למראה. יש שם בקושי שלט ובקלות אפשר לחשוב שאתם עוברים ליד בניין מגורים.

אבל בפנים, איזאקאיה אמיתית כמו המיטב של טוקיו. אם כבר היא פחות מצועצעת מהסטנדרט היפני. בדרך כלל עיצוב של מקומות לא ממש מעניין אותי אבל במקרה הזה כדאי מאוד להזכיר את השקט והשלווה שנלווים לכניסה למקום. ככל שיורדים בגרם המדרגות לקומת המרתף מתחילים לשכוח את עמל היום (או את חציו, אם אתם עובדים באזור ובהפסקת צהריים). בפנים, אין ראוי יותר מפוסטרים וספרים של הרוקי מורקמי האגדי כדי להיכנס לתחושת הזן, שרק מתעצמת עם העיון בתפריט.

התפריט הוא גם ברוח הזן – לא מסובך מידי. בשעות הצהריים תקבלו מגש קטן ובו המנה שבה חשקה נפשכם, בליווי מרק מיסו מצוין וקערת חמוצים קטנה. אני אכלתי קוטסו, שזה סוג של שניצל יפני ברוטב קארי עם מצע אורז ורונן אכל קצת צלופח. ניתן למצוא בתפריט רק קלאסיקות מעודנות יפניות כגון קטסו דון (שזה חתיכות בשר חזיר מטוגנות), סובה ואודון – חמים או קרים, ראמן עם מיסו וקצת דג מקארל לקינוח.

הצלחת של רונן

הצלחת שלי

התשלום במזומן בלבד ובדרך כלל אני מקטרת על זה בטירוף, אבל לא כשכל העסק הזה עולה תשע דולר. בירה אגב, תעלה שני דולר. הרבה מאוד שבעה והרבה פחות לחוצה יצאתי בחזרה למשרד מוכנה יותר להתמודד עם המשך היום. רונן המצוין שגילה לי את הסוד הבטיח לחזור איתי לפחות אחת לשבוע. אריגטו גוזמיישטה!

השורה התחתונה: תשע דולר (בערב 12), באמת שאי אפשר לטעות.

לפרטים נוספים: מיו איזטקאיה. רחוב 35 ווסט מספר 53 (בין השדרה החמישית לשישית). המקום כל כך סודי שאין לו אפילו אתר אבל אפשר למצוא יותר פרטים בילפ.

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

קודם כל תגידו שלום לאקיקו:

האמא היפנית שמעולם לא הייתה לכם

אקיקו נולדה וגדלה ביפן להורים "פודיז". אבא שלה היה מטייל הרבה בעולם ומביא מיני מאכלים ותבלינים ממסעותיו שאותם אמא של אקיקו הייתה מבשלת לכל המשפחה. אם תלכו לאתר הבית של המסעדה ולעמוד ה"אודות" תגדלו שמה שאקיקו עושה במסעדה הקטנה שלה הוא לשחזר מידי ערב את ארוחות הילדות המשפחתיות האהובות שלה.

חשוב להבין את הרקע הזה כשמעיינים בתפריט ומגלים שילוב מוזר אבל מסקרן של מאכלים יפנים מסורתיים, ביחד עם טאקוס מקסיקני, דאמפלינגס סינים ונקניקית טלה מזרח ארופאית. בגדול "פיוז'ן" זה מילה גסה עבורי, אבל זאת דוגמה מפתיעה לאיך שכנראה הקונספט היה אמור להיות. כיאה למסעדה משפחתית לקחנו איתנו את יהוששכר ואשתו כתחליף ניו יורקרי למשפחה. כמו בכל ארוחה משפחתית טיפוסית היין (סאקה) זרם כמיים והיו שפע של השמצות הדדיות. (יהוששכר עיקם פרצוץ לפחות אחת לשלוש דקות בעוד שאוריאל העליב אותו על היותו צמחוני בתכיפות דיי דומה).

אז התפריט קצת מתפרע לכל הכיוונים, אבל המנות בגודל טאפאס ומיועדות להתחלק עם שאר יושבי השולחן ככה שלא צריך לקבל יותר מידי החלטות מסובכות – אפשר לטעום מהכל, וכך בערך עשינו.

קולאז' של דברים טעימים

אז היו שם כדורי בשר ברוטב קארי יפני עם עגבניות, שאחרי כן הרוטב שלהם נשפך בנדיבות על קערת אורז בסמטי (בהעדר פיתה הגונה לניגוב). היו גם חמוצים יפנים וקינפירגובו, שזה שורש יפני חתוך דק ומחומץ בתיבול שומשום.  נשנשנו פורק באנס עסיסיות ומייד אחרי כן הגיעה קערה של אורז עם קימצ'י ושרימפס וגם סלט קייציי שהכיל בין השאר מנגו ואבוקדו. כנראה היו עוד כמה דברים אבל כבר שכחתי. הפתעת הערב הייתה סטייק כרובית: כרובית אפויה על מצע של רוטב ירקרק מסוג כלשהו(אבוקדו?) מלווה באדממה וגרעיני חמניה. וכל זה על מין איזה צי'פס ענק פריך. אחת המנות הצמחוניות הטעימות ביותר שאכלתי מעודי (אם לא ה).

