עם יום כיפור וזה, נראה לי שאני חייבת לאוריאל כמה סליחות. סליחה שביישתי אותך מול החברים שלך וגררתי אותכם לנינג'ה. סליחה שלא נתתי לך לבנות תנור פיצה בחדר עבודה. סליחה שאכלתי לך את כל העוגיות והשארתי לך פתק בקופסה הריקה של העוגיות שפעם הבאה תחביא אותן יותר טוב. סליחה שגררתי אותך לווילאמסבורג, ושהערתי אותך מוקדם בבוקר (וגררתי אותך שוב לווילאמסבורג). סליחה שקראתי לך שיכור , אלכוהוליסט וסטוקר.

סליחה!

עכשיו, אחרי שהורדנו את הסליחות מהרשימה, אפשר להתחיל בנחת רשימת חטאים חדשה. ואין חטא איום ונורא כמו גם לגרום לאוריאל לקום בבוקר, גם ליסוע למרחקי דרום ברוקלין, ועוד בשביל דים סאם. חטא כפול ומכופל ומשולש, שווה ערך רק ללמד את החתול לטייל לאוריאל על הראש באמצע הלילה (שנה טובה פיקסל!) או , חס וחלילה, לפרגן לאוכל טבעוני. (מזל שיש יום כיפור כל שנה).

מי שקורא את הבלוג יודע שאני סנובית של דים סאם. דים סאם רגיל כבר לא מרגש אותי ואחרי שסיימתי לאכול בכל הדים סאמיות במנהטן, שמתי פעמי לשכונות רחוקות יותר כגון פלאשינג, קוווינס. אז תארו לכם כמה רבה הייתה שמחתי שגיליתי שיש עוד שכונת צ'יינהטאון חדשה שאני לא מכירה, ועוד קל"ב, בברוקלין! שכונת סאנסט פארק היא שכונת צ"ינה טאון טיפוסית: לוקח שעה פלוס בסאבווי להגיע אליה ממרכז העיר, יש בערך שלט אחד באנגלית בכל הרחוב, צפוף, ועוד עם סבתות אגרסיביות שהודפות אותך עם המרפקים, יש ריח של דגים רקובים בכל האזור, המדרכה רוטבה וחלקלקה (מהמעי של הדגים), נו, אתם יודעים, צ'יינה טאון.

מה שעוד יש שם אבל זה דימסאמיה מאוד וותיקה ומאוד מוכרת. כלומר, אם אתם סינים. אם אתם קבוצה של חמישה חברים לבנים ומלוקלקים, ייתכן שתעמדו בתור ארבעים וחמש דקות רק כדי לגלות שקראו את המספר שלכם כבר שלוש פעמים, אבל קראו אותו בסינית ואז התעצבנו עליכם שאתם מטומטמים (בצדק), ובגלגול עיניים מסיבי הושיבו אותכם בהכי בקצה, שאף אחד לא יראה. (תכל'ס, גם בצדק).

פסיפיקאנה היא דימסאמיה בסגנון הונג קונג, מה שאומר שיש עגלות מלאות בכל טוב שמסיעים ליד השולחנות, ואפשר לבחור כל מנה וישר להוריד אותה לשולחן. אם אתם סינים ואתם מבינים מה האישה שמסיעה את העגלה אומרת. אם אתם מערבים עגולי עיניים הלומי קרב, אתם פשוט לוקחים כל מה שנראה מעניין ונותנים ביס, מה שנותן משמעות חדשה לגמרי לביטוי "חיים ומוות בידי הלשון".

כמובן שיש את כל הדימסאמים הרגילים, כמו דים סאם שרימפס, שנוזלים, לחמניות באו, אגרולים וסטיקי-רייס. כולם היו באיכות גבוהה ביותר, אבל מה שהיה מעניין זה הדברים הפחות רגילים שמעולם לא ראיתי במקומות אחרים כגון אטריות ג'לי-פיש (לא אטריות שנראות כמו ג'לי-פיש. אטריות שעשויות ממדוזה), ועוגיות דוריאן, שהוא פרי פחות מוכר פה באזור אבל כל כך פופולרי באסיה וכל כך מסריח, שיש שלטים מיוחדים בסאבווי שמזהירים שאסור להכניס את הפרי הזה לתחנות או לרכבות. (בצדק).

עוד מעניינים היו הקינוחים, שזה בדרך כלל לא הצד החזק של מסעדות אסייתיות. פה, מצאנו משהו שהמלצר תיאר כדונאטס סינים, שהיו מן כדורי בצק מתקתקים ומטוגנים, שהוגש בליווי רוטב לבן, ספק טחינה, ספק רוטב וניל. כשחיפשנו את המלצר המסתורי כדי לבקש תוספת, מצאנו רק את המארחת שצחקה לנו בפרצוף וטענה שאין דבר כזה שנקרא דונטס סיני.  בדקתי את הסלולרי שלי ולא מצאתי שום תמונות שהנציחו את האירוע, מה שבלבל אותי עוד יותר. ייתכן שחלמתי את הכל.

באותה הזדמנות אינ גם רוצה להתנצל בפני עדי כי הבטחתי לה מפרקים של קופים (נטולי כלבת כמובן) וכרבולות מטוגנות, אבל זה כנראה לא העונה כי לא מצאנו אותם. אין ברירה, מצטרך לחזור, שיהיה על מה להתנצל גם שנה הבאה.

***

השורה התחתונה: 72 דולר לחמישה אנשים (ועוד נשאר מספיק אוכל לעוד מישהו, לפחות) היה משתלם ביותר. התענוג שיצרחו עליך בסינית – פרייס לס.

לפרטים נוספים:פסיפיקאנה, רחוב 55 מספר 813, ברוקלין.

תומר, חבר טוב ואחד האנשים היקרים לליבי בעיר, החליט שהוא קם ועובר לג'ורג'יה. כנראה שמושבניק תמיד ישאר מושבניק ושאחרי שלוש שנים בתפוח הגדול הוא צריך לחזור לכפר.

אחח, ג'ורג'יה. ארץ האפרסקים והגזענות. אני דווקא מבינה אנשים שרוצים לעבור לשם. הם בסך הכל רוצים להצטרך לקחת את האוטו לכל מקום שהם רוצים להגיע אליו, אפילו אם זה רק למכולת, אבל זה בסדר כי ממילא אין שם שום מקום ששווה לצאת בשבילו מהבית. אני גם מבינה אנשים שרוצים שכל ארוחת בוקר וערב שלהם תטבע בשומן. שומן זה בסך הכל טעים. ואנשים שמנים הם שמחים, לא? אחרת זה לא היה כל כך פופולרי שם. כלומר, לעבור לג'ורג'יה זה לא משהו שהייתי מעוניינת לעשות בעצמי אבל בהחלט בחירת סגנון חיים לגיטימית.

