כפי שרבים מכם יודעים, אוריאל ואני אוהבים לטמטם אנשים שמגיעים לניו יורק, לגרור אותם לקווינס לאכול אוכל טאייוואני "אותנטי", לשלוח אותם למוזיאון הרכבת התחתית, לנזוף בהם אם הם רוצים לעשות קניות במייסיס ולנעול אותם מחוץ לבית לארח אנשים בעיר. אחות אחת הגיעה לעיר לפני שנתיים ואולצה לכתוב פוסט אורח, ועכשיו האחות השנייה הגיעה וגם לה נמאס מהנדנודים שלי קיבלה עליה את האתגר, הנה הוא לפניכם.

***

מעט מחברי הקרובים יודעים ששאיפת חיי היא להדליק משואה.

נו טוב, כמעט כל מי שמכיר אותי יודע שמזה שנים אני צופה באדיקות בטקס הדלקת המשואות בעודי ממלמלת "אני, נעמה, מדליקה משואה זו של יום העצמאות השישים ושמונה לזכר (שקר כלשהו) ולתפארת מדינת ישראל".

במקביל לשאיפה לעמוד על הבמה בהר הרצל, טיפחתי בשנים האחרונות שאיפה קצת פחות ידועה לציבור (אם כי לא פחות משמעותית) והיא לכתוב פוסט אורח בבלוג של אחותי תומי. אמנם היו כמה מכשולים בדרך כמו למשל העובדה שבפעם האחרונה שהייתי בניו יורק התאומים עוד עמדו על תילם, אבל לא בחורה כמוני תניח לזוטות כאלו להפריע להגשת החלום  והנה סוף סוף זה קרה ואני כותב פוסט אורח על המסעדה הסינית Café China. למה דווקא סינית אתם שואלים את עצמכם ? ובכן יש כאן מוסר השכל לכל קוראי הבלוג: תמיד, אבל תמיד תבדקו לפני שאתם נכנסים למסעדה אם תומי כבר סקרה אותה. אני לא עשיתי את זה וככה מצאתי את עצמי בצ'יינה טאון במסעדה אותנטית (אותנטי זה שם תואר שבא לציין שלל מאכלים רוטטים וצוות חסר סבלנות) שקיבלה באחד הפוסטים ציון בינוני מאוד. האותנטיות הייתה גדולה עלי (ורק למען הסר ספק, כותבת פוסט זה כבר אכלה בעבר רגלי צפרדעים, שבלולים ועוד, כך שדים סאם "אותנטיים" לא היו אמורים להפחיד אותה) ותם הציעה שנעשה "חוויה מתקנת" במסעדה סינית של כוכב מישלן.

כך, אוריאל, אחותי ואני שמנו את פעמינו ל Café China אחרי דרינקים ב SixtyFive והצגת הנוף ממרומי הקומה ה 65 של הרוקפלר סנטר, לאורחת שהגיעה מהפרובינציה הישראלית (אחלה נוף ואחלה דרינקים).

הגענו ל Café china שבה אי אפשר להזמין מקום מראש וגילינו שנצטרך לחכות 45 דקות. גם לאלו שלפנינו אמרו שיצטרכו לחכות 45 דקות וגם לאלה שניגשו אחרינו אמרו אותו דבר, מה שקצת גרם לנו לפקפק במדד האמינות של ההצהרה (שהתגלתה בסוף באופן מפתיע כמדויקת מאוד). מה עושים כשצריך לחכות 45 דקות ? לא הלכנו לצוד פוקימונים (למרות שבאותו יום התגלה פוקימון נדיר מאוד בסנטרל פארק) אלא שמנו את פעמינו לבר חמוד בקרבת מקום שנקרא The Raines Law Room, הבר המעוצב נראה כאילו הוא לקוח מתוך סרט על מועדון מחתרתי בתקופת היובש בארה"ב: וילונות קטיפה, ספרייה מיושנת וזמזם כדי לקרוא למצרית. כנראה ששנות התשעים בישראל שאבו השראה מתקופת היובש, מה שמסביר מדוע שביקשתי קוקטייל שיהיה מתוק ופירותי (או במילים אחרות, קוקטייל למתחילים) קיבלתי "אורגזמה" בטעם תות. כן, כן, חוזרת על זה בשנית המשקה שהייתי מזמינה בגיל 16, זה בדיוק מה שקיבלתי פה, למרות שמודה בפה מלא שהיה טעים לאללה. 45 דקות בדיוק אחרי שנרשמנו התקבלה הודעה שהגיע תורנו ומבושמים קלות, שמנו את פנינו למסעדה.

המקום קטן, חמוד עם וייב של שנות החמישים, כולל ספסלי דיינר. כיאה לסוקרי מסעדות רציניים שכמונו, הזמנו 9 מנות שונות, שילוב של ראשונות ועיקריות. אז מה היה לנו שם ? נתחיל עם גולת הכותרת Steamed Soup Buns, שהם בעצם דים סאם מאודים מלאים במרק. הדרך הנאותה לאכול אותם זה לתת ביס לכיפה שלהם, לשאוב בשלוק רב רושם וקולני את המרק שבתוכם ואז לאכול את המילוי. כל מה שיש לי להגיד עליהם זה: טעים, טעים, טעים (רהיטות זה שמי השני..).  הייתה גם מנת Baby Cucumber שכללה חתיכות מלפפונים ברוטב קליל שלא הצלחתי לפצח בדיוק מהו, כנראה משהו עם שום ושמן שומשום שהייתה מצוינת. מנת ה Scallion Pancake הייתה יכולה להשתלב בהצלחה בכל מסעדת נרגילה (פוסט ברוח שנות התשעים כבר אמרנו ?) אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי נשבעת שהגישו לי מלאווח, כל מה שהיה חסר זה רק צלוחית עם עגבניות מרוסקות ליד. מנה נוספת שאכלתי לראשונה היא שורש לוטוס מאודה, לשורש יש מרקם שנע בין תפוח אדמה מבושל חלקית לבין קולורבי, אבל קליל כזה. מנת Pork Pot Stickers של דים סאם מטוגנים קלות הייתה מוצלחת מאוד גם היא. חוץ מזה הוגשו גם מנות של Husband Wife Special, Dan Dan Noodle ששתיהן כללו נודלס בדרגת חריפות גבוהה, Pork in garlic dressing ו Tea Smoked Duck  שאוריאל טען בתוקף שהוא מצוין ואני כבר הייתי מלאה, אז נאמין לו.