הכרובית המדוברת

יו"א היו מבסוטים ממגוון האופציות הצמחוניות, ואני שתיתי מספיק כדי להשמיץ את פדרר, אחיו האובד של יהוששכר ועל ידי כך לבעס את רוחו כיאה לסיום של כל ארוחה משפחתית. למרות שיש משהו כמו ששה שולחנות במקום, צוות המלצרים(מלצר אחד) לא מאוד מתקתק עניינים, ככה שאם אתם באים הזמינו כמה מנות אבל יותר חשוב – כמה משקאות – ותנו לערב לזרום בקצב שלו. אנחנו מבטיחים שאקיקו תטפל בכם יפה.

השורה התחתונה:  180 דולר לארבעה ה אנשים,מתוך זה (רק) 30 על אלכוהול. לא יקר וטעים מאוד.

לפרטים נוספים: פמילי רסיפי, רחוב אלדריג' 213.

***

הערה מנהלתית: כבר יותר מ24 שעות יש חידה למתקדמים בעמוד הפייסבוק של הבלוג שעוד לא נפתרה ולכן אני אפרסם אותה גם פה. אם לא תצליחו לפתור מישהו מהקוראים יאלץ לבצע התאבדות יפנית טקסית, אז תחשבו חזק. החידה היא: מה משותף לשני האנשים בתמונה?

גם אם אתם יודעים מה זה מיז-אנ-פלס, באיזה ימים לא לאכול דגים נאים במסעדת ואיזה אוכל אסור לעולם להזמין במסעדות* הקריאה ב Kitchen Confidential (סודות מחיי המטבח) של אנתוני בורדיין עדיין מעניינת בגלל שהיא מספקת הצצה לתוך העולם התחתון של עסקי המסעדנות. לפי בורדיין, מאחורי כל מטבח מצליח עומד צוות שיכור וחרמן של פיראטים ושף עשוי ללא חת שבאה לידי ביטוי בעיקר ביכולת שלו לצעוק, לקלל , להשתכר ולעשן.

(*הכנה מקדימה של מנות לקראת הסרוויס, ראשון-שני, רוטב הוליינדז ומולים).

יכול להיות (וסביר להניח) שהרבה השתנה במשך 13 השנים מאז נכתב הספר כמו למשל הערת השוליים לגבי "האוכל המעניין שמתפתח עכשיו בספרד אצל ההוא שם מאל בולי" או הגיחוך שמעלה המחשבה שתפקידם של הבאס בויס פעם כללה ריקון מאפרות. ובכל זאת, לעכבר הייטק כמוני שהכי קרוב שהוא רואה מטבח זה כשאוריאל מבקש ממני להוציא כלים מהמדיח, הקריאה מרתקת.  הספר כתוב במתכונת של ארבעה פרקים (ראשונה, עיקרית, קינוח ו"'קפה וסיגריה") כאשר בכל אחד מהחלקים אתוני (טוני, בשבילכם) מעלה זכרונות מימיו כטבח, מספר את סיפורו האישי– באופן כנה ביותר – בעיקר סדרה ארוכה של כשלונות, מעלה אנקדוטות, מספר על מיני חברים והשגעונות הספציפים שלהם, על המעמדות שנוצרים מאחורי הקלעים של מסעדות, נותן טעימה מ"יום בחייו של שף" ורומז על אישים מפורסמים מתחום הקולינריה הניו יורקרי.

זה שאני אומרת שהקריאה מעניינת והסופר כנה, אל תטעו לחשוב שטוני אינו טיפוס נאלח לחלוטין. הוא אוהב לחשוב על עצמו כעל פיראט אבל מקריאה בספר הוא מתגלה כשחצן, מגלומן, נרקומן, עצבני ובעיקר לא מישהו שהייתי מעוניינת שישב לידי בטיסה ארוכה. או קצרה. או בכלל.

ארוזים היטב בכל התיעוב החדש לדמות הזאת שמנו פעמנו אל "לאז האלס", שאמנם טוני כבר לא השף בפועל שם אבל עדיין בין החבר'ה האחראיים. הייתי שם כבר כמה פעמים בעבר לארוחות צהריים ואני אף פעם לא זכרתי שהתרשמתי מאוד ככה שהפוסט שעמדתי לכתוב על האוכל הבינוני של השף הנאלח כבר כמעט כתב את עצמו עוד בדרך.

תארו לכם מה הייתה גדולה ההפתעה שלי כשהסטייק-צ'יפס-סלט של אוריאל הגיעה לשולחן והוא הכריז שהוא מצוין(גם הסטייק וגם הצ'יפס), או כשמצאתי את עצמי מלקקת את הקערה של המולים ברוטב פורטוגז(יין לבן, עגבניות וצ'וריסו) למורת רוחם של הזוג בדייט שישבו לידי. עיון יותר מעמיק בתפריט היינות הותיר רושם מצוין וכלל מבחר נאה של יינות צרפתיים במחירים נוחים. לקינוח אכלנו קרפ סוזט וצלחת מקרונים, שניהם היו מצוינים.

