הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת לבראנץ' בהארלם, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שהוא ראה בתפריט שיש שם ארוחת בוקר בסגנון דומיניקני והוא שמע שיש התפרצות של וירוס הזיקה באזור.  אז כדי לשכנע אותו טענתי שמחלקים שם בחינם זריקות חיסון נגד שפעת ושהוא באמת נראה קצת חלוש לאחרונה. אוריאל מלמל משהו ברטנוניות לגבי זה שהוא כבר קיבל זריקת חיסון נגד שפעת השנה, אבל שיהיה מעניין לדבר עם הרופא ולוודא איזה סוגי שפעות כלולים בחיסון הספציפי הזה ושאם הוא היה יודע מראש הוא היה עושה מחקר סטטיסטי לגבי התפרצות מחלות בניו יורק בשנים האחרונות אבל שאין לו זמן.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

כשהגענו למקום אוריאל קצת חשד כי הוא לא ראה שום אנשים בחלוקים לבנים וגם היה שלט גדול שכתוב עליו "התשלום במזומן בלבד" אבל בינתיים שמנו לב שבמסגרת הבראנץ' יש שתייה ללא הגבלה וקיבלנו החלטה אסטרטגית להתמקד במימוזה במימוזות.

הבעייה העיקרית של בראנץ', וכבר דיברנו על זה הרבה פעמים היא הגיוון. כמה אפשר לאכול ביצה עלומה עם בייקון עם פולנטה? נראה שבכל המקומות יש תמיד את אותו תפריט בראנץ'. ובכן, בכלל זה שווה לצאת קצת מהשכונות התיירותיות ולהנות מחוויה קצת יותר מיוחדת.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בהארלם בניגוד לשכונות יותר מפונפנות היא ההרגשה שמתייחסים אליך כמו אל בן אדם. אתה נכנס ואומרים לך בוקר טוב. אתה מתיישב במקום ושואלים אותך אם היה לך טעים, ובאמת רוצים לדעת אם היה טעים. מציעים לך את השתייה ללא הגבלה במסגרת הבראנץ' ולא סתם שתבזבז כסף.  אכלתי בהרבה מסעדות יקרות וכמה שהשירות היה מצוין ככה רוב הזמן הוא גם היה בלתי אישי. ולפעמים, זה נחמד לדבר עם בני אדם ולא עם רובוטים שתוכנתנו להיות "שירותיים".

הכוכב של ארוחת הבוקר פה הוא כמובן העוף המטוגן, שמגיע עם שני פנקייקים עבים ואוורירים. אני מבינה שבשביל הרבה קוראים עוף היא מנה מתקדמת של צהריים, ופנקייק זה בכלל לא קשור, והם צודקים. בצורה מסורתית עוף מטוגן צריך להגיע עם וואפלס (כמו וואפל בלגי) במיטב המסורת של סול פוד בארצות הברית. אבל נלך רגע אחורה. העוף מטוגן כמו ששניצל מטוגן, אחרי שהוא כוסה בבלילה ופירורי לחם, למה? למה לא סתם לכבס אותו למוות במרק עוף? או לשים בתנור?

ובכן, פה ההקשר ההיסטורי נכנס לפעולה. לטגן דברים בשומן היא הדרך הכי יעילה מבחינת זמן ותקציב להכניס בהם כמה שיותר קלוריות. והרבה קלוריות במעט כסף ומאמץ יכול להיות נושא מאוד חשוב בשבילך, למשל אם אתה עבד, למשל אם אתה עבר שחור שעובד במטעים כל היום.

היום היחס לקלוריות הוא דיי הפוך. הקלוריות הן אויב שיש להילחם בו וכדי להתמודד עם רגשי האשמה השקעתי הרבה באסרטגית המשקאות לעיל. העוף פה הוא חלומי, קריספי לאללה, מתובלן היטב והפנקייקים הם צמריריים כל כך, ותתפלאו כמה שילוב של מייפל על כל העסק הזה הוא תענוג לחיך ומחזיר משמעות לחיים, אפילו לאנשים כמו אוריאל שצריכים ליסוע לקונצרט של ג'סטין ביבר לכנס אבטחת מידע ביום ראשון.