סה"כ החשבון היה של 113 דולר, לא יקר בכלל וגולת הכותרת היא שהמחיר כולל את הטיפ. עייפים ומלאים, סיימנו את הערב. אסיים את הפוסט בפנייה נרגשת לכותבת הבלוג לפתוח שלוחה של הבלוג שתקרא "טעים בתל אביב", קהל קוראים שבוי כבר יש לנו, וגם כתבת אורחת אז למה לא לנצל את ההזדמנות ? ולתפארת מדינת ישראל….

לפרטים נוספים: קפה צ'יינה, רחוב איסט 37 מספר 13

אמא של אוריאל הגיעה לבקר אותנו בניו יורק, וכולנו שמחים. אמא של אוריאל שמחה שהיא יכולה לבלות איתנו ולחקור את המוזאונים היפים של העיר. אוריאל מבסוט כי יש לו גיוון בנשים שכועסות עליו ומאוכזבות ממנו, ואני מרוצה שיש לי עם מי ליצור קואליציה מול אוריאל (שתינו מסכימות שהוא שותה יותר מידי, וגם כשהוא לא שותה יש לו נטייה למלמל) וגם עם מי לרכל על אקסיות של אוריאל (שלפי אמא של אוריאל מעולם לא היו יפות, רזות, נחמדות או חכמות).

אמא של אוריאל, שתהיה בריאה, כבר בת 75 אבל עם מרץ ואנרגיה שלא היו לי גם כשהייתי בת 25. אמא של אוריאל, שתהיה בריאה, עדיין באותו משקל כמו מאז שהיא הייתה בת 25. אני לא זוכרת הרבה מגיל 25 מבעד למעטה הסמים הקלים והאלכוהול הכבד שהיו נפוצים באותו גיל, אבל אני דיי בטוחה שגם בגיל 25 מעולם לא אמרתי משפטים כמו "אה, זה רק ארבעים בלוקים? אז אפשר ללכת ברגל!" או "אחרי שמונה שעות במוזיאון המטרופוליטן התעייפתי אז ראיתי רק עוד שתי תערוכות והלכתי הבייתה" או "הייתי רעבה אז אכלתי תפוח וזה השביע אותי לשארית היום" או "קמתי בשש ולא רציתי להעיר אותכם אז שטפתי כלים בינתיים".

כשאמא של אוריאל מגיעה לעיר היא מריצה את שנינו (או לפי אמא של אוריאל, בעיקר את אוריאל, בגלל שאני צריכה לנוח כי אני עובדת קשה) אבל בין כל המוזיאונים, תערוכות, טיולים והופעות צריך גם לאכול, ופה שמחתי להתחבר מחדש לתוכניות של אוריאל ואמא שלו. אוריאל, שבימים רגילים מרוכז אך ורק בלהפיס את דעתי ולמנוע את זעפי, צריך לעבוד הרבה יותר קשה כי גם אמא שלו בסביבה, ולכן החלטנו ללכת למסעדה מהקטגוריה שאני מאפיינת אותה כ-"לגיטימית".

מסעדה לגיטימית תהיה בעלת תפריט שעונה על צרכים מרובים כולל:

• "אוריאל אוהב פחמימות וסוכרים על הבוקר"
• "אני מעמידה פנים שאני מזמינה סלט אבל אני בעצם מתכננת גם לרדת על ערימת פחמימות וסוכרים"
• "איפה הקוקטיילים?"

וגם:

• לא רועשת מידי
• לא רחוקה מידי
• לא יקרה מידי
• לא שנויה במחלוקת מידי
• פחות משעה לחכות בתור
• טעימה בצורה סבירה שאינה מעליבה את בלוטות הטעם של אוריאל

מה שיצא, זה שהלכנו לסמית.

הסמית, היא דווקא בסדר. מה שנקרא, לגיטימית. יש בה תפריט בוקר נרחב (וגם תפריט ערב מגוון שכל בעלי הפרעות המזון למינהם כמו צמחונים או מעמידי-פנים-שהם-רגישים-לגלוטן ימצאו בו מה לאכול). האווירה גם נעימה, עם שלל שולחנות עץ ותפריט יין ואלכוהול נרחב. קשה לי להגיד שאיי פעם אכלתי שם משהו שגרם לי להתעלף על הרצפה, אבל מצד שני גם מעולם לא היו שם נפילות גדולות, מה שעושה את המקום מצוין עבור הרגעים בהם שיש לכם אורחים ולא נעים לכם לייבש אותם בזמן שתתווכחו שעות על איפה ללכת לאכול פשוט בא לכם לאכול משהו טעים ושאינו מתחכם .

לגבי ארוחת בוקר, היו כמובן שלל פחמימות וסוכרים, ורק אמא של אוריאל עמדה במילתה (ובמשקלה) ונשנשה סלט.

לסיכום, כן, לכו לסמית. סה"כ, לגיטימי.

השורה התחתונה: 85 דולר לשלושה אנשים אחרי מס ולפני טיפ (נודה שאחת מהן, אבל לא נגיד מי, לא שותה קוקטיילים בבוקר) זה דווקא אחלה דיל. כמובן שאם היו יותר קוקטייילים המחיר היה כנראה עולה בהתאם. (כנראה).

