מבועסת ומצוברחת שירכתי את דרכי למסעדה, משל הייתי אוריאל שגוררים אותו בשעת בוקר מוקדמת לברוקלין. לא רציתי ללכת לשם אבל זה לא שהיו לי ברירות אחרות, אני צריכה להיות אמיצה וחזקה. הבשורה נחתה עלי בהפתעה ולא היה לי הרבה זמן להתכונן לטרגדיה. כדי לשרוד כדאי שאני אהיה מוכנה נפשית, רוחנית ובעיקר קיבתית. אבוי! אני צריכה לטוס ללונדון! לשבועיים!!

הנה וידוי – אני שונאת בריטים.  שונאת כל דבר שקשור בהם. שונאת את הזחיחות שלהם. שונאת את ההומור הכאילו שנון אבל בעצם דל שלהם. שונאת את המזג אוויר שלהם, שונאת את המלכה. שונאת את השיניים העקומות שלהם. בקיצור, יש לי אלרגיה קשה לכל דבר בריטי ואני אעדיף אפילו שבועיים בבנטונויל, ארקנסו על פני שבועיים בממלכה המאוחדת. בארקנסו לפחות אני מבינה את המבטא שלהם. אז אחרי שהתאוששתי מההלם של הצורך להיות שבועיים שלמים במשרד בלונדון (ושבועיים פחות מהחיים שלי בניו יורק) הבנתי שאם אני הולכת לשרוד את זה, כדאי שאני אתכונן בצורה יסודית. שיננתי את שמות כל בני המלוכה, למדתי את מפת הטיוב (ולמדתי לקרוא לה "טיוב" ולא סתם "סאבווי") ובעודי מזמזמת את ההמנון הצרפתי (ומטמטמת את אוריאל בעקשנות שזה ההמנון הבריטי) הייתי בדרכי למקום הכי אנגלי שאני מכירה בניו יורק – מסעדת "תה וסימפטיה".

אוריאל, אתם מבינים, הוא אנגלופיל מושבע. כמובן שהמחזאי האהוב עליו ביותר הוא שקספייר, יש לו תמונה של ג'ון קליז בארנק והוא נשבע אמונים למלכה כל בוקר. בערבים, כדי לטמטם אותי בחזרה הוא שר את "רול! בריטניה!" והוא מתעצבן עלי כל פעם שאני קוראת ללונדון "עיר מדרגה שנייה".

כבר בדרך התחלתי למנות את כל הדברים האנגלים שאני שונאת שכוללים את (רשימה קצרה ולא ממצה) יו-2 (שגיליתי שהם לא בריטים), גרייטפול דד(גם לא בריטים) והביטלס (שדווקא הם כן בריטים, וגם עם שיניים עקומות שזה רק מוכיח את הנקודה שלי).  אוריאל תיזכר אותי בהרבה דברים שהם בריטים שאני דווקא כן אוהבת כגון כריסטיאן בייל (חשבתי שהוא אמריקאי), דניאל דיי לואיס (הוא לא שיחק אינדיאני פעם?) ואנתוני הופקינס (הוא לא קנדי?). מסתבר שכל שחקן הוליוודי אהוב עלי הוא בעצם בריטי. אבל כיאה לאמריקאית מזויפת, לא נתתי לעובדות להרוס לי את התיאוריות שלי.

עיקמתי את האף הניו יורקרי שלי עוד לפני שהתיישבנו. כל המסעדה מעוצבת בפריטים בריטים להחריד, כולל ערכות תה מעוצבות בצבעי הממלכה הבריטית וצלחות עם בני המלוכה עליהן. ההרגשה הייתה כאילו צ'רצ'יל בעצמו עיצב את המקום, ונעזר בניוטון ושקספייר כמעצבי פנים. זה נראה כאילו מונטי פייטון הקיאו את כל המסעדה. זה בעיקר נראה כאילו נכנסתי לסיוט הכי גדול שלי, משל הייתי בתוך חלום של דיוויד בואי עצמו.

התפריט דיי מוגבל ממוקד ומכיל בעיקר קלאסיקות אנגליות כגון פאי בשר, נקניקיה עם פירה ("באנגרס אנד מאש") ושאר זוועות . אני הלכתי על תפריט ארוחת הבוקר האנגלית הקלאסית וכמובן גם על תה אינגליש ברקפסט. השולחן היה קטן מידי מכדי להכיל גם את הצלחות שלנו וגם את סט התה המלא שכלל קומקום תה (ויש גם כאלה בצורת מגדלים, רק שאנחנו לא קיבלנו אותם הפעם), כוס עם צלוחית, מסננת וכמובן גם קערה קטנה להניח עליה את המסננת. יש טקס ויש סדר ואסור לזלזל בו. (חוץ מזה שהסתלבטתי עליו לאללה עד שהמלצרית נתה בי מבט כל כך עקום שהשתתקתי מייד. היא גם בעקשנות הזיזה לי כל הזמן את כוס התה שתעמוד מימין לצלחת, כמו שראוי, ולא משמאל לצלחת, איפה שאני הנחתי אותה כדי שיהיה פחות סיכוי שהיא תחליק החוצה מהשולחן, אבל יש טקס וגו').

זאת מסעדה בריטית, אז יש גם חוקים מאוד ספציפים שכתובים בתפריט, מתוך ההנחה שאמריקאים גסי רוח וחסרי תרבות לא יודעים איך להתנהג (לא הנחה בלתי סבירה, למרות שרוב באי המסעדה היו דווקא בריטים), כולל הנחיות מאוד ספציפיות לגבי כמות הזמן שמותר לך להיות במסעדה וכמה טיפ להשאיר. בזמן שחיכינו לאוכל המשכתי למנות את כל הדברים הבריטים שאני לא סובלת שכוללים הומור בריטי (חוץ מג'ון אוליבר, את ג'ון אוליבר אני אוהבת), סדרות בריטיות ובמוחד סדרות של הביביסי (חוץ מדאונטון אבי) (וחוץ משרלוק הולמס ) (אבל כמובן שאת בנדיקט מהשמובנץ' אני עדיין לא סובלת), ומבטאים בריטים. לאמריקאים דרך אגב יש איזה תסביך נחיתות עם מבטאים בריטים וכל מבטא זר נשמע להם מאוד אינטליגנטי, וזה למה בפרסומות בטלוויזיה בכל פעם שהמפרסמים רוצים להישמע חכמים הם שוכרים קריין עם מבטא בריטי, ככה שיצא שלאחרונה שמעתי בריטים בעיקר מדברים על פלאי המגב החדש שכבר מכיל בתוכו את הסבון ומהללים את הערכים התזונתיים של קורנפלקס כזה או אחר. אני אמריקאית מזוייפת ככה שהמבטא לא עובד עלי ולא משכיח ממני את היהירות הבנויה בו (בניגוד כמובן ליהירות המובנת בישראלים).