עוד מנה מיוחדת ומעניינית הייתה הארוחת בוקר הדומיניקנית שהוזכרה לעיל. על עיסה של פלנטיין מטוגן חיכו לנו שתי ביצי עין, נקניקית צ'וריזו חריפה, גבינת חלומי מטוגנת ובצל מוחמץ. כל הפחמימות והשומן והניחוחות הדרושים להתחיל את היום.

התפריט לא מאוד נרחב ואפשר להזמין עוד כמה מנות בצד אם אתם שלושה אנשים. בין העוף לביצה למק אנד צ'יז למימוזות פחות או יותר התפוצצנו, אבל זה גם בגלל שתמי לא סוחבת בעלייה.

פייב & דיימונד הפך להיות השבוע לאחד המקומות האהובים עלי ביותר, בין האווירה הקזו'אלית והחברותית, לאוכל הטעים, לשכונה המעניינת. ונראה שהולך להם קצת קשה בזמן האחרון, לפי העובדה שהוגש רק חלק מהתפריט הבוקר שלהם ושהתשלום במזומן. אז בואו בהמוניכם! כן, אתם, כל שלושת הקוראים של הבלוג! (כן אורי, גם אתה).

אחרי הנקניקיה והבצל והכל אוריאל ניסה לנשק אותי. מפה לשם יש לו נימול בכף הרגל, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 115 דולר לשלושה אנשים למלא אוכל ודרינקים חופשיים? להיט!

לפרטים נוספים: פייב אנד דיימונד, שדרת פרדריק דאגלס מספר 2071

 

 

מעל כוס יין בבר בצ'לסי אוריאל ואני ישבנו שותקים והתבוננו אחד בשני. אחרי כמה דקות הוא אמר לי שהוא לא הבין כלום. אני אמרתי שכואבות לי קצת הרגליים. אחרי עוד כמה לגימות הוא אמר שהוא חושב שהוא נהנה אבל הוא לא בטוח. שאלתי אם הוא ימליץ על ההופעה לאנשים אחרים והוא אמר שהוא לא יודע.

שבועיים אחרי ואני עדיין מעכלת את סליפ נו מור, שהתיאור היחידי שמתחיל להסביר מה הלך שם זה מקבת על אסיד ביחד עם היצ'קוק בסגנון פילם נואר משנות העשרים.

קשה מאוד לכתוב על סנ"מ (סליפ נו מור) מכמה סיבות. קודם כל ההופעה הזאת לא מתיישבת באף קטגוריה רגילה כמו למשל הצגה או מחול או קונצרט והתיאור "חוויה" עושה לה עוול משום שהמילה "חוויה" מתקשרת אצלי בעיקר לתיאור מעשים לא נוחים ולא נחמדים שלא נהנתי מהם בכלל רק לשם עשייתם וזה בהחלט לא המצב פה. עוד סיבה שקשה לכתוב תיאור מדויק הוא בגלל שחצי מהזמן לא הבנתי בכלל מה קורה (ולא שזה הפריע לי להנות, נראה לי) ובגלל שאפילו היום, שבועיים אחרי המופע אני עוד מעכלת ולא מצליחה לספר לאנשים מה זה בדיוק. הסיבה האחרונה שקשה לכתוב על סנ"מ היא בגלל שיש שתי אסטרטגיות לקראת ההליכה להופעה. הראשונה גורסת שעדיף לבוא עם כמה שפחות מידע ופשוט לזרום ומאידך אוריאל אמר שדווקא אם היה יודע מראש למה בדיוק לצפות הוא היה נהנה יותר.