לפרטים נוספים: הסמית, יש כמה סניפים אבל אנחנו היינו בסניף בברודווי ורחוב 63

נישואים זה בעיקר שני אנשים מתווכחים אחד עם השני על מה הם הולכים לאכול, עד שאחד מהם מת. ואין משפט מדויק יותר שמתאר את מערכת היחסים שלי ושל אוריאל. קחו למשל את עניין החציל: אוריאל טוען בתוקף שאני מתה על חציל וגם פיתח מנהג מגונה לאחרונה בו הוא מחביא חציל בכמעט כל רוטב שהוא מכין, נסמך על העובדה הלא משמעותית שבכל פעם שאני אוכלת חציל אבל שלא מספרים לי שזה חציל אני נהנת מאוד מהאוכל. עוד עניין שנוי במחלוקת קשור למרקים. לטעמי, מרק זה אופציה נהדרת לארוחת ערב גם בחורף וגם בקיץ, ואילו אוריאל נועץ מי מבטי שטנה כשאני מצייצת שאני לא רעבה רק בגלל שאכלתי 4 ליטר של מרק עוף עם אטריות. אבל ללא ספק הדיון המשמעותי ביותר ביננו נוגע לאוכל מקסיקני. אוריאל ביקר במקסיקו למשך שש וחצי שעות לפני יותר מחמש עשרה שנה ומאז פיתח אלרגיה חריפה לאורז עם שעועית ברמה כזאת שהוא אפילו לא אוכל קאסטה בגלל שזה מכיר לו צורה של טאקו. אני לעומת זאת, עפה על אוכל מקסיקני ובמיוחד אוכל אמריקאי מקסיקני, מלא בפחמימות מצוינות ושלל שומנים.

אז יצא הגורל ואוריאל היה בטקסס, אכל אוכל טקס-מקס,ובעודו שולח לי סמס עם מראות קשים מהצ'יפוטלה המקומי, אני מייד ניצלתי את ההזדמנות לתמוך בו ויצאתי עם רונן למסעדה מקסיקנית חמודה בלואר איסט סייד שנקראת, לה קונטנטה.

כמה חמודה? למסעדה קוראים "השמח!" כמה חמודה? גודל-ארבע-שולחנות חמודה. כמה חמודה? למרות שהמקום היה מפוצץ, המארחת עשה כמיטב יכולה למצוא לנו מקום על אף שנדדנו משולחן זמני לכיוון הבר (מה שהתגלה כבחירה מצוינת כי יכולנו לראות להזמין את שלל המשקאות המעניינים שהברמן הכין).

מגוון האוכל, כמו מספר השולחנות לא גדול במיוחד, אבל באנו כדי לנהל מחקר מדעי ודקדקני כדי למצוא את הקשר בין אכילת אוכל חריף לשתיית מרגריטות. בניגוד לאוכל סיני, שבו כמה שהאוכל יותר אוטתנטי ככה יש יותר סיכוי למצוא ציפורנים או מדוזות במנה שלך, דווקא השמחה והטעמים של אוכל רחוב מקסיקני עדיפים לאין שיעור על הגירסה האמריקאית החיוורת שלו. גם אם לא יושבים על הבר אפשר להזמין והתחלק בהרבה מנות קטנות, וזה בדיוק מה שעשינו.

היה לנו גוואקאמולי מתובל וחריף שהנאצ'וס הגיעו מסודרים בתוכו כמו פרח (גם לכם אוכל טעים יותר אם הוא מוגש בצורה חמודה?), אכלנו טאקו עם דג, מנה סופר פשוטה אבל עם פוטנציאל להיות תפל וחסר טעם אבל פה הדג היה עסיסי ושימר את הטעמים הדגיגים שלו, וביחד עם סלסה ושאר טעמים היה קראנצ'י, מתפצח ונעים. ניסינו גם אינצ'ילדה עם שרימפס שהגיעה עם רוטב פלפלים, מה שגרם לנו מייד להמשיך באדיקות במחקר שלנו ולהזמין עוד מרגריטה. את הקינוח (עוגת גבינה מקסיקנית) לא הספקנו לתעד, בין השאר כי רונן התנדב לצלם את התמונות אבל לא פעל בצורה מספיק זריזה.

לסיכום, ההשפעות של מרגריטות על אכילת אוכל חריף הן: כן.

השורה התחתונה:91 דולר (כולל מס, לא כולל טיפ) לשני אנשים ושלל מרגריטות זה דיי משתלם, אבל אנחנו קיבלנו את רוב השתייה במחירים של happy hour, ככה שיכול להיות לאנשים שמגיעים קצת יותר מאוחר (או קצת יותר רעבים) החשבון יהיה קצת יותר גבוה.

לפרטין נוספים: לה קונטנטה, רחוב נורפולק 102

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ אמצע אפריל נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

מאירה דווקא מאוד רצתה לבוא להארלם, כי היא משתתפת בהפקה חדשה של הקוסם מארץ עוץ והיו חסרות לה נעליים מוזהבות ומבריקות. אני הסברתי שאני לא מעוניינת ללכת לשופינג בהארלם, לא כי אני גזענית אלא כי אני לא מסוגלת לערוך קניות על בטן ריקה. אז מאירה הציעה שנלך לאכול בראנץ' ואז נלך להסתובב. מלמלתי משהו לגבי זה שדרך הלבנים הצהובות הא כבר פאסה לגמרי ושצהוב זה בכלל לא הצבע שלי אבל הסכמתי ללכת.

אז הלכנו.

לעיר הברקת. לסילביה.

סילביה היא אחד מכנסי צאן הברזל של השכונה ואפשר לדעת לפי זה שהרחוב נקראת על שמה של בעלת המסעדה המיתולוגית. אפשר לדעת גם לפי התור הארוך שתמיד יש בכניסה למסעדה, אבל המכשפה הטובה מהצפון המארחת הושיבה אותנו תוך מספר דקות. בקצה של המסעדה. כמה שיותר רחוק מכל השאר. שלא נעשה פאדיחות וזה. אמרתי למאירה שאני חושבת שאנחנו כבר לא באפר ווסט סייד.

האוכל בסילביה הוא מהסוג שנקרא אוכל נשמה. וכבר דיברנו עליו – כל מה שמנחם, ופחמימותי, ומטוגן, ואוי, כמה טעים. יש הרבה אופציות לבחור מהן אבל בהמלצתה של המכשפה הטובה מהדרום המלצרית העדפנו להתמקד בקלאסיקות הגדולות של התפריט: עוף מטוגן (כמובן) ודג מטוגן (הכי טוב לארוחת בוקר).

