הוטל מונטיפיורי בתל אביב הייתה אחת המסעדות האהובות עלי. לא רק בגלל שאוריאל הציע לי שם נישואים אלא גם בגלל הנאמס – אותם רביעיית מיני אגרולים מנייר אורז עם שרימפס, בקר, אטריות זכוכית ופטריות בפנים וגם בגלל הקוקטיילים האהובים שהיו בבר ובכלל כי היה כיף לבוא לשם, לשבת בבר, לאכול ולהשתכר. באחד מערבי שישי האחרונים חזרתי אקסטרא עצבנית מהעבודה ונשפכתי אל הספה ואל מצב ה"דובי לא לא" שלי וכשאוריאל שאל מה ינחם וישמח אותי אתגרתי אותו בלמצוא את המקבילה הניו יורקית להוטל מונטיפיורי. הדרישות שלי היו מאוד ספציפיות – רציתי מסעדת פיוז'ן צרפתי קולוניאלי ויאטנמי שגם מגיש נאמס עם בר קוקטיילים, וחשבתי שהחיפוש יעסיק את אוריאל למשך כמה שעות בזמן שאני מתעלפת על הספה.

ובכן, כמה מסעדות פיוז'ן צרפתי קולוניאלי ויאטנמי שגם מגישים נאמס עם בר קוקטילים יש לדעתכם יש בניו יורק? צודקים, בערך מליון, ולקח בערך 4 מילי שניות למצוא את כולן בגוגל.

כשחשוך מידי במסעדות התמונות לא יוצאות מאוד יפות

הפור נפל על לה קוליניאל, בעיקר בגלל שא)היה שם מקום וב)היה יחסית קרוב לבית. נסחבתי באוטובוס קרוס טאון במטרה לקטר ולזעוף כל הערב. הקומה הראשונה של המסעדה מפונפנת ומלאה באנשי עסקים מהודרים ובחורות אלגנטיות, אבל בקומה השנייה יש בר חמוד ומקומות ישיבה הרבה יותר קז'ואל שמאוד מצאו חן בעיני. ניסיתי להישאר עצבנית וזועפת אבל זה הפך להיות ממש קשה כשראיתי את תפריט הקוקטלים וראיתי קוקטייל מרענן של וודקה מידורי וסאואר. אחרי שניים כאלה (להגנתי, מידורי זה לא באמת אלכוהול) ניגשנו לעיון בתפריט והזמנו שלוש מנות ראשונות כדי לחלוק ביננו. הנאמס, יש לציין, היו יותר טעימים מהנאמס בישראל וגם שאר המנות היו מצוינות – כולל "בה קואן" – רביולי עוף, פטריות ונבטים ומנת השורט ריבס. אוריאל החליט לעבור לעיקרית והזמין בקר אפוי בתוך עלה בננה ואני הזמנתי עוד מנת נאמס כעיקרית, כי אוריאל אכל לי שניים מתוך הארבע של הראשונות. לקינוח, אוריאל הזמין באנייס (שזה כדורי בצק קטנים מטוגנים) ואני החלטתי לסיים עם מנת נאמס מספר 3 לקינוח.

נה נה נה נאמס!

במסורת הוטל מונטיפיורי אוריאל פילרטט עם הברמן וקיבל דרינק חינם וגם שכנע אותו להטעין את הסלולרי שלו על הבר. אני נעלתי את עצמי בטעות בשירותים והייתי צריכה לחכות שמישהו יבוא לחלץ אותי. מנהל המשמרת חלק איתנו תמונות פורנו בסלולרי שלו. את הדרך חזרה לאוטובוס קרוס טאון כבר עשיתי בדילוגים.

שורה תחתונה: סה"כ יצא 157 דולר (מתוך זה 51 דולר על משקאות), לערב שישי כייפי וטעים ביותר עם ניחוחות של בית.

לפרטים נוספים: הקוליניאל, רחוב 57 איסט 149 (בין שדרת לקסינגטון לשדרה השלישית)

ארוחת בוקר זה הארוחה החשובה ביותר של היום. החשיבות של ארוחת הבוקר עולה בבקרים שבהם אוריאל בהנג אובר ונעשה אקסטרא רטנוני ולא מוכן להכין לי אוכל בעצמו ואני נאלצת לצאת מהבית לשדות זרים (ועוד בבוקר). יש כמה פרמטרים חשובים לארוחת בוקר כהלכתה. אחד, המקום חייב להיות קרוב לבית כי כשאוריאל בהנג אובר הוא לא אוהב לנסוע בסאבווי. שתיים, המקום צריך להיות מסוגל להכין בלדי מרי על בסיס סאקה כי אוריאל טוען ששערה של הכלב זו תרופה להנג אובר והוא לא אוהב וודקה. שלישית, צריך לא להיות תור.

זה היה התור כשעוד היה קר. בשביל לצלם את התור היום צריך עדשה עם זווית מאוד רחבה.

 שני מקומות בשכונה עונים לרוב הקריטריונים (טוב, גם שתיים מתוך שלוש זה טוב) מתחרים בהם ראש בראש: גוד אינף טו איט ופופ אובר קפה. בשניהם יש מגוון מאפים עם חמאת תותים. (אגב, כשרק הגעתי לפה חשבתי שחמאת תותים זה המצאה ספציפית של מקום מסוים עד שלשמחתי גיליתי שזה ממרח נפוץ במחוזותינו. הידד לאמריקה).  בשניהם יש תפריט ארוך המכיל שלל חביתות וביצים בשלל צורות הכנה עם שלל תוספות. בשניהם אפשר לבחור פנקייקים או מאכלים מתוקים אחרים כאלטרנטיבה לחביתה המסורתית, שניהם בכלל לא מגישים סלטים (הידד 2!) לשניהם יש בלדי מרי על בסיס סאקה, בשניהם יש תור ארוך מאוד לחכות בו אלא אם כן באים מאוד מוקדם ובשניהם יש מלצרים מאוד חביבים שמוכנים לשנות בשבילי את המנות אחרי שאני מבלבלת להם בשכל שאני מעדיפה ביצים מקושקשות ולא חביתה. מה שנקרא "פנינים שכונתיות".

