במקרה יצא והשבוע ביקרתי במולדת לרגל חתונה של חברה (ושוב המון המון המון מזל טוב לקורל ומשה המקסימים, מתים עליכם!) ככה שיצא לי לחוות את אירועי היממות האחרונות באופן אישי. בזמן שאני כותבת את הפוסט אני כבר בדרכי בחזרה לניו יורק אבל ליבי עם תל אביב ולכן החלטתי לרתום את הבלוג לטובת התמיכה בעורף ומהי דרך טובה יותר מאשר לענות על שאלות של קוראים שהם בכלל לא שאלו, דרך שאלות מוזרות שצצו בתוצאות החיפוש של הבלוג. הבה ונתחיל:

"המברוגר בשדרה 2 רחוב 73"

אני נוטה לחשוב שהאיות הלא נכון של המילה "המבורגר" נגרם כנראה עקב התרגשות יתר של הכותב אם כי ייתכן שזהו נס מאת חתולו-של-תקרה שכן בדיוק לפני כמה שבועות אוריאל ואני ביקרנו במסגרת פסטיבל היום הולדת שלי בעוד מקום שנטען שבו מגישים את ההמבורגר הטוב בניו יורק הממוקם בשדרה השלישית בין רחוב 74 ל 75. אני נוטה לחושב שזוהי כנראה כוונת המשורר משום שבפינה של 2 ו 73 ישנם חנות צדקה, בר ספורט, בנק ופיצריה. בכל מקרה, המקום המדובר נקרא JG Melon ומקושט במאות תמונות ופסלים של מלונים. (מלון כמו הפרי, לא מלון כמו מקום לישון בו).

דוגמית קטנה ביותר

יש לי חיבה למקומות כאלה שבהם יש תפריט תמציתי ומדויק: יש בחירה בין המבורגר לצ'יזבורגר ויש גם ציפס וכמה קינוחים. לאוריאל יש חיבה למקומות כאלה כי יש שם בר מלא וזמן המתנה ממוצע של חצי שעה, שמאפשר לבדוק מקרוב את עניין הבר המלא. אז למרות שלמקום היו נתוני פתיחה מעולים ההמבורגר היה רק בסדר. בדיעבד, כשרק עברתי לפה היו כנראה המון המבורגריות שהיו כנראה בערך באותה רמה שלגמרי התלהבתי מהן, אבל אחרי איזה שנה פה צריך קצת יותר מזה בשביל לרגש אותי. בקיצור, נחמד אם אתם באזור ומחפשים ארוחה זריזה וטעימה, או אם יש לכם פטיש נסתר למלונים.

פייר, הצ'יפס ריגש אותי. לא יודעת אם מצליחים לראות בתמונה אבל הוא מסולסל. זה מגניב.

JG Melon (אין להם אתר אבל זה אלה. אידבתי את הקבלה אבל אם זכרוני אינו מטעה אותי מדובר פה בסדר גודל של 15-20 דולר להמבורגר וצ'יפס).

"הדים סאם הראשון בניו יורק"

אני כבר מפחדת לכתוב על דימסמיות כי יש כמה קוראים שכבר בטוחים שעוד שנייה אני משנה את השם של הבלוג ל"טעים בשאנגחאי" וכבר העירו לי על זה אבל תכל'ס מה הם מבינים, לאכול ו/או לכתוב על דים סאם זה תמיד טוב. אז חוץ משלל הדימסמיות שכבר סיפרתי לכם עליהם הייתי גם ב nom wah tea parlor, הדימסמיה הראשונה של ניו יורק שנפתחה ב 1920, ויש מצב שלא ניקו את הסירים עוד מאז. זוהי דימסמיה מהסוג שבו ממלאים את הפריטים הרצויים מהתפריט וללא עגלות (עגלות זה לחלשים) אבל מלבד ההיסטוריה והאותנטיות פחות התרשמתי מהמגוון ביחד למקומות אחרים.

יש היסטוריה, אני לא אומרת שלא

אבל יאללה, הגיע הזמן לשפץ קצת

דווקא תומר שתמיד מוכן לבוא איתי לאכול דים סאמים אהב אבל הוא עוד היה קצת מגו'טלג. מה גם, שיש לו חיבה לא ברורה ולא מסוברת לשנוזלים, שזה אטריית אורז רחבה מקופלת במילוי/ציפוי בצל ירוק ושאר ירוקים. לאחרונה אין לי בעייה כל כך גדולה עם ירוקים, אבל אני אוהבת את הירוקים שלי כשאינם נוטפי שמן. בכולופן, אמנם נום וואה טי פרלור נחשבת אחת הדימסמיות המסורתיות ביותר ויש לזה ערך רגשי (שלא לומר תיירותי) ,אבל הפייבוריטית החדשה שלי נמצאת כמעט מעבר לפינה (יוצאים מנום וואה טי פרלור והולכים ישר, חוצים את הכביש ומגיעים) והיא נקראת דים סאם גו גו. מלבד העובדה שכל פעם שאני באה לשם אני מזמזמת לעצמי בלב את וויק מי אפ ביפור יו גוגו (בלב, כי אוריאל לא מרשה לי לשיר בקול רם) יש שם גם דים סאמים וורודים. מכירים את זה שאתם יושבים בבית בערב שישי ותוך כדי שיטוט באינטרנט מגלים שיש בעולם דימסאמים וורודים ובאותה רגע ממש אתם מגלים אמת צרופה על עצמכם והיא שמסתבר שחלום חיים שלכם הוא לאכול דים סאמים וורודים ואתם משגעים את כל העולם (אוריאל) עד שכל העולם (אוריאל) מסכים לבוא איתכם שוב לצ'ינה טאון לאכול דים סאם למרות שהוא נשבע שלעולם הוא לא הולך לשם שוב (החודש)? בקיצור, דים סאם גוגו הוא לגמרי הפייבוריט החדש שלי וגם אליו כמו אל שאר הדימסאמיות כדאי להגיע מוקדם ורעבים.

תראו את החמודים האלה, תגידו שזה לא עושה לכם חשק. אפילו יעל שקצת שומרת כשרות ודניאל שלא מתה על בשר ושמן נהנו.

באינסטנס ספציפי היינו שם ששה אנשים וחלקנו עשרות וארניקס דימסמים קטנים וטעימים והחשבון כמובן יצא 12 דולר לראש. אליפות.

נום מה תי פרלור (הפחות מומלץ).