סילביה היא מסעדה מהדור הישן. אתה מקבל בדיוק מה שהזמנת ואין פה טייקים מודרנים על אוכל מסורתי או הפתעות קולינריות מדהימות. אבל יש ימים, כמו למשל כשאתה מתאושש מסופת הוריקן שבוע קשה בעבודה וכל מה שאתה צריך זה הרבה קלוריות ופחמימות מנחמות, וגם חברה מנחמת של חבר טוב שאפשר לחלוק איתו עוף מטוגן, כוס קפה ותוכניות לאיך נכנסים לדיאטה לשנתיים להוריד את כל הקלוריות של הארוחה.

יש כאלה שאומרים שסילביה היא לתיירים מתחילים, ושהמקום הפך להיות ממוסחר מידי ולא מספיק אותנטי. אני חצי מסכימה איתם אבל לא היה לי כח להמשיך לחשוב על זה כי נכנסתי לתרדמת פחמימות.

לסיכום, אם חשקה נפשכם באוכל מנחם וטעימה של אוכל נשמה מסורתי, סילביה היא המקום בשבילכם. מאירה הלכה אחרי כן לקנות את הנעליים ומפה לשם היא הקישה בהם שלוש פעמים ומצאה את עצמה בקנזס, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 50 דולר לזוג כולל טיפ ומס וקינוח, לא רע במושגי ניו יורק.

לפרטים נוספים: סילביה'ס, שדרת מלקולם אקס מספר 328

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת לבראנץ' בהארלם, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שהוא ראה בתפריט שיש שם ארוחת בוקר בסגנון דומיניקני והוא שמע שיש התפרצות של וירוס הזיקה באזור.  אז כדי לשכנע אותו טענתי שמחלקים שם בחינם זריקות חיסון נגד שפעת ושהוא באמת נראה קצת חלוש לאחרונה. אוריאל מלמל משהו ברטנוניות לגבי זה שהוא כבר קיבל זריקת חיסון נגד שפעת השנה, אבל שיהיה מעניין לדבר עם הרופא ולוודא איזה סוגי שפעות כלולים בחיסון הספציפי הזה ושאם הוא היה יודע מראש הוא היה עושה מחקר סטטיסטי לגבי התפרצות מחלות בניו יורק בשנים האחרונות אבל שאין לו זמן.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

כשהגענו למקום אוריאל קצת חשד כי הוא לא ראה שום אנשים בחלוקים לבנים וגם היה שלט גדול שכתוב עליו "התשלום במזומן בלבד" אבל בינתיים שמנו לב שבמסגרת הבראנץ' יש שתייה ללא הגבלה וקיבלנו החלטה אסטרטגית להתמקד במימוזה במימוזות.

הבעייה העיקרית של בראנץ', וכבר דיברנו על זה הרבה פעמים היא הגיוון. כמה אפשר לאכול ביצה עלומה עם בייקון עם פולנטה? נראה שבכל המקומות יש תמיד את אותו תפריט בראנץ'. ובכן, בכלל זה שווה לצאת קצת מהשכונות התיירותיות ולהנות מחוויה קצת יותר מיוחדת.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בהארלם בניגוד לשכונות יותר מפונפנות היא ההרגשה שמתייחסים אליך כמו אל בן אדם. אתה נכנס ואומרים לך בוקר טוב. אתה מתיישב במקום ושואלים אותך אם היה לך טעים, ובאמת רוצים לדעת אם היה טעים. מציעים לך את השתייה ללא הגבלה במסגרת הבראנץ' ולא סתם שתבזבז כסף.  אכלתי בהרבה מסעדות יקרות וכמה שהשירות היה מצוין ככה רוב הזמן הוא גם היה בלתי אישי. ולפעמים, זה נחמד לדבר עם בני אדם ולא עם רובוטים שתוכנתנו להיות "שירותיים".

הכוכב של ארוחת הבוקר פה הוא כמובן העוף המטוגן, שמגיע עם שני פנקייקים עבים ואוורירים. אני מבינה שבשביל הרבה קוראים עוף היא מנה מתקדמת של צהריים, ופנקייק זה בכלל לא קשור, והם צודקים. בצורה מסורתית עוף מטוגן צריך להגיע עם וואפלס (כמו וואפל בלגי) במיטב המסורת של סול פוד בארצות הברית. אבל נלך רגע אחורה. העוף מטוגן כמו ששניצל מטוגן, אחרי שהוא כוסה בבלילה ופירורי לחם, למה? למה לא סתם לכבס אותו למוות במרק עוף? או לשים בתנור?

ובכן, פה ההקשר ההיסטורי נכנס לפעולה. לטגן דברים בשומן היא הדרך הכי יעילה מבחינת זמן ותקציב להכניס בהם כמה שיותר קלוריות. והרבה קלוריות במעט כסף ומאמץ יכול להיות נושא מאוד חשוב בשבילך, למשל אם אתה עבד, למשל אם אתה עבר שחור שעובד במטעים כל היום.

היום היחס לקלוריות הוא דיי הפוך. הקלוריות הן אויב שיש להילחם בו וכדי להתמודד עם רגשי האשמה השקעתי הרבה באסרטגית המשקאות לעיל. העוף פה הוא חלומי, קריספי לאללה, מתובלן היטב והפנקייקים הם צמריריים כל כך, ותתפלאו כמה שילוב של מייפל על כל העסק הזה הוא תענוג לחיך ומחזיר משמעות לחיים, אפילו לאנשים כמו אוריאל שצריכים ליסוע לקונצרט של ג'סטין ביבר לכנס אבטחת מידע ביום ראשון.

עוד מנה מיוחדת ומעניינית הייתה הארוחת בוקר הדומיניקנית שהוזכרה לעיל. על עיסה של פלנטיין מטוגן חיכו לנו שתי ביצי עין, נקניקית צ'וריזו חריפה, גבינת חלומי מטוגנת ובצל מוחמץ. כל הפחמימות והשומן והניחוחות הדרושים להתחיל את היום.