סוף סוף קיבלתי את הארוחה המיוחדת.  צלחת מלאה בכל טוב בריטי עם טוסט, חביתה מקושקשת, בייקון, חצי עגבניה על הגריל וכמובן גם שלאכטה מכובדת של שעועית, שיהיה טעים ונעים וגם ריחני (כמו הבריטים). התנחמתי לפחות קצת בעובדה שהתה היה חזק וטוב (שווה ערך לקפה) וגם הארוחה הייתה לא רעה, אם כי חסרה קצת במקוריות (מה אתם מצפים מאומה שהניבה טיפוסים משמימים כמו אלטון ג'ון וטולקין).

בדרך הבייתה שיניתי קצת את דעתי. אבל ממש קצת.

לונדון, היר איי קאם.

***

השורה התחתונה: 41 דולר לשני אנשים שתי ארוחות אנגליות כהלכתן ושני קנקני תה אפילו יותר אנגליים כהלכתם.

לפרטים נוספים: תי & סימפטי , שדירת גריניץ' 108

ארוחת בוקר יפנית מסורתית כוללת בתוכה אורז (כמובן), סוג כלשהוא של ביצה (אהובה במיוחד היא ביצת האונסן, שמבושלת באופן דומה לביצים עלומות), ירקות מוחמצים וכנראה גם איזה דג צלוי. במחשבה שנייה, ארוחת בוקר יפנית דיי דומה לשאר הארוחות היפניות בחלקים אחרים של היום. אבל היא בבוקר וזה מה שחשוב, בגלל שדרוש אופי דיי מיוחד להיום מסוגל לקום בבוקר ולנשנש דג צלוי. בצורה דומה, דרוש אופי מאוד מיוחד להעיר את אוריאל ששקע בחמרמורת קלה ולגרור אותו עד לברוקלין כדי לנשנש ארוחת בוקר יפנית. במחשבה שנייה, לא דרוש כזה אופי מיוחד, הוא פשוט ספציפי מאוד. סוג אופי שחולקים אותו מנהיגים גדולים אחרים כגון קים ג’ונג איל, קארל הגדול וגי’נגס חאן. צריך פשוט אופי רודני – ופרולטריון המום ועייף מידי בשביל להתווכח. רצוי גם שיהיה לכם לוגו, הנה, משהו כמו זה:

אז נסענו בקו הסאבווי הידוע ביותר לשמצה והרחקנו עד לוויאמסבורג כדי להגיע לאוקונומי, שמתפקדת כמסעדה יפנית במהלך היום ובלילה מחליפה את שמה ליוג’י ראמן ומגישה, ובכן, ראמן. אבל כמו שדיברנו אנחנו התייצבו שם כבר בעשר וחצי בבוקר ומזל שכך, כי המקום פיצי ולא מקבל הזמנות מראש. יצא שחיכינו רק רבע שעה בערך אבל בזמן הזה התור מאחורנו גדל אקספוננציאלית. כל השאר דווקא היה מאוד מינימליסטי, כמו למשל שבמסעדה יש רק שני שולחנות (מה שאומר שאם אתם זוג, שכנראה תצטרכו לחלוק את השולחן עם זוג נוסף) ועוד חמישה מקומות על הבר. וזהו. ושיש רק מנה אחת בתפריט, למרות שהיום הייתה גם בחירה לגבי הדג הצלוי.

בזמן שחיכינו, מידי פעם כשנפתחה הדלת ענן מתוק של ריח דגיגי הגיע לנחיריי, מה שמאוד שימח אותי ודכדך את אוריאל אפילו יותר. מצד שני, כשהצלחנו להיכנס וראינו כמה חמודה המסעדה הקטנה הזאת, וכמה מגוונים השפמים של היפסטרי המקום (בכל זאת וויאמסברג) חזר קצת הצבע לפנים של אוריאל.

התפריט הבטיח ואכן קיים. תוך מספר דקות הונחו בשולחננו קערת אורז ומרק המיסו המצופה, ביצת אונסן מתובלת במעט צ'ילי ויצירת אומנות מרכזית במרכז השולחן:

לפעמים זה ממש לא נעים לאכול מצלחת שמסודרת באופן כל כך נאה ומסודר. במחשבה שנייה, קשה מאוד לא להתפתות לכזה עושר ומגוון של צבעים וטעמים. דרוש אופי מאוד מיוחד לאכול ארוחות בוקר יפניות, ואם לא ניסיתם אני מציעה שתתחילו בקרוב.

 ***

השורה התחתונה: שתי ארוחות +תרופה להאנגאובר הסתכמו בחמישים דולר לזוג. שווה!

לפרטים נוספים (לא שבאמת יש מלא פרטים באתר שלהם) : אוקונומי, רחוב איינסלי 150, ברוקלין

הפעם לחיזוק הזוגיות יש לנו פוסט משותף. אוריאל מתחיל ואני ממשיכה אחרי הפוסטר של הסושי (פוסטר של סושי? תבינו בהמשך). באותה הזדמנות אני מציינת שיש כמה הודעות מנהליות בסוף הפוסט למתעניינים.

***

אני לא בן אדם מסודר. תומי היא בן אדם מסודר. יש שהיו אומרים שתומי מסודרת בצורה כפייתית, אפילו אולי OCD. תומי לא היתה מסכימה שיקראו לה OCD כי זה לא בסדר אלפבתי, זה צריך להיות CDO. כשאני עושה תכניות, בדרך כלל יש לי כוונות טובות (או רעות), אבל איך שהוא אני לא חושב על הפרטים הקטנים (כמו זמן ומרחב). כשתומי מתכננת משהו, יוצא שאנחנו יודעים לאיזה אי בפרויקט איים אנחנו יוצאים אליו 3 חודשים מראש, לפי שעות.

ולכן תומי מאוד שמחה שהפתעתי אותה עם הזמנות לאחת מהמסעדות הסושי הכי מיוחדות בניו יורק, שכמעט ואי אפשר להשיג לשם מקום (הייתי צריך לחשוב על זה כמה שבועות מראש). תומי מאוד אוהבת סושי, ולא נדיר שהיא אוכלת סושי כל יום בשבוע נתון. גם אני אוהב סושי, אבל בניגוד לרוב סוגי האוכל שאני אוכל – אני מבין שאני לא מבין בסושי בכלל. אני כן יודע להבדיל בין סושי טוב, לסושי רע. אני גם זוכר במעורפל דרך ערפילי השכרות של סאקה שהסושי ביפן היה הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שאכלתי. אבל בניו יורק אכלתי במסעדות סושי מאוד נחשבות כמו 15 איסט וג'ואל באקו ולא הבנתי (ועודני לא מבין) למה במסעדות האלה הסושי עולה פי כמה ממסעדות כמו טואמו (שעוד נכתוב עליה) או באגס (שכבר כתבנו עליה).

טנושי אמורה להיות מסעדה מיוחדת. מסעדה שרק מגישה תפריט טעימות שף של סושי (שגם נקרא אומקאסה), וכל המושבים הם על הסושי בר.