דים סאם גוגו(שיותר אהבתי)

"מסעדה שמגישה רק סטייק וצ'יפס"

זאת זותי. (וכתבתי עליה פה)

"כיצד ניתן להטעין אייפון בניו יורק"

ובכן, השיטה המסורתית היא לקחת מטען ומתאם חשמל, לחבר את כל העסק ביחד לחשמל המקומי ולחכות מספר דקות. אלטרנטיבית, אפשר לבקש מהברמן בנחמדות שיטעין את האייפון בשקע שבבר כי ממילא אתם רואים שהוא מטעין את האייפון שלו אבל מה שלא תעשו שום פנים ואופן אל תתחילו לנהל דיון על למי יש את אוסף הפורנו המקיף ביותר באייפון שלו, במיוחד לא כשמנהל המשמרת הסבון עומד מאחרוי הברמן החביב. מה שעדיף לעשות זה להניח את הטלפון על השטיחים החדשים האלה ולפזר מלמעלה קצת אבקת חשמל.

"מה מבשלים בחורף בניו יורק"

תיירים.

התייר שאוריאל אוכל עוד לובש מעיל

מאחלת שבוע קל ושקט לכולם. למי שרוצה, יש לנו חדר אורחים וספה וחתולים פנויים, ואוריאל מבשל יופי של אוכל.

בזמן האחרון עם כל הנסיעות קצת הזנחתי את אוריאל ויצא שהוא היה הרבה סופי שבוע לבד (שלא לדבר על כך שהשארתי אותו לבד בניו יורק בזמן סנדי והחנות עוגיות שהוא הכי אוהב לא עשתה משלוחים י-ו-מ-י-י-ם-!) ככה ששבוע שעבר רציתי לפנק אותו קצת אבל לרוע מזלו בדיוק היה לי יומולדת ככה שיצא שבעצם פינקתי את עצמי. והפעם, טיול הליכה ניו יורקי בעקבות פיצות.

יו, כמה פיצות! איזה כיף!

אז תשמעו על הבחור הזה, סקוט, כן? סקוט אוהב פיצות. מההההה זהההה אוהב פיצות. כמעט כמו שאוריאל אוהב פורנו (אבל רק כמעט). כהבטחה לשנה החדשה, סקוט לא אוכל יותר מ 15 סלייסים של פיצות בשבוע (כי 15 סלייסים זה בדיוק סלייס אחד פחות משתי פיצות שלמות, ככה שזה מרגיש ממש קצת) למרות ששבוע שעבר היה גם לו יומולדת ולכן הוא קצת חרג מהמכסה ואכל 19 סלייסים. לסקוט יש בבית אוסף של מאות אריזות (ריקות) של פיצה. סקוט מבלה את כל החופשות שלו בנאפולי, מולדת הפיצה ובביקורים בחוות שמכינות מוצרלה. סקוט שילם פעם אחת 300 דולר על פיצה שלא הכילה יהלומים או כמהין אלא רק הייתה ממש ממש ממש גדולה (קוטר של 50 אינטש גדולה) (ושלח לעצמו הבייתה בפדאקס את הקופסה של הפיצה).  לסקוט יש חגורת כלים של גדג'טים לפיצה הכוללת מיני מלחיה ומיני פלפליה (אבל לא שום, זה לחלשים) וגם אקדח לייזר שמודד את הטמפרטורה של הפיצה ומציין מתי הגיעה הטמפרטורה האידיאלית לאכילה. בחצר של הבית של סקוט יש תנור פיצה שהוא בנה בעצמו. בקיצור, סקוט אוהב מאוד פיצות. (נראה לי גם , משום מה, שסקוט כנראה עדיין רווק).

מי שמביט בי מאחור לא רואה את התנור מאחורי (סקוט גם אוהב תנורים)

מי שמביט בסקוט מאחור יכול לראות את ארבעת עובדי המטבח העצבניים שמנסים להכניס פיצות לתנור בזמן שסקוט מדבר עליו

אז מי חוץ מסקוט בכבודו ובעצמו מתאים יותר מלהוביל טיולי פיצה בניו יורק? תכל'ס, יש בטיול הזה הכל. גם הליכה (אבל לא יותר מידי), גם עוצרים בדרך בשלוש פיצריות מפורסמות כולל הפיצריה הראשונה של ניו יורק וגם שומעים כנראה קצת יותר ממה שבאמת רציתי לדעת על פיצות, ההיסטוריה של פיצות, על המרכיבים השונים של פיצות, על תנורי פיצה ועל איך שינויים טכנולוגים בתנורי פיצה ובאמצעי אספקה משפיעים על ההכנה של הפיצה המסורתית.

מה שכיף בסקוט זה שהוא כל כך אוהב פיצות וכל כך מתלהב מהנושא שקשה לא להתלהב קצת איתו גם כן. בלומברדי הוא שכנע את הבעלים לקחת את כולנו להצצה על התנור הגדול שיש להם בחדר האחורי וגם חילק לנו סוכריות גומי קטנות של פיצות למקרה חירום שבו יתחשק לנו לנשנש פיצה בין עצירה לעצירה. לא שצריך את זה כי יוצאים דיי מלאים מכל הפיצות.  (פיצת הסיום, היא הפיצה המודרנית, היא הפחות טעימה מבין כולן ככה שאל תחששו להאביס את עצמכם בפיצות בשתי התחנות הראשונות).

לסיכום, חוויה ניו יורקית כייפית במיוחד. אני חושבת שאפילו אוריאל נהנה, ולו אפילו לא היה יומולדת.

השורה התחתונה: 35 דולר (38 משנה הבאה) עבור טיול של 3 שעות, כולל שלוש עצירות לטעימות פיצות, מים וקיט השרדות קטן – אבל בלי תוספות על הפיצות, סקוט הוא בחור קלאסי. מתאים גם לכאלה שהם לא חובבי אוכל גדולים. בקיצור, שווה ולו רק בשביל לפגוש את סקוט.

לפרטים נוספים: טיולי הפיצה של סקוט

כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו אוהבים לאכול דברים שהיה להם פעם פרצוף אבל אולי פחות יודעים כמה אנחנו גם אוהבים דברים על מקל (במיוחד אני, שאוהבת מנגל וברביקיו כאילו אין מחר ומוכנה לצאת מהבית בכל יום ובכל שעה אם מבטיחים לי על האש). כשנמצאים בחו"ל הרבה פעמים מתגעגעים לטעם של בית כלומר לעל האש ושיפודים, ואם צריך ללכת ליקיטורי (מסעדת שיפודים יפנית) בשביל קצת הרגשה ביתית – סו בי איט.

דגמנו שתי יקיטוריות בסביבה לכבוד יום העצמאות הפולני ככה שכיבדנו גם מסורת וגם בייתיות ולהלן המסקנות.

ראשונה הייתה יקיטורי טוטו. על הראמן מבית טוטו כבר סיפרתי לכם וכמו תרנגולת מבית טוב גם כאן היה תור לא קצר שהשתרע עד כמעט לפינה של הבלוק למרות שכאן כן מקבלים הזמנות מראש ולכן דיי מהר התקדמנו לראש התור (ובמעלה המדרגות, ושמישהו יסביר לי פעם למה מקומות יפנים תמיד אוהבים להיות בקומות שניות של מקומות). המקום עצמו מקושט בתצוגת ביצים על הקיר (איי שיט יו נוט) אבל לא פחות מקושט במנגל ארוך ומרשים ובר מסביבו ככה שאפשר לתצפת על ההכנה של השיפודים וגם לקבל אותם הישר מהמנגל.