אבל עם כל הסובלנות וזה, יש דבר אחד שבאמת אני לא מבינה.

איך אפשר לוותר על סושי???????

ברצינות, אפילו תומר לא היה יכול לשמור על פרצוף רציני כשהוא טען ש "דווקא כן יש מקום סושי טוב באטלנטה". אז לכבוד הלילה האחרון שלו בעיר לקחנו אותו לחגוג שלוש חוויות ניו יורקיות אמיתיות: הווסט ווילג', אחת השכונות האייקוניות ביותר בעיר, לאכול בסושי טומואה, אחת הסושיות הנהדרות ביותר, וכמובן, לחכות 45 דקות בתור. (בכל זאת, ניו יורק, אתם יודעים). זה לא שבג'ורג'יה אין מוסדות תרבותיים משלה, בכל זאת זאת יש בה מסורת עשירה וגאה של עבדות, אפלייה, עוני ובורות.

בזמן שחיכינו בתור תומר סיפר לנו על מחירי הדירות בג'ורג'יה. תמורת שכ"ד של דירת חדר ורבע בעיר אפשר לקנות וילה צמודת קרקע עם חמישה חדרי שינה וארבעה חדרי שירותים, מוסך, מרתף, שתי חניות וכמובן גינה עם עץ גדול שיהיה מקום לעשות לינצ'ים. אוריאל בילה את הזמן בתור בלתכנן עם תומר את תנור הפיצה שהוא ייבנה, תוך כדי מבטים מאשימים שמופנים אלי (לא, אני לא מרשה שהוא ייבנה מעשנה בבית).

אחרי שנכנסנו פנימה תומר התקשה לבחור מהתפריט העשיר של מנות ראשונות יפניות מסורתיות, ואופציות סושי וסשימי רבות עוד יותר. אז אוריאל התנדב לעזור לו וישר הזמין סאקה. כמה דקות וכמה כוסיות אחרי כן הצלחנו לבחור כמה מנות ראשונות מהתפריט העשיר (שחלקו כתוב בצורה סטנדרטית על נייר וחלקו כתוב בצורה שהיא גם סטנדרטית לסוג כזה של מקומות ונמצאת על שלטים על הקיר). אחרי כן הגענו לדבר העיקרי: סושי וסשימי.

אפשר להזמין קומבינציה אבל מנסיון העבר למדנו שהקומבינציה מספיקה לפחות לבן אדם וחצי אם לא בדוחק לשניים. למרות שתומר אמור כבר לסגל לעצמו הרגלים של אמריקה האמיתית, ולאכול בשביל גדוד ולדאוג לזרוק אוכל לפח – כולנו. החלטנו להזמין סושי וסשימי עצמונית. באותו יום היה במסעדה גם קיפוד ים (Sea Urchin – Uni うに) מהקרייבים וגם מיפן. תומר בחר לנסות אחד מכל סוג, והוא ואוריאל החליפו חוויות על עוד מאכלי גורמה שהם מחבבים כמו כבד אווז או כבד של מלאך ים כנוף (Monk fish). אמרתי לתומר ששמעתי שבג'ורגיה יש להשיג בשר דביבונים שנדרסו על ידי ג'יפ.

כשסיימנו לאכול הלכנו לשתות לבריאותו של תומר, ואחלנו לו ברכות כמספר הכנסיות שיהיו לו ליד הבית. אני בטוחה שהוא הדבר הטוב ביותר שיגיע לאיזור מאז המסע של גנרל שרמן באטלנטה, מקום שבו הדבר היחידי שיהיה יותר גדול מהאוטו שלו, זה הרובה שלו.

בהצלחה בדרום תומר, אל תשכח לכתוב, או לשלוח יונת דואר, או מה שזה לא יהיה שאתם עושים שם.

***

השורה התחתונה: ארוחה לזוג תעלה באזור ה 100-120 דולר, תלוי כמה אתה רעבים וכמה האוריאל שלכם אוהב סאקה. נכון שיקר, אבל האיכות מצוינת והרבה יותר זול וכיף ממקומות יוקרתיים הרבה יותר. טיפה מעצבן שהם מקבלים רק מזומן או אמריקן אקספרס.

לפרטים נוספים: טומואה, רחוב תומפסון מספר 172. בדרך כלל אפשר לזהות לפי התור בכניסה.

דיברנו הרבה על הדיאטה שלנו לאחרונה, מה שגורם לי להתעניין במיני קטניות ושאר מזונות ציפורים ולאוריאל לפתח הפרעות אכילה ולהחביא ממתקים ושוקולדים במקומות מסתור בבית בתקווה שאני לא אמצא אותם (זה לא עוזר. אני תמיד מוצאת אותם. פעם אחת מצאתי חבילת עוגיות אוראו מלאה למחצה, אכלתי את כולה ובמקום עוגיות השארתי לאוריאל פתק בפנים שלהבא ימצא מקומות מחבוא יותר טובים. הבעת האכזבה והעצב שהייתה לו כשהוא גילה הייתה יקרה מפז).

לעניינו, אז סובה, או בעברית כוסמת. זה דגן נהדר, מלא, מלא בסיבים ושאר ערכים תזונתיים ובריאותיים אבל עם בעייה אחת קטנטנה. פיצית.

זה דוחה.

באמת! תגידו שנייה את המילה כוסמת בקול רם. כ-ו-ס-מ-ת. איחס. ריח של כוסמת זה אחד הדברים הכי מעוררי גועל בעולם, שווה ערך רק לפלוץ של היפופוטם. כוסמת קלויה הופכת להיות מן עיסה חומה וגבשושית שאפילו לא הייתי נותנת לחתול שלי לאכול (ולא שהוא היה אוכל את זה גם אם היו נותנים לו, החתולים שלנו מפונקים ואוכלים רק בשר עוף או הודו שאוריאל בישל להם בבישול ארוך ברוטב פטרוזיליה).

אבל מה שקורה זה שהקייטנה השנתית של אוריאל שידועה גם בשם ג'פן קאטס, פסטיבל הסרטים היפני השנתי, מטמטם לאוריאל את המוח ולא רק שהוא התחיל לדבר יפנית שוטפת, לגדל עץ דובדבן בבית ולכתוב הייקוים, ומזל שביטלתי בזמן את ההזמנה של חרב סמוראים באמזון, אחרת הייתי מוצאת את אוריאל בסוף בלי אצבע אחת או יותר, ואין לי סבלנות ללוות אותו לכל התורים עם הרופאים.

