רבים מכם כבר יודעים את האמת עלי – שמאחורי כל האנינות המדומה, הדבר שאני הכי אוהבת לאכול בעולם זה שניצל ופתיתים. באמת, אני עושה רושם של בחורה מתוחכמת וקוסמופוליטית, אבל עמוק עמוק בפנים תנו לי עוגת ביסקוויטים ואני מאושרת. עוד משהו שאתם לא יודעים עלי, זה כמה אני אוהבת חתולים. אבל אני רק סתם אוהבת חתולים. ומה שאתם לא יודעים על אוריאל, זה שהוא קרייזי קט ליידי. לגמרי.

ערב טיפוסי בביתנו

בחיי, זה לא עוד פוסט שבו אני עושה לאוריאל רצח אופי בלי סיבה. (לכל רצח אופי יש סיבה). אוריאל לגמרי אוהב להקיף את עצמו בחתולים (אמייתיםו/או/וגם וירטואלים) ומקפיד להאכיל את החתולים (הפרטיים שלנו) לפחות 11 פעמים ביום, להקדיש ארבע שעות בבמוצע לסירוקם, ולשלוח לי במהלך היום לפחות עוד 6 תמונות של כל חתול. מערכת היחסים של אוריאל עם פיקסל היא כל כך אמיצה ואינטימית, שלפעמים אני ממש מקנאה באחווה הגברית שלהם. בעצם לא לפעמים. תמיד. כל פעם שפיקסל דורך לי על הראש במטרה להגיע להתכרבל עם אוריאל, וכל פעם שפוקסי מקשקש בזנב בכשאוריאל נכנס הבייתה ומתמתח עליו בפינוק (ומתעלם ממני לחלוטין) אני צריכה להזכיר לעצמי שגם לי יש ערך. אפילו אם אין לי זנב ואני לא חברה באיגוד הגברים המסורסים של הבית.

ובצדק, חתולים הם אחלה. נגיד, הרבה יותר מגורי של בני אדם. חתולים הם חמודים, פרוותיים, ויש להם אוזניים משולשות. איזה תענוג!

אז כל זה מסביר, כמה הייתי שמחה שמאירה גילתה לי שיש בית קפה לחתולים חדש שנפתח בעיר, ועוד בית קפה יפני! זותומרת, הקפה הוא לאנשים, ובבית קפה יש גם חתולים. זה דווקא לא קונספט חדשני במיוחד – בטוקיו מזה הרבה שנים קיימים בתי קפה חתוליים שכאלה, כדי לתת מענה לאנשים שאוהבים חיות אבל לא יכולים להרשות לעצמם לגדל אחת בבית. פלוס יפנים הם משוגעים, כבר דיברנו על זה.

אז השארתי את אוריאל להשגיח על החתולים של הבית ויצאתי לבגוד ללטף חתולים אחרים. בניגוד למה שאני מכירה בטוקיו, הכניסה לקפה עולה כסף , וזה עוד לפני שהקפה מגיע. אבל מה לא עושים כדי לטפח את תדמית הקרייזי קט ליידי ללטף חתולים חמודים.

הבעייה העיקרית שביחד עם החתולים (החמודים, כבר ציינת?) היו עוד שפע בחורות משוגעות אחרות, ככה שיצא שביליתי חצי שעה בלעקם את הפרצוף ללטף חתולים, אחרי שהזמנו תה הלכתי להציק לעוד חתולים ללטף עוד חתולים. החתולים היו מאוד חמודים. הלקוחות האחרות קצת פחות. בניגוד ליפן, שם גם הלקוחות הם חמודים בדיוק כמו החתולים (וחתולים יפניים הם אקסטרא חמודים) פה הלקוחות הם אמריקאיות מבוגרות, קולניות ומעצבנות. ויש הרבה מהן. הן עסוקות בלצחקק בקול רם ובלרדוף אחרי חתולים. לא הייתי בטוחה על מי מכולם אני הכי מרחמת: עליהן, או על החתולים. כנראה שעל עצמי, בעיקר. או בעצם על מאירה, שאולצה להיגרר איתי.

סך הכל החוויה הייתה מוזרה. זה הרגיש לי קצת כמו לבגוד בילדים הפרוותים האישיים שלי. הם תמיד מתעלמים ממני, אבל הפעם כשחזרתי הבייתה הרגשתי שהם אקסטרא מתעלמים ממני הפעם. אני מניחה שאם אתם נקלעים לסיטואציה שבה אתם חייבים להסניף ללטף חתול באופן מיידי, ושמאיזהשהיא סיבה החתול האישי שלכם לא איתכם, אז זה יכול להיות תחליף כלשהוא. מצד שני, אלא אם כן אתם מגיעים מוקדם בבוקר או בשעות שהקפה ריק, התכוננו נפשית להתמודד עם סט של קרייזי קט ליידיס בנוסף לחתולים. מצד שלישי, אם אתם קוראים את הבלוג הזה, ואוהבים חתולים, ונמצאים בניו יורק, אני בטח כבר מכירה אותכם. אז אתם מוזמנים לבוא לבקר. התה עלי.

***

השורה התחתונה: עולה בערך 15 דולר רק כדי להיכנס, אבל לא מוכרחים לקנות הרבה תה. אצלי יותר זול, כבר דיברנו על זה.

לפרטים נוספים: קונקו, רחוב קלינטון מספר 26.

בואו איתי לבניין הקסום ביותר בעיר, אוצר בלום של ארכיטקטורה ואלגנטיות. לארופאים יש את הקתדרלות היפות שלהם, לנו יש את גרנד סנטרל טרמינל.

הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על גרנד סנטרל, זה את השם הנכון שלה. גרנד סנטרל טרמינל. לא גרנד סנטרל סטיישן. טרמינל, כזה שנמצא בסוף (או התחלה) של מסילה ולא סתם תחנה פשוטה איי שם בצידי הדרך. עכשיו, אחרי שהבהרנו את הנושא והנכם נשבעים לעולם תמיד לבטא את השם הנכון של הבניין, בואו ונתחיל:

סוד ראשון: מה מסתתר בתקרה?
התקרה האייקונית של גרנד סנטרל מפורסמת בכל העולם ומראה את מפת המזלות בשמיים. מי שקצת מכיר את ההיסטוריה של התקרה יודע שהיא הפוכה כתמונת ראי למבנה כוכבי השמיים. משפחת ונדרבילט שבנתה את התחנה טענה שזה בכוונה ולא בטעות, שהרי על תקרה של כזה בניין מרשים ראוי להסתכל מזוית האלוהות ולא מהזוית הפשוטה של בני אדם.
אבל זה לא הסוד. הסוד הוא קטן ונמצא בפינה הצפון מערבית של האולם הגדול. חפשו את הסרטן במזלות השמיים ונסו להבחין בחתיכה שחורה קטנה על התקרה. זה לא גרגר אבק על המצלמה, ככה נראתה רוב התקרה לפני שניקו אותה ב 1998. כן, התקרה הירוקה והיפה הייתה מכוסה כולה באבק שחור שהיה מורכב רובו מ…ניקוטין וזפת.

סוד שני: התכשיט היקר במרכז התחנה
שעון הזהב שמקשט את תחנת המודיעין היה והנו עדיין מקום מפגש ניו יורקרי פופולרי – מה יותר קל מלהגיד לאורחים שזה עתה הגיעו לעיר מאשר "ניפגש ליד השעון"? ובכן, השעון לא רק ממוקם בדיוק באיפה שרחוב 44 ושדרת פארק היו מצטלבים, אלא גם עשוי מאבן אופל יקרה ("לשם" בעברית) ושוויו הוערך בין 10 ל 20 מליון דולר.

סוד שלישי: טניס, מישהו?
בין שלל המסעדות, ברים (כולל אחד אקסלוסיבי במיוחד) מצוי פה גם חדר כושר ומגרש טניס שלם, שאפילו פתוח לציבור במחיר הפעוט של 300 דולר לשעה (אם תצליחו להשיג הזמנה).

סוד רביעי: אולם הלחישות
המבנה המיוחד של הקשתות בכניסה למתחם האוכל (ממש ליד הכניסה למסעדת האויסטרים המפורסמת) גורם להם לשמש כקירות לחישה, כלומר שמי שמדבר בפינה אחת של הקשת נשמע על ידי מי שעומד בצד השני. האפקט גם גורם להרבה תיירים תמהוניים לדחוף את הראש שלהם לקיר.

ואם הגעתם כבר לשם, מותר ורצוי לשבת על דלפק האויסטרים ולנשנש כמה בהנאה. המלצרים גסי רוח וקשה להשיג מקום ליד הבר, אבל הקשתות הנאות שמעטרות את התקרה והצדפות הנאות שמעטרות את הצלחת יותר ממפצות על זה.

סוד חמישי: המגירות
ואם אתם כבר בקומת המסעדות, לכו להתבונן בכניסה לאחת המסילות שנמצאות בצד הצפוני של הקומה. ליד כל כניסה יש שלט שמכריז מה היעד הבא של הרכבת ברציף ומתחתיו שידת מגירות ישנה. מה היה במגירות פעם? כרטיסים שעליהם היו אותיות שהרכיבו את השלטים כשעובדי הרכבת עוד היו מחליפים את אותם בצורה ידנית.

אחרי שהתפעלתם מהמגירות גשו לנשנש קינוח ראוי – קאפקייק גרנד סנטרל מהודר במגנוליה בייקרי.

סוג שישי: האורות
שמתם לב מה אין פה? נכון, פלורסנט. 132 נורות צהבהבות חמימות מותקנות על כל אחד מהשנדלירים הענקיים שתלויים מהתקרה. המשקל של כל שנדליר? קרוב לטון. והסוד? שהם מקושטים בצורות של בלוטים ועלי עץ אורן, הסמלים של משפחת ונדר ילט שבנתה את התחנה. (אגב, עניין האור בצבע הצהוב-חום (כמו של סרטים ישנים) הוא לא במקרה אלא אלמנט עיצובי שנועד השרות אווירה חמימה וכמו מתוך חלום על המבקרים. הייתי אומרת שהצליח להם).

סוד שביעי: הסודות החבויים
מה עוד מספרים על גרנד סנטרל? שרציף 46 היה מוביל למרתף של מלון וולדורף אסטוריה, ושימש את הנשיא רוזוולט בנסיעותיו. שיש מרתף בעומק עשר קומות ששימש לאחסון ציוד צבאי במלחמת העולם השנייה. שגרם מדרגות סודי מוביל מדוכן המודיעין באולם הנוסעים לקומת המסעדות. שהחלונות עוצבו בכוונה גדולים כדי לאפשר התרחבות פוטנציאלית של התחנה ובנייה של עוד רציף שיגיע הישר מקומת הרחוב. שרוחות רפאים עוד מטיילות בבנין לעת לילה. אני לא יודעת אם כל הדברים האלה נכונים, אבל הם רק מוסיפים נופך מסתורי וקסום עוד יותר.

תמו הסודות. אם התלהבתם ואתם רוצים לדעת עוד טוב לדעת שסיור הליכה חינמי בגרנד סנטרל מתקיים כל יום שישי ב 12 וחצי בצהריים. הייתי בו כבר שלוש פעמים (כל פעם עם מדריך אחר) וכל פעם למדתי משהו חדש. אין צורך להירשם מראש ובדרך כלל מצטבר קהל דיי גדול, ככה שאוצו רוצו לעמוד ליד המדריך כדי לשמוע את ההסברים המרתקים על אחד מפלאי העולם החדש. שהארופאים יחנקו עם הקתדרלות שלהם. לנו יש את גרנד סנטרל טרמינל.

ואני לא יכולה לסיים בלי להזכיר את פן סטיישן. כיום נהוג לומר שמי שמגיע לניו יורק דרך גרנד סנטרל מגיע כמו מלך, ומי שמגיע דרך פן סטיישן מגיע כמו עכברוש. אבל זה לא תמיד היה ככה, תחנת פן המלכותית פורקה בשנת 1963 אחרי רק קצת יותר מחמישים שנים שהייתה בשימוש, אבל הייתה אחד המבנים המרשימים ביותר שקמו בניו יורק מעולם. קורע את הלב לראות תמונות ישנות ולדעת שכל ההדר הזה נגוז לבלי שוב. לשבירה נוספת של הלב כדאי ומומלץ לצפות בסרט הנהדר The rise and fall of Penn station שמתאר את הפלא ההנדסי והטכנולוגי שהיא תחנת פן ואת כל הסיבות שבגינן נפלה. למזלנו (ואולי כלקח) גרנד סנטרל עוד עומדת.

כבר מגיל צעיר ידעתי שמה שאני רוצה להיות כשאגדל זה דיקטטורית. עשיתי צעד ראשון בכיוון לפני כמה שנים כשהתחתנתי מה שאיפשר לי לתרגל את כישורי המנהיגות-ללא-חת על צבא של איש אחד(ושני חתולים) ולכן חשתי מוכנה לגמרי לעלות שלב ולפקח (באופן זמני) על קבוצה של ארבעה אנשים נוספים, שהסכימו לחרף נפשם לבוא איתי לטעום אוכל אסייאתי בקווינס, ועוד ברחבת האוכל של קניון חשוד במיוחד.
הסיבה שרציתי ללכת לשם היא כדי להרגיש קרובה יותר (ולו מבחינה רוחנית-קולינרית) למורי ורבי, הלו הוא קים ג'ונג איל. מכיוון שאין לי עדיין ויזה לבקר בצפון קוריאה, ביקור בקניון אסייאתי בקווינס שיש בו אך ורק דוכנים אסייאתים (שלא לדבר על אך ורק תפריטים בשפות זרות ברובם) הוא קרוב מספיק.
הקבוצה שלנו נפגשה בבוקר יום ראשון בטיימס סקוור, ואחרי שלושה הקשבים ומסדר קצר לקחנו את רכבת הסאבווי מספר שבע לכיוון קווינס. בדרך תידרכתי את נתיניי חבריי לגבי המטרה הראשונה שלנו: תפיסת שולחן ואחזקתו.
לאחר שהמשימה הראשונה התבצעה בהצלחה (ואחרי שמנעתי מיותר משני אנשים ללכת בו זמנית לשירותים כדי שבכל רגע נתון נישאר לפחות ארבעה אנשים להגן את השולחן) חילקתי לכולם את דפי העבודה שעליהם האומללים הצוות התבקש למלא חוות דעת על כל אחת מהמנות שהזמנו. אחד אחד נשלחו הקורבנות נציגים לבחור מנה ולהביאה לשולחן.

זה אפילו יותר מפחיד מקרוב

מכיוון שאני מנהלת דיקטטורה נאורה אני שמחה לחלוק איתכם את דעת הקהל על כל אחת מהמנות שאכלנו.

אחד הכללים הבסיסים בניהול דיקטטורה גורס שאם העם עובד קשה, אין לו זמן להתלונן

אז מה אכלנו?

דאמפלינג מדוכן #25 (5 דולר לשמונה חתיכות)

אהבנו!

• "נחמד, קצת מימי, לא מלהיב, יותר טעים עם סויה. מגיע עם כרוב שילך טוב עם פלאפל"(ארז)
• "לא רק שטעים, גם מרגיש טרי מאוד, הבצל הירוק גם מוסיף. למה זה special fish? " (שירה)
• "קצת חסר טעם" (אהד)
• "תצילו אותי" (אוריאל)

כדורי תמנון ברוטב טריאקי מדוכן #26 (5 דולר לשש חתיכות)

לא אהבנו!

• "לא מוצלח, יותר מידי רטבים ומיונז" (אהד)
• "אמריקאי, נראה טוב אבל יותר מידי מלא במיונז" (ארז)
• "לא טעים ולא קריספי" (אני)
• "תיבול היתר מנסה לפצות על חוסר הטעם, דיסוננס חזק בין המראה לבין התחושה" (שירה)
• "אני כנראה נענש על חטאים מהגלגול הקודם שלי. הייתי משהו ממש רע, כמו סוחר עבדים או אולי אפילו איש דת" (אוריאל)

טארו קייקס מדוכן #27 (3.5 דולר ל12 חתיכות)

ככה ככה

• "מלא שום וקמחי" (שירה)
• "מטוגן עמוק, תפו"א שכזה, לא משהו" (ארז)
• "העוגות מעולות, הרוטב יותר. שום!!" (מיקי)
• "קמחי" (אני)
• "אני זונח את כל התקוות בכניסה למקום הזה" (אוריאל)

תה Honey Green עם בזיליקום ותה ליצ'י מדוכן בלתי ידוע (3 / 4 דולר)

נרשמה התלהבות.

• "התחושה הראשונה היא "התה הזה קר, צריך לחמם אותו שוב" אבל כשמתגברים על המחסום, איזה כיף! אפילו שלא כל שלוק הצליח למשוך זרעי בזיליקום הארומה הייתה עשירה. זה תה קר בטעם משודרג. התה ליצ'י ממש אבל ממש מרגיש כמו מיץ בטעם ליצ'י" (שירה)
• "התה בזיקליקום מעולה, התה ליצ'י נחמד" (מיקי)
• "טעים בצורה מפתיעה" (אני)
• "למה גם בתה יש ירקות" (אוריאל)

תבשיל (?) ירקות ופטריות מדוכן#3 – 16 דולר (וחמש דולר פיקדון על הכלי שמקבלים בחזרה)

הדיעות מעורבות

• "יש לזה טעם לוואי סיני מגעיל" (אני)
• "נחמד אבל לא מלהיב" (ארז)
• "נראה ממש טוב והירקות במרקם נעים" (מיקי)
• הכל כל כך אבל ממש טעים, הרוטב החמצמץ והמרענן ממש עושה הכל" (שירה, אופטימית כתמיד)
• "מעולה" (אהד, מנומס כרגיל)
• "כואבת לי הבטן" (אוריאל)

Hand pulled noodles מדוכן #11 (6 דולר)

נרשמו תהיות לגבי התבלינים

• "צורת ההכנה מדהימה, הנודלס מוצלח, הבשר נחמד אבל יותר מידי קינמון" (אהד)
• "מאוד טעים, אטריות מעולות ותיבול משובח. היה קינמון במשהו סציפי במרק אבל בעדינות ולא הרס לי. יש איזה תבלין מזרחי – בהרט? חוויאג'?" (ארז בדרך המשי).
• "האם אני מרגישה אניס בפנים? אוי. חבל. גם אם זה כמון זה הורס לי. הבשר עסיסי! אני מרגישה שאם לא היה מפריע לי הטעם הייתי מוצאת את המנה הזאת מוצלחת" (שירה, אם רק לא היה מפריע לה הטעם).
• "האטריות ממש ארוכות" (אני)
• "צר עולמי כעולם הבחור-שעומד-שם-ומכין-את-האטריות" (אוריאל)

Soup Dumplings דוכן #2 (חמש דולר לשש חתיכות + 5 דולר פיקדון)

חביב הקהל

• "נוםנוםנוםנום" (מיקי, מאבד יכולת וורבלית בשלב הזה)
• "בסדר אבל שומני" (אני, מאבדת סבלנות)
• "טעים אבל פחות מהזה שהיה בבמסעדה ההיא. נו, את יודעת, צייני אבל שאכלתי במקצועיות ושירה אכלה בחינניות" (ארז. המסעדה ההיא היא זאת)
• "איזה כיף!!" (שירה)

תבשיל (?) פירות ים מוקפץ  דוכן #16- 25דולר

יוקרתי אבל חריף. יש הפתעה בקדמת התמונה.

• "חריף לי!" (אני)
• "חריף לי, אני עולה באש!" (שירה)
• "חריף אבל טעים" (מיקי)
• "טעים מאוד וחריף" (ארז)
• "אפילו הנפש השחורה שלי פחות חריפה מזה" (אוריאל)

היו לי עוד תכנונים לאכול צפרדעים ושאר מזיקים אבל מנהיג קשוב יודע מתי נתיניו סבלו נהנו מספיק. חזרנו הבייתה עיפים אך שבעים ומרוצים. כשהגעתי הבייתה החזקתי בידי את תמונתו של המנהיג הדגול ולחשתי לו שעוד אשוב.

השורה התחתונה: יצא סה"כ 72 דולר לששה אנשים הרפתקנים (12 דולר לראש, לא רע!) אבל עלול לצאת יותר יקר בטווח הרחוק עם עלות נוספת של טיפולים פסיכולוגים עמוקים לאוריאל. היה כיף ומאוד חוויתי, אבל לא נראה לי שאני חוזרת לשם בזמן הקרוב.

זה הקניון, אם יתחשק לכם לבקר – ממש ביציאה של תחנת 7 ברחוב מיין בפלאשינג.

(יש פרטים על פרוייקט קיץ חדש ומלהיב בסוף הפוסט)

***

אני מתגאה מאוד בהיסטוריה המשפחתית שלי של פתירת חידות. דודתי פותרת מזה שנים תשבצי היגיון בהינף קולמוס זריז, אמא שלי היא רב-אומן של סודוקו, אני מעבירה אלפי שעות בשנה בישיבה במטוסים תוך כדי פיצוח שחור ופתור, ואפילו אוריאל פותר תעלומות מסתוריות (כגון "מי שם כלים בכיור ולא במדיח" או "מי סידר את המחבתות שלא לפי סדר אלפביתי" ואפילו "ראית את החתול?" הקלאסי) על  בסיס שבועי. ולכן, הרגשתי מוכנה לגמרי לפתור את חידת ה"בריחה מהחדר".

"בריחה מהחדר", למי שלא היה באינטרנט בשנים האחרונות היא סדרה של משחקי מחשב פופולרים שהמטרה בהם היא..נו, לצאת מהחדר. אז יש אחד כזה בניו יורק. אבל על אמת. כלומר, מכניסים קבוצה של אנשים לחדר ממש והמטרה היא פשוטה: לצאת מהחדר, ולעשות את זה תוך שעה.

חשתי מוכנה לגמרי לפצח גם את העניין הזה ולכן אספתי את שלל חבריי ובערב יום רביעי התאספנו כולנו במידטאון . אני רוצה לציין שבחרתי (בכישרוני כמפקדת) קבוצת אנשים מוכשרת, אקלקטית והגדרתי לכל אחד מראש את תפקידו: שירה וארז היו מופקדים על העלאת המורל, אוריאל היה מופקד על הורדתו, יהוששכר הגבוה היה אמור לבדוק מקומות גבוהים, מיקי היה הגיבוי לבדיקת מקומות גבוהים אחרי שיהוששכר התגלה כלא צייתן במיוחד, והגיעו גם שני אסיאתים רנדומלים שגם הם כמו שאר חברי הקבוצה הבטיחו לקבל את מרותי אבל בפועל עשו מה שהם רצו.

תידרכתי את כולם ונכנסנו לחדר (יש מספר חדרים, אני כמובן בחרתי את החדר שנקרא "המשרד" שהוא המסובך והקשה מכולם)  אני לא אספר לכם מה בדיוק קרה בחדר כי זה יהרוס אבל צריך שיתוף פעולה, חדות עין וזריזות מחשבתית. כמובן שלא הצלחנו. כמובן שכולם האשימו אותי. (לא מאמינים? הקשיבו לשיר הבא: )

אז מצד אחד אני רוצה ללכת שוב (ויש עוד שני חדרים לברוח מהם), אבל מצד שני יש גבול גם ליכולת שלי להתעלם מהמציאות שמוכיחה לי שאני לא חכמה כמו שחשבתי.

כרטיסים לעניין הזה עולים 28 דולר ככה שזה לא עסק זול, אבל מה זה 28 דולר לעומת הההרגשה של אכזבה מהולה בדיכאון כשלא תצליחו גם אתם לברוח מהחדר.

לפרטים נוספים: בריחה מהחדר 

***

אני גאה ושמחה לפרסם את פרוייקט הקיץ שלי שנקרא פרוייקט איים בניו יורק קיץ 2014. החל ממחר ובמהלך שאר הקיץ אבקר כל שבוע באי אחר מסביב לניו יורק ואחלוק את החוויות איתכם בבלוג. למה? כי נראה לי מגניב, וכי זה גם יחייב אותי לצאת מהבית בכל סופ"ש וגם לכתוב על זה בבלוג. וגם, כי זה כיף!

בשבוע שעבר התחלנו עם חלק ראשון של סודות הרכבת התחתית, וכעת אנחנו ממשיכים עם החלק השני ומגלים סודות מפתיעים אף יותר.

סוד שישי: מה לא נכון במפה של הסאבווי?

הרבה מפות מפורסמות של מערכות תחבורה ציבורית בעולם מעוצבות כמו מפה של מעגלים חשמליים (למשל לונדון, פאריז וטוקיו). מה שמוצג על המפה זה בעיקר התחנות והקישור בינהם – כלומר איך אפשר לעבור מקו אל קו. במפה של ניו יורק לעומת זאת, יש גם את התחנות והקווים, ליד כל תחנה איזה קווים בדיוק עוצרים בה וגם מפה גאוגרפית שמתארת רחובות עיקרים בעיר עצמה, מסלולים של רכבות עיליות ועוד ועוד. על מנת להכניס את כל המאפיינים האלו למפה הגאוגרפיה של ניו יורק שונתה קצת, ככה שהחלק התחתון של מנהטן ומערב ברוקלין הוגדלו על חשבון חלקים אחרים במפה, ככה שקנה המידה של המפה משתנה בין החלק העליון שלה לחלק התחתון. מה שזה אומר בעיקר, שעל תבנו על המפה יותר מידי כאמצעי להערכה של מרחקים. לא מאמינים? משמאל, מפה של ניו יורק לפי גוגל מפס, מימין, המפה הרשמית של הסאבווי:

אם משהו נראה לכם מוזר, זה כי זה בכוונה

סוד שביעי:  מה יהיה השם החדש של קו השדרה השנייה?

בדומה לרכבת הקלה של תל אביב, גם קו השדרה השנייה בניו יורק מתעכב כבר עשרות שנים. כמה מתעכב? בפרק החמישי של העונה השישית של מד מן (שמתרחשת להזכירכם, בשנות השישים), פגי שוקלת לקנות דירה באפר איסט סייד וכבר אז המתווכת (באופטמיות נצחית של מתווכים) מספרת לה שהדירה תכפיל את הערך שלה פי ארבע לכשיפתח קו השדרה השנייה. בשנים האחרונות נראה שבניית הקו אכן מתקדמת כי ממש כבר החלו חפירות כפי שניתן לראות בעמוד הפליקר של הרכבת. ואיך יקראו לקו החדש? יקראו לו T, והצבע שלו במפה יהיה תכלת – על פי מפה שמפורסמת באתר ה MTA. מה שכן, בשלב ראשון הבנייה של הקו תהיה רק בין רחובות 62 ל 93 בלבד, ותהיה בעצם הרחבה של קו Q, ככה שלא הייתי רצה ממש עכשיו לקנות מרקרים כחולים.

סוד שמיני: מוזיאונים תת קרקעיים

בדרך כלל שמגיעים לסאבווי הדוחה והמלוכלך, מה שאנשים מנסים לעשות זה בדרך כלל לצאת ממנה כמה שיותר מהר. אמנם יש בכך הגיון אבל ככה תפספסו לא מעט יצירות אומנות שקיימות בה. בתחנת טיימס סקוור למשל תוכלו למצוא ציור של לא אחר מאשר רוי ליכטנשטיין אבל הכי אהובה עלי היא התחנה של קוי ה ACE ברחוב 14. בתחנה הזאת יש לא מעט פסלונים קטנים וחמודים של מגוון דמויות עסוקות בחיי היום יום שלהם, אבל בקטן, מאת אומן בשם טום אוטרנס. מספרים כי טום כל כך אהב את היצירות הקטנות שלו ובנה יותר מפי ארבע מהכמות שעליה סוכם עם פטרנוי הרכבת (ועצר רק אחרי שאשתו טענה שהוא מבזבז את כל הירושה של הבת שלו). כאן תוכלו למצוא רשימה מלאה של יצירות האומנות בתחנות, ושווה מידי פעם להאט ולהתבונן בהן.

התנין הוא כמובן האהוב עלי ביותר

סוד תשיעי: מאיפה הגיעו השמות של הקווים?

הדרך הכי פשוטה לזהות תיירים או חדשים בעיר היא אם הם מתייחסים לקווים של הסאבווי כאל "הקווים האדומים / הכחולים / הכתומים" וכו'. שום ניו יורקרי שמכבד את עצמו לא יתפס מתייחס לצבעים של הרכבת ובדרך כלל יציינו את האות (או המספר) של הקו או יתיחסו ל"קו השדרה השביעית". (וזה קורה חלקית אגב, בגלל שלא היו בכלל צבעים לקווים השונים עד 1979).

אז למה בעצם יש קווים ואותיות ומה ההבדל בינהם? ובכן, הסיבה היא שפעם היו שלוש חברות שונות שהפעילו את הרכבות, ובהן ה IRT (המספרים של היום) וה BMT (האותיות של היום – בעיקר אלה שמחברים את ברוקלין) וה IND, שהופעלה על ידי העיר עצמה (וגם השתמשה באותיות, כדי להוסיף לבלבול), ולמרות שבסופו של דבר כל החבורת השונות אוחדו והועברו להיות מופעלות על ידי העיר עצמה, השמות/מספרים עדיין נשארו. ה IRT אגב, בנתה מסילות בגודל שונה מה BMT/IND ולכן לעולם לא תמצאו קרונות של המספרים עובדים בקווים של האותיות, וההפך – גודל המסילה והתשתית פשוט שונים מידי.

סוד עשירי: מי מנסה לשכנע אנשים לחזור הבייתה?

אם תלכו במעבר התת קרקעי שמחבר את פורט אוטורטי (מעין התחנה מרכזית של ניו יורק) אל עבר תחנת טיימס סקוור ותגביהו קצת את מבטכם, תוכלו לראות סדרה של שלטים עם משפטים כמו Why Bother ,  So tired, Get fired תלויים על גבי הקורות שתמכות בתקרה. השלטים האלה הם חלק מיצירת אומנות שנבנתה בתחילת שנות התשעים ונקראת (בתרגום חופשי לעברית) יגונו של הנוסע לעבודה. בקצה הכי מזרחי של התעלה יש אפילו תמונה של מיטה. נראה לי לא כיף למי שעושה את הדרך הזאת כל יום, אולי הגיע הזמן שיורידו אותה כבר.

למה באמת

***

זהו, הגענו לסוף – ואני מקווה שהחכמתם ונהנתם ושבפעם הבאה שאתם עומדים ברכבת צפופה בשעות העומס ויש בית שחי של מישהו שאתם לא מכירים תקוע בדיוק מול האף שלכם, תזכרו בכל האירועים ההיסטורים שהובילו לבנייתה של אחת ממערכות התחבורה הגדולות והטובות בעולם, ואולי תהיה לכם מעט נחמה.

אם תרצו ללמוד עוד אני ממליצה על האתר הזה שנבנה על ידי הרבה מתנדבים (ואנשים שאוהבים את הסאבווי אפילו יותר ממני) ומכיל מידע מעמיק ומפורט על הסאבווי.

אחד הסימנים שהפכת להיות ניו יורקרי אמיתי הוא כשאתה מתחיל להתלונן על הסאבווי (במקום, אתם יודעים, להעריך תחבורה ציבורית יעילה וזולה שעובדת 24 שעות ביממה וזה). אני כבר הספקתי לאהוב את הסאבווי, לשנוא, ולחזור לאהוב אחרי שלמדתי עוד על הסודות הכמוסים שלה, והנה החמישה הראשונים לפניכם (חמשת הנוספים יתפרסמו בשבוע הבא).

סוד ראשון: התחנה הסודית הכי מפורסמת בניו יורק (ואיך אפשר לראות אותה)

תחנת City Hall מפורסמת בכך שהייתה התחנה הראשונה שממנה יצאה הנסיעה הראשונה במערכת הרכבת התחתית של ניו יורק. מסופר כי הרכבת הראשונה יצאה לדרך  באוקטובר 1904 בדיוק בשעה 2:35 אחה"צ, והכיוס הראשון נרשם פחות משעה לאחר מכן. התחנה מיוחדת מפני שהיא נבנתה בארכיטקטורה בסגנון רומנסק, שלוותה באבני מוזיאקה יפות,  קשתות, גרם מדרגות מלכותי ומנורות יוקרה שהשתלשלו מהתקרה (בניגוד לתחנות יותר מודרניות שנבנו בארכיטקטורה בסגנון מכוער ושיוו לתחנות מראה של בית כלא). חלק מהסיבות שבניית התחנה לוותה בכל כך הרבה תשומת לב הייתה כדי למשוך אנשים להשתמש במערכת הסבווי החדשה.

התחנה היפה נסגרה ב 1945 מכיוון שעברו להשתמש ברכבות ארוכות יותר, והמבנה המעוגל של התחנה הקשה על הרכבות להעלות ולהוריד נוסעים. מה גם, שתחנת גשר ברוקלין נבנתה בסמוך אליה ובגלל שהמעבר לקווים אחרים היה יותר נוח מהתחנה האחרת, חלה ממילא ירידה בכמות הנוסעים שהשתמשו בתחנת סיטי הול – אז כבר היה יותר נוח לסגור אותה במקום להרחיב אותה.

ניתן היום להגיע לתחנה אם ורק אם אתם חברים ב Transit Museum , בעלות של 65 דולר לשנה (לזוג) ולהצטרף לסיור המודרך שמאורגן מספר פעמים בשנה (והכרטיסים נגמרים כמעט תמיד תוך שעות ספורות). אלטרנטיבית, אפשר ליסוע על קו מספר 6 לכיוון דרום ולהישאר בתוך הרכבת אחרי שיורדים הנוסעים בתחנה האחרונה. כל הרכבות בקו מספר שש משתמשות בפסים הישנים של תחנת city hall כדי להסתובב ולהתחיל את המסלול מחדש לכיוון צפון, ואם תישארו ברכבת ותצמידו את העיניים לחלונות בצד ימין של הקרון תוכלו לראות לכמה רגעים את התחנה האלגנטית הישנה.

סוד שני:  מי מצביע לכיוון התקרה, ולמה (אחרי ששמים לב לזה, אי אפשר לא לשים לב)

בכל תחנה ובכל רציף אם תעמדו בערך באמצע הרציף תוכלו לראות מחובר לתקרה שלט שחור/לבן, בדומה לשלטים מחזירי אור שיש בכבישים. השלט שם כדי לסמן את אמצע המסילה כדי שהקונדקטור (שנמצא במרכז הרכבת) יוכל לוודא שהרכבת אכן נעצרה בדיוק באמצע הרציף.

זה השלט המפוספס שהתכוונתי אליו, באדיבות תחנת הבית שלי

הרציפים בניו יורק כל כך קטנים שמספיק שהרכבת נעצרה כמה מטרים לא באמצע והנוסעים בתחילת הרכבת או בסופה לא יוכלו לרדת לרציף. כל זה טוב ויפה אבל מה שיותר מגניב זה שהקונדקטורים מחויבים להצביע עם היד על השלט, כדי לאשר שהם אכן ראו אותו למטרות בטיחות. עשו ניסוי: פעם הבאה שאתם מחכים לרכבת, מצאו את שלט הזברה וחכו לראות את ההצבעה המפורסמת. הקונדקטורים חייבים להצביע עליו בכל עצירה בכל תחנה בכל קו (ורובם מנסים נואשות להעמיד פנים שהם לא עושים את זה).

כפי שאמרתי, ברגע שמתחילים לשים לב אי אפשר לא לשים לב יותר. והנה כמה שלקחו את זה לשלב הבא:

סוד שלישי: גם לרכבת יש אופנת וינטג'

שבוע האופנה של הרכבת מגיע לקראת חג המולד, שבהם קווים מסוימים בסופי שבוע מדגמנים את אופנת הוינטג' של הרכבת, כלומר, בחלק מהקווים נוסעת רכבת שמורכבת מקרונות משנות ה 20, שנות השלושים ושנות הארבעים של המאה העשרים. אפשר ממש ליסוע ברכבת  החגיגית ולעבור בין כל הקרונות ההיסטורים. מה שעוד יותר כיף זה שהקרונות שומרו במצב מצוין, כולל הפרסומות והשלטים של אותה תקופה. לא נדיר לראות נוסעים מחכים במיוחד לרכבות האלה בתקופת החגים ומוחאים כפיים כשהיא מגיעה לתחנה. (כלומר, אני).

קבלו אותה!

אם חשקה נפשכם בנסיעת רכבת וינטג' עקבו אחרי הודעות ה MTA לקראת חודש דצמבר (הרכבת נוסעת בדרך כלל בימי ראשון).

סוד רביעי: מי שמביט בי מבחוץ לא יודע מי אני

איי שם בברוקלין מסתתר בניין רגיל למראה מבחוץ, אבל הוא בעצם מסווה כניסה לתחנת שירות של הרכבת. הכניסה עוצבה כבניין רגיל למראה על מנת לא להפחיד את התושבים. כשהעניין נחשף ב 2010 נציגי הממשל טענו שהפרסום עלול לפגוע בביטחון הרכבת, אבל אפילו עד היום עוד ניתן לראות את הבניין בגוגל מפס ללא כל חשש:

צילום מסך מגוגל מפס

סוד חמישי: מה הקשר בין סאבווי לפיצה?

האמת שהקשר הוא פשוט מאוד: מאז פתיחת הסאבווי בתחילת המאה העשרים ועד היום (למעלה ממאה שנים), מחיר נסיעה בודדת ברכבת היה תמיד דומה למחיר הממוצע של משולש פיצה בעיר. כשאחד עלה, השני גם עלה ולהפך. התופעה ידוע גם כעיקרון הפיצה ואפילו הוקדש לה ערך משלה בוויקיפדיה ונוצר מודל אשר מסוגל לחזות בצורה דיי מדויקת עליה במחירי הנסיעה ברכבת התחתית.

לא צחקתי בעניין הזה

עד כאן להיום עם סודות הרכבת התחתית. בשבוע הבא נמשיך עוד חמישה סודות נוספים ובין היתר נלמד מה מוזר במפה של הסאבווי, מה השם של הקו החדש שנבנה בשדרה השנייה ובאיזה מסדרון מפורסמים שלטים שקוראים לנוסעים לחזור הבייתה במקום ללכת לעבודה.

לחלק ב' של הפוסט.

אפרת ושמופי המהממים הגיעו לסופ"ש בזק בניו יורק ואולצו להתמודד עם הבישול של אוריאל, שעות של חפירות ממני, שני חתולים מיללים, עשרות שעות של הליכה בעיר, גררנו אותם לדים סאם ולמועדוני בלוז, והם עוד טוענים שהם נהנו! אנשים הם אכן מוזרים. כמחווה לבלוג שמופי המהמם כתב פוסט על טיולים בניו יורק על ידי אנשים שלא גרים בניו יורק עבור אנשים שלא גרים בניו יורק, והרי הוא לפניכם:

***

תסלחו לי אם אני קצת מתרגש, זו הפעם הראשונה שאני מתארח בבלוג. להגנתי יאמר שזו גם הפעם הראשונה שאני מתארח בניו יורק (טוב, השניה. הפעם הראשונה הייתה עם אמא שלי לפני 16 שנה, וכל מה שאני זוכר משם זה את הפיילס שוז שבו בילינו שמונה שעות. ואז חזרנו יום למחרת), ככה שאני די בתול לגמרי כשזה מגיע לניו יורק.

 למרות שלא הייתי בניו יורק בשני העשורים האחרונים, אני יודע על העיר הזאת כל מה שצריך לדעת בעיקר, אם להודות על האמת, מצפייה חוזרת ונשנית בסקס אנד דה סיטי. כמובן שכאדם אינטילגנט ומשכיל אני דואג להעשיר את עצמי במקורות ידע מוסמכים נוספים, מה שגרם לי לצעוק בהתרגשות באמצע הסיור בסנטרל פארק "יו! פה צילמו את שכחו אותי בבית 2!".

בקיצור, אני לא יודע על העיר הזאת שום דבר.

לכן, שמחתי (טוב, זה שקר גס. האמת היא שנגררתי) על ההזדמנות להצטרף לסיור של צוות ה"ביג אוניון" שתום המליצה עליו בחום העוקב אחר "כנופיות ניו יורק", סרטו ההו-כה מפורסם של מרטין סקורסזה, שאני באמת לא מאמין שיש מישהו שלא טרח לצפות ביצירת המופת הזו.

חוץ ממני, כאילו.

אני, כאמור, הייתי עסוק מאוד בצפייה בשכחו אותי בבית.

אני לא אוהב סיורים, לא בארץ ולא בחו"ל. העובדה שאני תייר לא גורמת לי לחבב תיירים אחרים כהוא זה (בטח לא כאלו עם טעם כזה מחורבן בסרטים) והסברים על ערים אחרות, בדרך כלל, אם להשתמש בשפה עדינה, מעניינים לי את התחת. ולמרות כל הכתוב לעיל, כשאתם מגיעים לניו יורק, אתם ממש חייבים לעשות את הסיור הזה.

בניו יורק, מסתבר, היה פעם פשע, אפילו לפני שעוד היו סיילים של סוף עונה. קבוצה אחרי קבוצה של מהגרים מכל העולם הגיעו לניו יורק כדי להגשים את החלום הגדול מכולם ומה שמדהים באמת הוא שכל קבוצות האוכלוסיה הללו, ללא משוא פנים וללא הבדלי דת, גזע ומין, חטפו חתיכת בעיטה בישבן מהדוד סם. ומי שקצת חובב היסטוריה ימצא את עצמו נדהם איך אנחנו מספרים לעצמנו שהמין האנושי התקדם לאנשהו, ובעצם מאז 1643 אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו באדיקות.

הסיור, יש לציין, מוגש נפלא ומתובל במנחה עם ידע מקצועי כל כך רחב על הנושא עד שאני משוכנע שיש יותר עובדות שהיא שכחה לספר לנו מאשר אלו שהיא זכרה. ה"ביג אוניון", יאמר מיד לזכותם, מעסיקים רק בוגרי תארים מתקדמים במקצועות הרלוונטיים לסיור (המדריכה שלנו עושה את הדוקטורט שלה על מהגרים לאמריקה וניו יורק בפרט), ולמרות סלידתי מתארים אקדמיים, אפילו אני אודה שמדובר במקור ידע מרשים ומלהיב במיוחד.

הסיור לא ממש עוסק בכנופיות, אבל כן עוסק בניו יורק, שזה הרבה יותר מעניין. מהמהגרים האירים הראשונים דרך תקופת העבדות של מהגרים ממזרח אפריקה ועד צ'יינה טאון וליטל איטלי, זה מדהים כמה הרבה היסטוריה עברה על כל כך מעט אריחי מדרכה. כל קיר, כל בלטה, כל עץ, כל גינה וכל שביל אוצרים בתוכם כל כך הרבה סיפורים מרתקים שאני באמת משוכנע שאין אחד שלא ימצא איזו אנדקוטה אחת מהעיר שתהיה יקרה לליבו.

 

ומסתבר שלפני ששרה ג'סיקה פרקר קיפצצה לה במנהטן על עקבי סטילטו, היה גם פשע בניו יורק, והרבה ממנו. והעיר שהיום נוצצת יותר מתמיד הייתה פעם שפך של זוהמה ועוני ופשע, שהאגדות (ונתוני המשטרה מאותם שנים) מספרות שהיו רחובות שלמים שלא היית יכול לעבור בלי להישדד או להידקר, שזה בהחלט די מבאס. ומהעוני מגיע הפשע, ומהפשע מגיע עוד עוני, וזה די מדהים לראות איך כל כך הרבה שכבות של עוני ודלות יצרו את שטחי הנדל"ן היקרים ביותר בעולם. אני אשתדל שלא להגזים כשאני אומר שהסיור הזה הוא ממש חפירה ארכיאולוגית בבפנוכו של העיר, ובין הבוץ והרפש מוצאים שם סיפורים ששוים זהב.

מומלץ, אגב, שלא לחכות עם הסיור, ולתפוס אותו ממש בימים הראשונים, משום שהוא משנה את כל ההסתובבות בניו יורק. כל כך קל יותר להבין את העיר אחר כך, עד שהקלישאה שרק אם אתה יודע מאין באת תדע לאן אתה הולך תופסת כאן שבעתיים. ניו יורק תופסת גוונים אחרים לגמרי אחרי הסיור הזה, ונוחתת עליך ההבנה שחוץ מתיקים במחירים ממש שווים יש פה גם חתיכת אבן דרך של ההיסטוריה האמריקאית והמערבית בכללותה.

אורך המסלול הוא משהו כמו 3 ק"מ בלבד, אבל ראו הוזהרתם: עומדים, והרבה. ההסברים ארוכים מאוד (הגם שמעניינים מאוד) ומתישהו, בעיקר אם אתם אוהבים, כמוני, להסתובב עם כל ציוד אלקטרוני הידוע לאדם על הגב, תמצאו את עצמכם מעבירים את המשקל מרגל לרגל וממש מתאמצים להקשיב למדריכה. חובה לבוא לסיור הזה עם נעלי ספורט מצויינות וגם עם תיק שלא יכביד לכם על הכתפיים. באמת, מניסיון אישי כואב.

אגב, מה שהכי מפתיע בסיור היה שמתוך קבוצה של 30 איש אנחנו ועוד שני טיילים מגרמניה היינו התיירים היחידים. כל השאר הגיעו מאזורים שונים בניו יורק, ונראו מתעניינים ומופתעים ביותר, וזה עוד לפני שהם שמעו את האנקדוטה המרגשת שלי בסנטרל פארק. והיי, אם ניו יורקרים אמיתיים מוכנים למחול על כבודם ולהיראות כמו תיירים לשעתיים וחצי, אתם בטח יכולים.

מחיר הטיול הוא עשרים דולרים (15 אם אתם סטודנטים, ואין עוד הנחות אם אתם קמצנים שלא מוכנים לשלם קצת יותר מ-70 שקל עבור משהו כל כך מעשיר ומקיף) ובחיי שהוא שווה כל גרוש. בסוף, כבונוס, מקבלים גם סקירה מלאה על סרטיו של מרטין סקורסזה, אם כי האנקדוטה היחידה שאני יצאתי איתה משם הייתה שמסתבר שאבא שלו עבד כגוי של שבת.

בקיצור, ממש ממש כמו הבלוג הנפלא הזה, זה סיור שמומלץ בחום, ולא תתחרטו אפילו לשנייה שלקחתם אותו. היסטוריה, פשע ואנקדוטות מרהיבות מתערבבים לסיור אחד, ואחריו לא נותר אלא לקוד קידה לסרט המופת שעשה את ניו יורק. בדיוק, שכחו אותי בבית.

 ***

(חזרה אלי)

הייתי כבר בהרבה סיורי הליכה של הביג אוניון, ואכן רובם מרתקים ומעניינים. מבלבד הטיפים של שמופי הייתי גם מייעצת לבחור טיול בשכונה מעניינת (למשל, הוילג', לואר איסט סייד או ניו יורק ההיסטורית) כי כמה שלא יהיו מוצלחים המדריכים, את האפר ווסט סייד הם לא הצליחו לעשות בצורה מעניינת. לא צריך להירשם מראש אלא רק להגיע. כיף כיף כיף!

לפרטים נוספים: טיולי ביג אוניון 

בזמן האחרון עם כל הנסיעות קצת הזנחתי את אוריאל ויצא שהוא היה הרבה סופי שבוע לבד (שלא לדבר על כך שהשארתי אותו לבד בניו יורק בזמן סנדי והחנות עוגיות שהוא הכי אוהב לא עשתה משלוחים י-ו-מ-י-י-ם-!) ככה ששבוע שעבר רציתי לפנק אותו קצת אבל לרוע מזלו בדיוק היה לי יומולדת ככה שיצא שבעצם פינקתי את עצמי. והפעם, טיול הליכה ניו יורקי בעקבות פיצות.

יו, כמה פיצות! איזה כיף!

אז תשמעו על הבחור הזה, סקוט, כן? סקוט אוהב פיצות. מההההה זהההה אוהב פיצות. כמעט כמו שאוריאל אוהב פורנו (אבל רק כמעט). כהבטחה לשנה החדשה, סקוט לא אוכל יותר מ 15 סלייסים של פיצות בשבוע (כי 15 סלייסים זה בדיוק סלייס אחד פחות משתי פיצות שלמות, ככה שזה מרגיש ממש קצת) למרות ששבוע שעבר היה גם לו יומולדת ולכן הוא קצת חרג מהמכסה ואכל 19 סלייסים. לסקוט יש בבית אוסף של מאות אריזות (ריקות) של פיצה. סקוט מבלה את כל החופשות שלו בנאפולי, מולדת הפיצה ובביקורים בחוות שמכינות מוצרלה. סקוט שילם פעם אחת 300 דולר על פיצה שלא הכילה יהלומים או כמהין אלא רק הייתה ממש ממש ממש גדולה (קוטר של 50 אינטש גדולה) (ושלח לעצמו הבייתה בפדאקס את הקופסה של הפיצה).  לסקוט יש חגורת כלים של גדג'טים לפיצה הכוללת מיני מלחיה ומיני פלפליה (אבל לא שום, זה לחלשים) וגם אקדח לייזר שמודד את הטמפרטורה של הפיצה ומציין מתי הגיעה הטמפרטורה האידיאלית לאכילה. בחצר של הבית של סקוט יש תנור פיצה שהוא בנה בעצמו. בקיצור, סקוט אוהב מאוד פיצות. (נראה לי גם , משום מה, שסקוט כנראה עדיין רווק).

מי שמביט בי מאחור לא רואה את התנור מאחורי (סקוט גם אוהב תנורים)

מי שמביט בסקוט מאחור יכול לראות את ארבעת עובדי המטבח העצבניים שמנסים להכניס פיצות לתנור בזמן שסקוט מדבר עליו

אז מי חוץ מסקוט בכבודו ובעצמו מתאים יותר מלהוביל טיולי פיצה בניו יורק? תכל'ס, יש בטיול הזה הכל. גם הליכה (אבל לא יותר מידי), גם עוצרים בדרך בשלוש פיצריות מפורסמות כולל הפיצריה הראשונה של ניו יורק וגם שומעים כנראה קצת יותר ממה שבאמת רציתי לדעת על פיצות, ההיסטוריה של פיצות, על המרכיבים השונים של פיצות, על תנורי פיצה ועל איך שינויים טכנולוגים בתנורי פיצה ובאמצעי אספקה משפיעים על ההכנה של הפיצה המסורתית.

מה שכיף בסקוט זה שהוא כל כך אוהב פיצות וכל כך מתלהב מהנושא שקשה לא להתלהב קצת איתו גם כן. בלומברדי הוא שכנע את הבעלים לקחת את כולנו להצצה על התנור הגדול שיש להם בחדר האחורי וגם חילק לנו סוכריות גומי קטנות של פיצות למקרה חירום שבו יתחשק לנו לנשנש פיצה בין עצירה לעצירה. לא שצריך את זה כי יוצאים דיי מלאים מכל הפיצות.  (פיצת הסיום, היא הפיצה המודרנית, היא הפחות טעימה מבין כולן ככה שאל תחששו להאביס את עצמכם בפיצות בשתי התחנות הראשונות).

לסיכום, חוויה ניו יורקית כייפית במיוחד. אני חושבת שאפילו אוריאל נהנה, ולו אפילו לא היה יומולדת.

השורה התחתונה: 35 דולר (38 משנה הבאה) עבור טיול של 3 שעות, כולל שלוש עצירות לטעימות פיצות, מים וקיט השרדות קטן – אבל בלי תוספות על הפיצות, סקוט הוא בחור קלאסי. מתאים גם לכאלה שהם לא חובבי אוכל גדולים. בקיצור, שווה ולו רק בשביל לפגוש את סקוט.

לפרטים נוספים: טיולי הפיצה של סקוט

מעל כוס יין בבר בצ'לסי אוריאל ואני ישבנו שותקים והתבוננו אחד בשני. אחרי כמה דקות הוא אמר לי שהוא לא הבין כלום. אני אמרתי שכואבות לי קצת הרגליים. אחרי עוד כמה לגימות הוא אמר שהוא חושב שהוא נהנה אבל הוא לא בטוח. שאלתי אם הוא ימליץ על ההופעה לאנשים אחרים והוא אמר שהוא לא יודע.

שבועיים אחרי ואני עדיין מעכלת את סליפ נו מור, שהתיאור היחידי שמתחיל להסביר מה הלך שם זה מקבת על אסיד ביחד עם היצ'קוק בסגנון פילם נואר משנות העשרים.

קשה מאוד לכתוב על סנ"מ (סליפ נו מור) מכמה סיבות. קודם כל ההופעה הזאת לא מתיישבת באף קטגוריה רגילה כמו למשל הצגה או מחול או קונצרט והתיאור "חוויה" עושה לה עוול משום שהמילה "חוויה" מתקשרת אצלי בעיקר לתיאור מעשים לא נוחים ולא נחמדים שלא נהנתי מהם בכלל רק לשם עשייתם וזה בהחלט לא המצב פה. עוד סיבה שקשה לכתוב תיאור מדויק הוא בגלל שחצי מהזמן לא הבנתי בכלל מה קורה (ולא שזה הפריע לי להנות, נראה לי) ובגלל שאפילו היום, שבועיים אחרי המופע אני עוד מעכלת ולא מצליחה לספר לאנשים מה זה בדיוק. הסיבה האחרונה שקשה לכתוב על סנ"מ היא בגלל שיש שתי אסטרטגיות לקראת ההליכה להופעה. הראשונה גורסת שעדיף לבוא עם כמה שפחות מידע ופשוט לזרום ומאידך אוריאל אמר שדווקא אם היה יודע מראש למה בדיוק לצפות הוא היה נהנה יותר.

אני מצטערת שלא הצלחתי לכתוב יותר פרטים ואפילו ההקדמה נראת הזויה ומסתורית ולכן אני אנקוט באסטרטגיה הבאה להמשך הפוסט: החלק הראשון של הביקורת יהיה נטול ספויילרים לחלוטין. בסה"כ ההמלצה שלי היא כן ללכת לראות על אף שהכרטיסים יקרים כי זאת חוויה ולכן אם אינכם רוצים שום ספויילרים עצרו אחרי סוף החלק הראשון. החלק השני מכיל מעט עיצות פרקטיות ויש רק שמץ של ספויילרים ולכן עדיין הייתי ממליצה לקרוא גם אם אתם מתכוננים ללכת (וזה פחות או יותר מסכם את מה שאני ידעתי לפני שהלכתי). בחלק השלישי אני אנסה לתאר קצת יותר מה בדיוק הלך שם. במבט לאחור אני חושבת שהייתי מעדיפה להיות מוכנה קצת יותר לכל החגיגה הזאת אז אלא אם כן אתם רגישים לספויילרים בטירוף הייתי מייעצת לקרוא גם את זה.

ועכשיו אחרי כל ההקדמה האקדמאית הזאת, נתחיל:

 חלק ראשון: ללא ספויילרים

בסנ"מ  הייתה איכות ההפקה הכי גובהה שראיתי איי פעם מימי. אוריאל נהנה גם כי היה שם ציצים. יש גם ריקודים.

 חלק שני: עיצות פרקטיות

1. במהלך ההופעה הקהל לובש מסכות לבנות שהן דיי נוקשות, מזכירות קצת מסכות של קרנבל בוונציה. אי לכך, עדיף לבוא עם עדשות מגע ולא עם משקפיים  ועדיף להביא כמה טישואים שאפשר לנגב איתם את הזיעה מידי פעם או אפילו לשים בין הפנים לבין המסיכה.
2. כדאי ללבוש נעליים נוחות.

 חלק שלישי, עם ספויילרים

היו לנו כרטיסים לשבע וחצי אבל בגלל עודף התרגשות הגענו כבר בשבע ודווקא נכנסנו בלי בעיות. ברגע שנכנסים לבניין משתרר לפתע חושך ושקט. את התיקים והפלאפונים צריך להפקיד בכניסה ומייד אחרי הצ'קאין שבו כל אחד מקבל קלף נכנסים דרך מסדרון ארוך ומפותל ומתנגנת מוזיקה היצ'קוקית ברקע. אחזתי טוב טוב את היד של אוריאל בזמן שכמעט נתקעתי בכמה קירות ולפתע שמעתי מוזיקת שנות העשרים. נכנסנו לבר עליז (אם כי חשוך) וקנינו שתי כוסות שמפניה וחיכינו לתורנו להיכנס. בכל פעם קלף מסוים קיבל הזמנה להיכנס ואז הבנו שאוריאל ואני הולכים להיפרד כי לכל אחד מאיתנו היה קלף שונה. לא היה לנו זמן להחליף כרטיסים עם מישהו אחר כי דיי מהר קראו לכל מי שיש לו קלף מספר ארבע להיכנס(שזה הייתי אני). בחור צעיר ומסוגנן קיבל את פנינו וחילק לנו מסכות והכניס אותנו למעלית. שם הסבירו לנו את חוקי המקום: יש להשאיר את המסכות על הפנים בכל הזמן ואסור לדבר. מעבר לכך אין שום חוקים. אגב, גם אם התמזל מזלכם לקבל קלפים שאפשרו לכם להיכנס למעלית ביחד זה לא אומר שאכן תוכלו להישאר ביחד משום שבכל קומה מפזרים כמה אנשים ככה שיש סיכוי דיי טוב שתמצאו את עצמכם לבד. וזה בסדר. זותומרת, סוג של בסדר. הוציאו אותי מהמעלית בקומה השנייה הישר לתוך סט חדרים מסוגנן ואיכשהוא המשכתי לטעות והגעתי לבית קברות מצמרר. ראיתי ברקע התרחשות שקוראת במעין חדר מיטות וכשהתקרבתי להסתכל הבנתי שנכנסתי לאמצע של סצנה שבה איש מטורף (מקבת?) מנהל ריקוד אינטפרטיבי (סקס?) עם עוד בחורה (ליידי מקבת?) שאחרי כן רוחצת אותו בתוך אמבטיה.

אי אפשר להסביר במילים וגם אסור לצלם תמונות אבל האווירה שמתקבלת היא מוזרה, מסקרנת, קצת מבהילה ובעיקר יש כל הזמן תחושה של "מה לעזאזל קורה פה?". המשכתי לעקוב אחרי הדמויות ואז איבדתי אותם קצת ונחתתי הישר אל תוך נשף ריקודים שבו מישהי כרעה ללדת (?). משם ובמשך קרוב לשלוש שעות מצאתי את עצמי רצה אחרי דמויות, מגיעה לשלל חדרים מסויטים ומוזרים, בוחנת בעיון פגר של ציפור שהיה מחובר אליו פתק וצופה במעין רייב/אורגיה (שלוש המכשפות?).

אני שוב נסחפת ולא מצליחה להסביר, ונראה לי שכמעט אף אחד לא מצליח להסביר איך זה בדיוק מרגיש. דמיינו לעצמכם מתחם ענק של כמה קומות עם מאות חדרים, כל אחד מהם מסויט ומדויק עד לרמת גרגר האבק שנמצא בו, מעין תפאורה של בית מלון ישן/חדר מיטות/בית חולים/אולם נשפים ויער כשברקע יש עשרות דמויות שממחישות בו זמנית את סיפור העלילה שממילא קשה לעקוב אחריו. כל האורחים/צופים לובשים את המסיכות ולכן קל לזהות את הדמויות וגם יש הרגשה של כאילו אתה נמצא בתוך הסט עצמו. בעצם, העלילה מתרחשת בו זמנית בכל חדרי המקום כשהצופים מוזמנים לשוטט בחדרים בעצמם, לבדוק כל מגירה ולפתוח כל דלת או לעקוב אחרי כל דמות. (או לפחות לנסות, הם רצים מהר מאוד).

הוידיאו הזה הוא בעצם אוסף של תמונות אבל הוא רק מתחיל להעביר את ההרגשה של מה זה באמת:

אחרי שלוש שעות מצאתי את עצמי בחזרה בבר שבזמן הזה הפך למועדון ג'ז קטן וניסיתי להבין מה בדיוק ראיתי ואיך בדיוק העברתי את השלוש שעות האחרונות. ופה אנחנו חוזרים לסצנה מתחילת הפוסט, של אוריאל ואני יושבים מבולבלים ולא בדיוק מבינים מה ראינו מלבד התחושה המאוד חזקה שעברנו ביחד, אם כי כל אחד לבד, חוויה מאוד מיוחדת ומעניינת.

חלק מהחוויה זה אחרי כן לדבר עם עוד אנשים שראו את סל"נ ולהחליף רשמים ובעצם לחבר ביחד את כל הפיסות של מה שקרה ולהבין בדיעבד איזה סצנות ראית. לוקח כמה ימים עד שהכל מתעכל וגם אז כששואלים אותי אם מומלץ אני עדיין עוד  סוג של ממלמלת משהו על "חוויה" ו"תביאו נעליים נוחות".

ואם הפוסט הזה היה מוזר ולא ברור, אז בסדר, גם סנ"מ מבולבל ולא ברור. אבל  מומלץ ביותר.

לפרטים נוספים וכרטיסים: Sleep no more