הייתם פעם בשיפודי עזרא באזור? אז זה בדיוק אותו דבר, רק שפה מזמינים את מיטב חלקי התרנגולת (בואו מוקדם לאכול את הכרבולת את הבירכיים כי הן נגמרות מהר) שנצלים על ידי יפני מיומן שמנופף עליהם במניפה עדינה ומשגיח עליהם כאילו היו ילדיו והתוספות מגיעות על ידי מלצרית חיננית וגם ,בניגוד לעזרא, טעים. אבל בערך אותו דבר כמו שיפודי עזרא, כן.

עד שהגענו נגמרו כבר הכרבולות

זה מחדל חמור שרוב השיפודים נאכלו לפני שהיה לי צ'אנס לצלם אותם. אני מאשימה את המצלמה האיטית באייפון של אוריאל.

אחרי שנעשים מנוסים במקומות כאלה (כלומר, אחרי שסיימנו לאכול וראינו מה הזוג לידנו עשה) מבינים שהכוס חימר שחשבתי בהתחלה שאמורה לתפקד כמחזיק בקבוק בירה היא בעצם כוס להניח בה את כל השיפודים עצמם אחרי שמסיימים לזלול לא פחות מ 12 שיפודים שכל אחד ואחד מוגש בדקדקנות יפנית טיפוסית על צלחת ורטבים מותאמים אישית.

יושבים ככה בכיף לפני איזה הצגה בברודווי (אנחנו ראינו באותו ערב את אבניו קיו) ומנשנשים כמה שיפודים וחושבים על הבית בזמן שאוריאל עוגב על המלצריות. אהבנו ובהחלט נחזור.

בסדר, למדתי, אני אדע להבא

שנייה הייתה יקיטורי טורישין באפר איסט סייד ולשם לקחנו את ענבר שביקרה אצלנו כי שיגענו אותה כל הסופשבוע והיא היתה צריכה להירגע עם קצת אוכל רגיל וזה הכי קרוב שהצלחנו למצוא לה. גם פה הקונספט דומה עם בר גדול שממנו אפשר להשקיף על המנפנפים המקצועיים אבל קצת יותר יוקרתי מטוטו ולכן החלטנו להזמין את ארוחת הטעימות שמציעה 10 שיפודים (ב 55 דולר לאיש) מהמיטב שהשף חושב שיש באותו יום + מרק וקערת אורז (טיפ: תזמינו את הקערת אורז שהכי נדמה להם שתרצו לאכול בערב שלמחרת כי עד שהיא מגיעה כבר מתפוצצים מכל הדברים שלפני). אחד אחרי השני יצאו מגוון שיפודים על טהרת העוף, רכים, עסיסיים וטעימים, כולל שיפוד אחד של כבדי עוף שאוריאל נשבע שהיה הטעים ביותר שאכל מימיו וסוג כלשהוא של פטריה שהייתי מוכנה להישבע שהייתה פעם שניצל מרוב שהיא הייתה בשרית. בגזרת האלכוהול הזמנו יין (לענבר הקלאסית) בירה (אני עממית) ושלוש כוסות סאקה לאוריאל (האלכוהוליסט). המחיר יותר גבוה מהיקיטורי הקודמת אבל האיכות בהתאם, אם כי האווירה יותר רצינית מאשר במקום הראשון (בכל זאת, יש פה כוכב מישלן).  יושבים ככה בכיף ביום ראשון בערב לחגוג כמה כיף שחברים באים לבקר ואוריאל עוגב על החברה שבאה לבקר. גם כאן היה מאוד טעים ואפילו אחזור לכאן עם אמא כשהיא תבוא לבקר פעם הבא כדי להראות לה שאפשר לאכול אוכל יפני טעים ונטול דגים.

הכי משעשע לראות אותו שולף מניפה מידי פעם. אני שוקלת לנסות בפעם הבאה בפארק הירקון

וזה עוד כשאוריאל מנסה לעשות פוזה מגרה. קלטו את הבחור הרציני ברקע.

הפנמנו את הלקח מפעם קודמת

שורה תחתונה: אחד יותר זול (בטוטו שילמנו 98 דולר מתוך זה 33 על אלכוהול לשני אנשים) והשני יותר יקר (בטורישין יצאנו עם נזק של 287 דולר ומתוך זה 64 על האלכוהול אבל היינו שלושה) אבל שניהם טעימים ומציעים חווית שיפודים מגניבה ומיוחדת. רק תזכרו שבתוך הכוס שמים את השיפודים ולא את הבירה.

לפרטים נוספים:

יקיטורי טוטו , רחוב ווסט 55,מספר 251

יקיטורי טורישין, השדרה הראשונה 1193 (בין רחוב 64 ל 65 איסט)

כבר עוד מעט שנה שאנחנו פה בניו יורק ועוד לא יצא לי להכיר הרבה חברים חדשים ככה כשאוריאל הציע שניפגש עם שירה ובעלה דווקא היה נשמע לי נחמד. היה לי פחות נחמד לגלות ששירה בעצם יצאה פעם עם אוריאל לכמה דייטים, למרות שמצד שני כשחושבים על זה אני דיי מחבבת את האקסיות של אוריאל, במיוחד אלה שנשואות עכשיו (היי מורין!) (ליהי, אנחנו מחכים שתתחתני כבר).

אז היינו בענייני חיסכון ואין כמו מסעדות סיניות מגעילות לארוחות זולות. המושג "סיני מגעיל" אגב לא בהכרח מייצג כמה האוכל טעים אלא נקבע כמושג ג'נרי לכל מסעדה סינית מאז שגילינו את צ'יינה טאון. למי שלא הבין, אוריאל לא אוהב אוכל סיני אבל אם אני צריכה לפגוש אקסיות שלו אז אין לו זכות וטו.

לעיתים נדירות יוצא לנו להיות במקום טרנדי ביותר, אבל מישן צ'ייניס פוד הוא ממש חדש דנדש ולוהט, כל כך לוהט שהזמן לחכות לשולחן הגיע אתמול (ערב סתווי גשום) לשלוש שעות ככה שמייד החלטנו לוותר ושמנו פעמנו ליונאן קיטשן שהיא גם סינית וגם זולה וגם לא מאוד רחוקה מהמקום הקודם (כבר אמרתי שירד גשם? לא טפטוף קליל ונעים, אלא ממש גשם של חתולים וכלבים, כל כך גשום שארז ששכח להביא מטריה ישב אחרי כולו זולג מים על השולחן והיה ממש מסכן).