אז אוכל יפני + דיאטה הוביל אותנו לסובה ניפון, המקום היחידי שבו אני מכונה לאכול אטריות סובה. כי פה הן אשכרה טעימות. הסובה גדלה בחווה פרטית איי שם בקנדה ועוברת תהליכי בישול מיוחדים (ובמיוחד לא עוברת תהליך קלייה) שממש גורמים לה להיות טעימה. אז שכחו משאר הדברים בתפריט, ולכו על סובה. בימי הקיץ החמים אפשר לנשנש סובה קרה (היא מבושלת, פשוט מצננים אותה אחרי) ביחד עם מטבל על בסיס סויה שניתן להוסיף לו וואסאבי לפי הטעם ושאר מרכיבים שונים כמו ביצה ופטריות.

זה כיף לנשנש סובה. כי זה כמו פסטה אבל קרה וטעימה וגם בריא, וכידוע, אוכל בריא גורם לך לרזות ובמיוחד בגלל תחושת הסיפוק והשביעות רצון העצומה שבתורה שורפת יותר קלוריות. במסעדה יש תמונה ענקית של חוות הסובה הקנדית שלהם מה שנותן הרגשה עוד יותר בריאה לעסק. בסוף הארוחה, ימזגו מרק מיסו לתוך המטבל שלכם על מנת שתוכלו לשתות אותו בהנאה ולשבוע בצורה סופית ביותר. עכשיו אפשר להתגלגל בנחת לעוד סרט. אטדקה מס!

השורה התחתונה: כמעט תמיד יש פה מקום וגם לא יקר מאוד. מנת סובה תעלה באזור ה 15 דולר לבן אדם והיא לגמרי טעימה ומשביעה.

לפרטים נוספים: סובה ניפון, רחוב ווסט 52 מספר 19.

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב בחסות החברה שאני עובדת בה שמטעמי פרטיות לא נחשוף אותה.

גילוי נאות 2: טוב, תכל'ס, באופן כלשהוא, *כל* הפוסטים נכתבים במימון אותה חברה שמשלמת לי משכורת שאיתה אנחנו מממנים את אורח החיים המושחת שלנו, אבל במקרה הזה אפילו עוד יותר כי כל עובד קיבל 150 דולר לארוחת ערב לבחירתו, כמין הטבה של קיץ כזאת לכל העובדים.

אז הדילמה הייתה כמובן לאיפה ללכת. מעולם אוריאל ואני לא הצלחנו להחליט על מסעדה בפחות מ45 דקות דיון, כולל להזמין פיצה הבייתה, כולל כשהיינו בעיירות שהייתה בהן רק מסעדה אחת, כולל באמצע טרקים בלב ורמונט – ובמקרה הזה לקח לנו לא פחות משבועיים. התנאים היו שתהיה מסעדה חדשה שעוד לא היינו בה, כייפית ובגבול כמובן של ארוחה סבירה לזוג במאה חמישים דולר.

מה שעשינו בסוף היה לעבור על כל מסעדות המישלן בעלות כוכב אחת, לסמן את כל אלה שעוד לא היינו בהן ופחות או יותר לעשות אנדנדינו ולבחור אחת. יצא שהיא בברוקלין. להזכירכם, אוריאל שונא את ברוקלין, ואת ווילימסבורג במיוחד. מבחינתי זה רק הוסיף נקודות למקום. מפה תנו לו לספר איך היה.

***

הפרינססה רצתה לכתוב את הפוסט הזה בהשפעת ובמימון השפעות מסחריות זרות. באינטרס היושרה של הבלוג, החלטתי אני לכתוב אותו ע״מ שקהל הקוראים ימשיך לראות בנו מבקרים אובייקטיבים ומקור מהימן לכל התהיות הגסטרונומיות הניו יורקריות שלכם (יהיה זה אסון מבחינתי אם אתם הקוראים לא תקחו את הדעות שלנו על נפיחות חתול ברצינות).

מסיבות לא ברורות הפרינססה מצאה מסעדה בברוקלין שהיא רוצה ללכת אליה. אני לא אוהב את ברוקלין. אני לא מספיק מגניב בשביל ברוקלין, והיא רחוקה. למה לי לסע כל כך הרבה זמן כדי להגיע למקום שאני לא מספיק מגניב בשבילו, אם אני יכול להרגיש את אותו הדבר בלואר איסט סייד או באיסט ווילג' ?! זה רחוק מספיק להגיע לשם! ולא סתם ברוקלין, אלה ווילאםסבורג! אני לא יודע אם הייתם שם, אבל אין שם שוב דבר טוב! חב״דניקים והיפסטרים, שיער פנים אירוני וומגניבות יתר. איכס.

הסתכלתי בתפריט ולא הבנתי מה עניין אותה בו, התפריט נראה בנלי לגמרי. הפרינססה טענה שזה מסעדת כוכב מישלן שלא היינו בה עוד. שאלתי אותה אם היא תאכל את הכוכב אחרי שלא תמצא מה לאכול בתפריט. חוץ מזה יש זילות מטורפת של כוכבי מישלן בניו יורק. כל מני מסעדות בינוניות מקבלות כוכבים פה, שבארץ הגונה כמו צרפת לא ברור אם בכלל היו נכנסות למדריך. כמו בטוקיו, שלכל מסעדה שלישית יש שלושה כוכבים. ״מה שצריך לזכור״ אמרתי לה ״זה שהמבקרים הם גם כן אמריקאים. ואמריקאים לא מבינים באוכל״. אבל  הדעות שלי, כמו בושם על ילד בן 13 מחוצ׳קן שמתחיל עם דוגמנית צמרת, לא מזיזות לאף אחד.

בהגיענו למסעדה (אחרי צעדה של 15 דקות תודות ל-MTA והאג׳נדה שלו להחריב לניו יורקרים את החיים בסופי שבוע), רטנתי שהמסעדה מעוצבת כמו בית קפה בראש פינה. הפרינססה לא התרשמה. התיישבנו והמלצרית הגישה לנו תפריטים ומלמלה משהו. הפרינססה הזמינה קוקטייל, ואני שלא מצאתי שום דבר ברשימת הקוקטיילים שלא נראה מתוק כמו סירופ שיעול הזמנתי כוס יין לבן (Vouvray), שהיה סביר. המלצרית המוכשרת דאגה להפיל את אחד התפריטים מתחת לשולחן ליד, מה שאילץ אותי ללכת לאסוף אותו מתחת לשמלה של סבתא נחמדה שלא העריכה את הג׳סטה.

כשאנחנו מתבוננים בתפריט הגענו לאותה המסקנה שאני הגעתי אליה בבית: אין שום דבר במנות העיקריות שאנחנו רוצים לאכול. ולכן החלטנו לעשות מיני תפריט טעימות ולהזמין רק ראשונות. המלצרית באה ומלמלה משהו על ספשלים. בערך חצי שמענו משהו על טונה, אז בקשנו לנסות. הזמנו אויסטרים, גספצ׳ו, טיירין (דומה לספגטי אבל יותר רך ויותר מרובע), סקלופים ברוטב פול, ואת אותה הטונה מלמעלה. כמו שאתם מבינים, פתיח, 2 מנות קרות, 2 מנות חמות. הפרינססה בקול המלכותי שלה הסבירה שאנחנו רוצים את האויסטרים להתחלה, ואז המנות הקרות, ובסוף המנות החמות. המלצרית מלמלה משהו.

