אוריאל בהתחלה החוויר ואז התחיל לשנות צבעים מגוונים של לבן לגוונים של כחול ואדום. היה אפשר לראות שהוא מבולבל ושהוא לא מבין מה קורה. "אבל…אבל…אבל… " הוא התחיל, ונותר מגמגם ובסוף ללא מילים. מהצד יכולתי גם לראות שהוא קצת שמח למרות שהוא ניסה להסתיר את זה. הוא נענע את ראשו ונאנח. "אני לא מבין איך את, מכל האנשים בעולם, דווקא את אמרת את זה עכשיו".

המשפט שאמרתי היה:

"לא בא לי דים סאם".

כן, אני יודעת. אם בארזים נפלה וכו'. אני, שגררתי את אוריאל עשרות פעמים לצ'יינה טאון ולקווינס בחיפוש אחרי הדים סאם האותנטי ביותר, אני, שהקמתי חמישה חברים ביום שבת בשש בבוקר כדי להגיע בזמן לתפוס מקום בתור, אני, שמעולם לא פגשתי דים סאם שלא אהבתי פתאום לא בא לי. אבל הנה הרקע: חזרתי לא מזמן משבועיים בסינגפור וכל מה שעשיתי שם היה לאכול דים סאם לארוחת בוקר, צהריים וערב. אכלתי דים סאם מכל הסוגים וכל המינים. אכלתי דים סאם במקומות זולים וביוקרתיים, אכלתי דים סאם בשריים וצמחוניים, וכאלה עם מרק בפנים. אפילו אכלתי דים סאם עם כמהין. אחרי שבועיים, קצת רציתי משהו אחר.

וה"משהו אחר" שרציתי לא יכול לכלול פנקייקים. רציתי קצת ירקות, ומשהו קליל להתאושש מהג'טלג. אוריאל, שבדרך כלל מפרש "משהו קליל" כ"ארוחת שש מנות קצרה ולא מסובכת שמכילה קצת סרדינים מטוגנים, מוצרלה בתנור, פסטה שמנת פטריות וכמהין, תבשיל ריזוטו ארנב ברוטב גבינה ואספרגוס ברוטב וניל ושומשום כי אמרתי קליל וירק זה קליל" דווקא לא קיטר הפעם על העמימות של הבקשות שלי ולקח אותי ישר לויאה קארוטה. אחרי ארוחת בוקר יפנית, ארוחת בוקר ישראלית וארוחת בוקר בריטית, הגיעה הזמן לארוחת בוקר איטלקית, ונהדרת במיוחד.

מבחוץ המקום נראה סתם כמו בית קפה ג'נרי, וכזה שהוא אפילו לא מעודכן במיוחד. אבל אחרי שנכנסו מהחום המהביל של ניו יורק לתוך נווה המדבר האיטלקי הזה, אורו עיננו. שולחנות וכסאות עץ כפריים ובר יפהפייה וצבעוני גורמים לך לשכוח את ההומלס בסאבווי שהקיא שראית (והרחת) בדרך ולהתרווח בנחת. בכלל, "להתרווח" זה מילת המפתח. לא היה תור בכניסה. לא היה תפריט מסובך. רק מלא מנות קטנות וצבעוניות לעזור לך להעביר אחה"צ עצלני ומג'וטלג, או לחלופין, אחה"צ עצלני לחגיגות יום ההולדת של מיירה, נסיכת הלואר איסט סייד.

המגוון איטלקי, ובגלל זה שתינו יין רוזה שבדיוק מתאים לשעות כאלה של קיץ. לידו, היו לנו סלט פנצנלה, עם ירקות נהדרים ומלא קרוטונים גדולים לתפוס את המיץ עגבניות העסיסי. היו לנו גם פטריות אפויות על מצע של מוצרלה מעושנת. היו לאוריאל צנוניות לטבול בבאנייה קאודה (רוטב שמן שמומלח מאנשובי שמשתכשכים בו), התחלקנו במנת פסטה קטנה. מנה אחרי מנה הגיעה על גבי צלחות חרסינה מעוטרות, ביחד עם היין שהמשיך לזרום. התרווחנו בכסא וקינחנו באספרסו, ואחרי כן גם בקינוח פנקוטה שמן זית (שהיה, להודות, הדבר הכי פחות מוצלח כל הארוחה) (לא שזה מנע ממני לחסל אותו לגמרי).

עצלנות של קיץ. טיול בשכונה עם הבניינים הנמוכים והארכיטקטורה היפה. יין רוזה. טעים ברומא ניו יורק.

השורה התחתונה: הרבה מנות קטנות (ולא כולל היין) עלו 94 דולר. טיפה יקר לבראנץ', אבל זול יותר מטיסה לטורינו.

לפרטים נוספים: ויאה קארוטה, רחוב גרוב מספר 51.