המסעדה נמצאת במקום האחרון שהיית מצפה למצוא מסעדה טובה. המסעדה נמצאת במקום האחרון שהיית מצפה למצוא מסעדה בינונית. המסעדה נמצאת ברחוב 73 ויורק. סוף העולם שמאלה, בחור שגורם לשכונות הזויות בקוווינס להראות כמו טיימס סקוור. והנה בשטח שנראה כמו כניסה לחנות מכולת קוריאנית ישנו כניסה למסעדה שמפרסמת את עצמה כמסעדת סושי ובר סאקה (למרות שאין להם רשיון אלכוהול והבאנו בקבוק סאקה משלנו).

תומי היתה מאושרת מההפתעה שסידרתי לה, ומאוד שמחה שאולי בפעם הראשונה בחיים שלי הצלחתי לתכנן משהו יותר מחמש דקות מראש. כשהגענו למסעדה המארחת הודיעה לנו בנימוס נחרץ שלא נוכל להכנס כי הקדמנו ב-15 דקות. כשחזרנו גילינו שמספר המקומות קטן ממספר הסועדים שהגיעו ב-2. אנחנו כבר התחלנו לצחקק על הזוג המסכן שהגיע לא ביום הנכון, עד שגילינו שהזוג הזה הוא אנחנו (כמו שאמרתי, זמן ומרחב זה לא הצד החזק שלי). מסתבר שהזמנתי לשבוע אחרי זה, בטעות (ובשבוע הזה שנינו נמצאים מחוץ לעיר).

צעדנו בבושת פנים החוצה ותומי תקעה בי את המבט הכל כך מוכר של “מי נתן לך רשיון הליכה ברחוב” ו-“מכל הטעויות הקטסטרופליות שעשיתי בחיים, אתה האהובה עלי”.

( *** שלושה שבועות מאוחר יותר, אנחנו שוב במסעדה, תומי הפעם הזמינה מקומות ***).

הדבר הראשון ששמים לב אליו בטנושי זה כמות אנשי הצוות שיש במקום. כבר ציינו שיש מקום רק ל 12 אנשים ברי מזל על הבר סושי, מה שלא מסביר בדיוק למה יש בערך חמשת אלפים אנשי צוות במקום. לכל זוג סועדים יש את השף סושי חמור הסבר שלהם, מתלמד אחד או שניים שמזדרז לעשות כמצוותו של המאסטר, יש מלצר שכל התפקיד שלו הוא להושיב אנשים ולמזוג להם מים (אני לא צוחקת), עוד אחד שרק מפנה כלים, ואחד שתפקידו מסתכם בלהשגיח על האונגי בטוסטר אובן.

הדבר השני ששמים לב אליו הוא התפריט. או העדר התפריט ליתר דיוק. יש מן איזה דיעה רווחת שאנחנו כותבים רק על מסעדות יפניות בבלוג (וזה נכון) אבל יחד עם זאת בכל זאת לא התמקדנו בנושא של סושי וספציפית אומקאסה. אומקאסה זה מילולית “אני אשאיר לך את ההחלטה” ביפנית או בתרגום לעברית “אה אחי, מה טוב היום?” משאירה את ההחלטה בידיו האמונות של המאסטר סושי ועל הכבוד שלו שתקבל את הדגים הכי טעימים והכי טריים ושיהיה לך הכי כיף. אז זה בדיוק מה שיש פה. השף יודע מה הדגים הכי טובים היום והוא יכין אותם בשלמות כולל כמות הוואסאבי הראויה וכבר ימשוח את הכמות המדויקת של הסויה שתהלום את הדג הספציפי הזה. התפקיד שלכם מסתכם בלאכול ולהאנח בסיפוק. אתם מאלה שאוהבים רק סלמון אבודקו (אין פה) אז טנושי כנראה היא לא המקום בשבילכם.

ואם זה נשמע לכם חמור סבר, הדבר השלישי פה ששמים לב אליו זה החוקים. שלט גדול מעל הבר מסביר:

ומאסטר הסושי מקפיד על הנושא בקנאות. כל כך מקפיד שהם אפילו טורחים לחמם בלהביור את הצלחות שעליהן הם עובדים כדי שהצלחת עצמה לא תקרר מידי את האורז. עוד דבר שקורה פה זה שהסושי מגיע אחד אחד. סיימת לאכול? היה טעים? הנה עוד חתיכה. הקצב הוא מהיר ויש לכם בדיוק תשעים דקות לאכול, לשלם ולצאת לפני שהנגלה הבאה נכנסת. זה בהחלט לא סוג המקומות לשבת ולהתמרח בהם.

אבל אל תטעו לחשוב שכל החוויה היא נוקשה וחמורת סבר. דווקא להפך, המקום הוא סופר קז'ואל וסופר ידידותי, ואחד החוויות הנהדרות ביותר בעולם (שנייה רק לסיפוק שאני מקבלת אחרי שאוריאל מצליח לקפל מצעים בדייקנות) זה לשבת על הבר ולקבל מנה אחרי מנה של סושי טעים וטרי שמותר ורצוי לאכול עם הידיים. כל זה במיוחד כשהמחיר סופר משתלם עבור האיכות, ועצם העובדה שמותר ורצוי להביא את השתייה מהבית תורמת אף יותר לצמצום השורה התחתונה.

גם אני לא מבינה גדולה בסושי, ובדרך כלל אני לא מצליחה להבדיל בין סושי של עשרים דולר לסושי של מאה דולר. אבל פה נראה לי שהתחלתי את ההתלמדות שלי. כשסושי הוא טוב, הוא ממש טוב. הוא מתפרק ונימוח בפה ואפשר לטעום את הטעם האמיתי של הדג בלי הטעם לוואי הדגיגי הסינתטי שיש בהרבה מקומות. כדי לסכם את החוויה של המקום קיבלתי השראה לכתוב הייקו והנה הוא לפניכם:

טנושי זה סוד

אוריאל שותה סאקה

טונה שמנמנה

אוריאל מאוד התרגש מההייקו וכתב אחד משלו:

יפני בוחן

אוריאל שוב שיכור

תומי זוללת

***

השורה התחתונה: אוריאל אומר שזה הסושי הכי טעים שהוא אכל בניו יורק. זה סוג הסושי שנותן לך השראה לכתוב הייקו.במחיר של שבעים דולר לראש אי אפשר להגיד שזה מאוד זול, אבל הרבה פחות יקר מהכמה מהסושיות עילית בעיר ובהחלט באיכות שווה.

לפרטים נוספים: טנושי, רחוב איסט 73 ויורק

***

ההודעות המנהלתיות שהזכרתי:

* יש לנו עמוד חדש בבלוג שנקרא “אז בתכלס לאיפה הולכים” שבו ריכזתי את ההמלצות שלנו למסעדות שהכי אהבנו בעיר. זה לא אומר שאתם לא יכולים להמשיך לכתוב לנו ולבקש המלצות נוספות!