יכול להיות שאיפשהוא בתוך כל הקללות, העישון, הסמים והדיכאון, טוני הצליח לעשות משהו עם המקום הזה. בספר לא בדיוק ברור איך משף עצלן ומדוכא הוא קיבל את האופציה בכלל להרים כזה מטבח, אבל ניחא – טוני אוהב לתאר דברים באופן רומנטי ובהגזמה. למשל, ש"לאז האלס" היא בדיוק "ביסטרו קטן מהסוג שתמצאו בפאריז", אבל אפשר לתת לו את ההנאה שבספק, בגלל שאם שותים מספיק יין, מצמצים ממש חזק ומתעלמים מהזוג המעצבן בשולחן  לידכם, אפשר לכמה רגעים, אולי, להרגיש קצת רוח צרפתית שורה עליכם. זאת אגב הסיבה שאין תמונות בפוסט – האווירה במקום כל כך צרפתית(קרי: אפלולית) שרק בקושי אפשר לקרוא את התפריט,  שלא לדבר על לצלם.

כשיצאנו מהמקום גם אוריאל וגם אני הסכמנו שאנחנו רוצים לחזור, אם כי למען ההגינות, השם של המקום כמעט אף פעם לא עולה במוחנו כשבא לנו על איזה ביסטרו צרפתי. אני חושבת שאם כבר, אז לכו ל"לאז האלס" בשעות הערב ולא בצהריים, מתי שהאווירה האפלולית הולמת יותר את השעה, ומתי שכמה כוסות יין עוזרות להפיג את המתח של היום.

ספר ההמשך ל Kitchen Confidential נקרא  medium raw ויכול להיות שהוא ישפוך קצת יותר אור על ההיסטוריה של המקום. בינתיים,טוני, שא ברכה.

השורה התחתונה: 148 דולר לזוג(מתוך זה 48 על השתיה). יש דיל מצוין גם בשעות הערב של סטייק-צ'יפס-סלט ב21 דולר.

לפרטים נוספים: לאז האלס, 411 שדרת פארק

יותר ממה שאני בעייתית באוכל ויותר ממה שאוריאל מבין ביין אני הכי סנובית פסטות וזה בעיקר בגלל שאוריאל יודע לבשל פסטות כמו מאמה איטלקיה. הוא מכין את הבצק בשעות הצהריים ונותן לו לנוח, ואז פותח אותו לדפי פסטה לפני שעושים מהם ספגטי, פטוצ'יני או פסטה פנה וזורקים למים לשלושים שניות. ברוטב הפטריות שלו יש לא פחות מעשרה סוגי פטריות לפחות, ואני חושבת שהוא מוכר את תומתו עבור פורצ'יני טריים שמידי פעם מוצאים את דרכם לרוטב. בבולונז של אוריאל גם אייל שני יקנא.

אז עכשיו אתם מבינים כמה זה מדכא ללכת למסעדה ולשלם כסף עבור פסטה שהיא "נחמדה" כשיש לי שף פרטי בבית. זה גורם לכך שבאופן אירוני למרות שאנחנו מאוד אוהבים אוכל איטלקי, אנחנו ממעטים ללכת למסעדות איטלקיות.  ועם זאת, אמא באה לביקור ורצינו להשוויץ אז לקחנו אותה לדל פוסטו, האיטלקית של מריו באטאלי לעסקית צהריים שווה ביותר שכוללת שלוש מנות נטו (ראשונה, פסטה או בשרית לעיקרית וקינוח)  או חמש ברוטו (כולל משעשע חך וקינוחי הבית) וכל זאת בארבעים דולר (39 ליתר דיוק) בלבד.

יש משהו מאוד טרגי בבישול עילי איטלקי. בסך הכל רוב המנות הקלאסיות פשוטות לחלוטין ותלויות בעיקר באיכות חומרי הגלם ככה שאו שאתה מבשל מנות קלאסיות – ואז גם אם המנות שלך נהדרות הן עדיין מאוד פשוטות ולא מרגשות – או שאתה מבשל באופן יצירתי – ואז יוצא שהמטבח שלך הוא לא ממש איטלקי. דרך האמצע היא הקשה ביותר – לעשות מנות איטלקיות פשוטות שהן גם נהדרות וגם יצירתיות. וזה מאוד מאוד מאוד קשה. אבל מריו הצליח.

ניקח לדוגמה את סלט הירקות שהגיע להתחלה. המראה שלו היה מתעתע כי הוא היה נראה כמו , ובכן, סלט ירקות, אבל במבט יותר קרוב היו בו בערך שלושים וחמישה סוגי ירקות, כל אחד מונח ככה שתוכל לקבל בכל ביס שפע של טעמים, עם כמה קוביות גבינה קטנות שהתחבאו למטה. אמא, שהיא חובבת סלטים מנוסה ביותר, חיבבה במיוחד את הסלט הקטן הזה. חיבבה כל כך שלא הספקתי בכלל לצלם אותו.  לאוריאל היה טרטר בקר כמהין ככה, בקטנה,  והוא קצת יותר ממושמע מאמא ככה שאת המנה שלו כן הספקתי לצלם.

בדרך כלל עיצוב של מסעדות פחות מעניין אותי אבל במקרה הזה שווה להזכיר אותו: דמיינו לכן אולם נשפים רחב ידים עם גרם מדרגות שיש, פסנתרן שמנגן מנגינות קלילות להסדרת העיכול, גדוד מלצרים עומדים בהיכון וקרירות מענגת. היה כל כך כיף שאפילו חבורת האמריקאים השיכורים שישבו לידנו לא הצליחו להפריע לנו.

אוי, והעיקריות. אני מתענגת רק מהמחשבה עליהם. רביולי פורצ'יני ברוטב קוניאק (וחמאה), פפרדלה ברוטב כמהין (וחמאה) וראגו טלה (גם עם חמאה, אני חושבת).

