הפעם לחיזוק הזוגיות יש לנו פוסט משותף. אוריאל מתחיל ואני ממשיכה אחרי הפוסטר של הסושי (פוסטר של סושי? תבינו בהמשך). באותה הזדמנות אני מציינת שיש כמה הודעות מנהליות בסוף הפוסט למתעניינים.

***

אני לא בן אדם מסודר. תומי היא בן אדם מסודר. יש שהיו אומרים שתומי מסודרת בצורה כפייתית, אפילו אולי OCD. תומי לא היתה מסכימה שיקראו לה OCD כי זה לא בסדר אלפבתי, זה צריך להיות CDO. כשאני עושה תכניות, בדרך כלל יש לי כוונות טובות (או רעות), אבל איך שהוא אני לא חושב על הפרטים הקטנים (כמו זמן ומרחב). כשתומי מתכננת משהו, יוצא שאנחנו יודעים לאיזה אי בפרויקט איים אנחנו יוצאים אליו 3 חודשים מראש, לפי שעות.

ולכן תומי מאוד שמחה שהפתעתי אותה עם הזמנות לאחת מהמסעדות הסושי הכי מיוחדות בניו יורק, שכמעט ואי אפשר להשיג לשם מקום (הייתי צריך לחשוב על זה כמה שבועות מראש). תומי מאוד אוהבת סושי, ולא נדיר שהיא אוכלת סושי כל יום בשבוע נתון. גם אני אוהב סושי, אבל בניגוד לרוב סוגי האוכל שאני אוכל – אני מבין שאני לא מבין בסושי בכלל. אני כן יודע להבדיל בין סושי טוב, לסושי רע. אני גם זוכר במעורפל דרך ערפילי השכרות של סאקה שהסושי ביפן היה הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שאכלתי. אבל בניו יורק אכלתי במסעדות סושי מאוד נחשבות כמו 15 איסט וג'ואל באקו ולא הבנתי (ועודני לא מבין) למה במסעדות האלה הסושי עולה פי כמה ממסעדות כמו טואמו (שעוד נכתוב עליה) או באגס (שכבר כתבנו עליה).

טנושי אמורה להיות מסעדה מיוחדת. מסעדה שרק מגישה תפריט טעימות שף של סושי (שגם נקרא אומקאסה), וכל המושבים הם על הסושי בר.

המסעדה נמצאת במקום האחרון שהיית מצפה למצוא מסעדה טובה. המסעדה נמצאת במקום האחרון שהיית מצפה למצוא מסעדה בינונית. המסעדה נמצאת ברחוב 73 ויורק. סוף העולם שמאלה, בחור שגורם לשכונות הזויות בקוווינס להראות כמו טיימס סקוור. והנה בשטח שנראה כמו כניסה לחנות מכולת קוריאנית ישנו כניסה למסעדה שמפרסמת את עצמה כמסעדת סושי ובר סאקה (למרות שאין להם רשיון אלכוהול והבאנו בקבוק סאקה משלנו).

תומי היתה מאושרת מההפתעה שסידרתי לה, ומאוד שמחה שאולי בפעם הראשונה בחיים שלי הצלחתי לתכנן משהו יותר מחמש דקות מראש. כשהגענו למסעדה המארחת הודיעה לנו בנימוס נחרץ שלא נוכל להכנס כי הקדמנו ב-15 דקות. כשחזרנו גילינו שמספר המקומות קטן ממספר הסועדים שהגיעו ב-2. אנחנו כבר התחלנו לצחקק על הזוג המסכן שהגיע לא ביום הנכון, עד שגילינו שהזוג הזה הוא אנחנו (כמו שאמרתי, זמן ומרחב זה לא הצד החזק שלי). מסתבר שהזמנתי לשבוע אחרי זה, בטעות (ובשבוע הזה שנינו נמצאים מחוץ לעיר).

צעדנו בבושת פנים החוצה ותומי תקעה בי את המבט הכל כך מוכר של “מי נתן לך רשיון הליכה ברחוב” ו-“מכל הטעויות הקטסטרופליות שעשיתי בחיים, אתה האהובה עלי”.

( *** שלושה שבועות מאוחר יותר, אנחנו שוב במסעדה, תומי הפעם הזמינה מקומות ***).

הדבר הראשון ששמים לב אליו בטנושי זה כמות אנשי הצוות שיש במקום. כבר ציינו שיש מקום רק ל 12 אנשים ברי מזל על הבר סושי, מה שלא מסביר בדיוק למה יש בערך חמשת אלפים אנשי צוות במקום. לכל זוג סועדים יש את השף סושי חמור הסבר שלהם, מתלמד אחד או שניים שמזדרז לעשות כמצוותו של המאסטר, יש מלצר שכל התפקיד שלו הוא להושיב אנשים ולמזוג להם מים (אני לא צוחקת), עוד אחד שרק מפנה כלים, ואחד שתפקידו מסתכם בלהשגיח על האונגי בטוסטר אובן.