* שבוע הבא יהיה פוסט מיוחד לרגל שבועות על הטיול שלנו לדרום ורמונט, מלא בגבינות, פרות פוטוגניות ומייפל.

הסיטואציה היא כזאת: אמצע שבוע, אנחנו רעבים, אין אוכל בבית. לאוריאל אין חשק לבשל והחלטנו לצאת החוצה. אחרי דיון ממושך (הכי מהר שאיי פעם הסכמנו על מסעדה היה בפברואר ועמדנו בחוץ בלי כפפות ואפילו אז זה לקח לנו 45 דקות) שבו פסלתי את כל המסעדות הצרפתיות והאיטלקיות שאוריאל הציע (דיאטה) ואוריאל פסל את כל הצעות הנגד שלי (לא אומרים איכס על אוכל) אני מציעה את יאפוראיי. לפעמים אוריאל מחפש המלצות בבלוגים שהוא אוהב והוא מציע את יאפוראיי. ואז השיחה הבאה מתחילה:

אני: "סבבה, היה כיף פעם שעברה שהיינו שם".

אוריאל: "אין לי שום זיכרון שאיי פעם היינו שם".

וכבר לפחות ארבע פעמים ניהלנו את השיחה הזאת. ולא שהמסעדה היא כל כך לא מעניינת שאפשר לשכוח אותה בקלות, משל הייתה המבורגר סתמי במקדולנד בשדה התעופה או'הר בשיקאגו שאכלת רק בגלל שהיית צריך לעלות לטיסה תוך חמש דקות אלא שאז גילית שהטיסה התעכבה ובילית את שארית היום בלהתחרט על ההמבורגר  ועל הבחירות שעשית בחייך שהובילו אותך ללאכול מקדולנד בשדה התעופה או'הר בשיקאגו; אלא בגלל שבמסעדה שמילולית השם שלה מתרגם ל"להיות שיכור", לשתות הרבה סאקה זה מצווה.

ואם להיות שיכור זאת מצווה (ראמן), הכדור הזה בכניסה הוא כמו מסננת פסטה של פסטפארים אדוקים.

זה סוגידאמא (Sugidama) כדור שבאופן מסורתי נתלה בכניסה למבשלות סאקה אבל אם אתם רואים אותו בניו יורק, בדרך כלל הכדור ינבא שלמחרת יהיה לכם כאב ראש ותרגישו שברירים למחרת היום. אבל זה מחר, והיום הוא היום. ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אז דיי קשה להתעלם משורת בקבוקי הסאקה הארוכה על הקיר .

הטוג'י (מאסטר הסאקה) כבר ידאג לכם לשתייה. אתם צריכים לדאוג לאוכל. או, והאוכל. כי בבארים יפנים חייבים גם נשנושים. שפע של מנות קטנות מסורתיות. לא מתחשק לכם מידי פעם ביסוויט סרדינים מיובשים? אולי קצת חמוצים יפנים? מה לגבי קערת אודן לוהטת עם מבחר ירקות שורש וביצה בפנים? הכל טוב ויפה וטעים אבל הכוכב העיקרי הוא כמובן הסושי. ובבקשה אל תזמינו סלמון אבוקדו (גם לא תוכלו גם אם תרצו). אנחנו מדברים פה על טרטר טונה, נתחים שמנמנים של בטן של טונה כחולה ומבחר סשימי כל כך יפה שקצת בכיתי מרוב התרגשות.

שמחים ומרוצים (שלא לומר שיכורים ומתנודדים) אנחנו חוזרים הבייתה. כעבור שבוע הסיטואציה היא כזאת:

אוריאל: "בא לך סושי? אין לי כח לבשל".

אני: "אפשר ללכת ליאפוראיי, היה כיף פעם שעברה שהיינו שם".

אוריאל: "אין לי שום זיכרון שאיי פעם היינו שם".

(שיחה שמתנהלת כבר לפחות בפעם החמישית).

***

השורה התחתונה: כמו כל מסעדה עם מנות קטנות, כל מנה קטנה לא יקרה אבל צריך הרבה מהן בשביל לשבוע. סה"כ יצא 142 דולר (מתוך זה רק 36 על סאקה). הזמנו סה"כ 7 מנות ויצאנו מפוצצים לגמרי.

לפרטים נוספים: יופאראי – רחוב ריבינגטון 151

(יש שתי הודעות מנהלתיות בסוף הפוסט)

***

שש עשרה למרץ. שש בבוקר. עדיין לא.

שבע עשרה למרץ, שש בבוקר. עדיין לא.

שמונה עשרה במרץ, שש בבוקר. הצלחה.

פיהקתי וחזרתי לישון, אבל רק כמה שעות אחרי כן כשהמוח ממש התחיל לתפקד קלטתי שעשיתי את הבלתי אפשרי: מסובך יותר מלמצוא מסעדה סבירה באזור טיימס סקוור ונדיר יותר מלא לחטוף קלקול קיבה אחרי דים-סאם ג'וינט מפוקפק בצ'יינהטאון, הצלחתי לעשות את בלתי אפשרי כמעט: הזמנתי מקומות לזוג במסעדה סופר טרנדית לשישי בערב.

שזה אגב יראה לכם כמה אני אוהבת את בעלי, כי ההזמנה לעיל נעשתה בשביל לחגוג את יום הולדתו, ארוע שבדרך כלל מצוין בחגיגות דיכאון ומלווה בהרבה אלכוהול כדי לסייע לתהליך העיבוד הנפשי שהוא גדל בשנה מתקרב למוות.

הסיבה שכל כך קשה להזמין מקום אגב הוא שהמסעדה הזאת צוינה כאחת המסעדות החדשות והטובות בעיר על ידי מספר מובילי דיעה כמו האינפטשואיישן והניו יורק טיימס (שניים כמובן אך ורק ל"טעים בניו יורק"). הקונספט של המסעדה הוא אוכל בסגנון קליפורניה, שאצל רבים מעורר אסוציאציה של ירקות רעננים ואוכל טעים ואילו אצלי משוייך מייד עם היפים-לכו-להסתפר ושאר יצורי-חוף-מערבי מאוסים כגון "אנשים שהעבודה היא לא מרכז החיים שלהם" ו-"טבעונים". אז זה די ברור שהזמנתי מקום רק כדי שנוכל לא להנות בכלל ולקטר הרבה שכידוע זאת פעילות אהובה ביותר של אוריאל (יומולדת, כבר אמרנו).

הגענו למסעדה וכבר העיצוב שלה קלקל לנו את התוכניות לא להנות. לא מואר מידי ולא חשוך מידי, עם מוזיקה נעימה ולא חזקה מידי, ומארחת חמודה שהושיבה אותנו תוך מספר שניות בשולחן פינתי רומנטי. שמנו לב גם למרחב המכובד שהיה ביננו לבין השולחן לידנו שהוא מאוד יוצא דופן בסצנה הניו יורקרית, מה שעוד יותר הקשה עלינו כי לא יכולנו לצותת לשיחות של אחרים ונאלצנו לדבר אחד עם השני (ועוד ביומולדת!).