התפריט לא מאוד נרחב ואפשר להזמין עוד כמה מנות בצד אם אתם שלושה אנשים. בין העוף לביצה למק אנד צ'יז למימוזות פחות או יותר התפוצצנו, אבל זה גם בגלל שתמי לא סוחבת בעלייה.

פייב & דיימונד הפך להיות השבוע לאחד המקומות האהובים עלי ביותר, בין האווירה הקזו'אלית והחברותית, לאוכל הטעים, לשכונה המעניינת. ונראה שהולך להם קצת קשה בזמן האחרון, לפי העובדה שהוגש רק חלק מהתפריט הבוקר שלהם ושהתשלום במזומן. אז בואו בהמוניכם! כן, אתם, כל שלושת הקוראים של הבלוג! (כן אורי, גם אתה).

אחרי הנקניקיה והבצל והכל אוריאל ניסה לנשק אותי. מפה לשם יש לו נימול בכף הרגל, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 115 דולר לשלושה אנשים למלא אוכל ודרינקים חופשיים? להיט!

לפרטים נוספים: פייב אנד דיימונד, שדרת פרדריק דאגלס מספר 2071

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת למסעדה אתיופית בהארלם, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שברמה העקרונית אין הגיון בללכת למסעדה מארץ שידועה בעיקר בדיזנטריה ורעב. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לו שדניאל בולוד פתח מסעדה חדשה בהארלם בסגנון צרפתי מרוקאי (דרום מזרח מרוקו). אוריאל מלמל משהו ברטננויות לגבי הטרנד הלא מוצלח (לדעתו) של הוספת אותנטיות יתר למסעדות צרפתיות אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

שתבינו שאוריאל הוא פילוסוף ברמה רוחנית ככה שלא תמיד הוא מוצא דברים שנמצאים בדיוק מול העיניים שלו (כמו למשל כשהוא התעצבן כשהחבאתי לו את הממתקים על השולחן בקופסה שלהם איפה שהוא השאיר אותם או כשהוא הזמין ארבעה בקבוקים של שמפו רק כדי שאני אוכל לצרף אותם ל 16 שכבר היו בארון) אז הוא לא כל כך חשד כשנכנסנו למסעדה בלי שהייתה שם מארחת או שלט של דניאל בולוד. הוא כן הרים גבה ותהה למה דניאל מעצב מסעדות כמו סטייקות באזור התעשייה של אזור אבל הוא ענה לעצמו (לא בצורה גזענית כמובן) שזה כנראה כדי שהעיצוב ישתלב עם רוח השכונה.

למרות זאת, אחרי רבע שעה שבה לא הונח לנו סכו"ם על השולחן ואוריאל לא מצא תפריט יין הוא התחיל להיות קצת יותר חשדן. שתבינו, שזה קטע של מסעדות אתיופיות: מנות האוכל מוגשות על מצע של אינג'רה, שזה מן ספוג לחם נטול גלוטן דק שמשמש גם כמצע הגשה וגם כסכו"ם והאטיקט הנכון הוא לאסוף עם הלחם מעט מהאוכל ולהכניס ישר לפה. בחרנו בקומבינציה משולבת של ירקות עם בשר.

עבורי, זה היה תענוג שאין כמוהו גם בגלל שיכולתי לאכול עם הידיים, גם בגלל שהיה מבחר מאוד גדול של מנות לטעום ממנו, גם משילוב הטעמים החדש (והטעים) (ברובו) אבל בעיקר מהמבט המבועת של אוריאל שהצליח למצוא רק יין דבש בתפריט. (בציר תימן 1990 שידוע באיכותו בגלל שבאותה שנה צפון תימן ודרום תימן התאחדו).

מבחינת הקומבינציה, היה לנו קיפטו, שזה מן בשר בסגנון טרטר (בכל זאת הבטחתי לאוריאל אוכל צרפתי), דרק טיפס, שזה בשר עם בצלים ופלפלים שהיה דיי חריף ועוד סוג של תבשיל קדירה. הבשרים היו חביבים אבל הלהיטים הגדולים של הצלחת היו ללא ספק הירקות:עדשים ברוטב כלשהוא, ירקות ירוקים כלשהם ברוטב כלשהוא, סלק מבושל בתבלון כלשהוא ושעועית עם גזר ברוטב שום (בכל זאת הבטחתי לאוריאל אוכל צרפתי). למרות שחלק מהדברים היו ברמת חריפות קצת גבוהה מידי לטעמי (קרי: כל מנת חריפות גבוהה מבורשט) זללתי בהנאה את כל המגש. אני אוהבת אוכל מעניין שאף פעם לא הכרתי ודרכו לגלות תרבויות חדשות.

בחיי שאין זווית שמחמיאה למנה הזאת

באיזהשהוא שלב אוריאל שפשף את העיניים וכנראה היה לו עוד קצת מהחריף על היד כי הוא התחיל לבכות, למרות שהוא טען שזה רק כאבל על האוכל הצרפתי שהוא לא אכל היום.
לסיכום, אוריאל עכשיו עיוור בעין ימין, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

***

השורה התחתונה: 60 דולר לזוג כולל טיפ, וכמובן, כולל כוס יין דבש.

לפרטים נוספים: אביסיניה, רחוב ווסט 135 מספר 268

אחת הדרכים הכי משעשעות לטמטם את אוריאל זה לטעות בכוונה בעובדות היסטוריות. כל מה שצריך לעשות זה להפטיר "נו בטח שהמכבים עשו מרד בל"ג בעומר, זה היה בגלל שאנטיוכוס לא הרשה להם לשאת יותר מאישה אחת" או "בן פרנקלין מופיע על השטר של 20 דולר כי הוא המציא את הדואר?" או אפילו "אז אם מורדור זה כמו גרמניה במלחמת העולם השנייה, מכרות מוריה זה כמו רוסיה?" ולצפות באוריאל מתחלחל, נושא נאום של עשרים דקות על ההיסטוריה של מלחמות השושנים באנגליה ומסיים במחקר של יומיים בוויקיפדיה, רק כדי שאני אענה ב"אה, וואלה?" ואשכח את הכל תוך דקה. עוד דרך אפקטיבית לשגע את אוריאל היא להחביא לו את הדברים שלו ממש מול העיניים. למשל, לשים את הנרתיק של המשקפיים על השולחן בכניסה במקום על השידה ליד המיטה, או לשים את הפלאפון שלו על הכרית ולצפות בשעות של כיף והנאה בעודו הופך את הבית לחפש את החפצים שלו. אבל ללא ספק הדרך הכי אפקטיבית היא לענות ב "לא יודעת, משהו קליל", כשהוא מסמס לשאול מה אני רוצה לאכול הערב ולראות את המוח שלו, מילולית, מתפוצץ.