האויסטרים הגיעו, והיו סבירים. אח״כ הגיע לחם שהיה טוב בצורה יוצאת דופן (הפרינססה הטיחה בי במפגיע כי הלחמניות היו טובות מאלה שאני מכין). ואז הגיעו כל המנות קרות וחמות, ביחד. הפרינססה רטנה. המלצרית מלמלה משהו.

במוזיקה פופולרית כולנו מכירים את המושג של One hit wonder : להקה שמפיקה להיט אחד, ולעולם לא חוזרת על ההצלחה. המסעדה הזאת היה אותו הדבר: היה להם מנה אחת מטמטמת, וכל השאר Meh. אבל המנה, הזאת – אך איזה מנה! Tajarin עם כמהין וגבינה. Tajarin זה סוג של טלייטלה מצפון איטליה שלעולם תזכר לי מטיול טעימות יין קסום שהיה לי עם חברים ב-2008, ומהירח דבש שלי. שנים של נסיונות בבצק פסטה לא הצליחו לשחזר את המרקם והטעם וביס אחד החזיר אותי אחורה בזמן. וואו, איזה מנה.

כל השאר היה בנאלי: הטרטר טונה היה זהה לכל טרטר טונה אחר שאי פעם אכלתי, הסקלופים היו משעממים, הגספצ׳ו היה בלתי אכיל. ומבט אחד בתפריט הקינוחים לא הציף שום דבר שנראה אפילו קצת מעניין. אז הזמנו עוד מנת טיירין. בדרך חזרה לסאבווי היתה הופעת רחוב ואנשים רקדו ברחוב. Good grief.

ולסיכום:

1. אם אתם הולכים למסעדה, דלגו על התפריט ופשוט תזמינו 3-4 מנות של הטיירין. ואת הלחם. וזהו.
2. אם אתם מתגעגעים לבתי הקפה של נוף ילדותכם בראש פינה, אחלה אווירה בשבילכם.
3. באמת אין שום סיבה לבקר בוויליאמסבורג, אם כמונו, אתם לא מגניבים.
4. מסעדות כוכב מישלן בברוקלין, לא באמת שוות כוכב מישלן.

אוריאל תוהה למה הביאו אותו לפה

***

השורה התחתונה: אני לא יודעת מה היה יותר טראומטי לאוריאל: לאכול אוכל בינוני, ברוקלין, או שיער הפנים האירוני של המלצרית. בכל מקרה, זה לא שהיה לא טעים, אבל פשוט היה לא מיוחד. אם לא רמת הציפיות שלי שהייתה בשמיים בגלל אותו כוכב כנראה שהייתי יותר סלחנית. ארוחה לשניים כולל דרינקים במסעדה יוקרתית עלתה 122 דולר (מתוך זה בערך 30 דולר על דרינקים).

לפרטים נוספים: מדוסוויט, רחוב ברודווי 149, ברוקלין

לפעמים התענוגות הכי גדולים של החיים הם גם הפשוטים ביותר. פרח יפה בפארק, נפיחת חתול עדינה על הלחי, השקט המוחלט שיש בלילה כשאין לך ילדים, והמענג מכולם, צלייה של בשר על האש. ולכן כשגיא חזר לעיר שילבנו שני תענוגות נהדרים במיוחד – בילוי עם גיא וברביקיו קוריאני. גיא הוא איש העולם הגדול ואין לו סבלנות לדברים בנליים. מסעדות סושי (חוץ מנינג'ה) כבר לא מעניינות מספיק בשבילו, אבל ברביקיו קוריאני אין בבית אז הדרמנו עד לקוריאה טאון והלכנו לברביקיו ג'וינט המחתרתי שאוריאל גילה לאחרונה. כל כך מחתרתי, שאין אפילו שלט. צריך פשוט לדעת להיכנס לבניין משרדים ולקחת את המעלית לקומה השנייה ומייד כשיוצאים, לפי הריח כבר אפשר לדעת שמדובר במקום בו צליית בשרים היא אומנות מדרגה ראשונה.

דנה כבר הסבירה פעם על ברביקיו קוריאני, אבל מי שלא זוכר אני ארענן: הגריל מגיע בילט-אין בתוך השולחן, וערמות של בשר נא (ו או ירקות) מגיעות בצד ויושבי השולחן (או המלצר) צולים להם את הבשר למידת טעמם והנאתם. למהדרין, מוגשים גם עלי חסה שמאפשרים לקפל בתוכן בשר עם שלל תוספות ורטבים לכדי ביס אחד של שלמות. זה סוג של אוכל וגם חוויה חברתית, קוריאה-סטייל.

התפריט לא מסובך במיוחד, יש בשר, והרבה ממנו. ההתלבטות היחידה היא אם לקחת בשר בקר או חזיר, אז כמובן שלקחנו את שניהם. בזמן שהגריל הבנוי בשולחן התחמם תהיתי בקול רם שאיך יתכן שברביקיו קוריאני לא פופולרי יותר בישראל. הוא הרי בבסיסו דברים שישראלים מאוד אוהבים: בשר, מנגל וחריף.

כשהגיע הבשר המלצר שלנו התחיל לצלות אותו עבורנו על הגריל לדרגת שלמות, ובזמן שטבלנו אותו בשלל המטבלים שסופקו לנו, גיא, שהוא יזם בנשמתו ומנכ"ל מנוסה השתכנע סופית: הוא עוזב את הסטרט אפ הנוכחי שלו ומקים סטרט אפ חדש שיביא את בשורת הברביקיו הקוריאני לישראל. תוכנה זה פאסה. ברביקיו קוריאני זה העתיד.

תוך כדי לעיסה הוא גם מצא שם. הסטרט החדש ייקרא בישראל "קים שוק איל".

המלצר המשיך לצלות עבורנו את שאר נתחי הבשר וגיא כבר גייס את אוריאל כסמנכ"ל אסטרטגית בקר (אוריאל דרש לגייס בהקדם מישהו בשם קובי כדי שיהיה אפשר להוסיף "קובי ביף" לתפריט) והם התחילו לרקום את התוכנית העסקית: שלב ראשון – ולידציה של השוק, שכוללת מספר נתחי בשר ומנגל בחצר האחורית של גיא. שלב שני – לגייס כסף. שלב שלישי – התפרשות ורטיקלית. כל הרעיון של צליית ברביקיו זה של צליית הוריזונטלית ואילו ב"קים-שוק-איל" החידוש יהיה בצלייה ורטיקלית (אז זה בעצם יהיה שווארמה, תהיתי? אבל המייסדים הטריים הסבירו לי שאני לא מבינה בחדשנות). שלב רביעי – התפרשות לשווקים חדשים כולל יפן (תחת שם מותג הבית שיקרא "קים שוק איל – שווראמת השמש העולה"). שלב חמישי – אקזיט ופרישה.