המלצר החביב שלנו הסביר לנו על התפריט. אני שונאת שמסבירים לי על התפריט! תפריט, מטבעו אמור לעזור להבין מה יש לאכול במסעדה, ולהסביר את התפריט זה מעצבן בסדרי גודל דומים לקופאיות ששואלות אותך על מבצעים (או יותר גרוע, מבקשות שתתרום למשהו) אבל המלצר שלנו בחר פשוט להגיד לנו שהם ישמחו לחלק את כל המנות בין שנינו, ושרק נגיד מה אנחנו רוצים והוא כבר יסדר את הסדר שבו המנות יגיעו ככה שיהיה לנו הכי כיף וטעים. במיוחד שנאתי אותו כי הוא טען שלמרות שהפיצה סופר טעימה, היא תפוצץ אותנו ולא יהיה לנו מקם למנות אחרות שהן יותר מיוחדות וטעימות ואוריאל הסכים איתו ככה ששמרתי על הדיאטה ולא אכלתי פיצה (ביומולדת ).

ראשונים הגיעו באמת כמה ירקות נאים ורעננים שהתכוונתי לשנוא אבל היו כל כך טעימים והוצגו בצורה כל כך יפה שלא מצאתי דברים רעים להגיד עליהם. כולל הסלק דרך אגב, שהגיע עם גניבת עזים ורוטב שוקולד לבן עדין שאיזן את כל הטעמים החזקים של המנה הזאת, ופטרית מיטאקאה ענקית מטוגנת עם רוטב גבינה שהייתה קראנצ'ית ועם טעם של יער.

אחרי כן עוד הגיעו טרטר בקר עם פטריות וגרעיני חיטה (שתי תוספות שמעולם לא ראיתי ביחד עם טרטר אבל עכשיו כשכן ראיתי אני לא מבינה איך לא חשבו על זה לפני כן) וחצי מנה של פסטת קאצ'יו-פפה שזאת פסטה שהרוטב שלה עשוי בחלקו ממי הבישול של הפסטה. זאת פסטה מצד אחד עם מתכון נורא פשוט ובסיסי אבל מצד שני בגלל שיש כל כך מעט מרכיבים נורא חשוב שכל אחד מהם יהיה סופר איכותי ומבוצע בדיוק מושלם, ככה שלשמחתנו היה פה פוטנציאל פישול אדיר. אבל הפסטה דווקא הייתה סופר טעימה ככה שאפילו על זה לא יכולנו לקטר. המנה הנהדרת ביותר של הערב ללא ספק הייתה נתח חזרזיר שהוגש בליווי של בצלים ותאנים. הנתח היה לא מוכר לנו והמלצר הסביר שהשף חתך אותו פעם בטעות מהצוואר אבל בסוף יצא טוב ולכן הוא המשיך. אה-הא! הייתה פה טעות! אז מה אם היא הייתה מכוונת והמנה באמת הייתה מאוד מעניינת ועשויה היטב (אחרי כן במטבח ראיתי איך הם מכינים את המנה, הם פשוט תוקעים את הנתח הזה על מחבת ברזל סופר לוהטת) אבל עדיין, טעות! סוף סוף משהו לקטר עליו!

המלצר אגב, היה שמח וצוהל במידה יוצאת דופן, אפילו יותר ממה שחשבתי שמקובל בחוף המערבי (דמיינו דוגמנית באודישן בלוס אנג'לס) וכשחקרנו אותו לגבי שורשיו הוא גילה לנו שזה הערב האחרון שלו במסעדה, מה שהיה עושה גם אותי שמחה אם הייתי עוסקת במקצוע נוראי כמו מלצרות, אבל הוא גם חלק שהוא הולך למלצר במסעדה אחרת, מה ששוב עורר אצלנו מבטי תמיהה. מה הסיכוי שניפול על מסעדה שבה המלצרים שאוהבים ונהנים מהעבודה שלהם? (ועוד ביומולדת?????).

שתינו תה לקינוח והתבעסנו על הערב הסופר מוצלח וטעים. אפילו החשבון לא ביעס אותנו יותר מידי. בקיצור, כדאי ללכת לאפלנד רק אם אין ממש בא לכם להנות מאווירה נעימה ומאוכל טעים ובשום פנים לא ביומולדת. שנה הבאה נשארים בבית.

***

השורה התחתונה: 143 דולר (מתוך זה 25 על דרינקים) זה לא זול, אבל גם ממש לא יקר ביחס למה שמקבלים בחזרה.

לפרטים נוספים: אפלנד, פארק אבניו סאות מספר 135.

***

שתי הודעות מנהלתיות קצרות:

1 –  בעמוד הפייסבוק של טעים בניו יורק יש חידה שכבר כמה ימים היא ללא פתרון. נסו את כוחכם כאן.

2 – לפרוייקט חדש שאני עובדת עליו אני מחפשת אנשים עם גישה לקומות גבוהות בבנינים באזור ה financial district ובמיוחד עם נוף לכיוון ברוקלין. אתם עובדים/גרים בבניין גבוה באזור? עשו מצווה וצרו איתי קשר.

אין דבר יותר מקודש מאתגר מאשר לחלוק את חייך עם בן זוגך הנבחר. לקשור את חייך בחייהם ולדעת שתמיד יהיה שם מישהו לצידך לייאש אותך. ואני אמורה לדעת, אוריאל ואני התחתנו פעמיים. אבל מה קורה כשצלע שלישית נכנסת למשוואה? מה קורה כשהזוג…הופך לשלישיה?

אני תומי, ועם זה אני מתמודדת כל יום:

(פוסט אורח נוסף של אוריאל)

***

מי שמכיר אותי יודע שאין הרבה דברים בחיים שאני אוהב. גם מי שלא מכיר אותי יודע שאין הרבה דברים בחיים שאני אוהב. אבל כולם יודעים שאני אוהב לשתות. ייתכן שבגלל סעיף א' לעיל. מי יודע? אותם אנשים שמכירים אותי יודעים שכשמשהו מעניין אותי, לפעמים (תמיד) אני נהיה קצת אובססבי. אז זה לא אמור להפתיע אף אחד שבוקר אנד דקס הוא אחד המקומות האהובים עלי בתבל, כי הוא משלב אלכוהול ולפחות 2 דברים שאני אובססבי לגביהם : טכנולוגיה קולינרית, ודייב ארנולד.