זה לא שזה לא נחמד לקבל ארוחת ערב גורמה מוגשת לשולחן כל ערב. בין היצירות מהשבוע האחרון יש למשל ריזוטו חיטה וסלק, צדפות עם קציפת ים ורוטב שוקולד לבן ועופיונים ביין עם שאלוטים ופורצי'ני, ולא שאני לא מאוד מעריכה את המאמצים, אבל בתור מי שאמורה לנקות את הכל הרבה פעמים בא לי משהו יותר קליל. קליל, בשביל אוריאל, זה רק ארוחה של ארבע מנות (לא כולל קינוח) (וגבינות) ככה שאתם מבינים שחיי נישואים זה דבר לא קל.

מזל שיש את סימו'רס.

בסימו'רס, הדברים פשוטים מאוד. יש כמה דגים טריים שהם הביאו מהשוק היום, ואפשר לבחור אחד ואת הרוטב שלו. הדג יגיע ביחד עם שלוש תוספות שיש להם היום (בדרך כלל ירקותיים ומה שבעונה) וסגרנו את עניין ארוחת הערב. תכל'ס, זה אוכל שמרגיש בריא, לא יקר ובעיקר – לא דורש המון מחשבה. הדגים תמיד טריים והתוספות תמיד טעימות. והכי חשוב – הבחירה היומית הקשה יורדת למינימום. תבחר דג. תבחר רוטב. סיימנו. איזה יופי.

למען ההגינות, אני אציין שיש להם עוד כמה דברים בתפריט, ניסינו את הטאקוס הטעימים שלהם וגם את הסבצ'ה, והכל היה נחמד אבל הסיבה העיקרית ללכת לשם היא כדי לאכול ארוחת ערב לא יקרה (22 לדג והתוספות), לא מסובכת, אבל מאוד טעימה. הדבר היחידי שאני לא אוהבת בסימו'רס שמונע ממני לחזור לשם שלוש פעמים בשבוע זה האפלוליות, והרעש. אם באים מספיק מוקדם, או כשיש מזג אוויר יפה והחלונות פתוחים אז זה לא כל כך מפריע, אבל כיאה לשכונה מהודרת כמו נוליטה, לקראת הערב האורות מתעמעמים ונעשה צפוף, ורועש, במיוחד אם הושיבו אותכם באחד מהשולחנות המשותפים. מצד שלישי, זה מונע ממני להמשיך לטמטם את אוריאל עם שאלות כמו "אם רוב האנושות הם צאצאים של ג'ינגס חאן, איך זה שלסינים אין זקנים?" ו – "בטח שאני יודעת מי זה מונטיפיורי, זה בעלה של יהודית" וכך נשמר שלום הבית שלנו.

שווה מאוד לנסות אם אתם באזור ואתם מחפשים לנוח קצת, ולאכול משהו קליל ולא מחייב. שווה עוד יותר להשאיר תגובות עם ציון עובדות היסטוריות לא מדויקות כרצונכם כדי לשגע את אוריאל!

השורה התחתונה: 60 דולר לשני אנשים, כולל מס וכולל ראשונות זה דיל לא רע,במיוחד בהתחשב באלטרנטיבות.

לפרטים נוספים: סימורס, רחוב ברום 390

אהבתם את הפוסט הזה? קראו על עוד מסעדות לא יקרות בניו יורק.

רבים מכם כבר יודעים את האמת עלי – שמאחורי כל האנינות המדומה, הדבר שאני הכי אוהבת לאכול בעולם זה שניצל ופתיתים. באמת, אני עושה רושם של בחורה מתוחכמת וקוסמופוליטית, אבל עמוק עמוק בפנים תנו לי עוגת ביסקוויטים ואני מאושרת. עוד משהו שאתם לא יודעים עלי, זה כמה אני אוהבת חתולים. אבל אני רק סתם אוהבת חתולים. ומה שאתם לא יודעים על אוריאל, זה שהוא קרייזי קט ליידי. לגמרי.

ערב טיפוסי בביתנו

בחיי, זה לא עוד פוסט שבו אני עושה לאוריאל רצח אופי בלי סיבה. (לכל רצח אופי יש סיבה). אוריאל לגמרי אוהב להקיף את עצמו בחתולים (אמייתיםו/או/וגם וירטואלים) ומקפיד להאכיל את החתולים (הפרטיים שלנו) לפחות 11 פעמים ביום, להקדיש ארבע שעות בבמוצע לסירוקם, ולשלוח לי במהלך היום לפחות עוד 6 תמונות של כל חתול. מערכת היחסים של אוריאל עם פיקסל היא כל כך אמיצה ואינטימית, שלפעמים אני ממש מקנאה באחווה הגברית שלהם. בעצם לא לפעמים. תמיד. כל פעם שפיקסל דורך לי על הראש במטרה להגיע להתכרבל עם אוריאל, וכל פעם שפוקסי מקשקש בזנב בכשאוריאל נכנס הבייתה ומתמתח עליו בפינוק (ומתעלם ממני לחלוטין) אני צריכה להזכיר לעצמי שגם לי יש ערך. אפילו אם אין לי זנב ואני לא חברה באיגוד הגברים המסורסים של הבית.

ובצדק, חתולים הם אחלה. נגיד, הרבה יותר מגורי של בני אדם. חתולים הם חמודים, פרוותיים, ויש להם אוזניים משולשות. איזה תענוג!

