ארכיון הקטגוריה: חנויות

[חנות] מוריי'ס Murray's Cheese

פיקניקים זה דבר נהדר בגלל שהם כוללים שני דברים שאני מאוד אוהבת: אוכל ורביצה. (אוריאל מוסיף וגם אלכוהול). מה יותר נחמד מלקחת סלסלת גבינות ובאגט לפארק ירוק ולבלות קצת זמן איכות עם הבנזוג שכולל בעיקר קריאה בספר והתעלמות מהבנזוג? אה, צריך *להכין* דברים לפיקניק אתם אומרים. אז ככה, פה נכנס מוריי'ס לתמונה.

ברוכים הבאים למוריי'ס, חייכם לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר

ברוכים הבאים למוריי'ס, חייכם לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר

קודם כל זאת חנות גבינות בחסד ומהמפורסמות שבעיר. מהצד השני של דלפק הגבינות הארוך נמצאים גבינאים מוסמכים שישמחו לעזור לכם למצוא את גבינות חלומותיכם וגם יפנקו בכמה טעימות כדי להיות בטוחים שזאת שבחרתם היא האחת (או החמש-שש).

ארוך וכיף

ארוך וכיף

יש להם גם קורסים לענייני גבינה והנחמד שבהם נקרא Cheese 101 שבמהלכו שותים הרבה יין ואוכלים הרבה גבינות וגם לומדים (קצת) על גבינות (אבל ממש קצת). נכון שאם מטיילים בעיר אז לא בהכרח קורס גבינות זה מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלכם אבל אם זה כבר הביקור ה 21 או ש(טפו טפו טפו לא עלינו) אתם אפילו גרים בעיר, זאת חוויה ממש כייפית לנסות.  עוד משהו שאני אוהבת זה התיאורים היצירתיים שיש להם לפעמים לגבינות ("חשבתם שזה הדבר הכי מסריח שהרחתם בחיים? חשבו שוב, זה אפילו יותר מסריח"!").

מתחת לחנות ישנן מערות יישון גבינות, וגם לשם אפשר להגיע עם סיור מודרך בתיאום מראש(בתשלום). גם בסיור הזה – נחשו מה? – אוכלים הרבה גבינות. אוריאל ואני היינו בסיור הזה לפני כמה שבועות ובעוד שאני הייתי צריכה להתאפק לא לגעת בכל הגבינות אוריאל היה צריך להתאפק לא לפלרטט עם כל הבחורות.

זה ממש מערה! בחיי שגם אני הופתעתי.

זה ממש מערה! בחיי שגם אני הופתעתי. מאחור ניתן לראות את אוריאל מפלרטט.

בקיצור, אם אתם באזור אז כנסו וקחו לכם כמה סוגי גבינות להנאתכם ולמהדרין ניתן להוסיף גם נקניקים. באגטים משובחים ניתן למצוא ליד הקופה וכדאי לוודא שבחרתם גם כמה בירות ללגום. לכו מספר מטרים עד לוושיגנטון סקוור פארק והתחילו בתהליך הפקנוק במרץ. תפסו פינה להשתזף בה (אפשר להביא שמיכה מהבית), נשנשו גבינות, קראו ספר והתעלמו מבעלכם. ההנאה מובטחת!

לפרטים נוספים: מוריי'ס, רחוב בליקר 254

נ.ב. – יש דוכן של מורייד בגרנד סנטרל, ליד הכניסה של רחוב לקסינגטון. אם אתם באזור אפשר למצוא גם שם גבינות טעימות אם כי אופציות הפיקנוק באזור פחות מוצלחות.

[מסעדה] טוטו ראמן Totto Ramen [חנויות] צ'לסי מרקט Chelsea Market

עד שחזרתי משבוע העבודה שביליתי בארופה כבר היה אמצע הסופ"ש ולכן בלי להסס בכלל ישר הלכנו לבדוק את הראמאניה ההיא שראינו בדרך לקזהלולה פעם שעברה ושמנו לב שהיה תור גדול מאוד לפניה (מכאן שהמסקנה המתבקשת שזה כנראה מקום שווה). ראמן כידוע מקל על העיכול ומרומם את הנפש וגם בזמן שחיכינו קרוב לשעה בתור היה לי זמן לחפור לאוריאל על כל פרט ופרט של השבוע המעצבן שעבר עלי, כולל מה בדיוק אכלתי כל יום ואיזה מיני עינויים שונים ומשונים עברתי בכל הטיסות פנים שהיו לי.