אין ספק שבשר מעודן ומשובח (והרבה ממנו) משמן את גלגלי המח ותורם ליזמות וחדשנות. בזמן ששילמנו אוריאל וגיא חתמו בינהם את הסכם המייסדים וכבר עשו אקספנס לחשבון. אם אתם מנגליסטים מבריקים שמחפשים לעבוד בסביבה דינמית ואוהבים אתגרים, הם עוד מחפשים לגייס דיירקטור קימצ'י. לפרטים נוספים אפשר לפנות ל jobs@kimshuk.il

השורה התחתונה: טעים ומחתרתי. זה לא אחד מהברביקיו ג'וינט המוכרים וזה גם הקסם שלו. שני מייסדים וחברת כבוד בדירקטוריון אכלו ושתו לשובע ויצאו עם 118 דולר, שזה לא רע.

לפרטים נוספים: עמוד הפייסבוק (רובו בקוריאנית). אבל מה שאתם רוצים לעשות זה ללכת לרחוב ווסט 32, למספר 22 ופשוט להיכנס בביטחון לבניין. זה שם. תסמכו על האף שלכם.

מבועסת ומצוברחת שירכתי את דרכי למסעדה, משל הייתי אוריאל שגוררים אותו בשעת בוקר מוקדמת לברוקלין. לא רציתי ללכת לשם אבל זה לא שהיו לי ברירות אחרות, אני צריכה להיות אמיצה וחזקה. הבשורה נחתה עלי בהפתעה ולא היה לי הרבה זמן להתכונן לטרגדיה. כדי לשרוד כדאי שאני אהיה מוכנה נפשית, רוחנית ובעיקר קיבתית. אבוי! אני צריכה לטוס ללונדון! לשבועיים!!

הנה וידוי – אני שונאת בריטים.  שונאת כל דבר שקשור בהם. שונאת את הזחיחות שלהם. שונאת את ההומור הכאילו שנון אבל בעצם דל שלהם. שונאת את המזג אוויר שלהם, שונאת את המלכה. שונאת את השיניים העקומות שלהם. בקיצור, יש לי אלרגיה קשה לכל דבר בריטי ואני אעדיף אפילו שבועיים בבנטונויל, ארקנסו על פני שבועיים בממלכה המאוחדת. בארקנסו לפחות אני מבינה את המבטא שלהם. אז אחרי שהתאוששתי מההלם של הצורך להיות שבועיים שלמים במשרד בלונדון (ושבועיים פחות מהחיים שלי בניו יורק) הבנתי שאם אני הולכת לשרוד את זה, כדאי שאני אתכונן בצורה יסודית. שיננתי את שמות כל בני המלוכה, למדתי את מפת הטיוב (ולמדתי לקרוא לה "טיוב" ולא סתם "סאבווי") ובעודי מזמזמת את ההמנון הצרפתי (ומטמטמת את אוריאל בעקשנות שזה ההמנון הבריטי) הייתי בדרכי למקום הכי אנגלי שאני מכירה בניו יורק – מסעדת "תה וסימפטיה".

אוריאל, אתם מבינים, הוא אנגלופיל מושבע. כמובן שהמחזאי האהוב עליו ביותר הוא שקספייר, יש לו תמונה של ג'ון קליז בארנק והוא נשבע אמונים למלכה כל בוקר. בערבים, כדי לטמטם אותי בחזרה הוא שר את "רול! בריטניה!" והוא מתעצבן עלי כל פעם שאני קוראת ללונדון "עיר מדרגה שנייה".

כבר בדרך התחלתי למנות את כל הדברים האנגלים שאני שונאת שכוללים את (רשימה קצרה ולא ממצה) יו-2 (שגיליתי שהם לא בריטים), גרייטפול דד(גם לא בריטים) והביטלס (שדווקא הם כן בריטים, וגם עם שיניים עקומות שזה רק מוכיח את הנקודה שלי).  אוריאל תיזכר אותי בהרבה דברים שהם בריטים שאני דווקא כן אוהבת כגון כריסטיאן בייל (חשבתי שהוא אמריקאי), דניאל דיי לואיס (הוא לא שיחק אינדיאני פעם?) ואנתוני הופקינס (הוא לא קנדי?). מסתבר שכל שחקן הוליוודי אהוב עלי הוא בעצם בריטי. אבל כיאה לאמריקאית מזויפת, לא נתתי לעובדות להרוס לי את התיאוריות שלי.

עיקמתי את האף הניו יורקרי שלי עוד לפני שהתיישבנו. כל המסעדה מעוצבת בפריטים בריטים להחריד, כולל ערכות תה מעוצבות בצבעי הממלכה הבריטית וצלחות עם בני המלוכה עליהן. ההרגשה הייתה כאילו צ'רצ'יל בעצמו עיצב את המקום, ונעזר בניוטון ושקספייר כמעצבי פנים. זה נראה כאילו מונטי פייטון הקיאו את כל המסעדה. זה בעיקר נראה כאילו נכנסתי לסיוט הכי גדול שלי, משל הייתי בתוך חלום של דיוויד בואי עצמו.

התפריט דיי מוגבל ממוקד ומכיל בעיקר קלאסיקות אנגליות כגון פאי בשר, נקניקיה עם פירה ("באנגרס אנד מאש") ושאר זוועות . אני הלכתי על תפריט ארוחת הבוקר האנגלית הקלאסית וכמובן גם על תה אינגליש ברקפסט. השולחן היה קטן מידי מכדי להכיל גם את הצלחות שלנו וגם את סט התה המלא שכלל קומקום תה (ויש גם כאלה בצורת מגדלים, רק שאנחנו לא קיבלנו אותם הפעם), כוס עם צלוחית, מסננת וכמובן גם קערה קטנה להניח עליה את המסננת. יש טקס ויש סדר ואסור לזלזל בו. (חוץ מזה שהסתלבטתי עליו לאללה עד שהמלצרית נתה בי מבט כל כך עקום שהשתתקתי מייד. היא גם בעקשנות הזיזה לי כל הזמן את כוס התה שתעמוד מימין לצלחת, כמו שראוי, ולא משמאל לצלחת, איפה שאני הנחתי אותה כדי שיהיה פחות סיכוי שהיא תחליק החוצה מהשולחן, אבל יש טקס וגו').