אז יונאן, כן. בניגוד לרוב המסעדות הסיניות שיש בהם מטבח קטנוזי (חריף) או סצ'ואן (ממש חריף) זוהי מסעדה סינית בסגנון יונאן (לא לבלבל עם סיני מסוג היונג), מה שאומר שזה הכי אוכל של אמא אבל בגרסה הסינית כלומר מרק עוף נודלס טעים, אורז מוקפץ עם נקניקיות ושעועית, פטריות עם תרד ועוד שלל מנות טעימות שמגיעות היישר למרכז השולחן לטובת אלה שאוהבים לנשנש תמיד מצלחות של אחרים. בזמן שארז טפטף על השולחן גילינו שהקשרים החברתיים מעמיקים כי לא רק שהוא מכיר את אחותי אלא גם מסתבר שאוריאל יצא עם לא אחת אלא שתי חברות של שירה ושהיא הייתה בחתונה של שלישית (כבר ציינו שרוב האקסיות של אוריאל נשואות באושר היום מה שמעלה שאלות על רמת הטעם שלהן בבחורים). הורדנו את האוכל הסיני מגעיל הטעים עם בירה סינית מגעילה טעימה וגילינו במפעם המליון שאסייתים לא מבינים בקינוחים.

מה, אמא שלכם לא הכינה לכם כזה אוכל?

למזלנו, עדיין ירד גשם אז הייתה לנו אופציה להתרענן בהליכה מזורזת למעבדת הגלידה (איל לבורטריו דל ג'לטו) שהקטע של המקום הוא שיש להם באזור ה 250 טעמים של גלידה למרות שרק חמישים מהם אפשר למצוא בכל רגע נתון בחנות, אחרי שטעמתי גלידת צ'דר, גלידת מאלט וויסקי וגלידת לוונדר דבש הסתיימה תחושת ההרתפקנות שלי ובחרתי ריבת חלב ושוקולד צ'יפ. שירה הלכה על הטעמים היותר אקזוטים מה ששוב מעלה את התהייה איך יצא שהיא נפרדה מאוריאל.

גלידת וויסקי, דבש לוונדר, גבינת צ'דר, בירה שחורה ואם אני לא זוכרת את השאר זה כי קיבלתי הרעלת גלידה

סיימנו את הערב בהליכה משותפת לסאבווי רק כדי לגלות ש-א)יש המון עיכובים בסאבווי בגשם הראשון של העונה ו-ב)אין גבול לכמות החפירות שארבעה אנשים שמחים ומעט שיכורים וללא ספק מגולדים יכולים לחפור.

שורה תחתונה: שירה וארז, שמחתי להכיר אותכם, פעם הבאה הולכים למקום יבש יותר. 80 דולר לכל הסיפור לארבעה אנשים כולל שלושה דרינקים במסעדה הסינית, 4 וחצי דולר לשני כדורים בגלידריה היוקרתית.

לפרטים נוספים:

יונאן קיטשן רחוב קלינטון 79 (סגור בימי שלישי)

איל לבורטריו דל ג'לטו רחוב לאודלו 188(בפינה של האוסטון)

בדיוק חזרנו מחופשת קיץ קצרה ומהבילה בישראל היישר את תוך יום סתווי מקסים שבו השמש זורחת אבל לא חם מידי ובדיוק גם לא ירד גשם. בזכות הג'ט לג שגרם לי לקום ב7 בבוקר החלטתי לנצל את היום היפה לטיול במקום שכבר הרבה זמן רציתי להסתובב בו ולא הספקתי ולכן הקמתי וארזתי את אוריאל ושמנו פעמנו לסוהו.

הסוהו, אותו אזור שייתכן שפעם היה מקסים ומיוחד הפך כמו שינקין אחרי השיפוץ למתויר, המוני ומלא בחנויות מעצבים יקרות. הדבר הכי קרוב לניו יורקרים שתמצאו שם הוא המוכרים האדישים והאנתיפטים של כל אותן חנויות יוקרה. וכמו אמא עצבנית בשנקין בשישי בצהריים כך גם אני הסתובבתי בינות מלא האנשים עם הקטן שלי שגירד לו כל הזמן בגב, רצה ללכת להסתכל על חתולים, כאבו לו הרגליים, התייבש והתיישב על הרצפה בצווחות אימה ליד כל חנות קאפקייק שעברנו בדרישה שייקנו לו קאפקייק. ואלוהים אדירים, יש ה ר ב ה   חנויות קאפקייק בסוהו. ייתכן שבחורות יותר אופנתיות ממני יגשימו במדרחוב נחלת בנימין סוהו את חלומן האופנתי הרטוב אבל אנחנו דווקא נתקלנו בחנות הזאת, העונה לשם אבולושן (יענו אבולוציה). הו, המיוחדג'ות חוגגת פה מכל פינה, ולא, אם החנות שלך הופיעה בפרוג'קט ראנווי היא כבר ממש לא "פנינה סודית". ובפנים, כל מה שהיה פעם חי, או מאובן, או פוחלץ, או שלד או משחק להרכבה עצמית של איברים פנימיים של חילזון (תמיד רציתי אחד כזה). אוריאל דווקא עשה בונדינג עם ראקון שהחזיק מגש של עצמות פין וקינא.

תגידו לאוריאל להתחדש על הכובע האופנתי

היה תכנון כלשהוא ללכת לבלתאזר שכבר הרבה זמן שמענו עליו דברים טובים אבל דיוויד בקהם היה שם ולכן עברנו את הכביש ונכנסנו דווקא למרסר קיטשן, העממית של ז'אן ג'ורג', ההוא מז'אן ג'ורג'.

החוויה של מרסר קיטשן היא מעניינת מכל מיני סיבות אבל העיקרית שבהן היא הניגוד העצום שבין המסעדה המעונבת והמלצרים המהוקצעים אל בין גדודי התיירים עוטי המצלמות והטישירטים שממלאים את חלל המסעדה והקטן שלי שניסה לגרד לעצמו את הגב עם המזלג. ועדיין, התפריט מעניין אבל לא עמוס מידי והביצוע של המנות מדויק להפליא. אני חיסלתי את אחד ההמבורגרים הטעימים בניו יורק נכון לעת עתה, שהגיע עם אבוקדו, חסה, עגבניה, גבינת פפרג'ק ובצל מטוגן פריך ואוריאל טעם סב'יצה סי בס ואגרול טונה. בגלל שאוריאל לא התנהג יפה הוא לא קיבל לשתות סאקה, אבל במקום זה שתינו סודה דובדבן-יוזו שהייתה מתוקה ומרעננת והיוותה איזון מושלם לארוחה הטעימה הזאת.

כרגע מדורג ההמבורגר הטעים ביותר בניו יורק (וגם הסודה)

אני עוד רציתי להמשיך לטייל אבל אוריאל כבר התעייף והייתי צריכה לקחת אותו הבייתה לשנת הצהריים שלו, אחרת הוא נעשה קראנקי. בסאבווי בדרך הבייתה דיברנו על כמה כיף (וטעים) בניו יורק ואוריאל הסכים וביקש שאני אגרד לו שוב את הגב. כיף לחזור.