אני מצטערת שלא הצלחתי לכתוב יותר פרטים ואפילו ההקדמה נראת הזויה ומסתורית ולכן אני אנקוט באסטרטגיה הבאה להמשך הפוסט: החלק הראשון של הביקורת יהיה נטול ספויילרים לחלוטין. בסה"כ ההמלצה שלי היא כן ללכת לראות על אף שהכרטיסים יקרים כי זאת חוויה ולכן אם אינכם רוצים שום ספויילרים עצרו אחרי סוף החלק הראשון. החלק השני מכיל מעט עיצות פרקטיות ויש רק שמץ של ספויילרים ולכן עדיין הייתי ממליצה לקרוא גם אם אתם מתכוננים ללכת (וזה פחות או יותר מסכם את מה שאני ידעתי לפני שהלכתי). בחלק השלישי אני אנסה לתאר קצת יותר מה בדיוק הלך שם. במבט לאחור אני חושבת שהייתי מעדיפה להיות מוכנה קצת יותר לכל החגיגה הזאת אז אלא אם כן אתם רגישים לספויילרים בטירוף הייתי מייעצת לקרוא גם את זה.

ועכשיו אחרי כל ההקדמה האקדמאית הזאת, נתחיל:

 חלק ראשון: ללא ספויילרים

בסנ"מ  הייתה איכות ההפקה הכי גובהה שראיתי איי פעם מימי. אוריאל נהנה גם כי היה שם ציצים. יש גם ריקודים.

 חלק שני: עיצות פרקטיות

1. במהלך ההופעה הקהל לובש מסכות לבנות שהן דיי נוקשות, מזכירות קצת מסכות של קרנבל בוונציה. אי לכך, עדיף לבוא עם עדשות מגע ולא עם משקפיים  ועדיף להביא כמה טישואים שאפשר לנגב איתם את הזיעה מידי פעם או אפילו לשים בין הפנים לבין המסיכה.
2. כדאי ללבוש נעליים נוחות.

 חלק שלישי, עם ספויילרים

היו לנו כרטיסים לשבע וחצי אבל בגלל עודף התרגשות הגענו כבר בשבע ודווקא נכנסנו בלי בעיות. ברגע שנכנסים לבניין משתרר לפתע חושך ושקט. את התיקים והפלאפונים צריך להפקיד בכניסה ומייד אחרי הצ'קאין שבו כל אחד מקבל קלף נכנסים דרך מסדרון ארוך ומפותל ומתנגנת מוזיקה היצ'קוקית ברקע. אחזתי טוב טוב את היד של אוריאל בזמן שכמעט נתקעתי בכמה קירות ולפתע שמעתי מוזיקת שנות העשרים. נכנסנו לבר עליז (אם כי חשוך) וקנינו שתי כוסות שמפניה וחיכינו לתורנו להיכנס. בכל פעם קלף מסוים קיבל הזמנה להיכנס ואז הבנו שאוריאל ואני הולכים להיפרד כי לכל אחד מאיתנו היה קלף שונה. לא היה לנו זמן להחליף כרטיסים עם מישהו אחר כי דיי מהר קראו לכל מי שיש לו קלף מספר ארבע להיכנס(שזה הייתי אני). בחור צעיר ומסוגנן קיבל את פנינו וחילק לנו מסכות והכניס אותנו למעלית. שם הסבירו לנו את חוקי המקום: יש להשאיר את המסכות על הפנים בכל הזמן ואסור לדבר. מעבר לכך אין שום חוקים. אגב, גם אם התמזל מזלכם לקבל קלפים שאפשרו לכם להיכנס למעלית ביחד זה לא אומר שאכן תוכלו להישאר ביחד משום שבכל קומה מפזרים כמה אנשים ככה שיש סיכוי דיי טוב שתמצאו את עצמכם לבד. וזה בסדר. זותומרת, סוג של בסדר. הוציאו אותי מהמעלית בקומה השנייה הישר לתוך סט חדרים מסוגנן ואיכשהוא המשכתי לטעות והגעתי לבית קברות מצמרר. ראיתי ברקע התרחשות שקוראת במעין חדר מיטות וכשהתקרבתי להסתכל הבנתי שנכנסתי לאמצע של סצנה שבה איש מטורף (מקבת?) מנהל ריקוד אינטפרטיבי (סקס?) עם עוד בחורה (ליידי מקבת?) שאחרי כן רוחצת אותו בתוך אמבטיה.