תכלס אחרי ארוחה כזאת אפשר להישען על הכסא ולהאנח בסיפוק אם לא היו מגיעים הקינוחים הקטנים והחמודים ואחרי כן הקינוחים הגדולים והחמודים. יש משהו לשפים, שעל הכבוד שלהם להגיש פרה-קינוחים. במקרה הזה היו  בומבליני קטנים(ע"ע מיני ספגניות), ביס של טרפלס, ודובדבנים שיובשו ואז הושרו ברוטב…דובדבנים.  הקינוחים הגדולים היו קצת פחות מרגשים אבל לא פחות טעימים.

עסקית הצהריים הזאת היא דיל משתלם במיוחד בגלל שארבעים דולר זה הכי מעט שאיי פעם שילמתי על נסיעה לאיטליה. תודה רבה לך מריו, עשית לי ולאמא את היום.

שורה תחתונה: אם הסב טקסט לא היה מספיק ברור שווה לקחת יום חופש בשביל המסעדה הזאת. 39 דולר לצהריים? זה מצחיק אם זה לא היה כזה טרגדיה שאני לא יכולה ללכת לשם כל יום.

לפרטים נוספים: דל פוסטו, השדרה העשירית 85

כשדמיינתי לעצמי את פלאשינג, קווינס היה לי בראש בחורות יהודיות כהות שיער שעובדות בסלון כלות ושנזרקו משם על ידי החבר שלהן בסצנה מרסקת. ביום שבת האחרון גיליתי שאין יותר בחורות יהודיות בפלאשינג, קווינס ומה שכן יש זה סינים, והרבה.

הרבה כל כך, שבחמש תחנות האחרונות בסאבווי היו ברכבת רק סינים. הרבה כל כך, שבקושי השמות של הרחובות כתובים באנגלית. הרבה כל כך, שזה בדיוק כמו צ'יינה טאון של מנהטן, רק בלי תיירים ועם הרבה סינים שמסתכלים עליך במבט מוזר ותוהים מה בדיוק אתם עושים שם.

מצאתי את עצמי בפלאשינג, קווינס כי ראיתי בפעם המליון את הסרט אוכל שתייה גבר אשה, וכי נורא רציתי אוכל טיוואני, וכי הקדשתי לא פחות מחמש דקות למחקר מעמיק בגוגל שגילה לי שהמסעדה הטאיוואנית האוטתנטית ביותר נקראת גו שיין ונמצאת בפלאשינג קווינס. למדתי גם שזאת אחת המסעדות היחידות שמגישות את המעדן הטיוואני "טופו מסריח" אז לקחתי את אוריאל ועוד ארבעה קורבנות חברים ולקחנו את קו 7 של הסאבווי באומץ לתוך מעמקי סין.

ואיך היה הטופו המסריח אתם שואלים? ובכן, יש סיבה שקוראים לו טופו מסריח (באנגלית – Stinky Tufo, ואני לא צוחקת עליכם). הסיבה לכך היא שברגע שהוא הגיע לשולחן כולנו הסתכלנו מסביב בנסיון למצוא את דליפת הביוב החמורה שקרתה כנראה באותו זמן,ולחלופין תהינו אם הייתה במקרה התקפה ביולוגית באזור. הטופו המריח (להלן – המסריחול) דווקא נראה תמים מרחוק. סה"כ מדובר בטופו מותסס ומטוגן עם רוטב בצד. מקרוב לעומת זאת, מבינים שכשאומרים"ריחות וטעמים של בית" מתכוונים כנראה ל"ריחות וטעמים של קקי" (ובאמת שאני לא מגזימה).  בשביל להיות פיירית, כנראה שפשוט אין לי את חוש הטעם המתאים או הנוסטלגיה לדבר הזה, כי כל לקוח אחר במסעדה הזמין את המנה הזאת (אפשר לדעת לפי שובל הריח שהיא משאירה). אנחנו את שלנו ביקשנו שייקחו חזרה למטבח אחרי חמש דקות.

נראה קצת כמו ספוג, ומטעה ביותר

מלבד המסריחול היו בתפריט עוד שלל מנות מעניינות כמו מעיים ודם ברווזים ברוטב חריף, עוגת דם ברווז, בקר ברוטב חום ומשהו עם שם הקוד "כבד חריף בסגנון טיוואני" אבל אנחנו העדפנו לדבוק במנות קצת פחות שנויות במחלוקת (אפשר להבין אחרי תקרית המסריחול) והזמנו דיל שכלל מרק + שתי מנות בעשרים דולר. כלומר, כל אחד הזמין מרק ושתי מנות (היינו ששה אנשים) ורק אחרי שהמנות הראשונות התחילו להגיע הבנו שהזמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו אמורים מכיוון שבדומה למסעדות סיניות, כל מנה מגיעה בגודל של סיני שלם בערך ומיועדת לחלוק עם שאר יושבי השולחן. לזכותה של המלצרית יאמר שהיא ניסתה לצחקק עלינו מאחורי הגב ולא ישר לפרצוף שלנו, ושהיא עבדה קשה מאוד למצוא מקום לכל המנות על השולחן.

בדיעבד כן קיבלתיסוג של סצנה מתוך "אוכל שתייה גבר אשה"

בין המנות הטעימות ביותר שאכלנו היו ברווז בעישון תה (שהוגדר כהצלחה המסחררת ביותר של הערב), בקר עם שעועית, סלט מעניין של נבטים וכרישה, מרק חמוץ חריף חריף וירקות מוקפצים ברוטב חום. הנפילות של הערב כללו עוד כמה ואריציות של המסריחול, מנה של כרוב ברוטב ג'לי שאף אחד לא היה מספיק אמיץ לטעום,  מרק גינג'ר עם קניידלך דגים, ובמיוחד מאכזבת הייתה מנת "עוף שלושת הכוסות", שהייתה אמורה להיות מנה קלאסית שנקראת על שם שלושת כוסות הרוטב שכוללות כוס סויה, כוס יין אורז וכוס שמן שומשום ודווקא הייתה מאוד מבטיחה, רק שכל הרוטב הזה הצטמצם לכדי כמה כפות סמיכות ודביקות של משהו ספק שחור ספק חום ובהחלט בלתי מזוהה.

בדיעבד זה לא נראה כל כך נורא, אולי עדיין הייתי תחת השפעת הטופו

שבעים ומתפוצצים ואוחזי הרבה שקיות טייק אווי ועדיין קצת מסוחררים מהסריחול יצאנו כעבור שעתיים והתחלנו את הדרך הארוכה הבייתה. בדקתי עם הקורבנות שעוד היו במצב צבירה שאיפשר להם לדבר מה הייתה ההתרשמות שלהם והגענו למסקנה שזאת כנראה אכן המסעדה הטאוואנית הכי אוטתנית בניו יורק, וגם שאם לא נולדתם בטאיוואן אין לכם שום סיבה להגיע לשם.

השורה התחתונה: יצאנו עם חשבון של 126 דולר לששה אנשים (וכאמור, הזדמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו צריכים ככה שהיה אמור לצאת זול אפילו עוד יותר).

לפרטים נוספים: למסעדה אין אתר אבל היא נקרא Gu Shine וגם לפעמים Ku Shiang והיא נמצאת בשדה ה 38 בקווינס. פשוט תעקבו אחרי הריח…

היה זה  הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים. זה היה עידן הדיאטה, זה היה עידן ההמבורגר. היו אלה ימים של אור (עד מאוחר בערב), היו אלה ימים אפלים (במיוחד אחרי עלייה על המשקל).

באמת שכל מה שמתחשק לעשות בחום המהביל הזה הוא לרבוץ בבית במזגן או ללקק איזה דוב קוטב, אבל לא החום ולא הלחות יעמדו ביני לבין המשך המסע המופלא שנדרתי לעשות בדרך אל עבר ההמבורגר המושלם. ואיזה שתי תחנות מצוינות היו לי השבוע.

הראשונה נקראת, כמה הולם, המבורגר וחבית. זה הולם כי אחרי כל כך הרבה המבורגרים באמת שמתחילים להראות כמו חבית. המקום מעוצב כמו סאלון משנות העשרים, הצוות אדיב וחביב, מקומות הישיבה מרופדים ונחמדים ומה שהכי חשוב – יש בו מיזוג אוויר, שזה תכונה נעלה אחרי הסתובבת של חצי יום בשכונה. המקום מבטיח וגם מקיים שלל המבורגרים שהמושחת שביניהם הוא בין המושחתים שראיתי מימי וכולל, בין השאר, כמהין שחורות ועולה לא פחות מ26 דולר.

מקדימה, המבורגר טעים. מאחור, המבורגר מושחת.

שלא תבינו לא נכון, המבורגר הכמהין הוא היוצא מן הכלל, ושאר ההמבורגרים (כמו זה עם הפטריות והגבינה שאכלתי) היו עילוי (ועלו פחות מ 26 דולר), הוגשו בלחמניית שומשום פריכה והגיעו כבר כשהם חתוכים לשתיים לנוחיות הסועדים. עוד הוכחה לכך שהמקום לא פלצני היא שניתן לשתות Cheerwine שלא ממש כולל יין אבל כולל הרבה טעים ועוד אלמנט מעניין הוא שההמבורגר מגיע עם צ'יפס ומקושט גם בשתי טבעות בצל, שפותר את הדילמה הנצחית של איזה תוספת להזמין.

בקיצור מעתה והלאה אם אתם באזור הסוהו, שווה לשקול ללכת לשם, ולא רק בשביל המיזוג.

שתו Cheerwine.

התחנה השנייה נקראת 5 מפיות (ולא לבלבל עם 5 בחורים, שהיא רשת מזון מהיר. מזון מהיר מוצלח לז'נרו אבל עדיין בקטגורית הפאסט פוד). לחמש המפיות יש שלושה סניפים במנהטן ועוד אחד בקווינס ונחשו מה? גם להם יש המבורגרים. מה שראוי לציון במקום הזה הוא טבעות הבצל, אם מזמינים אותן כתוספת משל עצמן, שהן יגיעו ערומות אחת על השנייה על סליל מתכתי שישמור אותן קריספיות.

תכלס זאת המצאת העשור שראוי שכל מסעדה שמכבדת את עצמה תאמץ. באמת שהבעייה הכי גדולה בחיים שלי היא שחלק מהטבעות בצל הופכות להיות רכות.

