ארכיון הקטגוריה: חגים

[חוויה] מופע הזיקוקים ביום העצמאות [מסעדה] דייזי מייז Daisy May's

מה זה יום עצמאות בלי זיקוקים? כמובן שהלכנו לראות, וכמובן שהם התחילו חצי שעה יותר מאוחר ממה שהיה כתוב, וכמובן שהיינו צריכים להידחק בין אלפי אנשים אחרים שבאו לראות אותם והם היו נחמדים אבל תכל'ס זיקוקים , כמה כבר אפשר לחדש בעסק הזה אבל היה רגע מסוים, ממש בשיא, שבו הבנתי מה חסר לי בחוויה – זה יום העצמאות, יש על האש, יש דגלים אבל השעה כבר 10 בלילה ולא ריססו אותי בספריי קצף אפילו לא פעם אחת.

אחחח, אמריקה. מעניין שיש מנהגים ומסורות חוצי יבשות ותרבויות, כמו הזכות לצפות בתוכניות ריאליטי והחובה למנגל בחגיגות העצמאות לארצך. למעשה, המנגול פה הוא יותר ברביקיו ופחות נפנוף, אם כי אני לא מדברת מניסיון כי לא הצלחתי לקמבן לעצמי אף הזמנה לברביקיו עצמאות כהלכתו ולכן נאלצנו להתחיל את החגיגות בפיקניק בפארק, ועוד פיקניק חלבי, שומו שמיים. (בהנחה כלשהיא שבירה זה חלבי, לא מבינה בזה).

בכל אופן, את הזיקוקים שמתחילים בתשע אבל בעצם התחילו בתשע וחצי הלכנו לראות מהרציפים של נהר ההדסון. וותיקי מנהטן מספרים שרק שנה שעברה הזיקוקים עברו מהאיסט ריבר להדסון אבל השמועות אומרות שוותיקים היותר וותיקים זוכרים שלפני 9/11 הם תמיד היו על ההדסון, מה שמוכיח שלעולם אין גבול לכמה סנוב מנהטני אתה יכול להיות. בעקבות החסך של הברביקיו מהבוקר החלטנו ללכת לדייזי מייז, מסעדת ברביקיו משפחתית לא רחוקה מהרציפים במיד טאון.

וזאת לגמרי הייתה מסעדה משפחתית, הכי אוכל של אמא (אם לאמא שלך קראו מרי ג'ין ונולדת בממפיס) כלומר הכי צלעות דביקות ומתוקות שנמסות בפה, הכי תוספות מלאות פחמימות ושומן טעימות ביותר והכי תה מתוק של סבתא בצנצנת. סגנון ההגשה במסעדה הוא כמו של קפיטריה שזה אומר שמזמינים את האוכל בדלפק ומקבלים אותו כמה דקות אחרי, ואז אתה נושא את המגש שלך בעצמך לאזור השולחנות, בהנחה שבת הזוג שלך תפסה שני כסאות ולא התביישה כשהילבילית אמריקאית גנבה לה את הכסאות כי היא התעקשה שהיא חיכתה בתור לפניה (למרות שהיא לא).

רק הילבילים שותים מתוך צנצנת. למה אוריאל מחייך?

בשביל קצת פחות מ 50 דולר קיבלנו שתי מנות של ריבס, כאשר כל אחת מהן באה עם שתי תוספות ואוריאל התאמן על המבטא ההילבילי שלו בזמן שהוא שתה מהתה הקר שהוגש כאמור בצנצנת. ניסיתי להיות גיבורה ולחסל את כל המנה שלי (ואז לפתוח כפתור, גם לפי המסורת) אבל פרשתי באמצע ואז גם הבנתי למה יש ערימות של קופסאות ריקות ליד המפיות.