מי זה דייב (דיוויד) ארנולד אתם שואלים (למרות מבט הבוז שאני תוקע בכם על חטא בורותכם)? אני אובססבי ומאוהב בדייב ברמה כזאת, שכשצילמו אותי בחברתו – הפרינססה מסגרה את התמונה ותלתה אותה במטבח.  דייב ארנולד הוא אחד הדמויות הצבעוניות והמעניינות ביותר בתחום הבישול הטכנולוגי (בישול מולקולרי, מודרניסטי, או איך שתרצו לקרוא לזה). דייב ארנולד מורה בישול (לשעבר ראש המגמה לטכנולוגיה מתקדמת ב- French Culinary Institute, בית הספר לבישול הנחשב בארה"ב), ממציא (לדוגמא הוא המציא את ה-Searzall, תוסף ללהביור לחריכה של אוכל) ומגיש תכנית הרדיו Cooking Issues. הוא גם סופר (ספר הקוקטיילים שלו מצוין), ותומך נלהב של לפרק דברים ולהרכיב אותם מחדש (למשל הוא קונה צנטרפוגות משומשות באיביי ומתקן אותם, או במקרה הזה מצלם בתוכם).  דייב מוצא דרכים מאוד מעניינות להכין אוכל, למשל בוידאו הזה הוא מכין נאצ'וס, וכאן הוא מכין קוקטייל עם חנקן נוזלי. אני מרגיש שאני ממש כמוהו, גם אני בונה מכשירים במטבח, וגם אני לא פעם כמעט שרפתי את הבית.

בוקר אנד דקס זה הבר של דייב ארנולד בגב ה-Momofuku Ssam Bar, שם דייב ממציא מני קוקטיילים שבהפקתם משתמשים בצנטרפוגות, חנקן נוזלי, מוט פלדה שמחומם ל-2000 מעלות, ומאיץ חלקיקים כדי להכין את הקוקטיילים את הטובים ביותר בניו יורק. אתם כבר חושבים שזה שידור חוזר של WD-50, אבל לא: בבר הזה הטכנולוגיה היא מאחורי הקלעים ובלתי נראית, וההיפך מגימיק (זאת למרות שאשתו היא אחותו של Wylie Dufresne השף של WD-50. היא לעולם לא תאהב אותו כמוני). כל מה שאתה מקבל זה קוקטייל טעים בכוס, אפילו בלי הסבר על ה- Rotary Evaporator שזיקק תחת וואקום את המיץ בננה. הדבר היחידי שכן אפשר לראות, זה שכל הכוסות מצוננות מראש בחנקן נוזלי לפני שמוזגים לתוך הכוס את הקוקטייל. הבר אגב נקרא על שם שני הבנים של דייב, בוקר ודקס. הם חמודים, אני יודע איפה הם הולכים לבית ספר.

כשנכנסים לבוקר אנד דקס הדבר הראשון שרואים זה צילום ענקי של אדם עם מגן וחרב נלחם בלהבה ענקית של דרקון מכני. מסתבר שזה מפרויקט התואר שני של אומנות מאוניברסיטת קולומביה של דייב. הסיפור הולך שביום הראשון הוא עשה טעות בחישוב הלהבה ונכבה בכוויות דרגה 2 בכל הגוף. בגלל שהיה בעיות בלפתח את הנגטיב, הוא חזר למחרת על אותה הצילום. כן, זה דייב. יום אחד הוא יבין שאנחנו צריכים להיות ביחד.

ועכשיו כמה מהקוקטיילים האהובים עלי בבוקר אנד דקס:

• Banana Justino : מיץ בננות שנהפך להיות צלול בצנטרפוגה, עם רום.
• Corsair – קוקטייל מלוח עם לימון משומר סגנון מרוקאי, שמוגש עם בירה בצד לקישוט
• Thundernut – אין לי מושג מה יש בזה, אבל זה הקוקטייל האהוב על הפרינססה ועל גיא

הייתם חושבים שעם כל הטכנולוגיה הזאת המשקאות יהיו יקרים, אבל דווקא במונחים ניו יורקרים הם במחירים סבירים מאוד: 14$ לקוקטייל. האווירה שם רגועה עם מוזיקה של אנשים מהדור שלי, ושקטה יחסית כך שאפשר לדבר. המקום ממש מרגיש לי כמו בית (ולא רק בגלל שכשהגעתי לבית האמיתי של דייב, הוא לא חיבב את זה במיוחד), ובדיוק כמו בסדרה צ'ירס Everybody knows my name (שזה כנראה אומר שאני אלכוהוליסט). הבעיה היא שהבר נמצא ב-East Village, ואנחנו גרים ב-Upper West Side מה שאומר שלהגיע לשם עבורי זה לא קל – וזה למה שאני לא שם יותר מ-4 פעמים בשבוע.

אם אתם כמוני, ברגע שתהיו שם פעם אחת תתמכרו למקום ולא תוכלו לחכות עד שתחזרו לשם. אני יודע שאני אחזור לשם מיד כאשר דייב יוריד את צו ההרחקה ממני.

***

אז למדתי להתרגל לצלע השלישית במערכת יחסים שלנו וכבר פחות מפריע לי שאוריאל ממלמל את שמו של דייב בשנתו, וגם הקטורת מטקסי הוודו היומיים כבר פחות מפריעה לי.

ובאמת הדרינקים שם טעימים.

בוקר & דקס  – השדרה השנייה מספר 207

אזהרת ספויילר – הפוסט הבא מיועד לניו יורקרים בלבד.

.

.

.

.

.

.

גם לכם יש את החבר הזה שמגיע לעיר פעם בכמה חודשים לענייני עבודה, מבלה את כל הזמן שלו במידטאון בין המשרד להולידיי-אין-אקספרס שתקעו אותו בו, מביט בתיעוב קל (וחשש כבד) על העיר ומפטיר לעומתכם "אני לא מבין איך אתם גרים פה? מלוכלך פה, מגעיל, העיר הזאת היא…היא יותר מידי בשבילי" ?

ואיך אתם מסבירים לאותו חבר / קולגה את הקסם של לקום בבוקר ולנשום זיעת בית שחי של זרים בסאבווי? את האושר והנוחות שהן שדה התעופה לה-גוורדיה?  את הפעם שראיתם במו עינכם איש מחרבן ברחוב והפעם ההיא ששילמתם 13 דולר על כוס קפה  העיר?

אז הדרך היא כזאת: קחו אותו להוטל שנטל לבראנץ' הכי טוב של החיים שלהם.

(העלתי את הציפיות, הא?)

אבל באמת, יש בראנץ' של חול ויש בראנץ' של קודש, וזה באמת אחד הטובים בעיר (ויש לי בעל שכל כך נמאס לו מבראנצ'ים שהוא לא מוכן בכלל לקום מהמיטה בימי ראשון בבוקר כדי להוכיח את זה). קודם כל, הוטל שנטל נמצאת בלואר איסט סייד, אחת השכונות המעניינות והפחות מתוירות בעיר, ועוד בבלוק מכוסה גרפיטי ושאר גועל כללי. אם קבעתם עם החבר והסאבווי החליט פתאום לרוץ אקספרס בלי התראה מוקדמת ומצאתם את עצמכם ברחוב 391 בברונקס ואיחרתם והוא נותר מחכה לכם ברחוב, בקור, לבד, ומשועמם ואז אתם נכנסים למקום שנראה כאילו הוא בית הוועד של פתח תקווה לגימלאי מפלגת הליכוד, עם שני גרמי מדרגות נטושים והחבר כבר על גבול הייאוש המוחלט…

ואז מתחיל הקסם.