ראוי לציון גם הגודל של ההמבורגר שעומד בסטנדרטים ישראלים (בערך 250 גרם, לעומת המבורגרים סטנדרטים במקומות אחרים שיהיו רק באזור המאה גרם בערך).אחרי מחקר מעמיק (שכלל ארבעה ביקורים בלפחות שניים מתוך שלושת הסניפים במנהטן) הגעתי למסקנה שהמקום ראוי לתואר "המקום הכי תואם אגדיר בניו יורק". לא הייתי אומרת שדרוש סיבוב מיוחד כדי לבקר את ההמבורגר הזה, אבל אם אתם מחפשים המבורגר טעים במקום נעים ויש מפיות בסביבה, יהיה שווה להיכנס.

כרגיל, כתיבת פוסטים עושה אותי רעבה ולא משנה שאכלתי כבר שתי ארוחות ערב היום.

בלוג זה שאני כותבת הוא טעים הרבה יותר ממה שעשיתי מעולם.

השורה התחתונה: חמים וטעים. הארוחה בבורגר אנד בארל עלתה 84 דולר (לזוג, כולל ההמבורגר הממושחת) ו5 נפקין הגיעה ל 68 דולר לזוג וכללה גם משקאות.

לפרטים נוספים:

בורגר אנד בארל, רחוב ווסט האוסטון 25

5 מפיות, מקומות מרובים

סימון שוב הגיעה לעיר לסופ"ש קצרצר. לאלו מכן שלא זוכרים מי זו סימון אתם יכולים לקרוא על מעלליה שנה שעברה ממש פה. כשסימון בעיר, דברים נהדרים ומוזרים קורים כל הזמן – שאני מסכימה לעשות מניקור ובוחורת בצבע סגול לציפורניים, למשל.

סימון הביאה איתה הפעם את החבר החדש (והחתיך) יורי. כמה חתיך? הנה, תראו בעצמכם:

הוא כל כך חתיך שביקשו ממנו להוסיף את התמונה הזאת לעלון פרסום החדש שלהם

בכל מקרה, זאת הייתה פעם ראשונה של יורי בעיר ולכן לפי בחירתו הלכנו לעשות את כל הדברים שתייר בעיר צריך לעשות (להשתכר בהיי ליין, להשתכר בסנטרל פארק ולסיום להשתכר באתר הנצחה ל 9-11). לסיום הערב הלכנו לאכול פיצה ניו יורקרית אמיתית, כזאת שנפתחה כבר ב 1929 וכזאת שיש לה תנור פחמים אמיתי במטבח.

נחמד להביא אורחים ותיירים לג'ון אוף בליקר, בגלל שזה נותן להם טעימה קטנה של ניו יורק האמיתית: אי אפשר לעשות הזמנות מראש ככה שתמיד צריך לחכות בתור, יש שלט גדול בחוץ שמכריז שאין מכירה של סלייסים בודדים להרתעה של תיירים טמבלים, המקום עצמו צפוף בצורה בלתי רגילה, יש אינספור כתובות של אנשים שחרטו על השולחנות ועל כל קירות העץ המוזיף, יש רק שלושה סוגים של בירה בתפריט, המלצרים חסרי סבלנות ולסיום גם לא מקבלים כרטיסי אשראי. נהדר!!

מה שכן, הפיצה ממש טעימה. היינו ארבעה אנשים ולכן התחלקנו בשתי פיצות בגודל בינוני (ואולי כמה בירות, אבל מי ממש זוכר) שהגיעו לשולחן תוך מספר דקות. בסגנון הפיצה הניו יורקרית, הבצק דק ופריך ומעליו מפוזרת הרבה גבינה ותוספות – ראויה לציון במיוחד תוספת הפפרוני ותוספת העגבניות בשום. (ראויות לציון במיוחד משום שהן היו אלה שגם נשארו איתי הכי הרבה זמן). רוטב העגבניות לא מתוק מידי ולא סמיך מידי ומפוזר בדיוק בכמות הנכונה על פני הפיצה. וגם, יש משהו בתנור פחמים אמיתי שמעביר קצת מהפחמיות לתוך הפיצה ונותן לה טעם קצת חרוך ובעיקר נהדר.

טעים, כבר אמרתי?

הבעייה בצילום פיצות היא שעד שמגיעים לצלם חצי מהפיצה כבר אכולה

יורי כל כך חתיך שהשיער שלו בלבד שורף בערך אלפיים קלוריות ביום, ככה שלסיום הארוחה הוא נתן כמה ביסים בסימון:

אני בטוחה שהטעם  מזכיר צמר גפן מתוק ו/או אבקת פיות

שבעים ומרוצים אמרנו להתראות לסימון ויורי, וסחטנו הבטחה שהם יבואו לבקר שוב בקרוב. בינתיים,  כל מה שנותר לי הוא להתבונן בלק הסגול שלי ולחכות שהם יחזרו. אולי בזמן שאני מחזיקה עוד סלייס של פיצה. אולי.

השורה התחתונה: שישים דולר לשתי פיצות בינוניות (6 חתיכות כ"א) עם תוספות ואולי עוד כמה בירות. התשלום במזומן בלבד.

לפרטים נוספים: ג'ון אוף  בליקר, רחוב בליקר 278.