תצלום אילוסטרציה. לקאפקייפ המצולמת אין קשר לפוסט או לאוריאל

שורה תחתונה: ארוחה טעימה ונינוחה ב60 דולר כולל מס וטיפ טיפ (המסעדות הופכות להיות זולות כשאוריאל בגמילה מאלכוהול).

לפרטים נוספים:

אבולושן – רחוב ספרינג 120

מרסר קיטשן של ז'אן ג'ורג' – רחוב פרינס 99

קאסאלולה זה בר גבינות ויין שאוריאל מאוד אוהב. לא שזה מפתיע שאוריאל אוהב בר גבינות ויין וכל מי שקורא את הבלוג ומכיר אותו (היי ג'סי!) (וליאור!) (ואבי!) יודע לספר על אהבתו ליין, אהבה שגובלת באובססיביות עת הוא מקרב את כוס היין לאפו, מרחרח ומכריז בחושניות "ליין הזה יש טעם ברור של בורגון, זפת ושושנים" בעוד כשאני מרחרחת כל מה שעולה לי באף הוא ריח של סמור רקוב ומיצי ביוב. חשבתי שנפטרנו מכל העסק הזה כשעברנו לניו יורק ולא הסכמתי שנקנה מקרר יין (בטענה שאין מי שישתה את זה ממילא, למורת רוחו והאלכוהוליזם של אוריאל) אבל מסתבר שהוא יכול למצוא לעצמו חברים חדשים להתפלצן איתם, כמו הבת דודה הלסבית והמפגרת שלו.

אוריאל כבר כמה פעמים ניסה לשכנע אותי ללכת איתו לקאסאלולה ואני סירבתי בכל תוקף בגלל ש-א)מי שהמליץ לו על המקום זה הבת דודה המפגרת והלסבית שלו שהרעיון שלה לגבי משהו טעים זה פסטה שבושלה יותר מידי ברוטב קטשופ ו-ב)זה בר גבינות ויין, למען השם. אבל מקרה שהיה כך היה והיינו באזור טיים סקוור לפני כמה שבועות, עם משהו כמו שעה וחצי להרוג לפני ההופעה שתכננו ללכת אליה כשאוריאל העלה בפעם המליון את הרעיון. באותו רגע, בהצטרפות נדירה של גורמי שמיים הסכמתי ללכת כי יש למקום הזה שתי תכונות מאוד רלוונטיות שהיוו את מרבית הקריטריונים להסכמה שלי שהם א)זה היה קרוב ו-ב)יש שם מזגן.

אני חייבת לציין שנכנסתי למקום נחושה בדעתי לא להנות ולקטר לאוריאל שהיה יקר אבל אחרי שכיבדו אותי בפופקורן בכניסה קצת יצאה לי הרוח מהמפרשים. לא הבנתי כלום מהתפריט ולכן תיארתי לברמנית את דרישותיי מהיין ("שיהיה לבן וקר ולא חמוץ מידי") ומהגבינה ("אני אוהבת גבינות רכות כאלה אבל לא עיזים ולא לבנות ולא חריפות מידי ובלי עובש") ולכן היא נתנה לי לטעום לא פחות משלוש סוגים שונים של יין עד שמצאתי אחד שערב לחיכי והפתיעה אותנו  במגש הגבינות הבא:

גבינה ופופקורן, שילוב מנצח

מה שנחמד במקום הזה, שזה בר גבינות ויין ולא פלצני, מהסוג שמגיש פופקורן ליד הגבינה ומהסוג שנעים לשבת ליד הבר ולנשנש קצת לפני הופעה. אפשר גם לקחת כריך או משהו  אבל נהנתי כל כך שנשנשנו עוד מגש גבינות קטן, ועוד איזה כוס יין, או שתיים. מילה על הברמנית – יש לאמריקאים מן סוג של חיוך מזויף ששמור במיוחד לנותני שירות. השפתיים נמתחות מאוזן לאוזן תוך כדי מלמול משפטים כמו "אנחנו כ ל  כ ך  שמחים שבאת לפה!" בזמן שדיי ברור שמה שהם רוצים לעשות הוא לירוק לך באוכל, לעשות לך פיפי על הראש ושתעשה להם שק קמח במעלה חמש קומות של מדרגות של הבניין המאוד טרנדי באיסט ויליג' שבו הם גרים תוך כדי שהם מכים אותך בשוט וצועקים דיו. אז גם הברמנית פה הייתה כזאת, אבל הצליחה קצת יותר להסוות את התיעוב הסדנדרטי אל זוג תיירים מיוזעים (אוריאל אהב אותה כי היא צחקה מהבדיחות שלו) ובאמת קלעה לטעם שלי בגבינות על אף הבעיתיות שלי ולכן מגיע לה שאפו על זה. הייתי כותבת פה אפילו את שמה אם הייתי זוכרת אותו (אוריאל זוכר שהיא הייתה בלונדינית).

האם ארון גבינות זה תיאור מקצועי מדויק?

מצד אחד קאסאלולה קרוב מספיק לטיים סקוור כדי להספיק איזה ארוחת קדם-תיאטרון קטנה (המקום פתוח כבר מחמש) אבל רחוק מספיק כדי להתאורר קצת מנחילי התיירים ושלל המסעדות היקרות והגרועות שיש באזור. בתור אחת שרק לא מזמן גילתה את אהבתה לגבינות ועדיין יש לה דחף להתחבא מתחת לשולחן עם זנב סמור בכל פעם שהמילה "קממבר" נאמרת לידה קשה לי עוד עם הקונספט של "בר גבינות ויין" אבל יש מצב שמהיום אני אראה קצת פחות התנגדות למקומות כאלה (כל עוד כמובן, הבת דודה המפגרת והלסבית של אוריאל לא מצטרפת אלינו).

שורה תחתונה: טעים ולא יקר. 56 דולר לנשנושי גבינות וקצת יין (מתוך זה 24 על היין) להרטיב קצת את הגרון.

לפרטים נוספים: קאסאלולה, רחוב 52 ווסט 401

מה זה יום עצמאות בלי זיקוקים? כמובן שהלכנו לראות, וכמובן שהם התחילו חצי שעה יותר מאוחר ממה שהיה כתוב, וכמובן שהיינו צריכים להידחק בין אלפי אנשים אחרים שבאו לראות אותם והם היו נחמדים אבל תכל'ס זיקוקים , כמה כבר אפשר לחדש בעסק הזה אבל היה רגע מסוים, ממש בשיא, שבו הבנתי מה חסר לי בחוויה – זה יום העצמאות, יש על האש, יש דגלים אבל השעה כבר 10 בלילה ולא ריססו אותי בספריי קצף אפילו לא פעם אחת.

