אתמול בערב הלכתי לתומי ברחוב ופתאום קלטתי עובדה מזעזעת: נעים לי. לא חם ומהביל בצורה בלתי סבירה, אלא ממש טמפרטורה נעימה לשוטטות כזאת של ערב. הסיבה שהתגלית הזאת זעזעזה אותי היא שזה אומר שעוד מעט ייגמר הקיץ.

כשגרתי בישראל לא הערכתי את הקיץ. אני אוהבת את החורף, הכרזתי. אין דבר יותר כיף מלהתכרבל מתחת לפוך עם שוקו וחתול ליבך כשבחוץ קר וגשום. אז נכון ששוקו וחתול ופוך וזה והכל בסדר, אבל אחרי החורף האחרון שנמשך מאה שנים רצופות עם טמפרטורות קטלניות במיוחד ועם גילוי שהחיים אמורים (טכנית) להימשך ושאני אמורה (טכנית) להזיז את עצמי החוצה מהבית המחומם וללכת לעבודה ולגלות שהחתול כבר שלושה חודשים לא עזב את הרדיאטור הבנתי שהשנשמה שלי קייצית, ונשבעתי שאני לעולם לא אקטר עוד על הקיץ.

ככה שדקה לפני שהקיץ עומד להיגמר לא נשאר עוד הרבה זמן ללכת לטייל אז קחו את עצמכם וסעו לניו הייבן, עיר מלאה באווירה והיסטוריה והמבורגרים. המבורגרים עתיקים במיוחד. אבל עוד נגיע לזה. מה שנחמד בטיול הוא שיש לכם הזדמנות לשלב אוכל מעניין עם טיול רגלי וגם קצת מוזיאון, וכל זה בלי לנהוג ובלי להזדקק לרכב. בגלל שחלק מהטיול נעשה ברגל וקר בקונטיקט, הכי כיף לטייל בחודשי האביב והסתו כשלא חם מידי ולא קר מידי, אבל גם בקיץ וגם בחורף יכול להיות כיף. הימים הכי טובים להגיע לפה הם חמישי, שישי ושבת (אבל לא בראשון כי ההמבורגר העתיק סגור). (המבורגר עתיק? נגיע לזה).

כדי להגיע לניו הייבן (תחנת יוניון) קל ופשוט לתפוס רכבת מגרנד סנטרל טרמינל. הנסיעה אורכת בערך שעתיים והאמת שהיא לא מרגשת במיוחד. בניגוד לנסיעה בקו ההדסון, הנוף פה לא מעניין כל כך וכולל בעיקר מעבר דרך ערים מאוד תעשיתיות אבל נסיעה ברכבת היא עדיין חוויה מאוד רומנטית ומרגשת ככה שהזמן יעבור מהר. או שתדברו עם אהוב ליבכם שיושב מולכם חמוץ כי גררתם אותו החוצה מהמיטה, החוצה מהבית והחוצה מהעיר ואפילו החוצה מהמדינה והוא עוד בטרגדיה. או שתביאו איתכם את אבא, שיותר זורם על טיולים וגם חובב רכבות.

יש לוז מאוד ספציפי ומדויק כדי שהטיול יהיה אידיאלי, אז הייתי ממליצה לצאת מגרנד סנטרל טרמינל לא יותר מאוחר מתשע ולתכנן להגיע לניו הייבן בסביבות אחת עשרה. קדימה אנשים, we are on a schedule here!

אחרי שהגעתם אתם יכולים להתפעל מהתחנה היפה בזמן שעליכם לקבל את ההחלטה הראשונה ליום: ללכת ברגל למרכז העיר, או לקחת מונית? אני תמיד אוהבת ללכת קצת ברגל, במיוחד אחרי שביליתי שעתיים בנסיעה ברכבת וזה רק עשרים דקות הליכה למרכז העיר. מצד שני, ההליכה היא דרך שכונות לא מאוד מעניינות ומרשימות, ככה שאם הזמן לוחץ ולא הקשבתם לי ולא הגעתם בסביבות 11, אז אפשר פשוט לקחת מונית למרכז העיר. לא משנה איזה דרך בחרתם, הנקודה הראשונה שלנו נקראת Louis' Lunch ונמצאת ברחוב Crown מספר 261-263. זה המקום שסגור ביום ראשון והוא אחד החלקים הכי כייפים, והכי טעים ככה שבאמת, אל תבואו לפה ביום ראשון.

קל לזהות את המקום לפי התור של האנשים שתמיד משתרך אל מחוץ לדלת. המוסד נפתח בשנת 1895(לא טעיתי בהקלדה, זה לפני יותר ממאה ועשרים שנים) והראשון שהגיש המבורגרים לקהל הרחב. השוס הגדול – הם עדיין מכינים המבורגרים. ובדיוק כמו שהם הכינו אותם לפני מאה ועשרים שנה.ועם אותו ציוד! (שאני מניחה שהם מנקים מידי פעם) הנה, אני אתן להסטון להסביר: (אם אתם לכם סבלנות לראות את הכל, דלגו ל 2:28).