פיקניקים זה דבר נהדר בגלל שהם כוללים שני דברים שאני מאוד אוהבת: אוכל ורביצה. (אוריאל מוסיף וגם אלכוהול). מה יותר נחמד מלקחת סלסלת גבינות ובאגט לפארק ירוק ולבלות קצת זמן איכות עם הבנזוג שכולל בעיקר קריאה בספר והתעלמות מהבנזוג? אה, צריך *להכין* דברים לפיקניק אתם אומרים. אז ככה, פה נכנס מוריי'ס לתמונה.

ברוכים הבאים למוריי'ס, חייכם לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר

קודם כל זאת חנות גבינות בחסד ומהמפורסמות שבעיר. מהצד השני של דלפק הגבינות הארוך נמצאים גבינאים מוסמכים שישמחו לעזור לכם למצוא את גבינות חלומותיכם וגם יפנקו בכמה טעימות כדי להיות בטוחים שזאת שבחרתם היא האחת (או החמש-שש).

ארוך וכיף

יש להם גם קורסים לענייני גבינה והנחמד שבהם נקרא Cheese 101 שבמהלכו שותים הרבה יין ואוכלים הרבה גבינות וגם לומדים (קצת) על גבינות (אבל ממש קצת). נכון שאם מטיילים בעיר אז לא בהכרח קורס גבינות זה מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלכם אבל אם זה כבר הביקור ה 21 או ש(טפו טפו טפו לא עלינו) אתם אפילו גרים בעיר, זאת חוויה ממש כייפית לנסות.  עוד משהו שאני אוהבת זה התיאורים היצירתיים שיש להם לפעמים לגבינות ("חשבתם שזה הדבר הכי מסריח שהרחתם בחיים? חשבו שוב, זה אפילו יותר מסריח"!").

מתחת לחנות ישנן מערות יישון גבינות, וגם לשם אפשר להגיע עם סיור מודרך בתיאום מראש(בתשלום). גם בסיור הזה – נחשו מה? – אוכלים הרבה גבינות. אוריאל ואני היינו בסיור הזה לפני כמה שבועות ובעוד שאני הייתי צריכה להתאפק לא לגעת בכל הגבינות אוריאל היה צריך להתאפק לא לפלרטט עם כל הבחורות.

זה ממש מערה! בחיי שגם אני הופתעתי. מאחור ניתן לראות את אוריאל מפלרטט.

בקיצור, אם אתם באזור אז כנסו וקחו לכם כמה סוגי גבינות להנאתכם ולמהדרין ניתן להוסיף גם נקניקים. באגטים משובחים ניתן למצוא ליד הקופה וכדאי לוודא שבחרתם גם כמה בירות ללגום. לכו מספר מטרים עד לוושיגנטון סקוור פארק והתחילו בתהליך הפקנוק במרץ. תפסו פינה להשתזף בה (אפשר להביא שמיכה מהבית), נשנשו גבינות, קראו ספר והתעלמו מבעלכם. ההנאה מובטחת!

לפרטים נוספים: מוריי'ס, רחוב בליקר 254

נ.ב. – יש דוכן של מורייד בגרנד סנטרל, ליד הכניסה של רחוב לקסינגטון. אם אתם באזור אפשר למצוא גם שם גבינות טעימות אם כי אופציות הפיקנוק באזור פחות מוצלחות.

נמאס לי מחוסר הגיוון בבחירת המסעדות שלנו ולכן בפעם החמישים שאוריאל התלונן על החוסר גיוון בבחירת המסעדות שלנו הסכמתי לשנות את  שיטת הבחירה לנוסחה הבאה: פעם אחת הולכים למקום שאני רוצה, פעם אחת הולכים למקום שאני בוחרת. והערב בחרתי יווני.

יש שני אלמנטים שמקשים עלי לכתוב ביקורת הוגנת על המסעדה הזאתי:

1. גם אני וגם אוריאל הגענו למסעדה קצת מעט מבושמים.

2. אין לי רקע בתרבות יוונית בכלל ובאוכל יווני בפרט.

למעשה, ההסמכה שלי לגבי יוון מורכבת מהמחזמר ממה מיה, זינה הנסיכה הלוחמת, עלי גפן שחברים של אוריאל הכינו פעם(היי לאבי ואושרת!) וספר של המיתולוגיה היוונית לילדים. מצד שני, באתי עם רוח טובה למסעדה והיא בתמורה לא אכזבה, לפחות לא מבחינת המצב רוח. יכול להיות שזה קשור לחלונות הגדולים הפתוחים ולמזג אוויר הלא-חם-מידי-לא-קר-מידי שהיה הערב ויכול להיות שזה קשור לברמן החברותי אבל משהו בעיצוב ובהרגשה של המקום הזכיר קצת תחושה תל אביבית של קיץ וכיף.

קיץ, במובן הטוב של המילה

האוכל מצד שני, פגע בול חצי מהזמן. התחלקנו בארבע ראשונות ועיקרית אחת. כמו שציינתי, אין לי הרבה רקע באוכל יווני אבל העלי גפן היו קצת סמרטוטיים והמילוי שלהם היה בעיקר תמיסת אורז. מצד שני, הסרדינים היו טעימים והגבינת חלומי הייתה חרוכה בדיוק במידה ומתובלנת כהלכה. מצד שלישי, השיפוד עוף (שממש בניתי עליו) אכזב. מצד רביעי, כנראה שמראש הייתי צריכה להזמין דג (או כבש), מצד חמישי אין מלא מקומות שבהם יש ומכובד לשתות אוזו (לשמחתו של אוריאל), מצד שישי קיבלנו קינוח על חשבון הבית(ברמן מקסים כבר הזכרתי?).