הדבר השני ששמים לב אליו הוא התפריט. או העדר התפריט ליתר דיוק. יש מן איזה דיעה רווחת שאנחנו כותבים רק על מסעדות יפניות בבלוג (וזה נכון) אבל יחד עם זאת בכל זאת לא התמקדנו בנושא של סושי וספציפית אומקאסה. אומקאסה זה מילולית “אני אשאיר לך את ההחלטה” ביפנית או בתרגום לעברית “אה אחי, מה טוב היום?” משאירה את ההחלטה בידיו האמונות של המאסטר סושי ועל הכבוד שלו שתקבל את הדגים הכי טעימים והכי טריים ושיהיה לך הכי כיף. אז זה בדיוק מה שיש פה. השף יודע מה הדגים הכי טובים היום והוא יכין אותם בשלמות כולל כמות הוואסאבי הראויה וכבר ימשוח את הכמות המדויקת של הסויה שתהלום את הדג הספציפי הזה. התפקיד שלכם מסתכם בלאכול ולהאנח בסיפוק. אתם מאלה שאוהבים רק סלמון אבודקו (אין פה) אז טנושי כנראה היא לא המקום בשבילכם.

ואם זה נשמע לכם חמור סבר, הדבר השלישי פה ששמים לב אליו זה החוקים. שלט גדול מעל הבר מסביר:

ומאסטר הסושי מקפיד על הנושא בקנאות. כל כך מקפיד שהם אפילו טורחים לחמם בלהביור את הצלחות שעליהן הם עובדים כדי שהצלחת עצמה לא תקרר מידי את האורז. עוד דבר שקורה פה זה שהסושי מגיע אחד אחד. סיימת לאכול? היה טעים? הנה עוד חתיכה. הקצב הוא מהיר ויש לכם בדיוק תשעים דקות לאכול, לשלם ולצאת לפני שהנגלה הבאה נכנסת. זה בהחלט לא סוג המקומות לשבת ולהתמרח בהם.

אבל אל תטעו לחשוב שכל החוויה היא נוקשה וחמורת סבר. דווקא להפך, המקום הוא סופר קז'ואל וסופר ידידותי, ואחד החוויות הנהדרות ביותר בעולם (שנייה רק לסיפוק שאני מקבלת אחרי שאוריאל מצליח לקפל מצעים בדייקנות) זה לשבת על הבר ולקבל מנה אחרי מנה של סושי טעים וטרי שמותר ורצוי לאכול עם הידיים. כל זה במיוחד כשהמחיר סופר משתלם עבור האיכות, ועצם העובדה שמותר ורצוי להביא את השתייה מהבית תורמת אף יותר לצמצום השורה התחתונה.

גם אני לא מבינה גדולה בסושי, ובדרך כלל אני לא מצליחה להבדיל בין סושי של עשרים דולר לסושי של מאה דולר. אבל פה נראה לי שהתחלתי את ההתלמדות שלי. כשסושי הוא טוב, הוא ממש טוב. הוא מתפרק ונימוח בפה ואפשר לטעום את הטעם האמיתי של הדג בלי הטעם לוואי הדגיגי הסינתטי שיש בהרבה מקומות. כדי לסכם את החוויה של המקום קיבלתי השראה לכתוב הייקו והנה הוא לפניכם:

טנושי זה סוד

אוריאל שותה סאקה

טונה שמנמנה

אוריאל מאוד התרגש מההייקו וכתב אחד משלו:

יפני בוחן

אוריאל שוב שיכור

תומי זוללת

***

השורה התחתונה: אוריאל אומר שזה הסושי הכי טעים שהוא אכל בניו יורק. זה סוג הסושי שנותן לך השראה לכתוב הייקו.במחיר של שבעים דולר לראש אי אפשר להגיד שזה מאוד זול, אבל הרבה פחות יקר מהכמה מהסושיות עילית בעיר ובהחלט באיכות שווה.

לפרטים נוספים: טנושי, רחוב איסט 73 ויורק

***

ההודעות המנהלתיות שהזכרתי:

* יש לנו עמוד חדש בבלוג שנקרא “אז בתכלס לאיפה הולכים” שבו ריכזתי את ההמלצות שלנו למסעדות שהכי אהבנו בעיר. זה לא אומר שאתם לא יכולים להמשיך לכתוב לנו ולבקש המלצות נוספות!

* שבוע הבא יהיה פוסט מיוחד לרגל שבועות על הטיול שלנו לדרום ורמונט, מלא בגבינות, פרות פוטוגניות ומייפל.