הטקטיקה הכי טובה היא לתת למישהו אחד לעמוד בתור ולהזמין, ולתת למישהו אחר לנסות לתפוס מקומות ישיבה. קחו בחשבון שהתשלום הוא במזומן בלבד (שזה לא נורא כי שני המבורגרים ושתי שתייה לא יעלו לכם יותר מעשרים דולר ממילא). ההמבורגר עצמו קצת שונה ממה שאנחנו מכירים כיום: קודם כל, הוא מוגש בין שתי פרוסות לחם ולא בלחמניה. גם לא יהיו בו את כל התוספות שאני מצפים אלא רק גבינה (או לא), עגבניה ובצל (או לא). אין חסה. אין צ'יפס. אין קטשופ. למעשה, כל כך אין קטשופ שיש אפילו שלט מיוחד שמכריז על כך. ההמבורגר עצמו מוגש בערך בדרגת צלייה מדיום ומה שאני אוהבת בו זה שיש לו ריח של היסטוריה ומסורת. (או שפשוט הם עוד לא ניקו את הגריל מאז תחילת המאה, אחד מהשניים).

וככה נראה ההמבורגר, עם אבא אחד מאוד מרוצה מהטיול:

בדרך כלל העניין של ההמבורגר ייקח באזור השעה-שעתיים, כולל לחכות בתור ולתצפת על איש הגריל. כשאתם מוכנים, צאו בהליכה רגועה לכיוון כיכר העיר ומרכז המבקרים של אוניברסיטת ייל ששוכן ברחוב אלם (elm) מספר 149. זה משהו כמו שבע דקות הליכה. נסו להגיע למרכז המבקרים עד אחת וחצי (אם באתם בסופש) או עד שתיים (אם באתם באמצע שבוע) כדי להספיק בדיוק לסיור המודרך היומי. כחלק מהפעילות החברתית של הסטודנטים, חלק מהם מתנדבים במרכז המבקרים ומובילים סיורים של שעה ורבע-וחצי בערך בו הם ייקחו אותכם לטייל בקמפוס היפה והעתיק ויספרו לכם את כל הצ'יזבטים והאגדות האורבניות על ייל. ויש הרבה מהם. הבחור הזה לדוגמה:

נתן הייל, גיבור לאומי אמריקאי שבדומה לטרומפלדור ידוע במילותיו המפורסמות האחרונות: "אני מצטער שאני יכול לתת את החיים שלי למדינה רק פעם אחת". ושזה הכל טוב ויפה וגם ראוי כי נתן הייל, בין השאר, היה גם בוגר ייל חוץ מעובדה אחת קטנה ששזה לא הייל שם בפסל. עד שהכריזו עליו כגיבור לאומי הוא כבר מת ולכן עיצבו את הפסל לפי מודל של סטודנט אחר מייל (אחד כזה שעוד היה בחיים והיה בעל מראה פטריוטי במיוחד).

זה לא שאי אפשר להסתובב לבד, זה שפשוט יותר כיף ללכת עם אחד הסטודנטים כדי ממש לקבל הרגשה על החיים במקום, וכדי להגיע לכל מיני כיכרות מעניינות ונקודות מרוחקות שלבד קשה למצוא. ויפה פה. יש מן הרגשה של כפר אנגלי עתיק, ואם תלכו לסיור תלמדו שזאת הרגשה שתוכננה בקפידה ובצורה מדוקדקת ביותר (וכללה שריפה של השערים בכניסה לבניין כדי לתת להם מראה עתיק וניפוץ מכוון של הזגוגיות כדי להשיג את אותו אפקט). מעניין שהמדריך שלנו טרח לציין ש"בכלל לא מתאבדים בגלל לחץ בלימודים, בכלל לא, להפך, יש סביבה נפשית מאוד תומכת". אה-הא.

אחרי שסיימתם עם הטיול אפשר לעצור ולהתאושש במזגן של חנות הספרים הנהדרת של ייל שנמצאת ברחוב ברודווי 77 ולקנות או קצת ספרים, או מזכרות, או את שניהם. בכלל באזור הזה יש הרבה חנויות מעניינות וגם כמה בתי קפה, אז אפשר לעצור למנוחה קלה. אחד המקומות שיותר אהבתי נקרא Blue State Coffee ומחשיב את עצמו קפה קהילתי. כזה שתורם באופן קבוע מהרווחים שלו, מתייחס יפה לספקים ועובדים ושומר (או מנסה לשמור) על איכות הסביבה. מן בית קפה כזה שהולם עיר אוניברסיטאית, באופי וגם בסגנון.

