הרבה פעמים אני רואה שאלות שקשורות לאוכל של הבית בקבוצות שונות של ישראלים בפייסבוק (ישראלים בניו יורק, ישראלים בניו יורק הקבוצה הרשמית, ישראלים בניו יורק הקבוצה הממש ממש רשמית וכו'). מנהלים דיונים איפה יש חומוסיה טובה (לא לשכוח פיתות טריות), איפה משיגים ג'חנון, פיצוחים וחלווה ומה הפלאפל הטוב ביותר בעיר. תמיד כשאני רואה את הדיונים האלה אני תוהה לעצמי אם זה מנהג ייחודי לנו הישראלים או שיש גם קבוצות איטלקים שמנהלים דיונים נלהבים לגבי איפה הקוטולטה מילנז הטוב בעיר, אם יש נורבגים ששואלים על ג'וטקאקר (ונשלחים לאיזה שכונה עלומה בקווינס) ואם ניהלו הצבעה לגבי איפה המוהינגה הכי טעים בקבוצה "מיינמרים בניו יורק – הקבוצה הרשמית האמתית אלף אחוז".

אז קטונתי מלהביע דיעה בנושאים חשובים וראויים כמו חומוס, אבל לפחות את האוכל הסקנדינבי פיצחתי: יש שם דגים, ושמיר. והוא לא משהו. ולפני שכל הקוראים הסקנדינבים פה יעוטו עלי ויבצעו לינץ', הרשו לי להסביר.

המקום הוא אקווה-וויט, מסעדה מעוטרת בשני כוכבי מישלן שמגדירה את עצמה כ"מטבח נורדי מודרני". נכון לעכשיו, המסעדה הכי טובה בעולם – נומה – נמצאת בדנמרק והסגנון פה הוא דומה: פירוש מודרני לאוכל מסורתי עם דגש על היצע מקומי ושימוש בחומרי גלם אופיינים למקום.

לארוחת ערב הגיעו איתנו גם גיא ודן, שוותיקי הבלוג אולי זוכרים מתקרית נינג'ה המצערת. הבטחתי להם פיצוי על אותו ערב והם הבטיחו שהם יתנהגו יפה, ככה שדן אפילו לבש ז'קט והושמעו רק איזה שתי הערות על צורתה החיצונית של המארחת עד שהתיישבנו.

יש שלוש אופציות בתפריט הערב של אקווה-וויט: שני תפריטי טעימות (אחד עם שמונה מנות ואחד רק עם שש) וגם תפריט פרי-פיקס יותר צנוע של שלוש מנות. פה אולי הייתה הטעות הראשונה של הערב, כי כחלק מהפיצוי הסכמתי ללכת על התפריט טעימות כי גיא ודן לא הולכים הרבה למסעדות פאר (הם רק בקושי הולכים חמש שש פעמים בשנה לסקי) וחוץ מזה עוד קצת הרגשתי רע על ממקודם. הבעייה העיקרית בתפריטי טעימות היא שהם ארוכים. ממש. ובקושי עם אוריאל אני רוצה לשבת ליד שולחן במשך ארבע שעות, לא כל שכן עם עוד שני חתולים, שבינהם יש התאבכות בונה של פיגור שרק מחמירה ככל שהם שותים יותר. אבל כמו שאמרתי הרגשתי רע וגם הם כל הזמן מלמלו "איזה חתול" ככה שזה קצת בלבל אותי.

כמו בכל מסעדה יוקרתית שמכבדת את עצמה הגיעו מספר מנות מקדימות לאוכל כמו קרקר שיפון, קרקר פטריה (עם פטריה מעליו) וכמובן גם הלחם והחמאה המתחייבים, אבל פה התחילה הבעייה השנייה של הערב: חלק מהאוכל הגיע בזמן שעוד עיינו בתפריטים (לוקח לשני פורבינציאלים הרבה זמן להחליט מתוך מגוון אופציות עצום של שלוש אופציות) והאמת שזה דווקא היה יכול להיות נחמד כי אני דיי בטוחה שנשנוש עוזר מאוד בתהליך קבלת ההחלטות אבל מה שקרה בפועל זה שהמלצר בא לקחת את ההזמנות שלנו כשעוד היה לנו אוכל בפה ככה שהיה כזה, אתם יודעים, פחות מוצלח.