אני מצטערת שלא צילמתי גם את הברמן

אף פעם לא הייתי במסעדות יווניות אחרות ככה שאין לי שום קנה מידה לגבי כמה האוכל היה כן או לא טעים ביחס לאוכל יווני אחר אבל בסך הכל היה ערב מהנה ביותר, ונחזור לנסות את הדגים.

שורה תחתונה: קצת פחות ממאה דולר לזוג(ארבע ראשונות ועיקרית אחת). נחזור פעם הבאה שנהיה בסביבה.

לפרטים נוספים: אתוס גלרי 51, השדרה הראשונה ורחוב 51.

ה IFC הוא כמו הסינמטק, במובן של יש בו פסטיבלי סרטים אוזבקים ואולמות עם כסאות לא נוחים וסאונד לא משהו אבל אנחנו בכל זאת אוהבים אותו כי בזכותו ראינו סרטים יפהפיים ומרגשים כמו ג'ירו חולם על סושי ועוד סרטים עדינים ויפים כמו From up the Poppy Hill (של אותו אחד מהטירה הנעה). לפני אנחנו ממשיכים, קחו לכם שתי דקות לצפות בטריילר כדי להיכנס לאווירת הפוסט הזה (ולכו גם לראות את הסרט) :

הסרט היה באמת מקסים, ואני קצת מתרגשת שוב רק מלראות את הטריילר ולשמוע את המוזיקה. אבל בלי שום קשר כמובן שכל מה שהם עושים בסרטים יפנים זה לאכול, ובמקרה של הסרט הספציפי הזה, גם לנקות, אז פיתחנו מן מנהג שאחרי כל פעם שאנחנו הולכים לIFC אנחנו מקנחים בביקור רוקמיישה. קודם כל, זה קרוב ורוב הזמן אין הרבה המתנה, שזה כבר טוב. דבר שני, בעלי הבית היפנים תמיד גורמים גם לזרים ברברים כמונו להרגיש בבית. בבית יפני, למעשה. בבית יפני משנות השישים,למעשה, כנראה יהיה התיאור הכי מדויק. זה מתחיל מהג'וקבוקס הישנה בפינה וממשיך בתמונות משפחתיות בשחור לבן (התמונות הן באמת של המשפחה – מראים את מזקקת הסאקה המשפחתית שגם נמכר במקום עצמו) ועוד מיני שמונצלך שהיפנים מתים עליהם.

אבל רק כשפותחים את התפריט מתחיל הכיף האמיתי. קודם כל, האורז לסושי ולשאר המאכלים מבושל בתערובת תבלינים שהופכת אותו להיות סגול (וגם יותר טעים). הראמן שלהם הוא בין הטובים שנתקלתי בהם (והייתי באיפודו שבוע שעבר לכל מי ששואל). יש הרבה מנות ירקות קטנות וטעימות כמו במיה בשום, כרוב ניצנים בזיגוג מיסו וגם קצת אצבעות חזיר קטנות (יש יאמרו שזה לא סוג של ירק. לאותם "יש" אני אגיד – אבל זה טעים).

ירקות, אבל טעים

הראמן נראה פשוט, אבל הוא ממזר

זה מה שנקרא שמונצלאך

עוד שמונצאלך מקרוב. וזה עוד בלי הפייה-בצורת-חתול-עם-כנפיים ומסיכת מתאגרף שהולבשה על דלעת שהיו בסביבה גם

אה, והסאקה. אין הרבה מבחר ממנו אבל כל מה שיש הוא מעולה. אני גם במיוחד אוהבת את היין שזיפים (בגלל שאוריאל לא גונב לי אותו כי הוא כל כך מתוק). כמעט כל מה שאיי פעם הזמנו שם היה מאוד טעים. אם כבר הגעתם עד לשם אז הייתי ממליצה להתמקד במנות המיוחדות ופחות בסושי. לא כי הוא לא טוב, אלא כי איפה עוד תמצאו אוקונומיאקי (שזה מן סוג של חביתת ירק יפני) עם שבבי בוניטו למעלה שעוד קצת זזים  ותוכלו להפחיד אנשים מהמשרד עם הסרט הבא:

(זה לא באמת חי, זה רק האדים מהחביתה).

המקום מצוין אגב גם לחברים שמגיעים מחוץ לעיר (היי אהד! מקווים שהצלחת למצוא את דרכך למלון בשלום. אוריאל מבטיח שכל מה שקרה ברוקמיישה נשאר ברוקמיישה).

שורה תחתונה:  טעים ומומלץ. החשובן לזוג שאוהב לשתות סאקה  (ו/או יין שזיפים) בדרך כלל לא עובר את ה 70-80 דולר.

לפרטים נוספים: רוקמיישה, רחוב באראו 11 (אזור הגריניץ' וילג').

נ.ב.

לכל מי שמנוי לבלוג דרך האימייל ולא שם לב – פתחתי עמוד לבלוג בפייסבוק (כדי שיהיה עוד מקום שבו אני כמעט לא מפרסמת). יש שם עוד מסעדות שלא יוצא לי לכתוב עליהם וגם מיני דברים שקורים בעיר. בואו להצטרף.