כשהתאוששתם, לכו בחזרה לכיוון כיכר העיר, וליתר דיוק לרחוב צ'פל (Chapel) מספר 1111, ובקרו בגלריית האומנות של ייל. יחסית לגלריה היא מאוד גדולה אבל יחסית למוזיאון זה מוזיאון ממש קטן, פיצי, ובכל זאת, מוזיאון שמרכז בתוכו דוגמאות נהדרות להמון סגנונות של אומנות. קצת אומנות קלאסית, קצת פסלים, קצת ימי ביניים ודמויות של יש על הצלב, קצת אומנות אפריקאית, קצת מאסיה. הכניסה למוזיאון היא בחינם רק קחו בחשבון שבסופי שבוע הוא נסגר בחמש, ככה שתכננו את הזמן בהתאם.

אחרי המוזיאון אם עוד לא שתיתם קפה אז שתו עכשיו, כי מתחיל להיות מאוחר ויש לנו עוד נסיעה ארוכה בחזרה לניו יורק. קחו מונית בחזרה לתחנה ותפסו רכבת לעיר. את הסודות של גרנד סנטרל אתם כבר מכירים, כן?

לסיכום, הלוז היומי (לסופ"ש) הוא משהו כזה:

9 יציאה מהעיר

11 הגעה לניו הייבן

11:30 המבורגר בלואיס לאנץ'

13:30 סיור מודרך בייל

14:45 ספרים וקפה וכו'

15:45 הצצה למוזיאון

17:00 להתחיל ליסוע הבייתה

19:00 בחזרה בניו יורק

מבחינת עלות, נסיעה הלוך חזור ברכבת תעלה 32 דולר אם קניתם את הכרטיס מראש בתחנה (אם קניתם את הכרטיס על הרכבת הוא יהיה יקר יותר). המבורגר לזוג בערך עוד 20, הסיור והמוזיאון הם חינם. יום טיול מעניין ומרשים – וגם זול.

והנה גם מפה שמראה את כל המקומות שהזכרתי בפוסט:

טעים בניו הייבן.

אפרת ושמופי המהממים הגיעו לסופ"ש בזק בניו יורק ואולצו להתמודד עם הבישול של אוריאל, שעות של חפירות ממני, שני חתולים מיללים, עשרות שעות של הליכה בעיר, גררנו אותם לדים סאם ולמועדוני בלוז, והם עוד טוענים שהם נהנו! אנשים הם אכן מוזרים. כמחווה לבלוג שמופי המהמם כתב פוסט על טיולים בניו יורק על ידי אנשים שלא גרים בניו יורק עבור אנשים שלא גרים בניו יורק, והרי הוא לפניכם:

***

תסלחו לי אם אני קצת מתרגש, זו הפעם הראשונה שאני מתארח בבלוג. להגנתי יאמר שזו גם הפעם הראשונה שאני מתארח בניו יורק (טוב, השניה. הפעם הראשונה הייתה עם אמא שלי לפני 16 שנה, וכל מה שאני זוכר משם זה את הפיילס שוז שבו בילינו שמונה שעות. ואז חזרנו יום למחרת), ככה שאני די בתול לגמרי כשזה מגיע לניו יורק.

 למרות שלא הייתי בניו יורק בשני העשורים האחרונים, אני יודע על העיר הזאת כל מה שצריך לדעת בעיקר, אם להודות על האמת, מצפייה חוזרת ונשנית בסקס אנד דה סיטי. כמובן שכאדם אינטילגנט ומשכיל אני דואג להעשיר את עצמי במקורות ידע מוסמכים נוספים, מה שגרם לי לצעוק בהתרגשות באמצע הסיור בסנטרל פארק "יו! פה צילמו את שכחו אותי בבית 2!".

בקיצור, אני לא יודע על העיר הזאת שום דבר.

לכן, שמחתי (טוב, זה שקר גס. האמת היא שנגררתי) על ההזדמנות להצטרף לסיור של צוות ה"ביג אוניון" שתום המליצה עליו בחום העוקב אחר "כנופיות ניו יורק", סרטו ההו-כה מפורסם של מרטין סקורסזה, שאני באמת לא מאמין שיש מישהו שלא טרח לצפות ביצירת המופת הזו.

חוץ ממני, כאילו.

אני, כאמור, הייתי עסוק מאוד בצפייה בשכחו אותי בבית.

אני לא אוהב סיורים, לא בארץ ולא בחו"ל. העובדה שאני תייר לא גורמת לי לחבב תיירים אחרים כהוא זה (בטח לא כאלו עם טעם כזה מחורבן בסרטים) והסברים על ערים אחרות, בדרך כלל, אם להשתמש בשפה עדינה, מעניינים לי את התחת. ולמרות כל הכתוב לעיל, כשאתם מגיעים לניו יורק, אתם ממש חייבים לעשות את הסיור הזה.

