תומר, חבר טוב ואחד האנשים היקרים לליבי בעיר, החליט שהוא קם ועובר לג'ורג'יה. כנראה שמושבניק תמיד ישאר מושבניק ושאחרי שלוש שנים בתפוח הגדול הוא צריך לחזור לכפר.
אחח, ג'ורג'יה. ארץ האפרסקים והגזענות. אני דווקא מבינה אנשים שרוצים לעבור לשם. הם בסך הכל רוצים להצטרך לקחת את האוטו לכל מקום שהם רוצים להגיע אליו, אפילו אם זה רק למכולת, אבל זה בסדר כי ממילא אין שם שום מקום ששווה לצאת בשבילו מהבית. אני גם מבינה אנשים שרוצים שכל ארוחת בוקר וערב שלהם תטבע בשומן. שומן זה בסך הכל טעים. ואנשים שמנים הם שמחים, לא? אחרת זה לא היה כל כך פופולרי שם. כלומר, לעבור לג'ורג'יה זה לא משהו שהייתי מעוניינת לעשות בעצמי אבל בהחלט בחירת סגנון חיים לגיטימית.
אבל עם כל הסובלנות וזה, יש דבר אחד שבאמת אני לא מבינה.
איך אפשר לוותר על סושי???????
ברצינות, אפילו תומר לא היה יכול לשמור על פרצוף רציני כשהוא טען ש "דווקא כן יש מקום סושי טוב באטלנטה". אז לכבוד הלילה האחרון שלו בעיר לקחנו אותו לחגוג שלוש חוויות ניו יורקיות אמיתיות: הווסט ווילג', אחת השכונות האייקוניות ביותר בעיר, לאכול בסושי טומואה, אחת הסושיות הנהדרות ביותר, וכמובן, לחכות 45 דקות בתור. (בכל זאת, ניו יורק, אתם יודעים). זה לא שבג'ורג'יה אין מוסדות תרבותיים משלה, בכל זאת זאת יש בה מסורת עשירה וגאה של עבדות, אפלייה, עוני ובורות.
בזמן שחיכינו בתור תומר סיפר לנו על מחירי הדירות בג'ורג'יה. תמורת שכ"ד של דירת חדר ורבע בעיר אפשר לקנות וילה צמודת קרקע עם חמישה חדרי שינה וארבעה חדרי שירותים, מוסך, מרתף, שתי חניות וכמובן גינה עם עץ גדול שיהיה מקום לעשות לינצ'ים. אוריאל בילה את הזמן בתור בלתכנן עם תומר את תנור הפיצה שהוא ייבנה, תוך כדי מבטים מאשימים שמופנים אלי (לא, אני לא מרשה שהוא ייבנה מעשנה בבית).
אחרי שנכנסנו פנימה תומר התקשה לבחור מהתפריט העשיר של מנות ראשונות יפניות מסורתיות, ואופציות סושי וסשימי רבות עוד יותר. אז אוריאל התנדב לעזור לו וישר הזמין סאקה. כמה דקות וכמה כוסיות אחרי כן הצלחנו לבחור כמה מנות ראשונות מהתפריט העשיר (שחלקו כתוב בצורה סטנדרטית על נייר וחלקו כתוב בצורה שהיא גם סטנדרטית לסוג כזה של מקומות ונמצאת על שלטים על הקיר). אחרי כן הגענו לדבר העיקרי: סושי וסשימי.
אפשר להזמין קומבינציה אבל מנסיון העבר למדנו שהקומבינציה מספיקה לפחות לבן אדם וחצי אם לא בדוחק לשניים. למרות שתומר אמור כבר לסגל לעצמו הרגלים של אמריקה האמיתית, ולאכול בשביל גדוד ולדאוג לזרוק אוכל לפח – כולנו. החלטנו להזמין סושי וסשימי עצמונית. באותו יום היה במסעדה גם קיפוד ים (Sea Urchin – Uni うに) מהקרייבים וגם מיפן. תומר בחר לנסות אחד מכל סוג, והוא ואוריאל החליפו חוויות על עוד מאכלי גורמה שהם מחבבים כמו כבד אווז או כבד של מלאך ים כנוף (Monk fish). אמרתי לתומר ששמעתי שבג'ורגיה יש להשיג בשר דביבונים שנדרסו על ידי ג'יפ.
כשסיימנו לאכול הלכנו לשתות לבריאותו של תומר, ואחלנו לו ברכות כמספר הכנסיות שיהיו לו ליד הבית. אני בטוחה שהוא הדבר הטוב ביותר שיגיע לאיזור מאז המסע של גנרל שרמן באטלנטה, מקום שבו הדבר היחידי שיהיה יותר גדול מהאוטו שלו, זה הרובה שלו.
בהצלחה בדרום תומר, אל תשכח לכתוב, או לשלוח יונת דואר, או מה שזה לא יהיה שאתם עושים שם.
***
השורה התחתונה: ארוחה לזוג תעלה באזור ה 100-120 דולר, תלוי כמה אתה רעבים וכמה האוריאל שלכם אוהב סאקה. נכון שיקר, אבל האיכות מצוינת והרבה יותר זול וכיף ממקומות יוקרתיים הרבה יותר. טיפה מעצבן שהם מקבלים רק מזומן או אמריקן אקספרס.
לפרטים נוספים: טומואה, רחוב תומפסון מספר 172. בדרך כלל אפשר לזהות לפי התור בכניסה.