אז כל זה מסביר, כמה הייתי שמחה שמאירה גילתה לי שיש בית קפה לחתולים חדש שנפתח בעיר, ועוד בית קפה יפני! זותומרת, הקפה הוא לאנשים, ובבית קפה יש גם חתולים. זה דווקא לא קונספט חדשני במיוחד – בטוקיו מזה הרבה שנים קיימים בתי קפה חתוליים שכאלה, כדי לתת מענה לאנשים שאוהבים חיות אבל לא יכולים להרשות לעצמם לגדל אחת בבית. פלוס יפנים הם משוגעים, כבר דיברנו על זה.

אז השארתי את אוריאל להשגיח על החתולים של הבית ויצאתי לבגוד ללטף חתולים אחרים. בניגוד למה שאני מכירה בטוקיו, הכניסה לקפה עולה כסף , וזה עוד לפני שהקפה מגיע. אבל מה לא עושים כדי לטפח את תדמית הקרייזי קט ליידי ללטף חתולים חמודים.

הבעייה העיקרית שביחד עם החתולים (החמודים, כבר ציינת?) היו עוד שפע בחורות משוגעות אחרות, ככה שיצא שביליתי חצי שעה בלעקם את הפרצוף ללטף חתולים, אחרי שהזמנו תה הלכתי להציק לעוד חתולים ללטף עוד חתולים. החתולים היו מאוד חמודים. הלקוחות האחרות קצת פחות. בניגוד ליפן, שם גם הלקוחות הם חמודים בדיוק כמו החתולים (וחתולים יפניים הם אקסטרא חמודים) פה הלקוחות הם אמריקאיות מבוגרות, קולניות ומעצבנות. ויש הרבה מהן. הן עסוקות בלצחקק בקול רם ובלרדוף אחרי חתולים. לא הייתי בטוחה על מי מכולם אני הכי מרחמת: עליהן, או על החתולים. כנראה שעל עצמי, בעיקר. או בעצם על מאירה, שאולצה להיגרר איתי.

סך הכל החוויה הייתה מוזרה. זה הרגיש לי קצת כמו לבגוד בילדים הפרוותים האישיים שלי. הם תמיד מתעלמים ממני, אבל הפעם כשחזרתי הבייתה הרגשתי שהם אקסטרא מתעלמים ממני הפעם. אני מניחה שאם אתם נקלעים לסיטואציה שבה אתם חייבים להסניף ללטף חתול באופן מיידי, ושמאיזהשהיא סיבה החתול האישי שלכם לא איתכם, אז זה יכול להיות תחליף כלשהוא. מצד שני, אלא אם כן אתם מגיעים מוקדם בבוקר או בשעות שהקפה ריק, התכוננו נפשית להתמודד עם סט של קרייזי קט ליידיס בנוסף לחתולים. מצד שלישי, אם אתם קוראים את הבלוג הזה, ואוהבים חתולים, ונמצאים בניו יורק, אני בטח כבר מכירה אותכם. אז אתם מוזמנים לבוא לבקר. התה עלי.

***

השורה התחתונה: עולה בערך 15 דולר רק כדי להיכנס, אבל לא מוכרחים לקנות הרבה תה. אצלי יותר זול, כבר דיברנו על זה.

לפרטים נוספים: קונקו, רחוב קלינטון מספר 26.

הטיסה מניו יורק לסינגפור היא אחת הזוועות הגדולות ביותר הידועות למין האנושי. (שנייה, אולי, רק לטיסה של אל על מניו יורק לישראל). אנחנו מדברים פה על 14 שעות טיסה, עצירה, ועוד שבע וחצי שעות טיסה. במחלקת תיירים כמובן, מכלאה אנושית צפופה ומיוזעת, בהתאם לנהלי הטיסות של החברה. בסינגפור גם יש את המכלול הכי נוראי של לקוחות מעצבנים ומייאשים במיוחד, מן תמצית נוראיות מזוקקת שמשלבת התנשאות ארופאית, אגרסיביות ישראלית ונימוסי שולחן הודיים. על המזג אוויר המהביל של סינגפור כבר דיברנו? חם, ולח, ובעיקר – חם (וגם לח).

בקיצור, אפשר להבין מה דעתי על סינגפור…. אני מתה על סינגפור! כי ביחד עם כל הדברים הנוראיים (והם אכן נוראיים, שניים אולי רק לטיסת אל על להודו), סינגפור היא גן עדן קולינרי עלי אדמות ואפשר למצוא בה את אוכל הרחוב הכי נקי וטעים, מגוון עצום של אוכל יפני וסיני וכמובן, היהלום שבכתר שלשמו התכנסנו היום – שאו לונג פאו. שאו לונג פאו, או בשמן המאונגלז Soup Dumplings הן מעדן עדין וטעים. תתחילו מכופתאה מבצק אורז. שימו בפנים מעט בשר חזיר מתובלן ברכות ועוד קצת מהמיץ מרק שלו, אדו בסלסלת במבוק ונסו להדוף אותי מלזלול את כולן. לא, באמת, נראה אותכם מנסים. אני בדרך כלל משדלת להיות מנומסת ליד אנשים מהמשרד אבל במקרה הזה הכרזתי  כבר בתחילת הארוחה שאני מזמינה סלסלה שלמה לעצמי, ושאם הם רוצים גם שיזמינו לעצמם עוד אחת. ואכן הם הזמינו לעצמם עוד אחת, שגם אותה אכלתי. חבר מהמשרד ממוצא סיני אמר שאצלם בבית היו אומרים שלאכול כופתאת מרק זה כמו לנשק בחורה – בהתחלה נוגסים קצת ואחרי כן מוצצים. (שזה, דרך אגב, גם מטריד, וגם מסביר הרבה. על הבחור. ועל העם הסיני).