אי אפשר להסביר במילים וגם אסור לצלם תמונות אבל האווירה שמתקבלת היא מוזרה, מסקרנת, קצת מבהילה ובעיקר יש כל הזמן תחושה של "מה לעזאזל קורה פה?". המשכתי לעקוב אחרי הדמויות ואז איבדתי אותם קצת ונחתתי הישר אל תוך נשף ריקודים שבו מישהי כרעה ללדת (?). משם ובמשך קרוב לשלוש שעות מצאתי את עצמי רצה אחרי דמויות, מגיעה לשלל חדרים מסויטים ומוזרים, בוחנת בעיון פגר של ציפור שהיה מחובר אליו פתק וצופה במעין רייב/אורגיה (שלוש המכשפות?).

אני שוב נסחפת ולא מצליחה להסביר, ונראה לי שכמעט אף אחד לא מצליח להסביר איך זה בדיוק מרגיש. דמיינו לעצמכם מתחם ענק של כמה קומות עם מאות חדרים, כל אחד מהם מסויט ומדויק עד לרמת גרגר האבק שנמצא בו, מעין תפאורה של בית מלון ישן/חדר מיטות/בית חולים/אולם נשפים ויער כשברקע יש עשרות דמויות שממחישות בו זמנית את סיפור העלילה שממילא קשה לעקוב אחריו. כל האורחים/צופים לובשים את המסיכות ולכן קל לזהות את הדמויות וגם יש הרגשה של כאילו אתה נמצא בתוך הסט עצמו. בעצם, העלילה מתרחשת בו זמנית בכל חדרי המקום כשהצופים מוזמנים לשוטט בחדרים בעצמם, לבדוק כל מגירה ולפתוח כל דלת או לעקוב אחרי כל דמות. (או לפחות לנסות, הם רצים מהר מאוד).

הוידיאו הזה הוא בעצם אוסף של תמונות אבל הוא רק מתחיל להעביר את ההרגשה של מה זה באמת:

 

אחרי שלוש שעות מצאתי את עצמי בחזרה בבר שבזמן הזה הפך למועדון ג'ז קטן וניסיתי להבין מה בדיוק ראיתי ואיך בדיוק העברתי את השלוש שעות האחרונות. ופה אנחנו חוזרים לסצנה מתחילת הפוסט, של אוריאל ואני יושבים מבולבלים ולא בדיוק מבינים מה ראינו מלבד התחושה המאוד חזקה שעברנו ביחד, אם כי כל אחד לבד, חוויה מאוד מיוחדת ומעניינת.

חלק מהחוויה זה אחרי כן לדבר עם עוד אנשים שראו את סל"נ ולהחליף רשמים ובעצם לחבר ביחד את כל הפיסות של מה שקרה ולהבין בדיעבד איזה סצנות ראית. לוקח כמה ימים עד שהכל מתעכל וגם אז כששואלים אותי אם מומלץ אני עדיין עוד  סוג של ממלמלת משהו על "חוויה" ו"תביאו נעליים נוחות".

ואם הפוסט הזה היה מוזר ולא ברור, אז בסדר, גם סנ"מ מבולבל ולא ברור. אבל  מומלץ ביותר.