בניו יורק, מסתבר, היה פעם פשע, אפילו לפני שעוד היו סיילים של סוף עונה. קבוצה אחרי קבוצה של מהגרים מכל העולם הגיעו לניו יורק כדי להגשים את החלום הגדול מכולם ומה שמדהים באמת הוא שכל קבוצות האוכלוסיה הללו, ללא משוא פנים וללא הבדלי דת, גזע ומין, חטפו חתיכת בעיטה בישבן מהדוד סם. ומי שקצת חובב היסטוריה ימצא את עצמו נדהם איך אנחנו מספרים לעצמנו שהמין האנושי התקדם לאנשהו, ובעצם מאז 1643 אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו באדיקות.

הסיור, יש לציין, מוגש נפלא ומתובל במנחה עם ידע מקצועי כל כך רחב על הנושא עד שאני משוכנע שיש יותר עובדות שהיא שכחה לספר לנו מאשר אלו שהיא זכרה. ה"ביג אוניון", יאמר מיד לזכותם, מעסיקים רק בוגרי תארים מתקדמים במקצועות הרלוונטיים לסיור (המדריכה שלנו עושה את הדוקטורט שלה על מהגרים לאמריקה וניו יורק בפרט), ולמרות סלידתי מתארים אקדמיים, אפילו אני אודה שמדובר במקור ידע מרשים ומלהיב במיוחד.

הסיור לא ממש עוסק בכנופיות, אבל כן עוסק בניו יורק, שזה הרבה יותר מעניין. מהמהגרים האירים הראשונים דרך תקופת העבדות של מהגרים ממזרח אפריקה ועד צ'יינה טאון וליטל איטלי, זה מדהים כמה הרבה היסטוריה עברה על כל כך מעט אריחי מדרכה. כל קיר, כל בלטה, כל עץ, כל גינה וכל שביל אוצרים בתוכם כל כך הרבה סיפורים מרתקים שאני באמת משוכנע שאין אחד שלא ימצא איזו אנדקוטה אחת מהעיר שתהיה יקרה לליבו.

 

ומסתבר שלפני ששרה ג'סיקה פרקר קיפצצה לה במנהטן על עקבי סטילטו, היה גם פשע בניו יורק, והרבה ממנו. והעיר שהיום נוצצת יותר מתמיד הייתה פעם שפך של זוהמה ועוני ופשע, שהאגדות (ונתוני המשטרה מאותם שנים) מספרות שהיו רחובות שלמים שלא היית יכול לעבור בלי להישדד או להידקר, שזה בהחלט די מבאס. ומהעוני מגיע הפשע, ומהפשע מגיע עוד עוני, וזה די מדהים לראות איך כל כך הרבה שכבות של עוני ודלות יצרו את שטחי הנדל"ן היקרים ביותר בעולם. אני אשתדל שלא להגזים כשאני אומר שהסיור הזה הוא ממש חפירה ארכיאולוגית בבפנוכו של העיר, ובין הבוץ והרפש מוצאים שם סיפורים ששוים זהב.

מומלץ, אגב, שלא לחכות עם הסיור, ולתפוס אותו ממש בימים הראשונים, משום שהוא משנה את כל ההסתובבות בניו יורק. כל כך קל יותר להבין את העיר אחר כך, עד שהקלישאה שרק אם אתה יודע מאין באת תדע לאן אתה הולך תופסת כאן שבעתיים. ניו יורק תופסת גוונים אחרים לגמרי אחרי הסיור הזה, ונוחתת עליך ההבנה שחוץ מתיקים במחירים ממש שווים יש פה גם חתיכת אבן דרך של ההיסטוריה האמריקאית והמערבית בכללותה.

אורך המסלול הוא משהו כמו 3 ק"מ בלבד, אבל ראו הוזהרתם: עומדים, והרבה. ההסברים ארוכים מאוד (הגם שמעניינים מאוד) ומתישהו, בעיקר אם אתם אוהבים, כמוני, להסתובב עם כל ציוד אלקטרוני הידוע לאדם על הגב, תמצאו את עצמכם מעבירים את המשקל מרגל לרגל וממש מתאמצים להקשיב למדריכה. חובה לבוא לסיור הזה עם נעלי ספורט מצויינות וגם עם תיק שלא יכביד לכם על הכתפיים. באמת, מניסיון אישי כואב.