ספציפית, מקדש הדים סאם האהוב עלי בסינגפור נקרא Din Tai Fung, רשת ידועה במיוחד והכופתאת מרק שלהן שוברות את כל חוקי הפיזיקה הידועים לאדם עם בצק עדין במיוחד ומילוי סמיך במיוחד. הבעייה עם כל כופתמרק, בדומה למאכלים בצקיים אחרים (ע"ע פלאפל) היא שצריך תשתית יציבה ועמידה מבנית כדי לשאת עליה את כל המשקל של המילוי. בניו יורק, הרבה פעמים יש כל כך הרבה יציבות ובצק, שבקושי מרגישים את המילוי, ואילו פה הוא כל כך דק ושקוף שזה מרגיש כאילו אתם נוגסים בפיסת ענן קטנה.

עכשיו אתם מבינים למה קל כל כך לשכנע אותי לסבול בשקט את הדרך הארוכה לסינגפור. פעם שעברה שהייתי פה אכלתי 11 פעמים בסניפים שונים של המקום, ובערך את כל התפריט. רק לא לקחתי בחשבון בעייה אחת חמורה:

בשום מסעדה בניו יורק אין כופתמרק שישתוו לכותפמרק שאכלתי פה, ואני לעולם ועד אשאר מבועסת

אז הרבה אנשים אמרו לי לנסות את ג'ו שנגחאי. אז ניסיתי. וזה באמת לא משתווה ואני לעולם ועד אשאר מבועסת

למעלה, שלמות אלוהית. למטה, חיקוי אמריקאי עלוב.

לפרטים נוספים: ג'ו שנחגאי, רחוב פל 9 ניו יורק. דווקא לא ממש רע, פשוט לא אלוהי. אבל לפחות לא תצאו עם חשבון יקר מידי.  כופתמרקות ועוד כמה עיקריות שהשביעו זוג עלו 45 דולר.

יש רגעים שהמציאות פוגעת לך בפרצוף. למשל, כשתמיד חשבת על עצמך כבן אדם שמח, רגוע ושלו, עם סבלנות וקור רוח שמשתווים רק לוטרינר בשעה שהוא גוזר צפורניים של חתול מרדן. אז תארו לכם כמה הופתעתי כשתמי (היי תמי!), שהיא בן אדם נפלא וקולגה אהובה, בישרה לי שזה ממש לא המצב

כלומר, היא הסכימה עם החלק הראשון, ולא ממש עקבה אחרי התאוריה של גזירת צפורניים לחתולים, אבל הודיעה לי שלפחות בעבודה, כל החלק האמצעי לא בדיוק נכון. כלומר, ידעתי שבבית אני תמיד עצבנית ורגזנית ושהייעוד שלי בחיים מסתכם בלעשות לאוריאל את החיים ממש קשים (אני לא מרשה לא לבנות מעשנה בבית וגם לא תנור פיצה בחדר עבודה), אבל תמיד חשבתי שבעבודה אני מצליחה להסתיר את זה. אז מסתבר שלא. כמו שבבית אני מתנהגת כמו חמוס עצבני שעובר גמילה מקוקאין ויש לו סבלנות של עכבר על אסיד *, כך גם בעבודה, אני חמוס עצבני, נשכן ומרוגז, אבל לפחות כזה שבסוף משיג בדרך כלל את מה שהוא רוצה. (את העובדה שאני גם קונטרול פריק תמי גילתה לי כבר שנה שעברה).

אבל גם לחמוס רגזן כמוני יש ימים קשים, כשהבוס עולה לך על העצבים, הלקוחות מייאשים לך את הנשמה ובכלליות אתה מצטער על היום שלמדת לקרוא ולכתוב בו, ואתה יושב ומהרהר ביתרונות של קריירה אלטרנטיבית של ייעוץ לגבי הלבנות הון. בימים כאלה, יש רק דבר אחד לעשות, לקחת את רונן וללכת לאי קסום של שלווה ורוגע.

הסיבה שצריך לקחת את רונן היא קודם כל ששיחות עם רונן מרגיעות אותי (כל עוד אנחנו לא מדברים על טחינה), וגם כי אני תמיד שוכחת מה השם של המקום, וגם איפה הוא נמצא, וגם כל פרט מזהה אחר חוץ מתחושת השלווה הקסמה שתמיד שורה עלי בהגיעי לשם. קודם כל, כל הקירות לבנים, צבע לבן חמים כזה עם עץ, כזה שמזכיר לך שהעולם לא נוצר ממנורות פלורסנט, קירות אפורים ושולחן בצבע בז'.

התפריט הוא יפני חצי מסורתי. החצי שכן קשור לאומוסובי, כדורי אורז שמוגשים במקום, בליווי חמוצים יפנים ומרק מיסו. החצי שלא, קשור לצורה שבה מכינים את האומוסובי. שתבינו, כדור אורז אמור להיות ממולא בדברים יפנים כמו מיסו, שומשום, עלי דובדבן, צלפוחים ומארו החתול. אבל פה, המילויים עכשווים ועדכניים כמו פטריות-קישוא, בקר, בטטות, וגם, כמובן, צלופח.

הדיל צהריים כולל בתוכו שני כדורים כאלה לבחירה, מרק מיסו (מתוך ארבעה מרקים לבחירה), חמוצים ותוספת כלשהיא – היום הייתה במיה.  כל העסק מוגש באסתטיות במגש, וכל מה שנשאר לעשות הוא לנשנש בתאבון ולדון במסעדות נוספות שוות עם רונן.

בדרך חזרה למשרד, הרגשת השלווה מחזיקה מעמד בערך חמש דקות או עד שאני פותחת את המחשב, מה שבא קודם, ואני הופכת חזרה לדביבון על ספידים*.

מזל שתמיד אפשר לחזור לבית הקפה הקסום גם מחר (אם רונן נמצא במשרד).

***

השורה התחתונה: עשרה וחצי דולרים לתפריט צהריים, וכן, זה מאוד ממלא.

לפרטים נוספים: הלכתי להטריד בפעם המליון את רונן, שמוסר שהמקום נקרא האנאמיזוקי קפה, ונמצא ברחוב ווסט 29 מספר 143.

* מי ששם לב לכל המטאפורות סמים בפוסט ותוהה מאיפה הן הגיעו, יכול להתחיל לראות את הסדרה המצוינת נארקוס שעלתה לא מזמן בנטפליקס.