כי המקום נראה ומרגיש כאילו נכנסתם לספק בר וויסקי סודי בשנות העשרים, אבל לאחד כזה שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליו, ספק גינה פרטית – אבל כזאתי שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליה.

הנה, זה נראה ככה:

ומידי פעם תגיע לשם להקת ג'ז להנאים את זמנכם, והנה, זה נראה ככה:

ואז גם תשכנעו את החבר לקחת איזה קוקטייל של בוקר מבין שלל קוקטילי הפירות המיוחדים שיש במקום (ואם החבר לא רוצה, אז פשוט תשכנעו ביותר כח) כי אין כמו קצת אלכוהול כדי להניע את גלגלי האנרגיה, גם בחבר הפקפקני ביותר. אחרי שכולם נרגעים אפשר להתחיל לדסקס אם התפריט, שכולל וארייציות מעניינות על כריכים, סלטים וחביתות, והכל עשוי בסגנון צרפתי קליל (=עם הרבה חמאה) ומוקפד (=עם הרבהההההה חמאה).

קשה לי להמליץ על מנות כי הכל היה מאוד טעים, אבל זכורים במיוחד לטובה אגרול של בוקר, שזה כמו כריך קרוק מיסיור, אבל עם הגבינה וההאם כבר בתוך האגרול, והפיצת-כמהין הלבנה שזה כמו רדיד בצק דק מכוסה בגבינה, שבבי כמהין וקצת עלים ירוקים. כמובן שהבייצים פלאפיות ואפילו קיש החלבונים שאכלנו (מתכון בדוק לחוסר טעם משווע) הפתיע במוצלחותו.

הבאנו לשם כבר כמה חברים והמתכון בדוק. הם מתרווחים בכסא, עושים לחיים קטן, מביטים מסביב ואז זורקים "דווקא ממש נחמד פה".

ואז מגיע האוכל.

בשלב הזה, הרווחתם עוד נקודות כי החבר כבר קיטלג אותכם כאנשי העיר הגדולה (גם אם אתם מבלים את רוב הפסקות הצהריים בצ'יפוטלה). (כמובן, אגב, שמי שמצאה את המקום והכירה לי אותו היא מיירה, נסיכת הלואר-איסט-סייד).

לקראת הסוף, החברים כבר יסכימו שהעיר יפה ומיוחדת, ומבטיחים לבוא לבקר שוב בהקדם. זה הזמן לקנח בכוס קפה קטנה, להישען בסיפוק ולדעת, שעזרתם לעוד חבר להבין מה אתם מוצאים בעיר הנהדרת הזאת, תחושה שתימשך לפחות עד שהוא יגיע לשדה תעופה וייתקל בתור של שעתיים וחצי לשיקוף לתמיד.

השורה התחתונה: לא זול פה.  המחיר לראש בממוצע יהיה באזור ה 50 דולר, וזה עוד לפני דרינקים וטיפ (שפה, תלוי באיזה שלב של אלכוהוליזם בעלכם נמצא, מייקר את המחיר בעוד 20-30 דולר לבן אדם). אבל שווה.

לפרטים נוספים: הוטל שנטל, רחוב לאדלו 92

"רוצה להיפגש שבת אחרי צהריים?"

"אני לא יכולה, אני הולכת למרתון אכילת מומואים".

"הומואים?אל תאכלי הומואים, זה לא מתאים".

"מומואים!"

"מומוים?"

לא, מומואים!

***

מומו זה הקרפלך של אזור ההימאלאיה (טיבט, נפאל והאזור). מסתבר שלא קיים מחוז בעולם שאין לו את הכיס הבצקי המאודה שמכיל בתוכו מיני בשרים ו/או ירקות. אצל הפולנים זה ורניקס, אצל הסינים דים סאם, לאיטלקים יש טורטליני ופה יש מומו. (בארה"ב אגב, אין גירסה מקומית לדאמפלינגס, בדיוק כמו שאין להם גירסה מקומית לטעם טוב או תרבות).

מי שעקב אחרי עמוד הפייסבוק בשבועות האחרונים ראה את מעללי המומואים שלי. 500 מאיתנו התקבצו לפסטיבל אכילת המומואים שכלל לא פחות מ 20 מסעדות (מופתעות) שפתחו את שעריהן לקהל הרחב ומכרו מומו בבודדים כדי שנוכל לטעום מומואים מכל מיני מקומות. המומואים גם הגיעו במחיר מיוחד של דולר למומו (שזה הנחה מיוחדת לפודי'ס שבאים במיוחד ממנהטן וברוקלין, כי מחיר ממוצע של מומו הוא 8 בחמש דולר). או שזאת לפחות הייתה התיאוריה, כי בפועל היה תור של 45 דקות בכל מקום, וטמפרטורה של בערך 45- מעלות, מה שגרם לי לוותר אחרי ששה מומואים (ותורים) בלבד.

בזמן שעמדנו בתור התמנגלנו עם שאר המומואיסטים וכך למדנו ש:

1. כדאי טעים לנסות מומואים עם הרוטב הכתום. (הרוטב הכתום אגב, נמצא בבקבוק הצהוב).

2. יש קונזנצוס שהמומואים הכי טובים נמצאים במקום שנקרא Himalayan Yak

יצא שבדיוק שם אכלנו את המומו הראשון לאותו יום (שבאמת היה טעים מאוד) כך שלא הייתה ברירה אלא לחזור יום אחרי כדי לנסות את התפריט המורחב שלהם.

לקחנו איתנו למשימה את זהר, שטייל בכל העולם והתנסה במאכלים מאזור ההימלאיה, והוא גם חבר טוב ובחור זורם שמוכן ללוות אותי במסעותיי הקולינרים (כל עוד הליווי לא כולל החלפה של יותר מרכבת אחת).

מכירים את זה שלפעמים אתם נכנסים למקום וישר אוהבים אותו? פה, זה היה פסל של יאק צמרירי שעמד בגאווה על הבר ונתן השראה לאוריאל להזמין את תבשיל בשר היאק. זהר ניסה להזהיר את אוריאל שיאק זה כמו פרה אבל יותר רזה (ולפיכך, פחות טעים) אבל אוריאל לא הקשיב לו. היאק הגיע מתובלן וחריף נורא, והיה באמת כמו בשר בקר (אבל יותר רזה, ולכן, פחות טעים).

אכלנו גם מומואים (אותם מומואים טעימים מאתמול) שאחרי שתיחקרתי את המלצרית התברר שאכן יש בהם כמון וגם זרעי כוסברה ועוד תבלינים סודיים.  את המומו מלווים שלל רטבים מעניינים שנעים מדרגת חריפות גבוהה לרמת חריפות בלתי אפשרית. זהר הזהיר אותי שכשאני אומרת להם "לא מאוד חריף" זה לא שווה ל"לא חריף" ושהכל יהיה חריף אבל לא הקשבתי לו. הכל באמת היה חריף. מזל שהזמנו בדיוק פי ארבע ממה שאנחנו יכולים לאכול (לא בלתי נדיר כשאנחנו מגיעים למסעדה חדשה) ככה שהיו לנו שלל בצקים ולחמים להרגיע את בלוטות הטעם השרופות שלנו.