יושבים על הבר בגוד אינף טו איט וזוללים פנקייק ובייקון

ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לכתוב על חביתות או על ביצים ואחרי שהקדשתי לעניין מחשבה רבה זה מה שיצא לי: כלום. סה"כ קשה עד בלתי אפשרי להרוס חביתה טרייה והאמריקאים, כאומה, מבינים בארוחות בוקר. לעומת ארוחות בוקר ישראליות אין הרבה גם מה להגיד על סלטים או על ירקות מכיוון שאלו לא מרכיבים שבכלל קיימים כאן בהקשר של ארוחות בוקר. אגב ובלי שום קשר לשני המקומות האקסטרא חביבים עלי שהמלצתי עליהם בפוסט הזה אחד ההמלצות האהובות עלי לאורחים חדשים היא ללכת איך שמגיעים לניו יורק על הבוקר אחרי הטיסה לדיינר הראשון שמזדמן בדרך ולהזמין כל פריט בתפריט כל עוד הוא מגיע עם בייקון (לא שזה אתגר מסובך במיוחד). שפע השומניות מצופה לרפד את הקיבה ולהכין אותכם כהלכה לביקורכם באמריקה.

מילקשייק מסורתי (פופ אובר קפה)

 ובחזרה לאפר ווסט סייד, יש כמה הבדלים קטנים בין שני המקומות בשכונה: גוד אינף טו איט הוא קצת יותר טרנדי בעוד שפופ אובר קפה הוא קצת יותר במסגנון דיינר מסורתי, ויש בו מגוון טיפה יותר גדול של קוקטלים. מצד שני, בפופ אובר יש מילקשייקים טעימים. בסופו של דבר, בהפרש קטן מאוד אבל משמעותי מנצח הפופ אובר קפה עם הברקה ממזרית שנקראת "פופאובר" שזה בעצם בריוש מגודל ואקסטרא פלאפי ואוורירי מגיע כתופסת כמעט עם רוב המנות בצירוף…חמאת תותים. גן עדן.

תכלס כתבתי את כל הפוסט הזה רק כדי להשוויץ בפופ אובר שאכלתי

לפעמים, אני שמחה שאוריאל בהנג אובר.

שורה תחתונה: שניהם מומלצים, אני אישית אוהבת את פופ אובר קפה טיפ טיפה יותר. אוריאל יותר אוהב את גוד אינף טו איט. בשניהם אין שום סיכוי לקבל קפה סביר, אגב. ארוחת בוקר בלי קוקטלים תעלה באזור ה 40 דולר (למרות שמאוד מומלץ לשתות משהו על הבוקר, זה עוזר בהתמודדות עם הסופ"ש).

לפרטים נוספים:

פופ אובר קפה, שדרת אמסטרדם 551 (בין רחוב 86 ל 87).

גוד אינף טו איט, שדרת אמסטרדם 483 (בפינה של רחוב 83)

דעתי קצת הוסחה מהקווסט הגדול שפצחתי בו למציאת ההמבורגר האולטימטיבי על ידי כל מיני מאכלים אסייתים ויפנים בפרט שהעיר התברכה בהם אבל אני חושבת שאפשר להבין את זה ביחס לכך שעם כל הכבוד להמבורגר, בכל זאת זה מאכל שהייתי אוכלת על בסיס דיי קבוע בישראל. בהקשר הזה זה טוב שאסף הגיע לבקר כי הוא גר עכשיו בהונג קונג ודברים טריוואילים כמו עגלות דים סאם לא מרשימים אותו כמו את שאר האורחים שבאים לבקר ואנחנו גוררים לשם ולכן הייתה לנו הזדמנות לחזור לקווסט ההמבורגרים.

במקרה שלנו ההחלטה נפלה על ללכת לבורגר ג'וינט שאמור להיות פנינה סודית במיוחד ליודעי דבר בעיר. אני לא יודעת מה ההרגשה שלכם לגבי פנינים סודיות אבל התור שעמדנו בו במשך כשעה היה קצת ארוך מכדי להגדיר אותו סודי במיוחד. אולי הסודיות קשורה לזה שהמקום נמצא בלובי של בית מלון חמישה כוכבים אלגנטי במערב העיר ומוסתר מאחורי  ווילונות כך שגם אם אתה רוצה לעמוד בתור צריך קודם למצוא אותו. אגב, אני שמעתי על המקום הזה מתומר שנמצא רק שבוע בעיר וכבר יודע על כל מה שמגניב בה. מה שבסוף הסגיר את מיקום המסעדה זה זה:

רמז דק

הניגוד שבין הלובי האלגנטי והמודרני של המלון לעומת הדיינר הקטן והפשוט שנמצא בה כל כך סותר אחד את השני שאני דיי בטוחה שמישהו עמל מאוד קשה ליצור את הניגוד הזה. קירות "עץ" ותאי ישיבה מפלסטיק של שנות השישים תורמים להרגשה הבייתית של המסעדה, מה גם שמיני סלבריטאים חותמים את שמם על הקיר, וגם כמה שכנראה פחות סלבריטאים מאחרים.

תור תור תור

אגב, המילה מסעדה כנראה מתארת באופן מאוד מאוד כללי את המקום שיש לך בו בחירה בין המבורגר לצ'יזבורגר וזהו. אפשר בצד להזמין צ'יפס שמגיע חמים ופריך בתוך שקית אוכל חומה ויש גם בירה. אוריאל, שלא שותה בירה דאג מאוד לגבי עניין השתייה אבל הוא גילה שבחמש דולר אפשר לקנת כוס מרלו אמריקאי שנמזג לתוך כוס פלסטיק מקופסת קרטון של יין. אין כמו לשתות יין מרלו אמריקאי וחמים מתוך כוס פלסטיק שנמזג בקופסת קרטון שמכילה יין. להפתעתו, ובעצם להפתעת כל היושבים שולחן אוריאל הכריז שזה היין האמריקאי הטעים ביותר שהוא שתה מימיו. אוריאל גם מאוד אהב את ההמבורגר שהגיע עשוי מדיום בלחמנייה רכה למרות ששאר היושבים בשולחן הסכימו שהוא דיי ככה ככה. זותומרת, טעים, אבל לא יוצא מהכלל טעים.ליתר דיוק – בסגנון אגאדיר טעים.