זאת מסעדה בריטית, אז יש גם חוקים מאוד ספציפים שכתובים בתפריט, מתוך ההנחה שאמריקאים גסי רוח וחסרי תרבות לא יודעים איך להתנהג (לא הנחה בלתי סבירה, למרות שרוב באי המסעדה היו דווקא בריטים), כולל הנחיות מאוד ספציפיות לגבי כמות הזמן שמותר לך להיות במסעדה וכמה טיפ להשאיר. בזמן שחיכינו לאוכל המשכתי למנות את כל הדברים הבריטים שאני לא סובלת שכוללים הומור בריטי (חוץ מג'ון אוליבר, את ג'ון אוליבר אני אוהבת), סדרות בריטיות ובמוחד סדרות של הביביסי (חוץ מדאונטון אבי) (וחוץ משרלוק הולמס ) (אבל כמובן שאת בנדיקט מהשמובנץ' אני עדיין לא סובלת), ומבטאים בריטים. לאמריקאים דרך אגב יש איזה תסביך נחיתות עם מבטאים בריטים וכל מבטא זר נשמע להם מאוד אינטליגנטי, וזה למה בפרסומות בטלוויזיה בכל פעם שהמפרסמים רוצים להישמע חכמים הם שוכרים קריין עם מבטא בריטי, ככה שיצא שלאחרונה שמעתי בריטים בעיקר מדברים על פלאי המגב החדש שכבר מכיל בתוכו את הסבון ומהללים את הערכים התזונתיים של קורנפלקס כזה או אחר. אני אמריקאית מזוייפת ככה שהמבטא לא עובד עלי ולא משכיח ממני את היהירות הבנויה בו (בניגוד כמובן ליהירות המובנת בישראלים).

סוף סוף קיבלתי את הארוחה המיוחדת.  צלחת מלאה בכל טוב בריטי עם טוסט, חביתה מקושקשת, בייקון, חצי עגבניה על הגריל וכמובן גם שלאכטה מכובדת של שעועית, שיהיה טעים ונעים וגם ריחני (כמו הבריטים). התנחמתי לפחות קצת בעובדה שהתה היה חזק וטוב (שווה ערך לקפה) וגם הארוחה הייתה לא רעה, אם כי חסרה קצת במקוריות (מה אתם מצפים מאומה שהניבה טיפוסים משמימים כמו אלטון ג'ון וטולקין).

בדרך הבייתה שיניתי קצת את דעתי. אבל ממש קצת.

לונדון, היר איי קאם.

***

השורה התחתונה: 41 דולר לשני אנשים שתי ארוחות אנגליות כהלכתן ושני קנקני תה אפילו יותר אנגליים כהלכתם.

לפרטים נוספים: תי & סימפטי , שדירת גריניץ' 108

ארוחת בוקר יפנית מסורתית כוללת בתוכה אורז (כמובן), סוג כלשהוא של ביצה (אהובה במיוחד היא ביצת האונסן, שמבושלת באופן דומה לביצים עלומות), ירקות מוחמצים וכנראה גם איזה דג צלוי. במחשבה שנייה, ארוחת בוקר יפנית דיי דומה לשאר הארוחות היפניות בחלקים אחרים של היום. אבל היא בבוקר וזה מה שחשוב, בגלל שדרוש אופי דיי מיוחד להיום מסוגל לקום בבוקר ולנשנש דג צלוי. בצורה דומה, דרוש אופי מאוד מיוחד להעיר את אוריאל ששקע בחמרמורת קלה ולגרור אותו עד לברוקלין כדי לנשנש ארוחת בוקר יפנית. במחשבה שנייה, לא דרוש כזה אופי מיוחד, הוא פשוט ספציפי מאוד. סוג אופי שחולקים אותו מנהיגים גדולים אחרים כגון קים ג’ונג איל, קארל הגדול וגי’נגס חאן. צריך פשוט אופי רודני – ופרולטריון המום ועייף מידי בשביל להתווכח. רצוי גם שיהיה לכם לוגו, הנה, משהו כמו זה:

אז נסענו בקו הסאבווי הידוע ביותר לשמצה והרחקנו עד לוויאמסבורג כדי להגיע לאוקונומי, שמתפקדת כמסעדה יפנית במהלך היום ובלילה מחליפה את שמה ליוג’י ראמן ומגישה, ובכן, ראמן. אבל כמו שדיברנו אנחנו התייצבו שם כבר בעשר וחצי בבוקר ומזל שכך, כי המקום פיצי ולא מקבל הזמנות מראש. יצא שחיכינו רק רבע שעה בערך אבל בזמן הזה התור מאחורנו גדל אקספוננציאלית. כל השאר דווקא היה מאוד מינימליסטי, כמו למשל שבמסעדה יש רק שני שולחנות (מה שאומר שאם אתם זוג, שכנראה תצטרכו לחלוק את השולחן עם זוג נוסף) ועוד חמישה מקומות על הבר. וזהו. ושיש רק מנה אחת בתפריט, למרות שהיום הייתה גם בחירה לגבי הדג הצלוי.

בזמן שחיכינו, מידי פעם כשנפתחה הדלת ענן מתוק של ריח דגיגי הגיע לנחיריי, מה שמאוד שימח אותי ודכדך את אוריאל אפילו יותר. מצד שני, כשהצלחנו להיכנס וראינו כמה חמודה המסעדה הקטנה הזאת, וכמה מגוונים השפמים של היפסטרי המקום (בכל זאת וויאמסברג) חזר קצת הצבע לפנים של אוריאל.

התפריט הבטיח ואכן קיים. תוך מספר דקות הונחו בשולחננו קערת אורז ומרק המיסו המצופה, ביצת אונסן מתובלת במעט צ'ילי ויצירת אומנות מרכזית במרכז השולחן:

לפעמים זה ממש לא נעים לאכול מצלחת שמסודרת באופן כל כך נאה ומסודר. במחשבה שנייה, קשה מאוד לא להתפתות לכזה עושר ומגוון של צבעים וטעמים. דרוש אופי מאוד מיוחד לאכול ארוחות בוקר יפניות, ואם לא ניסיתם אני מציעה שתתחילו בקרוב.

 ***

השורה התחתונה: שתי ארוחות +תרופה להאנגאובר הסתכמו בחמישים דולר לזוג. שווה!

לפרטים נוספים (לא שבאמת יש מלא פרטים באתר שלהם) : אוקונומי, רחוב איינסלי 150, ברוקלין

"רוצה להיפגש שבת אחרי צהריים?"

"אני לא יכולה, אני הולכת למרתון אכילת מומואים".

"הומואים?אל תאכלי הומואים, זה לא מתאים".

"מומואים!"

"מומוים?"

לא, מומואים!

***

מומו זה הקרפלך של אזור ההימאלאיה (טיבט, נפאל והאזור). מסתבר שלא קיים מחוז בעולם שאין לו את הכיס הבצקי המאודה שמכיל בתוכו מיני בשרים ו/או ירקות. אצל הפולנים זה ורניקס, אצל הסינים דים סאם, לאיטלקים יש טורטליני ופה יש מומו. (בארה"ב אגב, אין גירסה מקומית לדאמפלינגס, בדיוק כמו שאין להם גירסה מקומית לטעם טוב או תרבות).