עוד התנסויות מהמטבח הטיבטי כללו עז בסגנון בוטאן, שזה חלקי פנים מטוגנים של עז, מנה שאוריאל מייד אהב וקיטלג כמעורב טיבטי. זהר אכל בל-דאת-טרקרי שזה עוד מנת "הכן זאת בעצמך", הפעם עם מטבל עדשים, מטבל חמוצים, מטבל חומוס עם עגבניות וצ'יפס גדול לטבול בכל הדברים האלה. אני דווקא הלכתי על מנה טיבטית שנקראת צה-נצום שכללה ירקות מוקפצים ובאה עם טינגמו, שזה גיליתי, מן סוג של לחמניה מאודה וחסרת טעם.

לקינוח אוריאל התעקש להזמין תה חמאה טיבטי למרות שזהר ניסה להזהיר את אוריאל שזה דיי דוחה אבל אוריאל לא הקשיב לו. התה הגיע חמאתי נורא וגם מאוד מלוח והיה באמת דיי דוחה.

אני מוכנה לאכול כיסונים בכל יום בכל שעה, ואוכל זה דרך נהדרת ללמוד על תרבויות חדשות, אבל בתשע בערב הגיעה להקת הבית וזה סימן את זמן הזמנת החשבון עבורנו.

 השורה התחתונה: החשבון יצא 110 דולר לשלושה אנשים (מתוך זה דרינקים היו 30 דולר) וכמובן כמו שהזכרתי היה פי ארבע יותר אוכל ממה שהיינו מסוגלים לאכול, ועדיין יצא דיי זול.

לפרטים נוספים: הימאליאן יאק, ג'קסון הייטס, קווינס

נ.ב. – יש חידה בעמוד הפייסבוק שכבר מלא זמן אף אחד לא פתר. רוצים לנסות?

אז אחותי המהממת הייתה פה השבוע ואחרי לחץ מתון ביותר היא הסכימה לכתוב פוסט. הנה הוא לפניכם.

***

שלום לכולם. אני לירז, אחותה של מנהלת הבלוג (שבעלה אוהבת לקרוא לה הצוררת, אצלנו בבית דווקא קוראים לה הטרוריסטית). התארחתי פה למשך שבוע ולבקשתה אני כותבת פוסט על אחת המסעדות הכי נחמדות שאכלנו בהם, הלו היא באבו.

מה שאתם צריכים לדעת על אחותי זה שהיא (כמו כל בנות המשפחה) בחורה מאוד חיננית. החינניות שלה באה לידי ביטוי בכמויות הרוטב שהיא שפכה על עצמה, ובצורה האלגנטית שבה היא ניסתה לשלות קוביות קרח מכוס המים שלה והחליקה אותם ישר לתוך הצלחת ולחיק של המלצר. גיסי המהמם הוסיף לאווירה בכך שהוא ריכל והעליב את כל היושבים מכל הצדדים שלנו, והוסיף אווירת קלאסה לשולחן על ידי השוואה של אחד הרטבים לשפיך של ערפדים. אבל מה שאתם עוד צריכים לדעת זה שהיא (וגם אוריאל) מבינים באוכל, ומבינים גם באוכל איטלקי. זה חשוב בגלל שא)אם אתם באזור קחו מהם המלצה אבל גם בגלל שב)אם אתם מקטרים במשך מספיק זמן על שלל חוויות ניו יורקריות "אותטניות" שגררו אותכם אליהם (כמו לאכול דים סאם "אותנטי" בצ'יינה טאון וליסוע ברכבת התחתית בשעות העומס) הם מבינים את הרמז ולוקחת אותכם סוף סוף למסעדה איטלקית שווה: באבו.

בשביל להבין את באבו תארו לעצמכם שאתם נכנסים ישר לתוך המסעדה מהסרט "דינר ראש". בר עץ שיושבים עליו לקוחות מתוחכמים, מלצרים אדיבים ויעילים וכמובן ניחוח הפסטות שנישא על כל עבר. בהמלצת המנהלת לקחנו ארוחת טעימות של פסטות, שזה אומר שקיבלנו דוגמיות של חמש מנות פסטה לשולחן וקינוח.

חשוך במסעדות איטלקיות

אהבתי מאוד את התפריט טעימות כי זה איפשר לי להתנסות בסוגים של מנות שבחיים לא הייתי מזמינה בעצמי ושדווקא אהבתי, כמו למשל הפסטה השחורה (שעשויה מדיו של תמונונים) עם תירס (שהיה בחירה מפתיעה אבל טעימה כתוספת לפסטה) או פסטה עם זרעי פרג. דווקא המנות היותר מוכרות (פסטה בולונז ורביולי קטן עם בשר ברוטב עגבניות) היו פחות מעניינות, אבל מי יכול בדיעה צלולה להביע דיעה אחרי שכבר זללת שלוש מנות פסטה וחצי בקבוק יין ומה גם שגיסי המהמם הכין לי פסטת בולונז יומיים לפני כן שהייתה משמעותית הרבה יותר טובה (התחנפתי מספיק אוריאל?).

לקינוחים קיבלנו דווקא שלוש מנות שונות, ככה שיכולנו להתחלק ולטעום מכולם וזה היה טוב כי אני קיבלתי מכל הדברים בעולם עוגת רוזמרין שהייתה "אותנטית". התחלפתי עם אוריאל שקיבל עוגת פיסטוקים. רציתי לטעום גם מהעוגת גבינה שאחותי קיבלה אבל היא דקרה אותי עם מזלג (למרות שכמה תותים כן הצלחתי לגנוב).

לסיכום, הייתה חוויה שווה ביותר והשתכנעתי שניו יורק היא העיר בין המגניבות ביותר בעולם(שנייה כמובן רק לרעננה) ושאני בהחלט אסכים לחזור, על אף חווית הטיסה המפרכת. (כל עוד כמובן משקים אותי בהרבה יין ולוקחים אותי למסעדות איטלקיות מפוארות).

תמונה נדירה של האחיות

***

(שוב אני). רק רציתי לציין שיש גם תפריט רגיל במסעדה ולא רק תפריט טעימות, ושעל אף הסלידה שלי מתפריטי טעימות היה קשה לעמוד בפיתוי של חמש פסטות.

השורה התחתונה: ארוחת טעימות לשלושה אנשים (כולל מס וטיפ ובקבוק יין) עלתה 430 דולר, מה שמציב את המקום בתחום היקר, לפחות אם בוחרים באופצית הטעימות.

לפרטים נוספים: באבו, ווברלי פלייס 110