נום נום נום

הדיון הפילוסופי שהתפתח כלל שאלות לגבי האם העובדה שפשוט אנחנו גרים כבר כמה חודשי ם בארה"ב ולכן הסטנדרטים שלנו כבר גבוהים יותר בכל הנוגע לבשר ומה מידת ההשפעה שיש לעמידה בתור על טעם האוכל. אסף סיפר לנו שבהונג קונג הוא למד שעדיף לא לשאול שאלות מיותרות על האוכל ופשוט לאכול אותו.

סיימנו לשתות את הבירות שלנו ויצאנו חזרה לאוויר הלח והרטוב של ניו יורק. אסף אמר שגם זה מתגמד לעומת המזג אוויר הלח במיוחד של הונג קונג. סחטנו ממנו הבטחה לקחת אותנו לאכול דים סאם כשיום אחד נגיע גם אנחנו להונג קונג. עד אז, נסתפק בגותהם.

שורה תחתונה: אוריאל חשב שזה אחד ההמבורגרים הטעימים ביותר בניו יורק. כל השאר אמרו שהוא רק בסדר. המבורגר וצ'יפס בבערך 10 דולר וקנקן בירה לכל השולחן ב16 דולר.

לפרטים נוספים: הבורגר ג'וינט, בתוך הלובי של מלון פרקר מרידיאן. נכנסים דרך הלובי הראשי, הולכים ישר ופונים שמאלה ליד הוילונות האדומים עד שרואים את השלט של ההמבורגר. 119 רחוב 59 ווסט, בין השדרה השישית לשביעית.

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

סימון, חברה שלנו מהולנד, מתארחת אצלנו השבוע. כלומר, אני חושבת שהיא מתארחת אצלנו כי יש סימנים קטנים שמסגירים נוכחות של עוד מישהו בבית כמו מזוודה בסלון ועוד מברשת שיניים במקלחת למרות שלמעשה זכיתי לראות אותה רק ביום שהיא הגיעה, מספרת איך הטיסה שלה התעכבה בשעתיים אבל בסוף המריאה בזמן שהיא בדיוק יצאה לעשן סיגריה וחברה שלה שעובדת בשדה תעופה השיגה לה מקום על טיסה אחת אבל לנמל תעופה אחר בניו יורק ולכן היא הגיעה בלי המטען שלה (אחרי ששבוע שעבר נגנב לה התיק צד שלה ביחד עם האייפד והבחור שהיא יצאה איתו באותו זמן הרגיש כל כך נבוך שהוא קנה לה אייפד חדש). היא גם שמרה לנו על החתול בזמן שאנחנו הינו מחוץ לעיר לכמה ימים והחתול עדיין שמנמן ומלוטף, ככה שזאת עדות נוספת לכך שהיא באמת פה.

ביום שלישי בערב אוריאל ואני צפינו בטלויזיה וזכינו להיות עדים לסימון חוזרת מעט מבוסמת הבייתה אחרי שהיא הייתה בארוע  התרמה למען בעלי חיים ופגשה את יו ג'קמן (ודיווחה שביחס לארוע התרמה נוצץ המשקאות היו ממש לא משהו) והציעה שנצא ביחד לארוחת ערב ואחרי כן אולי נלך לפגוש גם כמה חברים שלה בפאב לחגוג את הלילה האחרון שלה בניו יורק (היא הגיעה לניו יורק בשביל חתונה של חברים שנערכה מוקדם יותר השבוע, שהייתה מאוד נחמדה וכייפית למרות שהחתן גילה במהלך החתונה שסימון היא גם האקסית של הכלה ולא רק אקסית שלו).

בגלל שהיינו בדיי הרבה מסעדות אסייתיות לאחרונה החלטנו הפעם ללכת למסעדה צרפתית. משיקולי עלות תועלת החלטנו לנסות את המסעדה במכון הצרפתי לקולינריה. במכון הזה, שבו מתחנכים שפי העתיד של העולם יש גם מסעדה שמופעלת על ידי הסטודנטים (בהשגחת המסטרים שלהם) שמציעה תפריט קבוע של 4 מנות(פתיחה, דג, בשר וקינוח) במחיר הידידותי של 47 דולר. המסעדה נקראת, כמה חמוד, "הבית ספר". למרות שהמקום מתופעל על ידי תלמידים, הם כנראה עושים שם משהו לגמרי בסדר במכון הצרפתי הזה כי קיבלנו ארוחה טעימה ביותר שמורכבת ממנות קלאסיות שהוכנו בצורה מדויקת מאוד. החל מהמרק קרם תירס שלי ופסטת האפונה ופטריות של אוריאל, דרך הלובסטר  של סימון ודג ששחה ברוטב פירה תרד היישר אל הקינוחים שכללו אלסקה אפויה, גבינות מסריחות, פאי שוקולד וצלחת עוגיות.

בשלב הזה של הערב הייתי יותר מידי שתויה לשים לב שהכוסות יין מסתירות בדיוק את האוכל שרציתי לצלם

בשביל להיות לגמרי פיירים וגם בשביל לתת ביקורת בונה לסטודנטים, הערנו להם שהלובסטר של סימון היה טיפ טיפונת יותר מידי מבושל, ושהיין בורגון שלנו לא הוגש בכוסות בורגון אלא בכוסות סוביניון, אבל תכלס מי חוץ מאוריאל היה שם לדברים האלה. השירות היה מאוד קשוב וידידותי, דבר לא לגמרי מובן מאליו במסעדה צרפתית מפונפנת.

כשיצאנו מהמקום קיבלנו במתנה בגט לקחת איתנו הבייתה. הבגט התגלה כשובר קרח לא רע בכלל ועזר לפצוח בשיחה עם החברים של סימון שפגשנו בפאב ליד, שכללו עיתונאית מפרו, רוזן אוסטרי, שלושה בריטים שיכורים אך טובי לב וגרמני אחד ששכב פעם בהודו עם אישתו לשעבר של מישהו שיצא פעם עם מרלין מונרו.

אחרי שעה ועוד שני משקאות השארנו את סימון בפאב, ניערנו מעלינו את אבק הכוכבים וחזרנו הבייתה שיכורים ועליזים, ובעיקר שמחים לחזור להימרח בנוחות על הספה עם נעלי בית, לראות טלויזיה ולחכות לסימון שתחזור באמצע הלילה לספר שהיא שקיבלה הצעת נישואים מהברמן ויכול להיות ששבוע הבא היא תיסע לבקר אותו ואת משפחתו בקנדה.  הייתי עצובה שהיא עזבה אבל היא הבטיחה לבוא לבקר שוב בקרוב. עד אז, אוריאל ואני נישאר בניו יורק, מהרהרים בשבריריותם של החיים ומחכים לפעם הבאה שסימון תנופף בכנפיה ותביא איתה שוב את האביב לניו יורק.