המנה הראשונה הגיעה עוד לפני היין והאלכוהול, ובסיכון שאני נשמעת פה הפלצנית של היקום (אוי אוי אוי), זה היה סופר מעצבן (טעות #3). חלק מהסיבה שאנחנו משלמים הרבה כסף במסעדה זה עבור החוויה והשירות וטעות כזאתי היא פשוט לא לעניין במסעדה כל כך יוקרתית.  זה כמו שהביאו חומוס אבל בלי פיתות, גיא דייק באבחנה שלו, בזמן שסיפר לנו על מלצר אחר שהוא הכיר בטיול סקי האחרון שהתאהב בו והיה מפנק אותו בגלידה.

המנה הראשונה הייתה כמובן הרינג (זה כמו חמוצים, ציין דן, ודן מבין בחמוצים כי פעם אחת בטיול סקי הוא נפל מהמעלית וכמעט מת וניצל רק בזכות אכילה של חמוצים וחצי גרנולה בר שזוג תיירים גרמנים הפיל בטעות וכדי להתחמם הוא נאלץ לתנות אהבים עם זאב שלג). אני אוהבת דגים. וכמה שפחות מבושלים יותר טוב. אבל במקרה הזה הטעם הדגיגי היה כל כך עז שהיה קשה בכלל להבחין במרקם של הדג והוא השתלט לגמרי על שאר הטעמים היותר עדינים של המנה.

זה בסדר, אמר גיא, גם לחמוצים צריך להתרגל. אחרי הפתיחה הלא מרשימה הגיעו עוד מנות שדווקא היו עוד פחות מרשימות. אכלנו דג צ'אר עם פירה אפונה וגם אחרי כן קצת חזרזיר עם פירות יער.  בשלב הזה של הערב גיא ודן העלו הילוך ומלמלו "איזה חתולים" לפחות אחת לדקה. המלצר, מצידו, דווקא הוריד הילוך ובניגוד להזדרזות המרשימה של קצב המנות בתחילת הערב דווקא עכשיו הקצב ירד ככה שגם נשארנו קצת רעבים ובעיקר נאלצנו להמשיך לדבר עם הפלבאים גיא ודן.

המנות היו מרהיבות לעין אבל נופלות בטעם. משהו לא טוב בכלל עבר שם, לרמה שחלק מהמנות היו על גבול הבלתי אכילות. מצד אחד, טעמים דומיננטים וחזקים של דגים ובשר, ומצד שני טעמים יותר עדינים שדיי הולכים לאיבוד. אני מדמיינת לעצמי איש עסקים שבדי אוכל חומוס בטעם הראשונה ותוהה אם עבדו עליו והגישו לו יציקת בטון במקום אוכל. אז יכול להיות שהמסעדה פשוט מכוונת לטעמים שלי אישית הם לא מוכרים, ושאולי החך שלי לא מספיק מנוסה כדי להעריך או שאולי זה יותר פשוט כמו שגיא אמר: "אבא יהפוך לך את התחת ".

שלוש שעות אל תוך הארוחה הגיעו הקינוחים (לפחות היו קינוחים ברבים, מה שקצת פיצה על כל מה שעבר עלי עד כה) ואפילו קיבלנו נשנוש קטן לקחת הבייתה. אספנו את החתולים שבשלב הזה היו כל כך שיכורים שרק מלמלו "זאתי…זאתי יש עבודה עליה" למארחת, למלצר, לנהג מונית, לשכן שלנו מארק,לפיקסל החתול, לפוקסי החתול וקצת עוד הציקו לאוריאל לפני שהלכו לישון.

פעם הבאה הם הולכים לנינג'ה.

***

השורה התחתונה: 700 דולר לארבעה אנשים (560 על התפריט טעימות והשאר על האלכוהול) הופכים את הארוחה פה לעסק מאוד יקר. יקר ולא מאוד משתלם.

לפרטים נוספים: אקווהוויט, רחוב 55 איסט מספר 65

***

את החידה שפרסמתי השבוע דווקא פתרתם מהר, אבל החידה של שבוע שעבר עוד בלי פיתרון!0