אחחח, אמריקה. מעניין שיש מנהגים ומסורות חוצי יבשות ותרבויות, כמו הזכות לצפות בתוכניות ריאליטי והחובה למנגל בחגיגות העצמאות לארצך. למעשה, המנגול פה הוא יותר ברביקיו ופחות נפנוף, אם כי אני לא מדברת מניסיון כי לא הצלחתי לקמבן לעצמי אף הזמנה לברביקיו עצמאות כהלכתו ולכן נאלצנו להתחיל את החגיגות בפיקניק בפארק, ועוד פיקניק חלבי, שומו שמיים. (בהנחה כלשהיא שבירה זה חלבי, לא מבינה בזה).

בכל אופן, את הזיקוקים שמתחילים בתשע אבל בעצם התחילו בתשע וחצי הלכנו לראות מהרציפים של נהר ההדסון. וותיקי מנהטן מספרים שרק שנה שעברה הזיקוקים עברו מהאיסט ריבר להדסון אבל השמועות אומרות שוותיקים היותר וותיקים זוכרים שלפני 9/11 הם תמיד היו על ההדסון, מה שמוכיח שלעולם אין גבול לכמה סנוב מנהטני אתה יכול להיות. בעקבות החסך של הברביקיו מהבוקר החלטנו ללכת לדייזי מייז, מסעדת ברביקיו משפחתית לא רחוקה מהרציפים במיד טאון.

וזאת לגמרי הייתה מסעדה משפחתית, הכי אוכל של אמא (אם לאמא שלך קראו מרי ג'ין ונולדת בממפיס) כלומר הכי צלעות דביקות ומתוקות שנמסות בפה, הכי תוספות מלאות פחמימות ושומן טעימות ביותר והכי תה מתוק של סבתא בצנצנת. סגנון ההגשה במסעדה הוא כמו של קפיטריה שזה אומר שמזמינים את האוכל בדלפק ומקבלים אותו כמה דקות אחרי, ואז אתה נושא את המגש שלך בעצמך לאזור השולחנות, בהנחה שבת הזוג שלך תפסה שני כסאות ולא התביישה כשהילבילית אמריקאית גנבה לה את הכסאות כי היא התעקשה שהיא חיכתה בתור לפניה (למרות שהיא לא).

רק הילבילים שותים מתוך צנצנת. למה אוריאל מחייך?

בשביל קצת פחות מ 50 דולר קיבלנו שתי מנות של ריבס, כאשר כל אחת מהן באה עם שתי תוספות ואוריאל התאמן על המבטא ההילבילי שלו בזמן שהוא שתה מהתה הקר שהוגש כאמור בצנצנת. ניסיתי להיות גיבורה ולחסל את כל המנה שלי (ואז לפתוח כפתור, גם לפי המסורת) אבל פרשתי באמצע ואז גם הבנתי למה יש ערימות של קופסאות ריקות ליד המפיות.

זה נראה כל כך טוב שכמעט התחלתי לרייר על המקלדת עכשיו

זה מסביר את הקופסאות ליד המפיות

משם, כמו שכבר חשפה האקספוזיציה הלכנו לרציפים לצפות בזיקוקים וטוב שהגענו שעתיים מראש כי בדיוק סגרו את הכניסה לשם כשאנחנו הגענו (טכנית, סגרו את הכניסה לרחוב קצת לפני שאנחנו הגענו אבל הזדנבנו אחרי קבוצת אנשים שקיבלו אישור להיכנס למסיבה פרטית). החוויה של לחכות שעתיים בעמידה בחברת עוד כמה אלפים של אמריקאים מזיעים אם כי לא קולניים בשביל לצפות במופע זיקוקים התעלתה רק על ידי החוויה של לנווט את דרכנו בחזרה הבייתה דרך הרחובות העמוסים במליוני אמריקאים שניסו בדיוק כמונו לחזור הבייתה. הזיקוקים אגב, היי דווקא מאוד מרשימים, היו כאלה בצורת סמיילים ובצורת כוכב שביט ולבבות, כל כך מרשימים ששנה הבאה אני אצפה בהם בעיון רב בבית מתוך המזגן שלי.

אחרי יום שלם של מסורות אמריקאיות וזיקוקים חזרנו הבייתה עייפים ומרוצים, אבל בעיקר לחים ודביקים ומזיעים. כמו יום העצמאות, יש דברים שלעולם לא משתנים.

שורה תחתונה: טעים ונעים לחובבי הצלעות בלבד ולמי שמעוניין בחווית עצמאות אמריקאית

לפרטים נוספים: דייזי מייז, בפינה של רחוב 46 והשדרה ה 11

ארוחת בוקר זה הארוחה החשובה ביותר של היום. החשיבות של ארוחת הבוקר עולה בבקרים שבהם אוריאל בהנג אובר ונעשה אקסטרא רטנוני ולא מוכן להכין לי אוכל בעצמו ואני נאלצת לצאת מהבית לשדות זרים (ועוד בבוקר). יש כמה פרמטרים חשובים לארוחת בוקר כהלכתה. אחד, המקום חייב להיות קרוב לבית כי כשאוריאל בהנג אובר הוא לא אוהב לנסוע בסאבווי. שתיים, המקום צריך להיות מסוגל להכין בלדי מרי על בסיס סאקה כי אוריאל טוען ששערה של הכלב זו תרופה להנג אובר והוא לא אוהב וודקה. שלישית, צריך לא להיות תור.

זה היה התור כשעוד היה קר. בשביל לצלם את התור היום צריך עדשה עם זווית מאוד רחבה.

 שני מקומות בשכונה עונים לרוב הקריטריונים (טוב, גם שתיים מתוך שלוש זה טוב) מתחרים בהם ראש בראש: גוד אינף טו איט ופופ אובר קפה. בשניהם יש מגוון מאפים עם חמאת תותים. (אגב, כשרק הגעתי לפה חשבתי שחמאת תותים זה המצאה ספציפית של מקום מסוים עד שלשמחתי גיליתי שזה ממרח נפוץ במחוזותינו. הידד לאמריקה).  בשניהם יש תפריט ארוך המכיל שלל חביתות וביצים בשלל צורות הכנה עם שלל תוספות. בשניהם אפשר לבחור פנקייקים או מאכלים מתוקים אחרים כאלטרנטיבה לחביתה המסורתית, שניהם בכלל לא מגישים סלטים (הידד 2!) לשניהם יש בלדי מרי על בסיס סאקה, בשניהם יש תור ארוך מאוד לחכות בו אלא אם כן באים מאוד מוקדם ובשניהם יש מלצרים מאוד חביבים שמוכנים לשנות בשבילי את המנות אחרי שאני מבלבלת להם בשכל שאני מעדיפה ביצים מקושקשות ולא חביתה. מה שנקרא "פנינים שכונתיות".