קינוחים, ברבים, זאת תמיד דרך טובה מאוד להבטיח את ההתרשמות שלי מכל מסעדה

שורה תחתונה: טעים ולא יקר. אגב, מביקורות באינטרנט למדנו שנפלנו כנראה על ערב מוצלח ויש ימים שהאוכל פחות מרשים (כנראה תלוי במורים ובתלמידים של אותו יום). סה"כ החשבון יצא 350 דולר (מתוך זה 154 על שלושה בקבוקי יין), סכום לא מאוד גבוה עבור ארוחה צרפתית מפנקת של ארבעה מנות. מומלץ מאוד גם להזמין מקום מראש כי יש רק סרוויס אחד בכל ערב (בכל זאת, התלמידים צריכים להגיע הבייתה וללכת לישון מוקדם לעוד יום מפרך של עבודה במטבח).

L’ecole – בבית הספר הצרפתי לקולינריה, רחוב ברודווי 462

יותר מתמיד אני ניצבת מול הדילמה של האם ללכת לאכול במקום שכבר הייתי בו פעם ונהנתי או לנסות מקום חדש. הכלל שאוריאל הציע הוא ללכת פעם אחת למקום חדש ופעם אחת למקום מוכר. נשמע הגיוני ולכן הסכמתי עם הטקטיקה הזו למרות שהביצוע בפועל כלל מליון פעמים של ללכת לאותו מקום ולהזמין את אותן מנות בדיוק עד שאוריאל התיישב על הספה ולא הסכים לבוא לשם שוב ובכלל לא לצאת מהבית  והודיע שהוא לא מחכה שוב שעתיים בתור ולא בא איתי יותר לצ'יינה טאון בחיים ושנמאס לו מאוכל סיני בכלליות ומדים סאם בפרט ושהעריצות בבית קשה מנשוא ושתמיד הוא מקבל את המנת גלידה היותר קטנה וגם נאלץ לחלוק אותה עם החתול. בקיצור, הלכנו הפעם למקום חדש.

 ג'ינג פונג היא גם אחת מהמסעדות המומלצות בעיר להונג קונג סטייל דים סאם, שזה אומר שמגוון עגלות מלאות דים סאם וכל טוב אחר (כל עוד טלפי עוף מקובל עליכם כ"כל טוב אחר") מוסעות ברחבי המסעדה על ידי צוות עובדים (עובדות) וניתן פשוט לסמן להן להתקרב ולהוריד מייד לשולחן כל מנה שחשקה בה נפשכם. אם הקונספט נשמע מוכר זה בגלל שזה בדיוק כמו הגולדן יוניקורן עליו כבר סיפרתי. למעשה כל כך דומה שגם כאן הייתה מעורבת המתנה של כשעה שכללה מארחת סינית שצווחת מספרים סטייל בינגו במיקרופון והושבה בשולחן שכבר יושבים בו אנשים אחרים ונשבעת לכם שיש להם גם את אותו מעצב פנים שהאינטרפרטציה שלו לעיצוב סיני כוללת הרבה וילונות אדומים ומוטיבים של חיות זהובות. העניין העיקרי בג'ינג פונג היה לצערי הדרגנוע האימתני מקומת הלובי אל קומת המסעדה ולאו דווקא האוכל שהיה דיי בינוני ועם מבחר פחות מוצלח משל הגולדן יוניקורן.

לא רק שאלא היו בתור לפני, אלא גם המשפחות שלהם, השכנים שלהם ומכרים מזדמנים מבית הספר.

אולם חתונות שיק, סגנון העיצוב האהוב עלי

לא אומרים איכס על אוכל, אבל טלפיים זה איכס

 הדיבור בעיר הוא שעגלות זה לתיירים ושאפילו בהונג קונג כבר לא עושים את זה יותר ולכן היום בבוקר שמנו פעמנו אל הביצה האדומה (רד אג). פה הדים סאם מוכן לבקשתך ובשביל שבכל זאת יהיה לך עניין מסוים בתהליך ההכנה ולא תרגיש מבועס לגמרי שאין עגלות ו"אותנטיות" תהליך ההזמנה כולל סימון של כמות הדים סאמים על גבי התפריט עצמו ומזל שביקשתי הוראות כי סימון של "1" אומר מנה אחת (שכוללת 3-4 כופתאות) ולא כופתאה אחת. אני גם אוהבת מקומות שכתוב בתפריט שזמן ההכנה הוא בין 10 ל 15 דקות כי א)אני אוהבת תיאום ציפיות ו-ב)מאפשר לפתוח את הקינדל ולעלעל בו בלי לחשוש שבדיוק שאיך שמדליקים אותו האוכל יגיע. הדים סאמים היו אקסטרא טעימים וגם זרמו לשולחן בקצב כזה שבדיוק סיימנו כמעט לנשנש מנה כשבדיוק הגיע אחת אחרת ככה שכולן נשארו חמות (חמות מידי אפילו, רותחות! אוריאל כמעט שרף את הלשון ואת האייפון שלו). יש מבחר גדול של דים סאמים מאודים וגם מטוגנים ואפילו דים סאמים מתוקים לסיום ארוחת הבוקר.

זה מה שנקרא "תפריט אקטיבי"

אגרול צמחוני, פורקס באנס ושרימפס שו-מאי. כל אבות המזון בתמונה אחת.

 אגב מתוקים, לא משנה לאיפה הלכתם לאכול וכמה אכלתם, בדרך חזרה לרכבת התחתית כדאי לעבור בפינה של רחוב גרנד  ובאורי ולקנות חבילה של 8 עוגיות דגים בשני דולר. השם של העוגיות מטעה כי הן רק קצת נראות כמו דגים ובעצם עשויות מבצק מתוק במילוי של קרם וניל ולא רק שהן קינוח מצוין אלא שגם החנות בפינה שם מפעילה מוכנה אוטומטית קטנה להכנה שלהן, וזה כיף לצפות בה בזמן שמכרסמים את העוגיות.

