ותיקי הבלוג ודאי זוכרים את גיא, חבר טוב שבא להתארח אצלנו מידי פעם ואני עושה לו רצח אופי בבלוג. מה שאתם לא יודעים על גיא זה שהוא נצר לשושלת טורקית מלכותית, ודם אצילים זורם בעורקיו. למעשה, ראש הבית שלו הוא המרקיז ד'גוזון וגיא בילה את ילדותו באחוזה מפוארת בפרבר שקט לא רחוק מאנקרה. הסיבה שאני מציינת את העובדה הזאת היא בגלל שאחרי כל הפאדיחות שעשינו בזמן האחרון (נעלנו אותו מחוץ לבית ללילה שלם, הכרחתי אותו ללוות אותי למוזיאון הרכבת התחתית ואוריאל חפר לו במשך שעה וחצי על דייב ארנולד) הפעם כשגיא ביקר החלטנו לקחת אותו למקום ראוי לבני אצולה, והישר אל תוך מגדל השעון.

אתם מכירים את הבניין הזה. ראיתם אותו כשעברתם ליד מדיסון סקוור פארק בדרככם לאיט-טלי, או כשנשנשתם המבורגר בשייק שאק. הוא לבן וארוך ומחודד ויש בו ארבעה שעונים – אחד בכל צד של הבניין.

הסיבה שהמקום הזה מתאים לבני מלוכה היא שבוודאות מלאה של 100% יש מישהו במטבח שכל התפקיד שלו הוא לקלף עגבניות שרי. באמת, בא בבוקר, מקלף עגבניות שרי. עד שהוא יוצא בערב – קילוף עגבניות שרי. בא שוב בבוקר, חוזר לקלף. חוזרת מהפסקת סיגריה, מקלף. עובר דרך פורטל לתוך עולם מקביל שבו כל האנשים בדיוק כמונו רק שכולם חולקים שנאה עזה לבצל ירוק וקינמון, ומקלף. אחרת אי אפשר להסביר את הסלט הבא:

גיא אמר שזה מזכיר לו את נוף ילדותו שם היה איש שכל תפקיד היה לקרצף תאי עור מהחאמאם. גם המלצר הסנוב הבריטי לא הרתיע את גיא אלא הזכיר לו את הבאטלר האישי שהיה להם באחוזה ושלימד אותו פוקר. מבחינת עיצוב, המקום עצמו נראה כמו אחוזה, עם פורטרטים של סלבריטאים תלויים מכל קיר, חדר שלם מצופה קטיפה סגולה ומיועד אך ורק למשחק פול (גיא אמר שאצלם היו חדרים שלמים מוקדשים למשחקי מנגלה).

עכשיו בואו נתחיל לדבר על האוכל. ונתחיל בזה שאני שונאת בריטים וכל דבר בריטי. כבר ציינתי את שנאתי העמוקה לרבעיית המחוצ'קנים המעצבנת לביטלס ולזה אני מוסיפה את סיר ג'ון הרינגטון (המציא את השירותים), וויליאם אוקאם (ממציא חוק תער אוקאם) וקולין פירת (הוא פשוט מלא בעצמו) ככה שהגעתי מוכנה לגמרי לתעב את המקום ממעמקי נשמתי. מה שהיה תוכנית מצוינת חוץ מפרט אחד קטן:

טעים פה. נורא. טעים ברמת "מישהו קילף לי את העגבניות שרי".

על פניו התפריט נראה סטנדרטי ומשעמם. ביצים, סלטים, ארוחת בוקר אנגלית. מצד שני, כל אחת מהמנות פה הפתיעה עם טוויסט מודרני. הסלט לעיל? יש בו ג'לי בזיליקום שמרענן את הפה עם כל נגיסה. הטרטר? עם ציפוי קטיפה מעל לאקסטרא נימוחות. אם כבר, הדבר היחידי המשעמם היה הארוחת בוקר האנגלית, אם כי אוריאל טוען שבכל מקום שיש בו נקניק דם, שורה בו שמחה וסיפוק.

אגב שמחה וסיפוק, קוקטיילים. ויש הרבה לבחור מהם. אני פחות אהבתי שהם היו קצת גימיקיים (להגיש קוקטייל בכוס זכוכית בצורה קרטון חלב, היהיהי אני בת שבע. יש בקוקטייל אחר פרחים, הו, אני כבר מרגישה כאילו אני בקאריביים!) אבל הביקורתיות שלי כלפיהם ירדה ככל שהתקדמתי בקצב השתייה. בדרינק השני חשבתי שהגימיקים חמודים. בדרינק השלישי התעלפתי מתחת לשולחן ועשיתי פאדיחות ובדרינק הרביעי ניסיתי לגרור את אוריאל יחד איתי מתחת לשולחן וכבר לא היה אכפת לו שאני עושה פאדיחות.

מצד אחרון, יקר פה. חמישים דולר לראש ומעלה, וזה עוד בלי הדרינקים. דיי יקר לארוחת בוקר, אבל לבלות זמן איכות עם בני מלוכה – זה פרייס לס. אני מציעה לבוא לפה כדי להרשים ולהתרשם, בליווי בני מלוכה או בשביל להרשים אנשים אחרים ולהעמיד פנים שאתם יודעי דבר. רק לא לשכוח לעבור אחרי כן גם במוזיאון הרכבת התחתית להגברת האפקט.

***

השורה התחתונה: גם אם מתחלקים בכמה מנות, בסוף זה תמיד יוצא בערך חמישים דולר לבן אדם – לבראנץ'. ארוחת ערב יקרה יותר. עדיין שווה את זה בשביל האפקט.

לפרטים נוספים: הקלוק טאואר, שדירת מדיסון מספר חמש (כניסה מרחוב 24)