יושבים על הבר בגוד אינף טו איט וזוללים פנקייק ובייקון

ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לכתוב על חביתות או על ביצים ואחרי שהקדשתי לעניין מחשבה רבה זה מה שיצא לי: כלום. סה"כ קשה עד בלתי אפשרי להרוס חביתה טרייה והאמריקאים, כאומה, מבינים בארוחות בוקר. לעומת ארוחות בוקר ישראליות אין הרבה גם מה להגיד על סלטים או על ירקות מכיוון שאלו לא מרכיבים שבכלל קיימים כאן בהקשר של ארוחות בוקר. אגב ובלי שום קשר לשני המקומות האקסטרא חביבים עלי שהמלצתי עליהם בפוסט הזה אחד ההמלצות האהובות עלי לאורחים חדשים היא ללכת איך שמגיעים לניו יורק על הבוקר אחרי הטיסה לדיינר הראשון שמזדמן בדרך ולהזמין כל פריט בתפריט כל עוד הוא מגיע עם בייקון (לא שזה אתגר מסובך במיוחד). שפע השומניות מצופה לרפד את הקיבה ולהכין אותכם כהלכה לביקורכם באמריקה.

מילקשייק מסורתי (פופ אובר קפה)

 ובחזרה לאפר ווסט סייד, יש כמה הבדלים קטנים בין שני המקומות בשכונה: גוד אינף טו איט הוא קצת יותר טרנדי בעוד שפופ אובר קפה הוא קצת יותר במסגנון דיינר מסורתי, ויש בו מגוון טיפה יותר גדול של קוקטלים. מצד שני, בפופ אובר יש מילקשייקים טעימים. בסופו של דבר, בהפרש קטן מאוד אבל משמעותי מנצח הפופ אובר קפה עם הברקה ממזרית שנקראת "פופאובר" שזה בעצם בריוש מגודל ואקסטרא פלאפי ואוורירי מגיע כתופסת כמעט עם רוב המנות בצירוף…חמאת תותים. גן עדן.

תכלס כתבתי את כל הפוסט הזה רק כדי להשוויץ בפופ אובר שאכלתי

לפעמים, אני שמחה שאוריאל בהנג אובר.

שורה תחתונה: שניהם מומלצים, אני אישית אוהבת את פופ אובר קפה טיפ טיפה יותר. אוריאל יותר אוהב את גוד אינף טו איט. בשניהם אין שום סיכוי לקבל קפה סביר, אגב. ארוחת בוקר בלי קוקטלים תעלה באזור ה 40 דולר (למרות שמאוד מומלץ לשתות משהו על הבוקר, זה עוזר בהתמודדות עם הסופ"ש).

לפרטים נוספים:

פופ אובר קפה, שדרת אמסטרדם 551 (בין רחוב 86 ל 87).

גוד אינף טו איט, שדרת אמסטרדם 483 (בפינה של רחוב 83)

דעתי קצת הוסחה מהקווסט הגדול שפצחתי בו למציאת ההמבורגר האולטימטיבי על ידי כל מיני מאכלים אסייתים ויפנים בפרט שהעיר התברכה בהם אבל אני חושבת שאפשר להבין את זה ביחס לכך שעם כל הכבוד להמבורגר, בכל זאת זה מאכל שהייתי אוכלת על בסיס דיי קבוע בישראל. בהקשר הזה זה טוב שאסף הגיע לבקר כי הוא גר עכשיו בהונג קונג ודברים טריוואילים כמו עגלות דים סאם לא מרשימים אותו כמו את שאר האורחים שבאים לבקר ואנחנו גוררים לשם ולכן הייתה לנו הזדמנות לחזור לקווסט ההמבורגרים.

במקרה שלנו ההחלטה נפלה על ללכת לבורגר ג'וינט שאמור להיות פנינה סודית במיוחד ליודעי דבר בעיר. אני לא יודעת מה ההרגשה שלכם לגבי פנינים סודיות אבל התור שעמדנו בו במשך כשעה היה קצת ארוך מכדי להגדיר אותו סודי במיוחד. אולי הסודיות קשורה לזה שהמקום נמצא בלובי של בית מלון חמישה כוכבים אלגנטי במערב העיר ומוסתר מאחורי  ווילונות כך שגם אם אתה רוצה לעמוד בתור צריך קודם למצוא אותו. אגב, אני שמעתי על המקום הזה מתומר שנמצא רק שבוע בעיר וכבר יודע על כל מה שמגניב בה. מה שבסוף הסגיר את מיקום המסעדה זה זה:

רמז דק

הניגוד שבין הלובי האלגנטי והמודרני של המלון לעומת הדיינר הקטן והפשוט שנמצא בה כל כך סותר אחד את השני שאני דיי בטוחה שמישהו עמל מאוד קשה ליצור את הניגוד הזה. קירות "עץ" ותאי ישיבה מפלסטיק של שנות השישים תורמים להרגשה הבייתית של המסעדה, מה גם שמיני סלבריטאים חותמים את שמם על הקיר, וגם כמה שכנראה פחות סלבריטאים מאחרים.

תור תור תור

אגב, המילה מסעדה כנראה מתארת באופן מאוד מאוד כללי את המקום שיש לך בו בחירה בין המבורגר לצ'יזבורגר וזהו. אפשר בצד להזמין צ'יפס שמגיע חמים ופריך בתוך שקית אוכל חומה ויש גם בירה. אוריאל, שלא שותה בירה דאג מאוד לגבי עניין השתייה אבל הוא גילה שבחמש דולר אפשר לקנת כוס מרלו אמריקאי שנמזג לתוך כוס פלסטיק מקופסת קרטון של יין. אין כמו לשתות יין מרלו אמריקאי וחמים מתוך כוס פלסטיק שנמזג בקופסת קרטון שמכילה יין. להפתעתו, ובעצם להפתעת כל היושבים שולחן אוריאל הכריז שזה היין האמריקאי הטעים ביותר שהוא שתה מימיו. אוריאל גם מאוד אהב את ההמבורגר שהגיע עשוי מדיום בלחמנייה רכה למרות ששאר היושבים בשולחן הסכימו שהוא דיי ככה ככה. זותומרת, טעים, אבל לא יוצא מהכלל טעים.ליתר דיוק – בסגנון אגאדיר טעים.

נום נום נום

הדיון הפילוסופי שהתפתח כלל שאלות לגבי האם העובדה שפשוט אנחנו גרים כבר כמה חודשי ם בארה"ב ולכן הסטנדרטים שלנו כבר גבוהים יותר בכל הנוגע לבשר ומה מידת ההשפעה שיש לעמידה בתור על טעם האוכל. אסף סיפר לנו שבהונג קונג הוא למד שעדיף לא לשאול שאלות מיותרות על האוכל ופשוט לאכול אותו.

סיימנו לשתות את הבירות שלנו ויצאנו חזרה לאוויר הלח והרטוב של ניו יורק. אסף אמר שגם זה מתגמד לעומת המזג אוויר הלח במיוחד של הונג קונג. סחטנו ממנו הבטחה לקחת אותנו לאכול דים סאם כשיום אחד נגיע גם אנחנו להונג קונג. עד אז, נסתפק בגותהם.