האמת שאני היחידה שקוראת לעוגיות האלה עוגיות דגים

 עוד משהו לגבי דים סאמים וזה כלל שבדקתי עשרות פעמים הוא שלא משנה מה כמות האוכל שתזמין או כמה אנשים חולקים אותו , איכשהוא בסוף החשבון יצא בדיוק 35 דולר שעבור ארוחת בוקר שבעצם מתפקדת כארוחת צהריים הוא סימפטי ביותר ובנוסף גם קונה שעתיים של שלווה לראות תוכניות מטופשות בטלויזיה בזמן שאוריאל צונח מעולף על המיטה תך כדי מלמולים שזו הפעם האחרונה בהחלט.

שורה תחתונה: אם אתם בעניינים של מסורת, לכן לגולדן יוניקורן. למתקדמים, רד אג הוא המקום בשבילכם (וגם יש פחות תור).

לפרטים נוספים:

ג'ינג פונג, רחוב אליזבת 20

רד אג, רחוב סנטר 202

העוגיות: לא זוכרת את שם המקום אבל זה על רחוב גרנד, בין רחוב באורי לקריסטי (החנות השנייה מהפינה של באורי).

הערה: הסיפור הבא הוא בדיוני ומומצא לגמרי וכל קשר בינו לבין אנשים אמיתיים מהעבודה (היי יעל!) מקרי לחלוטין:

כשעוברים לגור בארץ זרה צריך לפעמים להתרגל לכך שדברים קצת שונים. שדומינו, למשל, זה מותג של סוכר ושאת המיסים מחשבים אחרי המחיר שמופיע על המוצר שאותו קונים. בהקשר הזה, חברה מהעבודה סיפרה לי שכשהולכים להופעת סטנד אפ (מה שנקרא גם פשוט "קומדי") יש צורך להזמין כרטיסים מראש. הזמנה לא שווה לרכישה – את הרכישה מבצעים בכניסה להופעה, אבל הזמנה מראש מבטיחה שנשמרו לכם כרטיסים. אם לא הזמנתם כרטיסים או אם כבר נגמרו עדיין יש תקווה להיכנס על בסיס סטנד ביי אבל זה מצריך הגעה מוקדמת, לחכות בתור ותקווה שכמה ממזמיני הכרטיסים יבריזו. כל העסק הזה עובד כמובן כשמחכים בתור הנכון ולא בצד השני של הכביש (למרות שעובד המקום אמר לכם ששם התור יתחיל), ונדחפים כמו ישראלים מצויים ולא מחכים בסבלנות בסוף התור של הממתינים רק כדי לגלות שהכניסו את כולם בסטנדי ביי עד שבדיוק הגיעו אליכם, ואז לא מוותרים כשבדיוק עומדים להכניס אותכם לשני מקומות האחרונים בהחלט שנשארו מגיע זוג אחר קצר נשימה שבידו הזמנת כרטיסים שמדלגים עליך בקלילות בעוד אתם נשארים לעמוד מול הכניסה לדלת.

בקיצור, מוסר ההשכל מהסיפור של יעל הוא – תמיד לדאוג שיש לכם כרטיסים מוזמנים. אם לא, לכו למקום אחר, יש מספיק מועדוני קומדיה בגותה'ם.  למעשה, יש כל כך הרבה שאני קצת הרגשתי אבודה. חוץ מזה, יש לי בעייה של מחויבות ואם קנית כרטיסים יקרים למופע סטנד אפ של מישהו שאתה לא מכיר והוא מעפן, יצא שנהרס לך כל הערב. אופציה לא רעה להתחיל ממנה היא המופע if you build it שמארחים קארה קלנק וניר טרנר ב UCB בימי שבת, ובו מידי שבוע עולים שישה קומיקאים על הבמה. התיאוריה הרווחת היא שאם יש שישה קומיקאים אחד מהם לפחות יהיה מצחיק. המחיר גם מתאים מאוד למתחילים (10 דולר – ובמזומן בלבד) והכי נחמד שבקצה האולם יש בר שבו מסתובבים הקומיקאים אחרי ההצגה ואפשר לגשת ללחוץ להם את היד (או לעשות דברים אחרים, הכל תלוי בטעמכם האישי).

לקינוח של ערב צנוע תקציב אפשר להיכנס לקפוץ לראי ראי קאן ולזלול עוד גירסה מקומית נהדרת של מרק ראמן. בדלפק הקטן מקומות ישיבה בערך לעשרה זללני מרק והתפריט הצנוע תלוי על הבר עצמו. (רמז – אם הגעתם לשם אתם כנראה רוצים ראמן, ובצדק). אוריאל טוען שהאיסט ויליג' הוא המקום הכי מגניב בניו יורק ואחרי מרק כזה קשה שלא להסכים איתו. גם פה, התשלום במזומן בלבד.

הגשת ראמן במסעדה בעלת יותר מעשרה מושבים מביאה מזל רע לבעליה, לפי אגדה יפנית ידועה

נהוג ללטף את המרק שלוש פעמים עם המקלות לפני תחילת האכילה

שורה תחתונה: מצחיק, טעים ואופציה לא רעה בכלל לערב דל תקציב.

לפרטים נוספים:

 if you build it – מופע סטנד אפ שבועי. הפינה של דרה A ורחוב 3 מזרח.

Rai Rai Ken – בין השדרה הראשונה והשנייה על רחוב 10 מזרח.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני אישה פשוטה עם חלומות פשוטים. מה כבר רציתי? לטוס בכדור פורח,  לראות נושאת מטוסים, לבקר ביפן ולהיות בחלל. (להיות בחלל אגב זה במקום ביקור בסין, שלפי אוריאל יש סיכוי יותר גבוה שהוא יצטרף אלי). אז שניים מתוך ארבעה זה גם בסדר, אבל שלושה מתוך ארבעה זה אפילו יותר טוב ולכן שמנו פעמינו בשבת חורפית אל עבר האינטרפיד – נושאת מטוסים אמיתית שחונה במערב העיר. במבט ראשון האמת דיי התאכזבתי כי הסירה (אוריאל נוזף בי כשאני אומרת שזאת סירה) נראית יותר קטנה ממה שדמיינתי, אבל כשעולים על הסיפון העליון ורואים את גורדי השחקים של ניו יורק מגובה העיניים מתחילים לתפוס כמה הדבר הזה עצום בגודלו. בסיפון העליון יש שלל מטוסים שאפשר לראות (כולל הבלקבירד – המטוס המהיר ביותר בעולם) וכולל מטוסים קטנים וחמודים עם כנפיים מתקפלות לאחסון יעיל סטייל איקאה.