מי שעקב אחרי עמוד הפייסבוק בשבועות האחרונים ראה את מעללי המומואים שלי. 500 מאיתנו התקבצו לפסטיבל אכילת המומואים שכלל לא פחות מ 20 מסעדות (מופתעות) שפתחו את שעריהן לקהל הרחב ומכרו מומו בבודדים כדי שנוכל לטעום מומואים מכל מיני מקומות. המומואים גם הגיעו במחיר מיוחד של דולר למומו (שזה הנחה מיוחדת לפודי'ס שבאים במיוחד ממנהטן וברוקלין, כי מחיר ממוצע של מומו הוא 8 בחמש דולר). או שזאת לפחות הייתה התיאוריה, כי בפועל היה תור של 45 דקות בכל מקום, וטמפרטורה של בערך 45- מעלות, מה שגרם לי לוותר אחרי ששה מומואים (ותורים) בלבד.

בזמן שעמדנו בתור התמנגלנו עם שאר המומואיסטים וכך למדנו ש:

1. כדאי טעים לנסות מומואים עם הרוטב הכתום. (הרוטב הכתום אגב, נמצא בבקבוק הצהוב).

2. יש קונזנצוס שהמומואים הכי טובים נמצאים במקום שנקרא Himalayan Yak

יצא שבדיוק שם אכלנו את המומו הראשון לאותו יום (שבאמת היה טעים מאוד) כך שלא הייתה ברירה אלא לחזור יום אחרי כדי לנסות את התפריט המורחב שלהם.

לקחנו איתנו למשימה את זהר, שטייל בכל העולם והתנסה במאכלים מאזור ההימלאיה, והוא גם חבר טוב ובחור זורם שמוכן ללוות אותי במסעותיי הקולינרים (כל עוד הליווי לא כולל החלפה של יותר מרכבת אחת).

מכירים את זה שלפעמים אתם נכנסים למקום וישר אוהבים אותו? פה, זה היה פסל של יאק צמרירי שעמד בגאווה על הבר ונתן השראה לאוריאל להזמין את תבשיל בשר היאק. זהר ניסה להזהיר את אוריאל שיאק זה כמו פרה אבל יותר רזה (ולפיכך, פחות טעים) אבל אוריאל לא הקשיב לו. היאק הגיע מתובלן וחריף נורא, והיה באמת כמו בשר בקר (אבל יותר רזה, ולכן, פחות טעים).

אכלנו גם מומואים (אותם מומואים טעימים מאתמול) שאחרי שתיחקרתי את המלצרית התברר שאכן יש בהם כמון וגם זרעי כוסברה ועוד תבלינים סודיים.  את המומו מלווים שלל רטבים מעניינים שנעים מדרגת חריפות גבוהה לרמת חריפות בלתי אפשרית. זהר הזהיר אותי שכשאני אומרת להם "לא מאוד חריף" זה לא שווה ל"לא חריף" ושהכל יהיה חריף אבל לא הקשבתי לו. הכל באמת היה חריף. מזל שהזמנו בדיוק פי ארבע ממה שאנחנו יכולים לאכול (לא בלתי נדיר כשאנחנו מגיעים למסעדה חדשה) ככה שהיו לנו שלל בצקים ולחמים להרגיע את בלוטות הטעם השרופות שלנו.

עוד התנסויות מהמטבח הטיבטי כללו עז בסגנון בוטאן, שזה חלקי פנים מטוגנים של עז, מנה שאוריאל מייד אהב וקיטלג כמעורב טיבטי. זהר אכל בל-דאת-טרקרי שזה עוד מנת "הכן זאת בעצמך", הפעם עם מטבל עדשים, מטבל חמוצים, מטבל חומוס עם עגבניות וצ'יפס גדול לטבול בכל הדברים האלה. אני דווקא הלכתי על מנה טיבטית שנקראת צה-נצום שכללה ירקות מוקפצים ובאה עם טינגמו, שזה גיליתי, מן סוג של לחמניה מאודה וחסרת טעם.

לקינוח אוריאל התעקש להזמין תה חמאה טיבטי למרות שזהר ניסה להזהיר את אוריאל שזה דיי דוחה אבל אוריאל לא הקשיב לו. התה הגיע חמאתי נורא וגם מאוד מלוח והיה באמת דיי דוחה.

אני מוכנה לאכול כיסונים בכל יום בכל שעה, ואוכל זה דרך נהדרת ללמוד על תרבויות חדשות, אבל בתשע בערב הגיעה להקת הבית וזה סימן את זמן הזמנת החשבון עבורנו.

 השורה התחתונה: החשבון יצא 110 דולר לשלושה אנשים (מתוך זה דרינקים היו 30 דולר) וכמובן כמו שהזכרתי היה פי ארבע יותר אוכל ממה שהיינו מסוגלים לאכול, ועדיין יצא דיי זול.

לפרטים נוספים: הימאליאן יאק, ג'קסון הייטס, קווינס

נ.ב. – יש חידה בעמוד הפייסבוק שכבר מלא זמן אף אחד לא פתר. רוצים לנסות?

"אם אדם נעשה עשיר, הוא ירצה לחיות בפאר. אם אדם חי בפאר, הוא ישכח את נימוסיו. אם אדם ישכח את נימוסיו הוא יהיה שנוא בעיני אחרים. אם אדם יהיה שנוא בעיני אחרים הוא יסבול מביש מזל. אם אדם יסבול מביש מזל הוא יאבד את הכל. אם אדם יאבד את הכל הוא יהיה עני. אם אדם יהיה עני הוא יעשה מרושע. אם אדם יהיה מרושע הוא יעשה חמדן. אם אדם יעשה חמדן הוא יבצע פשע. אם אדם מבצע פשע, הרי שהוא זה שהרס את עצמו אחרי הכל."

-מוסר השכלה יפני עתיק שנמצא בכניסה למסעדת סאקאגורה. כמובן, שהעלות של ארוחה כל כך יקרה שאין סיכון שנהיה עשירים. אוריאל מספר על שאר החוויות במסעדה:

***

(במאמר מוסגר: אני כותב את הפוסט הזה בהיותי שיכור. זה כנראה דבר טוב, בהנתן שא) אני כנראה בן אדם חביב יותר בהיותי שיכור ו-ב) זה כנראה מצב הכרחי בשבילי כדי לכתוב משהו)
כשהייתי צעיר חשבתי שנולדתי בתקופה הלא נכונה. הייתי אמור להיות אציל בתקופה הויקטורינית!

Rule Britania! Britania rules the waves!
Britains, never never never shall be slaves!