שורה תחתונה: אוריאל חשב שזה אחד ההמבורגרים הטעימים ביותר בניו יורק. כל השאר אמרו שהוא רק בסדר. המבורגר וצ'יפס בבערך 10 דולר וקנקן בירה לכל השולחן ב16 דולר.

לפרטים נוספים: הבורגר ג'וינט, בתוך הלובי של מלון פרקר מרידיאן. נכנסים דרך הלובי הראשי, הולכים ישר ופונים שמאלה ליד הוילונות האדומים עד שרואים את השלט של ההמבורגר. 119 רחוב 59 ווסט, בין השדרה השישית לשביעית.

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

סימון, חברה שלנו מהולנד, מתארחת אצלנו השבוע. כלומר, אני חושבת שהיא מתארחת אצלנו כי יש סימנים קטנים שמסגירים נוכחות של עוד מישהו בבית כמו מזוודה בסלון ועוד מברשת שיניים במקלחת למרות שלמעשה זכיתי לראות אותה רק ביום שהיא הגיעה, מספרת איך הטיסה שלה התעכבה בשעתיים אבל בסוף המריאה בזמן שהיא בדיוק יצאה לעשן סיגריה וחברה שלה שעובדת בשדה תעופה השיגה לה מקום על טיסה אחת אבל לנמל תעופה אחר בניו יורק ולכן היא הגיעה בלי המטען שלה (אחרי ששבוע שעבר נגנב לה התיק צד שלה ביחד עם האייפד והבחור שהיא יצאה איתו באותו זמן הרגיש כל כך נבוך שהוא קנה לה אייפד חדש). היא גם שמרה לנו על החתול בזמן שאנחנו הינו מחוץ לעיר לכמה ימים והחתול עדיין שמנמן ומלוטף, ככה שזאת עדות נוספת לכך שהיא באמת פה.

ביום שלישי בערב אוריאל ואני צפינו בטלויזיה וזכינו להיות עדים לסימון חוזרת מעט מבוסמת הבייתה אחרי שהיא הייתה בארוע  התרמה למען בעלי חיים ופגשה את יו ג'קמן (ודיווחה שביחס לארוע התרמה נוצץ המשקאות היו ממש לא משהו) והציעה שנצא ביחד לארוחת ערב ואחרי כן אולי נלך לפגוש גם כמה חברים שלה בפאב לחגוג את הלילה האחרון שלה בניו יורק (היא הגיעה לניו יורק בשביל חתונה של חברים שנערכה מוקדם יותר השבוע, שהייתה מאוד נחמדה וכייפית למרות שהחתן גילה במהלך החתונה שסימון היא גם האקסית של הכלה ולא רק אקסית שלו).

בגלל שהיינו בדיי הרבה מסעדות אסייתיות לאחרונה החלטנו הפעם ללכת למסעדה צרפתית. משיקולי עלות תועלת החלטנו לנסות את המסעדה במכון הצרפתי לקולינריה. במכון הזה, שבו מתחנכים שפי העתיד של העולם יש גם מסעדה שמופעלת על ידי הסטודנטים (בהשגחת המסטרים שלהם) שמציעה תפריט קבוע של 4 מנות(פתיחה, דג, בשר וקינוח) במחיר הידידותי של 47 דולר. המסעדה נקראת, כמה חמוד, "הבית ספר". למרות שהמקום מתופעל על ידי תלמידים, הם כנראה עושים שם משהו לגמרי בסדר במכון הצרפתי הזה כי קיבלנו ארוחה טעימה ביותר שמורכבת ממנות קלאסיות שהוכנו בצורה מדויקת מאוד. החל מהמרק קרם תירס שלי ופסטת האפונה ופטריות של אוריאל, דרך הלובסטר  של סימון ודג ששחה ברוטב פירה תרד היישר אל הקינוחים שכללו אלסקה אפויה, גבינות מסריחות, פאי שוקולד וצלחת עוגיות.

בשלב הזה של הערב הייתי יותר מידי שתויה לשים לב שהכוסות יין מסתירות בדיוק את האוכל שרציתי לצלם

בשביל להיות לגמרי פיירים וגם בשביל לתת ביקורת בונה לסטודנטים, הערנו להם שהלובסטר של סימון היה טיפ טיפונת יותר מידי מבושל, ושהיין בורגון שלנו לא הוגש בכוסות בורגון אלא בכוסות סוביניון, אבל תכלס מי חוץ מאוריאל היה שם לדברים האלה. השירות היה מאוד קשוב וידידותי, דבר לא לגמרי מובן מאליו במסעדה צרפתית מפונפנת.

כשיצאנו מהמקום קיבלנו במתנה בגט לקחת איתנו הבייתה. הבגט התגלה כשובר קרח לא רע בכלל ועזר לפצוח בשיחה עם החברים של סימון שפגשנו בפאב ליד, שכללו עיתונאית מפרו, רוזן אוסטרי, שלושה בריטים שיכורים אך טובי לב וגרמני אחד ששכב פעם בהודו עם אישתו לשעבר של מישהו שיצא פעם עם מרלין מונרו.

אחרי שעה ועוד שני משקאות השארנו את סימון בפאב, ניערנו מעלינו את אבק הכוכבים וחזרנו הבייתה שיכורים ועליזים, ובעיקר שמחים לחזור להימרח בנוחות על הספה עם נעלי בית, לראות טלויזיה ולחכות לסימון שתחזור באמצע הלילה לספר שהיא שקיבלה הצעת נישואים מהברמן ויכול להיות ששבוע הבא היא תיסע לבקר אותו ואת משפחתו בקנדה.  הייתי עצובה שהיא עזבה אבל היא הבטיחה לבוא לבקר שוב בקרוב. עד אז, אוריאל ואני נישאר בניו יורק, מהרהרים בשבריריותם של החיים ומחכים לפעם הבאה שסימון תנופף בכנפיה ותביא איתה שוב את האביב לניו יורק.

קינוחים, ברבים, זאת תמיד דרך טובה מאוד להבטיח את ההתרשמות שלי מכל מסעדה

שורה תחתונה: טעים ולא יקר. אגב, מביקורות באינטרנט למדנו שנפלנו כנראה על ערב מוצלח ויש ימים שהאוכל פחות מרשים (כנראה תלוי במורים ובתלמידים של אותו יום). סה"כ החשבון יצא 350 דולר (מתוך זה 154 על שלושה בקבוקי יין), סכום לא מאוד גבוה עבור ארוחה צרפתית מפנקת של ארבעה מנות. מומלץ מאוד גם להזמין מקום מראש כי יש רק סרוויס אחד בכל ערב (בכל זאת, התלמידים צריכים להגיע הבייתה וללכת לישון מוקדם לעוד יום מפרך של עבודה במטבח).

L’ecole – בבית הספר הצרפתי לקולינריה, רחוב ברודווי 462