בגובה גורדי השחקים

לקחנו את הסיור המודרך שאמנם דיי יקר (42 דולר, אבל כולל את הכניסה למוזיאון שהיא לבד עולה 22 דולר)  אבל היה שווה כל רגע. הסיור המודרך נמשך שעה וחצי ובמהלכו לא רק שיש הסברים מאלפים ומעוררי מחשבה על חיי היומיום בסירה ועל האופן הטכני שבו מטוסים ממריאים ונוחתים אל/מהסירה  אלא גם מאפשר לעשות מלא דברים שאסורים למבקרים רגילים כמו למשל לעלות במעלית שבה העלו את המטוסים מהמחסן לסיפון העליון ולגשת למטוסים בתצוגה מקרוב כולל ממש לשבת בתוך מסוק היואי (עוד כיף, לראות את שאר המבקרים מקנאים).

תכלס, דיי מרשים

בסיפונים התחתונים ישנם אולמות תצוגה שמשחזרים את האופן שבו החיילים והקצינים עבדו, אכלו וישנו ובמגדל הבקרה אפשר לראות את אולמות הניווט וההיגוי. ליד האינטרפיד עוגנת צוללת קטנה ואם מחכים בסבלנות בתור אפשר גם להיכנס אליה ולהבין כמה מרווחת בעצם הנושאת מטוסים – שם לפחות לא צריך לישון ליד טילי הטורפדו. עוד בתצוגה – מטוס הקונקורד שהוא מטוס הנושאים המהיר ביותר בעולם. אמא, שעובדת באל על ציינה שכבר אין טיסות מסחריות שלו.

גם מי שלא חובב מושבע של מטוסים והיסטוריה (כמו בעלי היקר שחווה רגרסיה פסיכולוגית לגיל 14 וקיפץ בהתלהבות במרבית הסיור וטרח לציין את שמות כל המטוסים והמסוקים שראינו ונפעם בהתרגשות ובחרדת קודש כשהתקרבנו אליהם) לדעתי מאוד יהנה מהטיול – אנחנו בילינו שם חצי יום וזה עוד כשהיו רוחות כל כך חזקות שהביאו שלג כל הדרך מקנדה. ואיך אפשר עוד לשדרג את המקום הקסום הזה אתם שואלים? בהמשך השנה אמורה להצטרף לשם מעבורת חלל אמיתית – האנטרפרייז. הכנפיים שלה, אגב, כנראה לא מהסוג המתקפל.

חמודי!

שורה תחתונה: שווה ביותר

לפרטים נוספים: האינטרפיד – מוזיאון הים האוויר והחלל , בשדרה ה 12 ורחוב 46 בערך (הולכים מערבה עד שמגיעים)

מאז שהגעתי לניו יורק פיתחתי לעצמי הרגל מדאיג של עמידה בתור. מייד כשאני מזהה תור אני עטה עליו כמוצאת שלל רב ונעמדת בו מתוך מחשבה (מוצדקת רוב הזמן) שיהיה משהו שווה ביותר בקצה שלו. רוב המקומות הניו יורקים המעניינים (ואני חושבת שהזכרתי את זה כבר מספר פעמים) מזוהים עם תורים ארוכים במיוחד כי על איכות – מחכים.  לדוגמה, אוריאל סיפר לי השבוע שבאחד הערבים הוא ראה תור ארוך משתרך לצד המבורגריה מקומית, וכוונתו לא הייתה לספר לי על קוריוז אמריקאי כזה או אחר אלא כמובן ליידע אותי שכנראה  יש שם המבורגר טעים ושכדאי שנלך לבדוק אותו בהזדמנות. בסה"כ גיליתי שהמקומיים יודעים למה הם מחכים ולכן, כמו שהתוודתי בתחילת הפוסט, צברתי מיילים רבים של עמידה בתורים.

הבחורה על הספסל הביאה לעצמה צידה לתור

התור שבו עמדנו היום שייך למאפייה מקומית בשם לאוויין, שאופה מיני דברים אבל בעיקר עוגיות. ובעיקר עוגיות שמכינים על ידי השלכה של גוש בצק אל תוך תבנית ואפייה שלו עד שהוא נעשה נעים ורך מבפנים וקראנצ'י וטעים מבחוץ. הסאונד אפקטס המתאימים לתאר את החוויה הזאת היו כנראה "שלאכט!" , שזה הקול שעושה הבצק כשמטיחים אותו אל התבנית. בשל התחלופה המרובה של לקוחות העוגיות מגיעות ישר מהתבנית אל תוך הפיות של הלקוחות כשהן עדיין חמימות ומלאות עונג עצום של מתיקות.

שלאכט!

לפעמים החיים לא הוגנים

לאחרונה גיליתי שיש בתוך החנות מצלמת רשת שמצלמת ומעלה לאתר כל עשר שניות תמונות של הלקוחות מהחנות. הייתי מצפה שבמקום תמונות של אנשים אוכלים ונהנים מעוגיות יהיה גם עדכון לגבי מצב התור שנוטה להתארך לאורך חצי בלוק, אבל כנראה שאני עוד בדרגת תוראית מתחילה ויש דברים כשנראה שאני אבין רק כשאהיה תוראית מתקדמת. בשלב המתקדם ביותר ניתן לזהות איפה עומדים בתור כדי לחכות בתור, יש לי עוד למה לצפות. דרך אגב, כמה עוד מאפיות אתם מכירים שיש להם ערך בויקיפדיה?