אגב, מה שהכי מפתיע בסיור היה שמתוך קבוצה של 30 איש אנחנו ועוד שני טיילים מגרמניה היינו התיירים היחידים. כל השאר הגיעו מאזורים שונים בניו יורק, ונראו מתעניינים ומופתעים ביותר, וזה עוד לפני שהם שמעו את האנקדוטה המרגשת שלי בסנטרל פארק. והיי, אם ניו יורקרים אמיתיים מוכנים למחול על כבודם ולהיראות כמו תיירים לשעתיים וחצי, אתם בטח יכולים.

מחיר הטיול הוא עשרים דולרים (15 אם אתם סטודנטים, ואין עוד הנחות אם אתם קמצנים שלא מוכנים לשלם קצת יותר מ-70 שקל עבור משהו כל כך מעשיר ומקיף) ובחיי שהוא שווה כל גרוש. בסוף, כבונוס, מקבלים גם סקירה מלאה על סרטיו של מרטין סקורסזה, אם כי האנקדוטה היחידה שאני יצאתי איתה משם הייתה שמסתבר שאבא שלו עבד כגוי של שבת.

בקיצור, ממש ממש כמו הבלוג הנפלא הזה, זה סיור שמומלץ בחום, ולא תתחרטו אפילו לשנייה שלקחתם אותו. היסטוריה, פשע ואנקדוטות מרהיבות מתערבבים לסיור אחד, ואחריו לא נותר אלא לקוד קידה לסרט המופת שעשה את ניו יורק. בדיוק, שכחו אותי בבית.

 ***

(חזרה אלי)

הייתי כבר בהרבה סיורי הליכה של הביג אוניון, ואכן רובם מרתקים ומעניינים. מבלבד הטיפים של שמופי הייתי גם מייעצת לבחור טיול בשכונה מעניינת (למשל, הוילג', לואר איסט סייד או ניו יורק ההיסטורית) כי כמה שלא יהיו מוצלחים המדריכים, את האפר ווסט סייד הם לא הצליחו לעשות בצורה מעניינת. לא צריך להירשם מראש אלא רק להגיע. כיף כיף כיף!

לפרטים נוספים: טיולי ביג אוניון 

בזמן האחרון עם כל הנסיעות קצת הזנחתי את אוריאל ויצא שהוא היה הרבה סופי שבוע לבד (שלא לדבר על כך שהשארתי אותו לבד בניו יורק בזמן סנדי והחנות עוגיות שהוא הכי אוהב לא עשתה משלוחים י-ו-מ-י-י-ם-!) ככה ששבוע שעבר רציתי לפנק אותו קצת אבל לרוע מזלו בדיוק היה לי יומולדת ככה שיצא שבעצם פינקתי את עצמי. והפעם, טיול הליכה ניו יורקי בעקבות פיצות.

יו, כמה פיצות! איזה כיף!

אז תשמעו על הבחור הזה, סקוט, כן? סקוט אוהב פיצות. מההההה זהההה אוהב פיצות. כמעט כמו שאוריאל אוהב פורנו (אבל רק כמעט). כהבטחה לשנה החדשה, סקוט לא אוכל יותר מ 15 סלייסים של פיצות בשבוע (כי 15 סלייסים זה בדיוק סלייס אחד פחות משתי פיצות שלמות, ככה שזה מרגיש ממש קצת) למרות ששבוע שעבר היה גם לו יומולדת ולכן הוא קצת חרג מהמכסה ואכל 19 סלייסים. לסקוט יש בבית אוסף של מאות אריזות (ריקות) של פיצה. סקוט מבלה את כל החופשות שלו בנאפולי, מולדת הפיצה ובביקורים בחוות שמכינות מוצרלה. סקוט שילם פעם אחת 300 דולר על פיצה שלא הכילה יהלומים או כמהין אלא רק הייתה ממש ממש ממש גדולה (קוטר של 50 אינטש גדולה) (ושלח לעצמו הבייתה בפדאקס את הקופסה של הפיצה).  לסקוט יש חגורת כלים של גדג'טים לפיצה הכוללת מיני מלחיה ומיני פלפליה (אבל לא שום, זה לחלשים) וגם אקדח לייזר שמודד את הטמפרטורה של הפיצה ומציין מתי הגיעה הטמפרטורה האידיאלית לאכילה. בחצר של הבית של סקוט יש תנור פיצה שהוא בנה בעצמו. בקיצור, סקוט אוהב מאוד פיצות. (נראה לי גם , משום מה, שסקוט כנראה עדיין רווק).