זה נראה כל כך טוב שכמעט התחלתי לרייר על המקלדת עכשיו

זה מסביר את הקופסאות ליד המפיות

משם, כמו שכבר חשפה האקספוזיציה הלכנו לרציפים לצפות בזיקוקים וטוב שהגענו שעתיים מראש כי בדיוק סגרו את הכניסה לשם כשאנחנו הגענו (טכנית, סגרו את הכניסה לרחוב קצת לפני שאנחנו הגענו אבל הזדנבנו אחרי קבוצת אנשים שקיבלו אישור להיכנס למסיבה פרטית). החוויה של לחכות שעתיים בעמידה בחברת עוד כמה אלפים של אמריקאים מזיעים אם כי לא קולניים בשביל לצפות במופע זיקוקים התעלתה רק על ידי החוויה של לנווט את דרכנו בחזרה הבייתה דרך הרחובות העמוסים במליוני אמריקאים שניסו בדיוק כמונו לחזור הבייתה. הזיקוקים אגב, היי דווקא מאוד מרשימים, היו כאלה בצורת סמיילים ובצורת כוכב שביט ולבבות, כל כך מרשימים ששנה הבאה אני אצפה בהם בעיון רב בבית מתוך המזגן שלי.

אחרי יום שלם של מסורות אמריקאיות וזיקוקים חזרנו הבייתה עייפים ומרוצים, אבל בעיקר לחים ודביקים ומזיעים. כמו יום העצמאות, יש דברים שלעולם לא משתנים.

שורה תחתונה: טעים ונעים לחובבי הצלעות בלבד ולמי שמעוניין בחווית עצמאות אמריקאית

לפרטים נוספים: דייזי מייז, בפינה של רחוב 46 והשדרה ה 11

[חוויה] תהלוכת ראש השנה הסיני [מסעדה] הגולדן יוניקורן The Golden Unicorn

לפי ההבנה שלי, הצ'יינה טאון של ניו יורק והצ'יינה טאון של סאן פרנסיסקו הן סוג של צ'ילבות, אלמנט שבכלל לא ברור לי לאור העבודה שדיי ברור שהמקום שיש בו הכי הרבה סינים (= הכי הרבה יריקות ברחוב)  והכי אותנטי( = הכי מלוכלך) הוא ללא ספק סין. ולמה אני חושבת שהן צ'ילבות? כי למשל, כשסיפרתי לחברים על המסעדת דים סאם שבה האוכל מוגש בעגלות קיבלתי מן מבט כזה של "פחחח…תיירת" ונאום שלם על כמה הקונספט הזה מועתק מסאן פרנסיסקו. וגם, כי למשל בעיתון שבו כתבו על תהלוכת ראש השנה הסיני ציינו שיהיה בה הדרקון הכי ארוך בחוף המזרחי. ודיי לחכימא ברמיזה. אגב, השבוע קראתי שמי שבאמת מנצחת זה הצ'יינה טאון של הברונקס ששם יש באמת תהלוכה אותנטית אבל כמו שאמרתי, כל הויכוח הזה דיי טפשי בכל מקרה.

אז כמו התיירת הטובה שאני גררתי את אוריאל ואת אבא שביקר בניו יורק לסופ"ש לצ'יינה טאון לצפות בתהלוכה לכבוד ראש השנה הסיני (שנת הדרקון!) . היה מאוד סיני (צפוף, רועש, מסריח ומלוכלך) ואחרי שעה נמאס לי והיה לי קר אבל עדיין נהנתי לצפות בתהלוכה ובהתרגשות של הסובבים אותי:

יתכן שזה הדרקון הכי ארוך בחוץ המזרחי

אין לי מושג מי כל האנשים האלה, אבל הם נראים חשובים

חמודי!

הגולדן יוניקורן היא באמת אחת מסעדות הדים סאם המפורסמות ביותר בניו יורק. החוויה מתחילה בכניסה ללובי של הבניין (המסעדה ממוקמת בקומה השנייה והשלישית) שבו צריך לדחוף דיי הרבה אנשים כדי להירשם לתור, באופן שבו המארחת הסינית מקריאה מספרים ללא שום סדר (הפעם היינו מספר 94. המספרים שנקראו לפי הסדר היו 14, 81, 22, 90 ואז אנחנו – בינגו!)  ובדוחק במעלית לקומה השנייה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה

אבל ברגע שיש שולחן והגישו לנו תה, הכיף מתחיל. המלצרים עוברים לידך עם עגלות מלאות כל טוב וכל סוג דים סאם שקיים עלי אדמות ומה שניתן לעשות הוא רק להצביע והצלחת תרד מהעגלה ישר לשולחן. הקונספט הזה נשמע נחמד בהתחלה אבל אחרי כן מתגלות בו כמה בעיות קשות. הבעייה העיקרית היא שעד שמגיעים ועד שמחכים בתור נעשים כל כך רעבים שמורידים מייד 3 צלחות דים סאם מהעגלה הראשונה שעוברת ואז אין מקום לעוד אוכלים אחרים. בכל פעם שהייתי שם, מייד אחרי ששבעתי והתפוצצתי לגמרי בדיוק עברה עגלה עם משהו חדש ומעניין שרציתי לטעום וכבר לא היה לי מקום. בעייה נוספת היא הדילמה מתי לבוא – אם מגיעים ממש מוקדם (בסביבות 10 כשהמקום רק נפתח) כמעט ולא עומדים בתור, מצד שני, כל האקשן והעגלות המעניינות יוצאות רק לקראת שעות יותר מאוחרות שבהן גם קשה יותר להשיג שולחן (פעם אחת הושיבו אותנו בשולחן ביחד עם זוג אחר). הבעייה האחרונה היא שאף על פי שהמסעדה נקראת "חד הקרן המוזהב", באף אחד מהדים סאמים שמוגשים שם אין בשר חד קרן – שלא תגידו שלא הזהרתי אותכם.

עגלת דים סאם: יאם יאם יאם יאם יאם

קומה 3 (הקומה הקטנה)

ארוחה לזללנים לא גדולים אבל עם עיניים גדולות שהזמינו איזה 10 צלחות דים סאם שונות ובקושי אכלו חצי מהן תעלה בסביבות ה 30 דולר ומייד אחרי כן ניתן לחזור הבייתה לנמנם את נמנום הצהריים. שווה לשלב ביחד עם טיול רגלי בצ'יינה טאון, על אף שזה לא סאן פרנסיסקו.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: הגולדן יוניקורן, רחוב איסט ברודווי 18. הדים סאם מוגשים בשעות בראנץ' ולא מוגשים בערב

[חוויה] לקבל את פני השנה החדשה בטיימס סקוור

 10…9…8…7…6…5…4…3…2..1…… HAPPY NEW YEAR!!

 והנה, שנה חדשה, נשיקה והופ, ככה הגיע לסיומו אותו רגע שכבר שבועות אנחנו מדברים עליו ודנים בו.

באמת, ללכת לראות את הכדור בטיימס סקוור בערב השנה האזרחית החדשה, היש קלישאה גדולה מזה? וגם קר בחוץ, ובטח יהיה מפוצץ באנשים ולא נראה ממילא את הכדור, וסתם יקר וסתם יהיו תורים. קר כבר אמרנו? אמנם החורף מבושש להגיע ולטענת המקומיים טמפ' ממוצעת של 5-7 מעלות נחשבת ליום נעים וחמים, אבל אברי הגוף שלי המורגלים לחום הישראלי עוד לא הסתגלו לטמפרטורות כאן ויציאה מהבית משולה להתכוננות לקרב – עוטה על עצמי שכבות של גופיות, סודרים, גרביונים, צעיפים כפפות וכובע עד לקבלת מראה הדובי-התפוח-אם-כי-החמים-ולא-אכפת-לי-איך-אני-נראת  הרצוי.

ומצד שני, להיות בניו יורק בחג המולד ובערב השנה החדשה ולא ללכת לטיימס סקוור? אפילו לא פעם אחת? אולי רק נלך לראות מה קורה שם ומקסימום נשתעמם ונחזור? המקומיים מספרים לי שמנהג ידוע הוא ללכת לכיכר כבר בשעות הבוקר או הצהריים ולתפוס מקום טוב, ולבלות את השעות שנותרו בשתייה ובעישון סמים לדעת וכי זקני האומה היוצאים מהבית בשעות מאוחרות כגון תשע בערב יוכלו, במקרה הטוב, להביט במקום שממנו ניתן להביט במקום שממנו ניתן כנראה ממש לראות את הכיכר והכדור. אז מה נעשה? התוכנית הייתה להיות ישראלים ולקוות לטוב(קרי: "יהיה בסדר"). וכך, לא מוקדם מעשר בלילה יצאנו מביתנו והתחלנו ללכת לכיוון הכיכר. האווירה ברחובות מזכירה את אווירת יום העצמאות, כולל ספריי חוטים  וילדים עם ווווזלות מינוס ההליכה על הכבישים. התחלנו ללכת מכיוון רחוב 73 דרומה והימרנו בדרך עד לאיזה רחוב נגיע. הדיעות נעו בין "לא נצליח לעבור את רחוב 50" ל "לא נצליח לעבור אפילו בלוק  אחד". מה שלא ציפינו זה את הסדר והארגון המאפיין אמריקאים. על השדרות השביעית, שמינית וברודווי הוצבו מחסומים משטרתיים  בין כל רחוב לרחוב, וכשהיה נראה שכמות האנשים הנמצאים ברחוב מסוים  גדולה, אותו רחוב נסגר לכניסה ובך התחיל להתמלא הרחוב מאחוריו. בצורה כזאת התכנסנו ריבועים ריבועים של אנשים, כאשר בתוך כל ריבוע יש מספיק מקום לעמוד בנוחות ואף לשבת ולרקוד קצת. הספקנו להגיע עד רחוב 56, וככה למעשה "נכלאנו" בין רחוב 56 ל 57, על השדרה השביעית. להפתעתנו, ראינו ממש במו עיננו את הכדור מה שהפך את כל החוויה לשווה ביותר. אם היינו מחכים עוד כמה דקות כנראה כבר לא היינו מצליחים לראות אותו בכלל.

העברנו שעה בלחכות בקור (כבר אמרתי שהיה קר?) ומפלס ההתרגשות התחיל לעלות ככל שהתקרב הזמן. משהו באנרגיה של המוני האנשים השמחים (והיותר מתודלקים ממני) היה מדבק כך שברגע האמת מצאתי את עצמי צועקת בכל הכוח את המספרים בספירה לאחור ועם הלמות לב עזות מנשקת את בן זוגי.  מה שלא ציפיתי הוא מופע הזיקוקים המרהיב שהתחיל מייד לאחר הנשיקה מאחורינו, זיקוקים גדולים ויפים שנמשכו ונמשכו – לא פחות מ 20 דקות של זיקוקים. הידד! סיום מושלם לערב קריר, עכשיו אפשר לחזור להתכרבל בבית החמים ולהמשיך לצפות בסרטים בטלויזיה.

מה ששכחתי לציין, שמרוב ההתרגשות בכלל לא ראיתי את הכדור נופל בסוף. טוב, תמיד יש גם את השנה הבאה…

טיפים לשנה הבאה:

  • כדאי לבוא יותר מתודלקים מראש, אין איפה לקנות שתייה ברגע שנכלאת ברחוב מסוים
  • קר קר קר קר קר
  • אפשר להישאר בבית ולצפות בטקס בטלויזיה

שורה תחתונה – כדאי לפחות פעם אחת, ולו רק שתוכלו להפטיר בשוויון נפש ובעליונות "פפפ, הייתי בטיימס סקוור בסילבסטר, היה כזה מגעיל ודוחה" כל פעם שהסצנה המפורסמת תופיע בטלויזיה…