שורה תחתונה: טעים

לפרטים נוספים: לאווין , בפינה של 74 ואמסטרדם

דיוויד צ'אנג הוא סוג של שף רוק סטאר מקומי שחולש על אימפרייה קטנה של 4 מסעדות ו 4 מאפיות בעיר. אם מסתכלים באתר של המסעדה בחלק של השאלות-ותשובות, האוכל שמוגש במסעדה מתואר כ"אוכל אמריקאי טעים". אני נוטה שלא להסכים עם המשפט הזה. לדעתי, תיאור מוצלח יותר היה יכול להיות "אוכל ממש לא אמריקאי אבל ממש ממש טעים". שנה שעברה ביקרנו במומופוקו-קו, מסעדת הדגל המעוטרת בשני כוכבי מישלן אבל זה סיפור אחר לגמרי שיספור בפעם אחרת. הפעם, שמנו פעמנו למומופוקו נודל בר, מסעדת הראמנים השכונתית, אם השכונה שלך הייתה בטוקיו וראמן שמיימי היה בתפריט (פה הוא בתפריט).

אני חושבת שאפשר להבין מהסאב טקסט העדין של ההקדמה שמאוד אהבתי את הראמן פה שמגיע בקערה גדולה ומלא בכל טוב של טעים-לי. אהבתי מאוד גם את הפורק באנס ואת השיטאקי באנס. למעשה, כל כך אהבתי אותם שלמרות שכבר התחלתי להיות שבעה מהמרק לא יכולתי להתאפק והזמנתי משני הסוגים.

פורק באנס (ושיטאקי באנס בגרסה הצמחונית) זה תכלס מנה מאוד פשוטה: לחמניה מאודה דקיקה, ובפנים פרוסות חזיר מעושנות קצת רוטב והרבה בצל ירוק. אני עדיין מחכה לאיזה זוכה פרס נובל שיסביר לי איך מנה כזאת פשוטה יכולה להיות כל כך טעימה (ועוד עם בצל ירוק, הנמסיס המושבע שלי) (אחרי פטרוזיליה וקינמון).

זנב, מישהו?

שיטאקי באנס

והראמן שלשמו התכנסנו

על מנת להיות הוגנים, אני חייבת לספר גם על הצדדים הפחות נעימים של המסעדה. הצד הראשון היא שכמו כל מסעדה שמכבדת את עצמה לאחרונה בניו יורק אין אפשרות להזמין מקום מראש ולכן אם רוצים לכוון לארוחת ערב כדאי לכוון לארוחת ערב מוקדמת (לא יותר מאוחר משבע בערב) אחרת כל הערב שלכם יעבור בהמתנה. ולא שלהמתין זה הדבר הכי גרוע, העובדה שכולם מסביבכם יוכלו מרקים טעימים בזמן שאתם עומדים ומחכים היא עינוי שלא הייתי מאחלת לגרועים שבאוייבי. מצד שני, לעובדה שאין הזמנות מקום מראש יש גם צד חיובי והוא שאם אתם רק מגיעים לביקור בעיר יש לכם ממש צ'אנס ללכת לאכול ושם וממש לאכול, לא רק לעבור ליד ולגלות שאין מקום לארבעה חודשים הקרובים.

מבט אל עבר המטבח ואוף עם כל האנשים שכבר קיבלו את האוכל שלהם

החיסרון השני של המסעדה הוא שאחרי שאוכלים מרק, פורק באנס וגם זנבות חזיר (הם היו בתפריט ואוריאל אוהב זנבים) בקושי יש מקום להנות מהקינוחים וזאת טעות שעשיתי בפעם הראשונה שהיינו שם ואיכשהוא הצלחתי לחזור עליה גם בפעמים שאחרי כן. עזבו אותכם מגלידה בטעם מרשמלו או ממוס ריבת חלב, מה שאתם באמת רוצים לאכול ואתם פשוט עוד לא יודעים את זה הוא השוקולד צ'יפ טראפלס. השם מתעתע, כי אתם תחשבו שזה רק טראפל קטן בטעם עוגיות אבל למעשה תקבלו גוש קטן בטעם בצק עוגיות שוקולד צ'יפ מצופה בחומר קסום כלשהוא שיזכיר לכם את הדבר הכי טעים בעולם שאכלתם בגיל חמש , גם אם בגיל חמש הייתם מוכנים לאכול רק ספגטי בלי רוטב ופיתה בלי כלום. הקינוח הקטן הזה כל כך טעים שבפעם הראשונה שהיינו שם לא הצלחתי לצלם אותו מרוב שהוא נגמר מהר ולכן היינו צריכים לחזור לשם עוד כמה פעמים – לשם התיעוד, אתם יודעים. נעשה הכל כדי לתעד באופן מקיף ביותר את המסעדה לקהל הקוראים הנאמן שלנו (היי אבא!) . למעשה, ברגעים אלו ממש אני נזכרת שלא בדקתי את גודל הנורי שהוגש בתוך המרק וזה נראה לי פריט מידע חשוב ביותר ולכן (למען התיעוד לדורות הבאים) אני חוששת שנאלץ לבקר שם שוב. בקרוב. מאוד בקרוב.

תיעוד נדיר של טראפל השוקולד צ'יפ

השורה התחתונה: טעים.  אוהו, כמה שטעים. 120 דולר (מתוך זה 43 על האלכוהול) לארוחה לשני אנשים כולל שלוש ראשונות, שני מרקים, סאקה, קינוח והצצה לגן עדן זה דיל משתלם במיוחד.

לפרטים נוספים: מומופוקו  נודל בר השדרה הראשונה 171 (בין רחוב 10 ל 11)

רציתי לספר היום בבלוג על הראמן הכי טעים בניו יורק אבל קיבלתי כמה תגובות שאני כותבת יותר מידי על אוכל אסיאתי . אז במקום לספר על הראמן הכי טעים בניו יורק, הנה סיפור על מסעדה איטלקית יקרה אך בינונית ובשביל לוודא שזה ילמד אותכם לקח, נתתי לאוריאל לספר לכם עליה.

***

היה זה לילה קר ואפל. רחובותיה המנוכרים והרטובים של גוט'הם הציצו מבעד לחלונות הסלון, ובעוד זוג נבגד בחלון ממול צעקו זעקות שבר של סופם של דברים – אני עצמי הייתי משופד על מבטה החודר שלה. ההיא שאין שניה לה. לא יכולתי להמשיך להישיר מבט אליה, והזזתי מבטי אל האור הכחול של מסך המחשב. האור הסינטטי הארור הדגיש את עורי החיוור דמוי הגוויה, והעמיקו את ארובות העיניים השחורות והעמוקות שלי ואת קווי הצער על פרצופי.