מי שמביט בי מאחור לא רואה את התנור מאחורי (סקוט גם אוהב תנורים)

מי שמביט בסקוט מאחור יכול לראות את ארבעת עובדי המטבח העצבניים שמנסים להכניס פיצות לתנור בזמן שסקוט מדבר עליו

אז מי חוץ מסקוט בכבודו ובעצמו מתאים יותר מלהוביל טיולי פיצה בניו יורק? תכל'ס, יש בטיול הזה הכל. גם הליכה (אבל לא יותר מידי), גם עוצרים בדרך בשלוש פיצריות מפורסמות כולל הפיצריה הראשונה של ניו יורק וגם שומעים כנראה קצת יותר ממה שבאמת רציתי לדעת על פיצות, ההיסטוריה של פיצות, על המרכיבים השונים של פיצות, על תנורי פיצה ועל איך שינויים טכנולוגים בתנורי פיצה ובאמצעי אספקה משפיעים על ההכנה של הפיצה המסורתית.

מה שכיף בסקוט זה שהוא כל כך אוהב פיצות וכל כך מתלהב מהנושא שקשה לא להתלהב קצת איתו גם כן. בלומברדי הוא שכנע את הבעלים לקחת את כולנו להצצה על התנור הגדול שיש להם בחדר האחורי וגם חילק לנו סוכריות גומי קטנות של פיצות למקרה חירום שבו יתחשק לנו לנשנש פיצה בין עצירה לעצירה. לא שצריך את זה כי יוצאים דיי מלאים מכל הפיצות.  (פיצת הסיום, היא הפיצה המודרנית, היא הפחות טעימה מבין כולן ככה שאל תחששו להאביס את עצמכם בפיצות בשתי התחנות הראשונות).

לסיכום, חוויה ניו יורקית כייפית במיוחד. אני חושבת שאפילו אוריאל נהנה, ולו אפילו לא היה יומולדת.

השורה התחתונה: 35 דולר (38 משנה הבאה) עבור טיול של 3 שעות, כולל שלוש עצירות לטעימות פיצות, מים וקיט השרדות קטן – אבל בלי תוספות על הפיצות, סקוט הוא בחור קלאסי. מתאים גם לכאלה שהם לא חובבי אוכל גדולים. בקיצור, שווה ולו רק בשביל לפגוש את סקוט.

לפרטים נוספים: טיולי הפיצה של סקוט

לפי ההבנה שלי, הצ'יינה טאון של ניו יורק והצ'יינה טאון של סאן פרנסיסקו הן סוג של צ'ילבות, אלמנט שבכלל לא ברור לי לאור העבודה שדיי ברור שהמקום שיש בו הכי הרבה סינים (= הכי הרבה יריקות ברחוב)  והכי אותנטי( = הכי מלוכלך) הוא ללא ספק סין. ולמה אני חושבת שהן צ'ילבות? כי למשל, כשסיפרתי לחברים על המסעדת דים סאם שבה האוכל מוגש בעגלות קיבלתי מן מבט כזה של "פחחח…תיירת" ונאום שלם על כמה הקונספט הזה מועתק מסאן פרנסיסקו. וגם, כי למשל בעיתון שבו כתבו על תהלוכת ראש השנה הסיני ציינו שיהיה בה הדרקון הכי ארוך בחוף המזרחי. ודיי לחכימא ברמיזה. אגב, השבוע קראתי שמי שבאמת מנצחת זה הצ'יינה טאון של הברונקס ששם יש באמת תהלוכה אותנטית אבל כמו שאמרתי, כל הויכוח הזה דיי טפשי בכל מקרה.

אז כמו התיירת הטובה שאני גררתי את אוריאל ואת אבא שביקר בניו יורק לסופ"ש לצ'יינה טאון לצפות בתהלוכה לכבוד ראש השנה הסיני (שנת הדרקון!) . היה מאוד סיני (צפוף, רועש, מסריח ומלוכלך) ואחרי שעה נמאס לי והיה לי קר אבל עדיין נהנתי לצפות בתהלוכה ובהתרגשות של הסובבים אותי:

יתכן שזה הדרקון הכי ארוך בחוץ המזרחי

אין לי מושג מי כל האנשים האלה, אבל הם נראים חשובים

חמודי!

הגולדן יוניקורן היא באמת אחת מסעדות הדים סאם המפורסמות ביותר בניו יורק. החוויה מתחילה בכניסה ללובי של הבניין (המסעדה ממוקמת בקומה השנייה והשלישית) שבו צריך לדחוף דיי הרבה אנשים כדי להירשם לתור, באופן שבו המארחת הסינית מקריאה מספרים ללא שום סדר (הפעם היינו מספר 94. המספרים שנקראו לפי הסדר היו 14, 81, 22, 90 ואז אנחנו – בינגו!)  ובדוחק במעלית לקומה השנייה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה

אבל ברגע שיש שולחן והגישו לנו תה, הכיף מתחיל. המלצרים עוברים לידך עם עגלות מלאות כל טוב וכל סוג דים סאם שקיים עלי אדמות ומה שניתן לעשות הוא רק להצביע והצלחת תרד מהעגלה ישר לשולחן. הקונספט הזה נשמע נחמד בהתחלה אבל אחרי כן מתגלות בו כמה בעיות קשות. הבעייה העיקרית היא שעד שמגיעים ועד שמחכים בתור נעשים כל כך רעבים שמורידים מייד 3 צלחות דים סאם מהעגלה הראשונה שעוברת ואז אין מקום לעוד אוכלים אחרים. בכל פעם שהייתי שם, מייד אחרי ששבעתי והתפוצצתי לגמרי בדיוק עברה עגלה עם משהו חדש ומעניין שרציתי לטעום וכבר לא היה לי מקום. בעייה נוספת היא הדילמה מתי לבוא – אם מגיעים ממש מוקדם (בסביבות 10 כשהמקום רק נפתח) כמעט ולא עומדים בתור, מצד שני, כל האקשן והעגלות המעניינות יוצאות רק לקראת שעות יותר מאוחרות שבהן גם קשה יותר להשיג שולחן (פעם אחת הושיבו אותנו בשולחן ביחד עם זוג אחר). הבעייה האחרונה היא שאף על פי שהמסעדה נקראת "חד הקרן המוזהב", באף אחד מהדים סאמים שמוגשים שם אין בשר חד קרן – שלא תגידו שלא הזהרתי אותכם.

עגלת דים סאם: יאם יאם יאם יאם יאם

קומה 3 (הקומה הקטנה)

ארוחה לזללנים לא גדולים אבל עם עיניים גדולות שהזמינו איזה 10 צלחות דים סאם שונות ובקושי אכלו חצי מהן תעלה בסביבות ה 30 דולר ומייד אחרי כן ניתן לחזור הבייתה לנמנם את נמנום הצהריים. שווה לשלב ביחד עם טיול רגלי בצ'יינה טאון, על אף שזה לא סאן פרנסיסקו.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: הגולדן יוניקורן, רחוב איסט ברודווי 18. הדים סאם מוגשים בשעות בראנץ' ולא מוגשים בערב

לאוריאל ולי יש פילוסופיות שונות לגבי המבורגרים. הוא חושב שהמבורגר זה סתם קציצת-בשר-טחון-לא-מלהיבה ואילו אני חושבת שהמבורגרים הם מתנת האל השנייה בחשיבותה לבני אנוש מאז שחר ההיסטוריה (הראשונה כמובן היא האש, שמאפשרת לצלות את ההמבורגרים). יש לי רגשות מאוד חזקים לגבי ההמבורגרים שלי  ולכן אין כמו ניו יורק כדי לפצוח בתחילתו קווסט שמטרתו מציאת ההמבורגר האולטימטיבי של כל הזמנים.

הבעייתיות בהמשך הקווסט היא שהתאהבתי נואשות במקום הראשון שהלכנו אליו ועכשיו אני לא רוצה ללכת לשום מקום אחר. זותומרת, אני אתפשר על הסניף בקרוב לבית באפר ווסט סייד אבל הסניף המקורי במדיסון סקוור פארק הוא המגניב ביותר.

יש מצב שהשעה המתנה בתור תורמת לעידוד תחושת הרעב ולכן גם בצורה עקיפה למידת ה"טעים" של ההמבורגר אבל הוא גם כזה קטנטן וחמוד והצ'יפס כזה מסולסל וחתיך שגם אחרי שאני מסיימת לאכול אני קצת מקנאה באנשים שעומדים בתור ושהחוויה של אכילת ההמבורגר עוד לפניהם. יש שני פתרונות אפשריים לסוגיית ההמתנה: הראשון, הוא לצפות במצלמת התור באתר שלהם והשני הוא ללכת בשבועות כמו השבוע שמידות הקור מנופפות לשלום לאפס מהצד הלא נכון של הסקאלה.

נושא אחרון שיש לדון בו הוא סוגיית המילקשייק, שמגיע בשלל טעמים (ואז תמיד אני בוחרת תות) ועולה קצת יותר מההמבורגר בעצמו ואז אפשר להפסיק לתהות מה הטעם של מילקשייק בחמש דולר.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: השייק שק במדיסון סקוור פארק (שדרת מדיסון ורחוב 23, ובכלל לא קרוב למדיסון סקוור גארדן)

 10…9…8…7…6…5…4…3…2..1…… HAPPY NEW YEAR!!

 והנה, שנה חדשה, נשיקה והופ, ככה הגיע לסיומו אותו רגע שכבר שבועות אנחנו מדברים עליו ודנים בו.

באמת, ללכת לראות את הכדור בטיימס סקוור בערב השנה האזרחית החדשה, היש קלישאה גדולה מזה? וגם קר בחוץ, ובטח יהיה מפוצץ באנשים ולא נראה ממילא את הכדור, וסתם יקר וסתם יהיו תורים. קר כבר אמרנו? אמנם החורף מבושש להגיע ולטענת המקומיים טמפ' ממוצעת של 5-7 מעלות נחשבת ליום נעים וחמים, אבל אברי הגוף שלי המורגלים לחום הישראלי עוד לא הסתגלו לטמפרטורות כאן ויציאה מהבית משולה להתכוננות לקרב – עוטה על עצמי שכבות של גופיות, סודרים, גרביונים, צעיפים כפפות וכובע עד לקבלת מראה הדובי-התפוח-אם-כי-החמים-ולא-אכפת-לי-איך-אני-נראת  הרצוי.

ומצד שני, להיות בניו יורק בחג המולד ובערב השנה החדשה ולא ללכת לטיימס סקוור? אפילו לא פעם אחת? אולי רק נלך לראות מה קורה שם ומקסימום נשתעמם ונחזור? המקומיים מספרים לי שמנהג ידוע הוא ללכת לכיכר כבר בשעות הבוקר או הצהריים ולתפוס מקום טוב, ולבלות את השעות שנותרו בשתייה ובעישון סמים לדעת וכי זקני האומה היוצאים מהבית בשעות מאוחרות כגון תשע בערב יוכלו, במקרה הטוב, להביט במקום שממנו ניתן להביט במקום שממנו ניתן כנראה ממש לראות את הכיכר והכדור. אז מה נעשה? התוכנית הייתה להיות ישראלים ולקוות לטוב(קרי: "יהיה בסדר"). וכך, לא מוקדם מעשר בלילה יצאנו מביתנו והתחלנו ללכת לכיוון הכיכר. האווירה ברחובות מזכירה את אווירת יום העצמאות, כולל ספריי חוטים  וילדים עם ווווזלות מינוס ההליכה על הכבישים. התחלנו ללכת מכיוון רחוב 73 דרומה והימרנו בדרך עד לאיזה רחוב נגיע. הדיעות נעו בין "לא נצליח לעבור את רחוב 50" ל "לא נצליח לעבור אפילו בלוק  אחד". מה שלא ציפינו זה את הסדר והארגון המאפיין אמריקאים. על השדרות השביעית, שמינית וברודווי הוצבו מחסומים משטרתיים  בין כל רחוב לרחוב, וכשהיה נראה שכמות האנשים הנמצאים ברחוב מסוים  גדולה, אותו רחוב נסגר לכניסה ובך התחיל להתמלא הרחוב מאחוריו. בצורה כזאת התכנסנו ריבועים ריבועים של אנשים, כאשר בתוך כל ריבוע יש מספיק מקום לעמוד בנוחות ואף לשבת ולרקוד קצת. הספקנו להגיע עד רחוב 56, וככה למעשה "נכלאנו" בין רחוב 56 ל 57, על השדרה השביעית. להפתעתנו, ראינו ממש במו עיננו את הכדור מה שהפך את כל החוויה לשווה ביותר. אם היינו מחכים עוד כמה דקות כנראה כבר לא היינו מצליחים לראות אותו בכלל.

העברנו שעה בלחכות בקור (כבר אמרתי שהיה קר?) ומפלס ההתרגשות התחיל לעלות ככל שהתקרב הזמן. משהו באנרגיה של המוני האנשים השמחים (והיותר מתודלקים ממני) היה מדבק כך שברגע האמת מצאתי את עצמי צועקת בכל הכוח את המספרים בספירה לאחור ועם הלמות לב עזות מנשקת את בן זוגי.  מה שלא ציפיתי הוא מופע הזיקוקים המרהיב שהתחיל מייד לאחר הנשיקה מאחורינו, זיקוקים גדולים ויפים שנמשכו ונמשכו – לא פחות מ 20 דקות של זיקוקים. הידד! סיום מושלם לערב קריר, עכשיו אפשר לחזור להתכרבל בבית החמים ולהמשיך לצפות בסרטים בטלויזיה.

מה ששכחתי לציין, שמרוב ההתרגשות בכלל לא ראיתי את הכדור נופל בסוף. טוב, תמיד יש גם את השנה הבאה…

טיפים לשנה הבאה:

• כדאי לבוא יותר מתודלקים מראש, אין איפה לקנות שתייה ברגע שנכלאת ברחוב מסוים
• קר קר קר קר קר
• אפשר להישאר בבית ולצפות בטקס בטלויזיה

שורה תחתונה – כדאי לפחות פעם אחת, ולו רק שתוכלו להפטיר בשוויון נפש ובעליונות "פפפ, הייתי בטיימס סקוור בסילבסטר, היה כזה מגעיל ודוחה" כל פעם שהסצנה המפורסמת תופיע בטלויזיה…