לפרטים נוספים וכרטיסים: Sleep no more

הערה: הסיפור הבא הוא בדיוני ומומצא לגמרי וכל קשר בינו לבין אנשים אמיתיים מהעבודה (היי יעל!) מקרי לחלוטין:

כשעוברים לגור בארץ זרה צריך לפעמים להתרגל לכך שדברים קצת שונים. שדומינו, למשל, זה מותג של סוכר ושאת המיסים מחשבים אחרי המחיר שמופיע על המוצר שאותו קונים. בהקשר הזה, חברה מהעבודה סיפרה לי שכשהולכים להופעת סטנד אפ (מה שנקרא גם פשוט "קומדי") יש צורך להזמין כרטיסים מראש. הזמנה לא שווה לרכישה – את הרכישה מבצעים בכניסה להופעה, אבל הזמנה מראש מבטיחה שנשמרו לכם כרטיסים. אם לא הזמנתם כרטיסים או אם כבר נגמרו עדיין יש תקווה להיכנס על בסיס סטנד ביי אבל זה מצריך הגעה מוקדמת, לחכות בתור ותקווה שכמה ממזמיני הכרטיסים יבריזו. כל העסק הזה עובד כמובן כשמחכים בתור הנכון ולא בצד השני של הכביש (למרות שעובד המקום אמר לכם ששם התור יתחיל), ונדחפים כמו ישראלים מצויים ולא מחכים בסבלנות בסוף התור של הממתינים רק כדי לגלות שהכניסו את כולם בסטנדי ביי עד שבדיוק הגיעו אליכם, ואז לא מוותרים כשבדיוק עומדים להכניס אותכם לשני מקומות האחרונים בהחלט שנשארו מגיע זוג אחר קצר נשימה שבידו הזמנת כרטיסים שמדלגים עליך בקלילות בעוד אתם נשארים לעמוד מול הכניסה לדלת.

בקיצור, מוסר ההשכל מהסיפור של יעל הוא – תמיד לדאוג שיש לכם כרטיסים מוזמנים. אם לא, לכו למקום אחר, יש מספיק מועדוני קומדיה בגותה'ם.  למעשה, יש כל כך הרבה שאני קצת הרגשתי אבודה. חוץ מזה, יש לי בעייה של מחויבות ואם קנית כרטיסים יקרים למופע סטנד אפ של מישהו שאתה לא מכיר והוא מעפן, יצא שנהרס לך כל הערב. אופציה לא רעה להתחיל ממנה היא המופע if you build it שמארחים קארה קלנק וניר טרנר ב UCB בימי שבת, ובו מידי שבוע עולים שישה קומיקאים על הבמה. התיאוריה הרווחת היא שאם יש שישה קומיקאים אחד מהם לפחות יהיה מצחיק. המחיר גם מתאים מאוד למתחילים (10 דולר – ובמזומן בלבד) והכי נחמד שבקצה האולם יש בר שבו מסתובבים הקומיקאים אחרי ההצגה ואפשר לגשת ללחוץ להם את היד (או לעשות דברים אחרים, הכל תלוי בטעמכם האישי).

לקינוח של ערב צנוע תקציב אפשר להיכנס לקפוץ לראי ראי קאן ולזלול עוד גירסה מקומית נהדרת של מרק ראמן. בדלפק הקטן מקומות ישיבה בערך לעשרה זללני מרק והתפריט הצנוע תלוי על הבר עצמו. (רמז – אם הגעתם לשם אתם כנראה רוצים ראמן, ובצדק). אוריאל טוען שהאיסט ויליג' הוא המקום הכי מגניב בניו יורק ואחרי מרק כזה קשה שלא להסכים איתו. גם פה, התשלום במזומן בלבד.

שורה תחתונה: מצחיק, טעים ואופציה לא רעה בכלל לערב דל תקציב.

לפרטים נוספים:

 if you build it – מופע סטנד אפ שבועי. הפינה של דרה A ורחוב 3 מזרח.

Rai Rai Ken – בין השדרה הראשונה והשנייה על רחוב 10 מזרח.