"אז מה?" היא שאלה "נעשה את זה מחר?". אני שתקתי והבטתי בכוס הוויסקי לצד המחשב. גמעתי לגימה ארוכה והרגשתי את השריפה בגרון מתמזגת עם הכאב בפה, ואת טעם הכבול השרוף מתערבב במרירות שציפתה את גרוני. כוס הזכוכית נקשה בשולחן ובסחרור הנוזל החום הסתובבו להם גם הסודות, והזיכרונות ואותו נושא שיחה עצור שעמד באוויר ביננו כמו גוויה מהגרדום שהזבובים מהווים החברה היחידה שלה.

"אם לא מחר, אז אף פעם לא" סיננתי במרירות. בהתרסה. "זהו ההזדמנות היחידה". לא במסעדת המבורגרים עסקנו, גם לא במסעדה אסייתית של אותן קוריאניות – כי אם מסעדת כוכב מישלן איטלקית בקולומבוס סירקל, מעוז העושר של העיר האפלה הזאת.

היא הרימה את גבתה בנזיפה חרישית על החוצפה שלי ונשפה מהסיגריה שלה. האור הבוער של העשבים הציתו את תאוותי כמו להבת הגיהנום, ואז אמרה במתינות "אם נלך על זה – דאג לומר בהזמנה שזה היום הולדת שלי. שיהיו מקומות טובים ליד החלון". השפלתי מבטי בחזרה למחשב ותקתקתי את ההזמנה. ידעתי שהסיפור הזה רק מתחיל, והמערכה הבאה תבוא מחר.

אור הירח השתקף בשלג המאפיר ביציאתנו מתחנת הרכבת התחתית בקולומבוס סירקל. נצנוץ המים הנוטפים זלגו באיטיות מהחיטים של פסלי הפילים שסבבו את הכיכר. החליפה והעניבה שלבשתי כבר ליוו אותי בנסיעות רבות, בחדרי ישיבות ובארים מעושנים ועיניים שלא מרפות ממני גם בשנתי. היא לבשה שמלת קוקטייל אדומה שליטפה את גופה ותקשרה בשורות כמו חיזיון תעתועים של נווה מדבר במוחו הקודח של נווד אבוד בסהרה. גם הגרון שלי יבש, וליקקתי את שפתי עת שדמי רתח מבפנים.

המדרגות המכניות הביאו אותנו לקומה השנייה בקניון ואל המארחת. "אהה, נערת היום הולדת!" היא הצהירה בידיעה חצי חיוך חצה את פנייה לשניים, מה שהקנה לה מבט של נשר החג מעל ומצפה למותי. הרגשתי צמרמורת רוקדת לה על גבי. זאת חייבת להיות מלכודת!

הושבנו אל מול החלון ואני שוב לא יכולתי להביט בעינייה – לכן הסתכלתי על הכיכר המושלגת, ועל הענפים העירומים של העצים בסנטרל פארק. עירומים מעלים כמו שאני עירום ונטול הגנות ממבטה. הסתכלתי על השלג הצח, וייחלתי שגם אני שוב אוכל להיות נקי ולבן, ללא הזכרונות, ללא הכאבים, ללא העיניים האלה מביטים בי דרך עננת הסיגריה.

"מה הן הבליטות האלה שם בכיכר?" שאלה אותי. "אולי אלה ראשים של מלאכים" עניתי "תקועים בקיפאון כמו תינוק שמת בלידה, ולא יכול לצאת אל אוויר העולם".

"באמת?" היא ענתה לי, "לי זה נראה יותר כמו חסה.."

***

 המלצר הגיח מעבר לנהימת האמריקאים הרעשנים מאחורינו ושאל אם אנחנו מוכנים להזמין. הזמנתי יין ברברסקו של המרקזי די גרסי, פלטת נקניקים, מנה ראשונה כל שהיא, פסטה ממולאת בבשר כבש ( Agnolotti ), והיא הזמינה צלעות חזיר עם רוטב אוזן הים( Maiale  -Abalone) .  המלצר עזב אותנו ואני התנועעתי באי נוחות בכיסאי. פתאום המלצר חזר, וביקש שוב את שם היין. מסתבר שזה שכח אותו בדרך להקליד את ההזמנה. פעם שלישית חזר המלצר ועל צווארי הרגשתי עגלת זעה יורדת. הקירות התקרבו אלי והרגשתי שהמלכודת קרובה – הרי לא ייתכן שבמסעדה כזו השירות יהיה כל כך חובבני!

השקנו את כוסות היין שלנו והבטנו בנוף. "אני אוהב אותך" לחשתי לה, בעוד המלצר האומלל מנסה להניח את מגש הנקניקים הגדול פי ארבע מגודלו של השולחן שלנו. "אכפת לכם אם נשים את היין על הרדיאטור?". מבטנו הצליבו דרך ענן המבוכה שעטף את השולחן דרך שדה הפירורים שלא ניקו בעודי מחכה לתשובתה להכרזתי. לבסוף נשענה אחורה בכיסאה ואמרה "אתה יודע מה אני ממש רוצה?" היא אמרה חיוך יודע לועג לי – "אני ממש רוצה לראות נושאת מטוסים"

 המנות התחלפו והסתחררו מולי  כמו הרוח בעוד הערב ממשיך ובעוד המלצר שוכח להגיש את אחת המנות, מסתבך עם מזיגת המים ומתעכב עם הגשת תפריט הקינוחים.

 "יום הולדת שמח יקירה"  אמרתי לה בעוד קוביה קטנה של שוקולד הונחה לפניה עם נר יום הולדת בודד אחד. "למה לוקח להם כל כך הרבה זמן להביא את החשבון?" שאלה, ופניה מוארות באורו הקטן של הנר. "נמאס לי כבר ואני רוצה הבייתה".

לקחתי אותה בחזרה לביתה לאחר לא פחות מ255 דולר (מתוך זה 77 על היין) שהושארו אצל אותו מלצר מוכה יגון. כאב המלכודת של התשלום השאיר אותי חלול ודואב, כמו שאפשר להיות רק בעיר הצפופה והחשוכה הזאת. עברנו בדרך בכיכר היפה וצפינו בשלג הנמס. "אני דיי בטוחה שזה חסות" היא אמרה.

***

A Voce בכיכר קולומבוס