מה יכול להיות יותר טוב מאשר להיות חלק מאריסטוקרטיה בעלת תרבות עילית, מסורת מפוארת, ועליונות לא ניתנת להכחשה? תרבות, היסטוריה, דיקנס, קולוניות, ברור שזה אני.
אלה שבגרותי הבנתי שאני לא אריסטוקרטיה. למעשה, אני לא חשוב במיוחד. אין לי הרבה שליטה על החיים שלי. עם הבגרות, הנסיון, הנישואים והידע הגיע התובנה שבעצם יש לי נשמה של איכר יפני. ביפן הפאודלית היו 5 מעמדות:

1.  הקיסר והאצולה: הם חיו להם בקיוטו בשלווה ובעושר. היו להם חיים נוחים אבל לא הרבה סמכות, והקיסר נחשב לאל חי בן תמותה
2. מעמד הסמוראים: הם היו השליטים
3. האיכרים : "הניגרים" של כולם. אלה שעשו את העבודה בזמן שהשאר נהנו
4. בעלי מלאכה מובחרים כמו נפחים: כמו איכרים אבל עם כבוד

היה גם מעמד שהיה דומה ל-"Untouchables" בהודו אבל לא מנומס לדבר עליהם. בחיים המודרנים זה כמו טבעונים – אתה רוצה לדמיין שהם לא באמת קיימים, כי רק המחשבה עליהם מעוררת בחילה.

אז ללא ספק החיים שלי הם של איכר יפני: אני מושא לתרבות ומסורת מכובדת ומשכיל, הגייני, ומתורבת בהרבה מהמקביל שלי בסין או באירופה אבל אני חסר זכויות ועמל בפרך במטבח ובנקיונות בשביל הריבון הסמוראי (אשתי) בזמן שאני סוגד לאל האציל (החתולים), מקנא בבעלי המלאכה שמקבלים רספקט (החברים של אשתי), ובז ל-untouchables (טבעונים).

אז אין פלא שאני עושה כל מה שביכולתי להתמיע את עצמי בתרבות יפנית. ופעם בשנה יש לי אירוע מכונן ומרגש (כי אפילו לאיכרים מגיע פעם בשנה קצת כיף) : פסטיבל הסרטים היפני של ה-Japan Society הלא הוא Japan Cuts. שבועיים של סרטים מהשנה האחרונה של יפן. השנה הלכתי ל-10 סרטים שביניהם היה סרט גנגסטרים דמוי קומיקס, סרט דרמה נוגע לב על חיבור של מילון, סרט על סמוראי שמתאהב בחתול, סרט על בחורה שמפתחת פרצוף על איבר המין שלה שמתחיל להעליב אותה וכו'. אתם יודעים, קולנוע יפני מסורתי.

הבעיה היא שכשהולכים לסרטים יפניים, אח"כ יש צורך בלתי נשלט לאכול אוכל יפני. למזלנו יש מספר מסעדות יפניות קרובות מאוד ל-Japan society ובפסטיבל הזה גילינו אחת חדשה שהתאהבתי בה. יש הרבה סגנונות של אוכל יפני בניו יורק (להשכלה הכללית נוספת) והאהוב עלי הוא ה-Izakaya, הגסטרו-פאב היפני. ביפן מקובל ללכת ל-Izakaya אחרי העבודה עם הקולגות לפחות פעמיים בשבוע ולשתות ולאכול לפני שהולכים שיכורים לרכבת הביתה. ובדומה למסעדות האותנטיות ביפן גם המסעדה הזאת נמצאת בתוך בניין משרדים במרתף. נורמלי לגמרי.

זה על בסיס מי שצריך לדעת. כלומר, לא אתם.

כבר מהכניסה לסאקגורה אתה עובר ליפן. החל מהכניסה למרתף, דרך חדר הכניסה שבו יש משל מוסר השכל יפני(זה מההקדמה), השירותים שנמצאים בתוך חבית סאקה ועד פרטי העיצוב הקטנים ביותר, או, במקרים מסוימים, הגדולים ביותר.

כניסה / טרנפורמציה למרחב יפני

זה מהיותר גדולים. קצת מפחיד לאכול מתחת לזה תכל'ס.

מה עוד יש שם? תפריט סאקה שגדול יותר מרוב תפריטי היין שראיתי בחיים שלי, ובו יש גם סוגים נדירים מאוד של סאקה כמו סאקה קינוח ומינים מיוחדים של שיטות ייצור לא מקובלות. כמובן שהסאקה מחולק ראשית לפי איכות, ואז לפי האיזור הגיאוגרפי.. כי הרי ברור שניו יורקרי טיפוסי ישמח ל-Junmai Daiginjo ממחוז ניגאטה אבל לא ייתקרב לכזה ממחוז הוייקדו. נכון? בטח גם אתם קוראים נאמנים מזדעזעים מהרעיון.

ומה עוד יש שם? יש מנות פשוטות שעשויות נהדר כמו הסובה הקרה עם המטבל המרענן, או העוף המטוגן.

יש מנות יותר מתוחכמות כמו ביצה עלומה במרק קר עם קיפוד ים, או לשון בקר עם דאייקון ומיסו. הסמוראית אהבה במיוחד את הקוביות טונה עם בטטת הרים יפני שהיה לה מרקם של נוזל גוף מסוים. אני זוכר לטובה את הברווז, ואת ה-Chuwanmushi מין פודינג ביצה מלוח יפני קלאסי. כל המנות היו מאוד טעימות – אבל היו כמה אלמנטים מאוד לא יפניים כמו שארית מיקרוסקופית של נוצה שהגיעה עם אחד מהחתיכות העוף המטוגנות. בטוקיו השף היה יוצא מהמטבח ומבצע התאבדות טקסית עם כפית קטנה.

זכורה עוד מנה אחת שהיה לה טעם כל כך דגיגי ומלוח עד שחברינו ארז כוכב הרוק אמר שזה מרגיש כמו שהוא טובע במי ים ופתאום נכנס לו משהו טעים לפה. רואים למה הוא כוכב, איזה משורר.

ובכן ללא ספק הייתי צריך להיות איכר יפני. עמל כל השנה בשביל אדון כפוי טובה עויין ונצלן (שגם תוקע מרפקים בלילה במיטה), אבל לפעמים יש תרבות טובה, סאקה טוב, ואוכל טוב.. והשוגון מעלים עין מקצת שמחה לפעמים.

***

השורה התחתונה:היינו שם כמה פעמים. בפעם אחת, ארוחה לזוג עלתה 107 דולר (לפני טיפ) ומתוך זה 43 על הסאקה. (סה"כ 32 לאדם בלי אלכוהול). בפעם שנייה הלכנו עם עוד חבר והחשבון הגיע לבערך 200 דולר – שזה עדיין דיי שווה בשביל כזאת חוויה מיוחדת.

לפרטים נוספים: סאקאגורה, רחוב איסט 43 מספר 211