IMG_0940

[מסעדה] באגס Bugs

ישבנו על הבר. אוריאל סיים את הסאקה שלו ואני נשנשתי את המוצ'י שלי. חוץ מאיתנו היו במהלך הערב רק עוד זוג אחד נוסף שישב על הבר לידנו. "לא נראה לי שמאוד הולך להם" אוריאל אומר. "אולי כדאי שתכתבי עליהם בבלוג כדי שיבואו יותר אנשים".

 

תכתבי עליהם בבלוג.

שיבואו יותר אנשים.

 

זה כאילו הוא לא מכיר את הבלוג ואת התפוצה המיקרוסקופית שלו. נוריד את מי שלא גר בעיר, את מי שגר בווסט סייד ולא מוכן לעבור מזרחה מהשדרה החמישית, נוריד את הצמחונים, את אלה שלא אוהבים אוכל יפני (וטועים) ונשארנו עם אורי. ולאורי כבר סיפרתי אתמול על המסעדה. אבל נמשיך בכל זאת.

נראה לי שחלק מהקסם של ללכת למסעדות קשור לזה שלזמן מה, אתם קצת הופכים למשהו אחר. במקום לשרוץ על הספה בפיג'מה, התקלחתם, התלבשתם ואשכרה יצאתם מהבית. במקום לרטון שהוא משאיר את הבגדים על הרצפה, אני יכולה לרטון שהוא הולך מהר מידי. במקום להעביר ביקורת על כמויות החמאה שהוא שם באוכל כשהוא מבשל אפשר להעביר ביקורת על כמויות האלכוהול שהוא מזמין, ובמקום לשחק באייפד אפשר להתבונן אל תוך עיניו האוהבות של בן זוגי ולעשות לו פרצופים שחריף מידי.

כזה, נו, כיף, אתם יודעים.

אבל סוג המסעדות הכי אהובות עלי הן אלה שברגע שאתה נכנס אליהם אתה כבר מרגיש כאילו הגעת למקום חדש ואתה כבר יודע שאתה עומד לחוות חלק קטן (וטעים) מתרבות חדשה. במקום "מסעדת שף", קיבלנו את השפית עצמה. הנה היא, פה, עומדת ממש מולנו ומביאה לנו פיסות קטנות של סושי מצוין. ושואלת אותנו אם טעים לנו. (פייר, היה לי קצת חסר שהיא לא התחילה לחפור על הנכדים שלה בשביל להשלים את התחושה המשפחתית האותנטית השלמה).

IMG_0937

 

כמו כל דבר בניו יורק, סושי יכול להיות דבר או מאוד זול, או מאוד יקר, אבל לעשות אותו במחיר לא מאוד יקר ועם אווירה לא יוקרתית אבל עם טעם וסגנון יקרים בהחלט זה הכי קשה – ולכן הכי כיף כשמצליחים למצוא מקום כזה. התיישבנו על הבר ואחרי עיון לא מעמיק במיוחד החלטנו ללכת על ארוחת הקאיסקי, שזה מן סוג של ארוחת טעימות יפנית עם דגש על מרכיבים עונתיים.

IMG_0941

להתחלה, קיבלנו קצת אדממה וקצת מרק כדי להתניע את בלוטות הטעם ולהתחמם לקראת העיקריות. היו שם (לא בסדר מסוים) חתיכות נימוחות של בשר חזיר (חזיר זה עונתי), חציל ברוטב מיסו, דג קוד צלוי ונימוח, שלישיית סשימי ובואו נעצור לרגע על השלישיית סשימי הזאת בשביל להסביר למה כל כך התלהבתי מהמקום הזה. בדרך כלל, סשימי מגיע ללא תוספות, ובמקסימום מקשטים אותו בקצת עלים מהצד או עם ערימת צנון. וזה בסדר, סשימי הוא טעים גם ככה אבל פה הגישו אותו בצורה קצת יותר מעניינת. הטונה הגיעה חתוכה לפיסות דקות והוגשה בתוך סלט חמציצים/עלעלים מריר. הנימוחות של הטונה ביחד עם המרירות של העלים איזנו אחד את השני בצורה מצוינת. דג נוסף כלשהוא הוגש עם ערימת צ'ימיצ'ורי פיקנטית מעליו והדג השלישי שחה ברוטב יוזו עדין מנוקד בקצת רו. הו, כמה מושלם.

IMG_0940

…וכל זה היה רק כדי לחמם מנועים. הכוכב האמיתי של הערב היו הסושי ניגירי שסבתא'לה הכינה ושמה לנו בצלחת אחד אחד. סבתא'לה צורבת לפעמים את הסושי ככה שהוא יוצא נימוח ואקסטרא קטיפתי. ככה למשל חתיכת קטנה עם קיפוד ים יצאה גם קיפודית וגם קצת קראנצ'ית. בשלב הזה כבר הפסקתי לצלם והתרכזתי בלרייר על האוכל, להאנח בסיפוק ולסיים את הסאקה שלי.

על הקיר יש שלט שאומר "כמו שחרקים מתאספים, אני רציתי מקום שאנשים יוכלו להתאסף בו" שמסביר גם את השם של המקום. מי קורא למסעדה שלו "חרקים"? ואולי, הלקוחות הם החרקים? לקראת סוף הערב, לא היה לי אכפת אם למקום היו קוראים גם "ביוב", "בית שחי מזיע של מישהו שנדחף לך לאף בקרון צפוף בסאבווי"  או" מסעדת קונספט". טעים פה. סבתא'לה פטפטה קצת עם אוריאל ביפנית ואמרה שהסקאה קינוח (שהיה אסטקרא חזק ואקסטרא מריר) יצמיח לו סוף סוף קצת שערות על החזה. הודנו לה וגם קצת קדנו והבטחנו לבוא לבקר שוב.

נכון שצריך להיגרר עד לאיסט סייד, אבל במקרה הזה – יש סיבה טובה.

IMG_0944

השורה התחתונה: 180 דולר לזוג כולל בקבוק סאקה ושערות על החזה. קצת יקר, אבל לא בצורה פסיכית (כמו חלק ממסעדות הסושי עילית בעיר) ובהחלט משתלם ביחס לתמורה.

לפרטים נוספים: באגס (אין להם אתר אינטרנט), רחוב איסט 12 מספר 504.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים