ארכיון הקטגוריה: חינם

[טיול] טיול היסטורי בניו הייבן

אתמול בערב הלכתי לתומי ברחוב ופתאום קלטתי עובדה מזעזעת: נעים לי. לא חם ומהביל בצורה בלתי סבירה, אלא ממש טמפרטורה נעימה לשוטטות כזאת של ערב. הסיבה שהתגלית הזאת זעזעזה אותי היא שזה אומר שעוד מעט ייגמר הקיץ.

כשגרתי בישראל לא הערכתי את הקיץ. אני אוהבת את החורף, הכרזתי. אין דבר יותר כיף מלהתכרבל מתחת לפוך עם שוקו וחתול ליבך כשבחוץ קר וגשום. אז נכון ששוקו וחתול ופוך וזה והכל בסדר, אבל אחרי החורף האחרון שנמשך מאה שנים רצופות עם טמפרטורות קטלניות במיוחד ועם גילוי שהחיים אמורים (טכנית) להימשך ושאני אמורה (טכנית) להזיז את עצמי החוצה מהבית המחומם וללכת לעבודה ולגלות שהחתול כבר שלושה חודשים לא עזב את הרדיאטור הבנתי שהשנשמה שלי קייצית, ונשבעתי שאני לעולם לא אקטר עוד על הקיץ.

ככה שדקה לפני שהקיץ עומד להיגמר לא נשאר עוד הרבה זמן ללכת לטייל אז קחו את עצמכם וסעו לניו הייבן, עיר מלאה באווירה והיסטוריה והמבורגרים. המבורגרים עתיקים במיוחד. אבל עוד נגיע לזה. מה שנחמד בטיול הוא שיש לכם הזדמנות לשלב אוכל מעניין עם טיול רגלי וגם קצת מוזיאון, וכל זה בלי לנהוג ובלי להזדקק לרכב. בגלל שחלק מהטיול נעשה ברגל וקר בקונטיקט, הכי כיף לטייל בחודשי האביב והסתו כשלא חם מידי ולא קר מידי, אבל גם בקיץ וגם בחורף יכול להיות כיף. הימים הכי טובים להגיע לפה הם חמישי, שישי ושבת (אבל לא בראשון כי ההמבורגר העתיק סגור). (המבורגר עתיק? נגיע לזה).

כדי להגיע לניו הייבן (תחנת יוניון) קל ופשוט לתפוס רכבת מגרנד סנטרל טרמינל. הנסיעה אורכת בערך שעתיים והאמת שהיא לא מרגשת במיוחד. בניגוד לנסיעה בקו ההדסון, הנוף פה לא מעניין כל כך וכולל בעיקר מעבר דרך ערים מאוד תעשיתיות אבל נסיעה ברכבת היא עדיין חוויה מאוד רומנטית ומרגשת ככה שהזמן יעבור מהר. או שתדברו עם אהוב ליבכם שיושב מולכם חמוץ כי גררתם אותו החוצה מהמיטה, החוצה מהבית והחוצה מהעיר ואפילו החוצה מהמדינה והוא עוד בטרגדיה. או שתביאו איתכם את אבא, שיותר זורם על טיולים וגם חובב רכבות.

יש לוז מאוד ספציפי ומדויק כדי שהטיול יהיה אידיאלי, אז הייתי ממליצה לצאת מגרנד סנטרל טרמינל לא יותר מאוחר מתשע ולתכנן להגיע לניו הייבן בסביבות אחת עשרה. קדימה אנשים, we are on a schedule here!

אחרי שהגעתם אתם יכולים להתפעל מהתחנה היפה בזמן שעליכם לקבל את ההחלטה הראשונה ליום: ללכת ברגל למרכז העיר, או לקחת מונית? אני תמיד אוהבת ללכת קצת ברגל, במיוחד אחרי שביליתי שעתיים בנסיעה ברכבת וזה רק עשרים דקות הליכה למרכז העיר. מצד שני, ההליכה היא דרך שכונות לא מאוד מעניינות ומרשימות, ככה שאם הזמן לוחץ ולא הקשבתם לי ולא הגעתם בסביבות 11, אז אפשר פשוט לקחת מונית למרכז העיר. לא משנה איזה דרך בחרתם, הנקודה הראשונה שלנו נקראת Louis' Lunch ונמצאת ברחוב Crown מספר 261-263. זה המקום שסגור ביום ראשון והוא אחד החלקים הכי כייפים, והכי טעים ככה שבאמת, אל תבואו לפה ביום ראשון.

IMG_6383

קל לזהות את המקום לפי התור של האנשים שתמיד משתרך אל מחוץ לדלת. המוסד נפתח בשנת 1895(לא טעיתי בהקלדה, זה לפני יותר ממאה ועשרים שנים) והראשון שהגיש המבורגרים לקהל הרחב. השוס הגדול – הם עדיין מכינים המבורגרים. ובדיוק כמו שהם הכינו אותם לפני מאה ועשרים שנה.ועם אותו ציוד! (שאני מניחה שהם מנקים מידי פעם) הנה, אני אתן להסטון להסביר: (אם אתם לכם סבלנות לראות את הכל, דלגו ל 2:28).

הטקטיקה הכי טובה היא לתת למישהו אחד לעמוד בתור ולהזמין, ולתת למישהו אחר לנסות לתפוס מקומות ישיבה. קחו בחשבון שהתשלום הוא במזומן בלבד (שזה לא נורא כי שני המבורגרים ושתי שתייה לא יעלו לכם יותר מעשרים דולר ממילא). ההמבורגר עצמו קצת שונה ממה שאנחנו מכירים כיום: קודם כל, הוא מוגש בין שתי פרוסות לחם ולא בלחמניה. גם לא יהיו בו את כל התוספות שאני מצפים אלא רק גבינה (או לא), עגבניה ובצל (או לא). אין חסה. אין צ'יפס. אין קטשופ. למעשה, כל כך אין קטשופ שיש אפילו שלט מיוחד שמכריז על כך. ההמבורגר עצמו מוגש בערך בדרגת צלייה מדיום ומה שאני אוהבת בו זה שיש לו ריח של היסטוריה ומסורת. (או שפשוט הם עוד לא ניקו את הגריל מאז תחילת המאה, אחד מהשניים).

FullSizeRender 3

וככה נראה ההמבורגר, עם אבא אחד מאוד מרוצה מהטיול:
IMG_6393

בדרך כלל העניין של ההמבורגר ייקח באזור השעה-שעתיים, כולל לחכות בתור ולתצפת על איש הגריל. כשאתם מוכנים, צאו בהליכה רגועה לכיוון כיכר העיר ומרכז המבקרים של אוניברסיטת ייל ששוכן ברחוב אלם (elm) מספר 149. זה משהו כמו שבע דקות הליכה. נסו להגיע למרכז המבקרים עד אחת וחצי (אם באתם בסופש) או עד שתיים (אם באתם באמצע שבוע) כדי להספיק בדיוק לסיור המודרך היומי. כחלק מהפעילות החברתית של הסטודנטים, חלק מהם מתנדבים במרכז המבקרים ומובילים סיורים של שעה ורבע-וחצי בערך בו הם ייקחו אותכם לטייל בקמפוס היפה והעתיק ויספרו לכם את כל הצ'יזבטים והאגדות האורבניות על ייל. ויש הרבה מהם. הבחור הזה לדוגמה:

FullSizeRender 2

נתן הייל, גיבור לאומי אמריקאי שבדומה לטרומפלדור ידוע במילותיו המפורסמות האחרונות: "אני מצטער שאני יכול לתת את החיים שלי למדינה רק פעם אחת". ושזה הכל טוב ויפה וגם ראוי כי נתן הייל, בין השאר, היה גם בוגר ייל חוץ מעובדה אחת קטנה ששזה לא הייל שם בפסל. עד שהכריזו עליו כגיבור לאומי הוא כבר מת ולכן עיצבו את הפסל לפי מודל של סטודנט אחר מייל (אחד כזה שעוד היה בחיים והיה בעל מראה פטריוטי במיוחד).

FullSizeRender 4

זה לא שאי אפשר להסתובב לבד, זה שפשוט יותר כיף ללכת עם אחד הסטודנטים כדי ממש לקבל הרגשה על החיים במקום, וכדי להגיע לכל מיני כיכרות מעניינות ונקודות מרוחקות שלבד קשה למצוא. ויפה פה. יש מן הרגשה של כפר אנגלי עתיק, ואם תלכו לסיור תלמדו שזאת הרגשה שתוכננה בקפידה ובצורה מדוקדקת ביותר (וכללה שריפה של השערים בכניסה לבניין כדי לתת להם מראה עתיק וניפוץ מכוון של הזגוגיות כדי להשיג את אותו אפקט). מעניין שהמדריך שלנו טרח לציין ש"בכלל לא מתאבדים בגלל לחץ בלימודים, בכלל לא, להפך, יש סביבה נפשית מאוד תומכת". אה-הא.

IMG_6408

אחרי שסיימתם עם הטיול אפשר לעצור ולהתאושש במזגן של חנות הספרים הנהדרת של ייל שנמצאת ברחוב ברודווי 77 ולקנות או קצת ספרים, או מזכרות, או את שניהם. בכלל באזור הזה יש הרבה חנויות מעניינות וגם כמה בתי קפה, אז אפשר לעצור למנוחה קלה. אחד המקומות שיותר אהבתי נקרא Blue State Coffee ומחשיב את עצמו קפה קהילתי. כזה שתורם באופן קבוע מהרווחים שלו, מתייחס יפה לספקים ועובדים ושומר (או מנסה לשמור) על איכות הסביבה. מן בית קפה כזה שהולם עיר אוניברסיטאית, באופי וגם בסגנון.

כשהתאוששתם, לכו בחזרה לכיוון כיכר העיר, וליתר דיוק לרחוב צ'פל (Chapel) מספר 1111, ובקרו בגלריית האומנות של ייל. יחסית לגלריה היא מאוד גדולה אבל יחסית למוזיאון זה מוזיאון ממש קטן, פיצי, ובכל זאת, מוזיאון שמרכז בתוכו דוגמאות נהדרות להמון סגנונות של אומנות. קצת אומנות קלאסית, קצת פסלים, קצת ימי ביניים ודמויות של יש על הצלב, קצת אומנות אפריקאית, קצת מאסיה. הכניסה למוזיאון היא בחינם רק קחו בחשבון שבסופי שבוע הוא נסגר בחמש, ככה שתכננו את הזמן בהתאם.

JPEG image-FFA296733F83-1

אחרי המוזיאון אם עוד לא שתיתם קפה אז שתו עכשיו, כי מתחיל להיות מאוחר ויש לנו עוד נסיעה ארוכה בחזרה לניו יורק. קחו מונית בחזרה לתחנה ותפסו רכבת לעיר. את הסודות של גרנד סנטרל אתם כבר מכירים, כן?

לסיכום, הלוז היומי (לסופ"ש) הוא משהו כזה:

9 יציאה מהעיר

11 הגעה לניו הייבן

11:30 המבורגר בלואיס לאנץ'

13:30 סיור מודרך בייל

14:45 ספרים וקפה וכו'

15:45 הצצה למוזיאון

17:00 להתחיל ליסוע הבייתה

19:00 בחזרה בניו יורק

מבחינת עלות, נסיעה הלוך חזור ברכבת תעלה 32 דולר אם קניתם את הכרטיס מראש בתחנה (אם קניתם את הכרטיס על הרכבת הוא יהיה יקר יותר). המבורגר לזוג בערך עוד 20, הסיור והמוזיאון הם חינם. יום טיול מעניין ומרשים – וגם זול.

והנה גם מפה שמראה את כל המקומות שהזכרתי בפוסט:

טעים בניו הייבן.

[חוויה] תהלוכת ראש השנה הסיני [מסעדה] הגולדן יוניקורן The Golden Unicorn

לפי ההבנה שלי, הצ'יינה טאון של ניו יורק והצ'יינה טאון של סאן פרנסיסקו הן סוג של צ'ילבות, אלמנט שבכלל לא ברור לי לאור העבודה שדיי ברור שהמקום שיש בו הכי הרבה סינים (= הכי הרבה יריקות ברחוב)  והכי אותנטי( = הכי מלוכלך) הוא ללא ספק סין. ולמה אני חושבת שהן צ'ילבות? כי למשל, כשסיפרתי לחברים על המסעדת דים סאם שבה האוכל מוגש בעגלות קיבלתי מן מבט כזה של "פחחח…תיירת" ונאום שלם על כמה הקונספט הזה מועתק מסאן פרנסיסקו. וגם, כי למשל בעיתון שבו כתבו על תהלוכת ראש השנה הסיני ציינו שיהיה בה הדרקון הכי ארוך בחוף המזרחי. ודיי לחכימא ברמיזה. אגב, השבוע קראתי שמי שבאמת מנצחת זה הצ'יינה טאון של הברונקס ששם יש באמת תהלוכה אותנטית אבל כמו שאמרתי, כל הויכוח הזה דיי טפשי בכל מקרה.

אז כמו התיירת הטובה שאני גררתי את אוריאל ואת אבא שביקר בניו יורק לסופ"ש לצ'יינה טאון לצפות בתהלוכה לכבוד ראש השנה הסיני (שנת הדרקון!) . היה מאוד סיני (צפוף, רועש, מסריח ומלוכלך) ואחרי שעה נמאס לי והיה לי קר אבל עדיין נהנתי לצפות בתהלוכה ובהתרגשות של הסובבים אותי:

יתכן שזה הדרקון הכי ארוך בחוץ המזרחי

אין לי מושג מי כל האנשים האלה, אבל הם נראים חשובים

חמודי!

הגולדן יוניקורן היא באמת אחת מסעדות הדים סאם המפורסמות ביותר בניו יורק. החוויה מתחילה בכניסה ללובי של הבניין (המסעדה ממוקמת בקומה השנייה והשלישית) שבו צריך לדחוף דיי הרבה אנשים כדי להירשם לתור, באופן שבו המארחת הסינית מקריאה מספרים ללא שום סדר (הפעם היינו מספר 94. המספרים שנקראו לפי הסדר היו 14, 81, 22, 90 ואז אנחנו – בינגו!)  ובדוחק במעלית לקומה השנייה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה

אבל ברגע שיש שולחן והגישו לנו תה, הכיף מתחיל. המלצרים עוברים לידך עם עגלות מלאות כל טוב וכל סוג דים סאם שקיים עלי אדמות ומה שניתן לעשות הוא רק להצביע והצלחת תרד מהעגלה ישר לשולחן. הקונספט הזה נשמע נחמד בהתחלה אבל אחרי כן מתגלות בו כמה בעיות קשות. הבעייה העיקרית היא שעד שמגיעים ועד שמחכים בתור נעשים כל כך רעבים שמורידים מייד 3 צלחות דים סאם מהעגלה הראשונה שעוברת ואז אין מקום לעוד אוכלים אחרים. בכל פעם שהייתי שם, מייד אחרי ששבעתי והתפוצצתי לגמרי בדיוק עברה עגלה עם משהו חדש ומעניין שרציתי לטעום וכבר לא היה לי מקום. בעייה נוספת היא הדילמה מתי לבוא – אם מגיעים ממש מוקדם (בסביבות 10 כשהמקום רק נפתח) כמעט ולא עומדים בתור, מצד שני, כל האקשן והעגלות המעניינות יוצאות רק לקראת שעות יותר מאוחרות שבהן גם קשה יותר להשיג שולחן (פעם אחת הושיבו אותנו בשולחן ביחד עם זוג אחר). הבעייה האחרונה היא שאף על פי שהמסעדה נקראת "חד הקרן המוזהב", באף אחד מהדים סאמים שמוגשים שם אין בשר חד קרן – שלא תגידו שלא הזהרתי אותכם.

עגלת דים סאם: יאם יאם יאם יאם יאם

קומה 3 (הקומה הקטנה)

ארוחה לזללנים לא גדולים אבל עם עיניים גדולות שהזמינו איזה 10 צלחות דים סאם שונות ובקושי אכלו חצי מהן תעלה בסביבות ה 30 דולר ומייד אחרי כן ניתן לחזור הבייתה לנמנם את נמנום הצהריים. שווה לשלב ביחד עם טיול רגלי בצ'יינה טאון, על אף שזה לא סאן פרנסיסקו.

שורה תחתונה: טעים

לקריאה נוספת: הגולדן יוניקורן, רחוב איסט ברודווי 18. הדים סאם מוגשים בשעות בראנץ' ולא מוגשים בערב

[חוויה] לקבל את פני השנה החדשה בטיימס סקוור

 10…9…8…7…6…5…4…3…2..1…… HAPPY NEW YEAR!!

 והנה, שנה חדשה, נשיקה והופ, ככה הגיע לסיומו אותו רגע שכבר שבועות אנחנו מדברים עליו ודנים בו.

באמת, ללכת לראות את הכדור בטיימס סקוור בערב השנה האזרחית החדשה, היש קלישאה גדולה מזה? וגם קר בחוץ, ובטח יהיה מפוצץ באנשים ולא נראה ממילא את הכדור, וסתם יקר וסתם יהיו תורים. קר כבר אמרנו? אמנם החורף מבושש להגיע ולטענת המקומיים טמפ' ממוצעת של 5-7 מעלות נחשבת ליום נעים וחמים, אבל אברי הגוף שלי המורגלים לחום הישראלי עוד לא הסתגלו לטמפרטורות כאן ויציאה מהבית משולה להתכוננות לקרב – עוטה על עצמי שכבות של גופיות, סודרים, גרביונים, צעיפים כפפות וכובע עד לקבלת מראה הדובי-התפוח-אם-כי-החמים-ולא-אכפת-לי-איך-אני-נראת  הרצוי.

ומצד שני, להיות בניו יורק בחג המולד ובערב השנה החדשה ולא ללכת לטיימס סקוור? אפילו לא פעם אחת? אולי רק נלך לראות מה קורה שם ומקסימום נשתעמם ונחזור? המקומיים מספרים לי שמנהג ידוע הוא ללכת לכיכר כבר בשעות הבוקר או הצהריים ולתפוס מקום טוב, ולבלות את השעות שנותרו בשתייה ובעישון סמים לדעת וכי זקני האומה היוצאים מהבית בשעות מאוחרות כגון תשע בערב יוכלו, במקרה הטוב, להביט במקום שממנו ניתן להביט במקום שממנו ניתן כנראה ממש לראות את הכיכר והכדור. אז מה נעשה? התוכנית הייתה להיות ישראלים ולקוות לטוב(קרי: "יהיה בסדר"). וכך, לא מוקדם מעשר בלילה יצאנו מביתנו והתחלנו ללכת לכיוון הכיכר. האווירה ברחובות מזכירה את אווירת יום העצמאות, כולל ספריי חוטים  וילדים עם ווווזלות מינוס ההליכה על הכבישים. התחלנו ללכת מכיוון רחוב 73 דרומה והימרנו בדרך עד לאיזה רחוב נגיע. הדיעות נעו בין "לא נצליח לעבור את רחוב 50" ל "לא נצליח לעבור אפילו בלוק  אחד". מה שלא ציפינו זה את הסדר והארגון המאפיין אמריקאים. על השדרות השביעית, שמינית וברודווי הוצבו מחסומים משטרתיים  בין כל רחוב לרחוב, וכשהיה נראה שכמות האנשים הנמצאים ברחוב מסוים  גדולה, אותו רחוב נסגר לכניסה ובך התחיל להתמלא הרחוב מאחוריו. בצורה כזאת התכנסנו ריבועים ריבועים של אנשים, כאשר בתוך כל ריבוע יש מספיק מקום לעמוד בנוחות ואף לשבת ולרקוד קצת. הספקנו להגיע עד רחוב 56, וככה למעשה "נכלאנו" בין רחוב 56 ל 57, על השדרה השביעית. להפתעתנו, ראינו ממש במו עיננו את הכדור מה שהפך את כל החוויה לשווה ביותר. אם היינו מחכים עוד כמה דקות כנראה כבר לא היינו מצליחים לראות אותו בכלל.

העברנו שעה בלחכות בקור (כבר אמרתי שהיה קר?) ומפלס ההתרגשות התחיל לעלות ככל שהתקרב הזמן. משהו באנרגיה של המוני האנשים השמחים (והיותר מתודלקים ממני) היה מדבק כך שברגע האמת מצאתי את עצמי צועקת בכל הכוח את המספרים בספירה לאחור ועם הלמות לב עזות מנשקת את בן זוגי.  מה שלא ציפיתי הוא מופע הזיקוקים המרהיב שהתחיל מייד לאחר הנשיקה מאחורינו, זיקוקים גדולים ויפים שנמשכו ונמשכו – לא פחות מ 20 דקות של זיקוקים. הידד! סיום מושלם לערב קריר, עכשיו אפשר לחזור להתכרבל בבית החמים ולהמשיך לצפות בסרטים בטלויזיה.

מה ששכחתי לציין, שמרוב ההתרגשות בכלל לא ראיתי את הכדור נופל בסוף. טוב, תמיד יש גם את השנה הבאה…

טיפים לשנה הבאה:

  • כדאי לבוא יותר מתודלקים מראש, אין איפה לקנות שתייה ברגע שנכלאת ברחוב מסוים
  • קר קר קר קר קר
  • אפשר להישאר בבית ולצפות בטקס בטלויזיה

שורה תחתונה – כדאי לפחות פעם אחת, ולו רק שתוכלו להפטיר בשוויון נפש ובעליונות "פפפ, הייתי בטיימס סקוור בסילבסטר, היה כזה מגעיל ודוחה" כל פעם שהסצנה המפורסמת תופיע בטלויזיה…