בכולופן, קונספט ממש נחמד שצריך לאמץ בכל מסעדה בעולם – אתה מוסיף בעצמך את השם שלך ומספר הסועדים לדף שמודבק בכניסה ומידי פעם כשמתפנה שולחן אחת המלצריות פשוט קוראת לבא בתור לפי מה שרשום בדף, וגם, על הדף כתוב שבחתימה שלך אתה מאשר שאתה לא הולך לשבת על המדרגות של השכנים או לעשות להם רעש. כמה חמוד.

בפנים התפריט ראמאני קלאסי (כלומר יש בו רק ראמן), מלבד שינוי משמעותי שבו הציר בראמן במקום הזה עשוי מעוף ולא מחזיר. אני הזמנתי ראמן מיסו עם תוספת במבוק ופטריות ואוריאל הזמין את הראמן הקלאסי ובהתחלה עשה פרצופים אבל אחרי כמה ביסים המשיך לזלול עד שכמעט התעלף (אם כי יתכן שזה היה מנגנון הגנה שהחל לפעול כתגובה להמשך החפירות שלי שכללו מיני אנקדוטות מהספר ההיסטוריה על הרכבת התחתית בניו יורק שקראתי בטיסה וגם פירוט מדויק של הריהוט כולל עובי השמיכה של החדר במלון).
רשמית טוטו ראמן הפך כרגע להיות הראמאניה המועדפת עלי.  ציר העוף הרבה יותר עדין וככה יותר אפשר להבחין בשאר מרכיבי המנה אבל  גם כי למקום יש הרגשה אותנטית קלאסית (שמתקבלת בכל פעם שאוריאל מפטפט עם המלצרים ביפנית והם עונים לו בחזרה ולא מביטים בו במבט מבולבל). באנו בשביל לאכול  מרק ראמן פשוט ולא מתחכם אבל טעים ביותר, ולא במין אינטרפרטציה אמריקאית חדשנית/פלצנית על מנה שסך הכל מאוד טעימה כמו שהיא.

אוריאל מחייך כי הוא חושב שאני לא אוכל לחפור בזמן שאני אוכלת. איזה תמימות.

כזה סיר בדיוק רציתי בשביל המרק עוף שלי גם אבל אוריאל לא הרשה

כזה סיר בדיוק רציתי בשביל המרק עוף שלי גם אבל אוריאל לא הרשה

טוב בכל זאת אנחנו ביפן

יש שני חסרונות במקום שאלמלא הם החוויה הייתה מושלמת: קודם כל, מזומן בלבד. לא יאומן שעוד יש מקומות שלא מקבלים כרטיסי אשראי. לא שהמחירים גבוהים אבל זה העיקרון שמעצבן. והדבר השני, אין משלוחים ואין טייק אווי.  וכשאין טייק אווי זה אומר גם שלא אורזים לך "לקחת" את חצי המנה שתמיד נשארת. בעסה, אני כמעט בטוחה שהייתי רוצה לאכול עוד קצת מהמרק הזה היום בלילה.
בעצם יש שלושה דברים מבעסים אבל האחרון נכון לכל מסעדה אסיתית – אין קינוחים. (עוגת תה ירוק זה לא קינוח) (גם טפיוקה לא נחשב).
אז, אם אין ברירה אז אין ברירה וגם היה צריך לעזור לתהליך העיכול ולכן שמנו פעמנו דאון טאון וטיילנו לצ'לסי מרקט. צ'לסי מרקט היה פעם מאפייה והיום משמש בעיקר כמלכודת תיירים סטייל נחלת בנימין שכולל הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל גם הרבה חנויות קאפקייק ושלל ממתקים. אחרי עוגיפלצת וקפה סוף סוף התאוששתי מספיק כדי לסיים את מרתון החפירות ולהתחיל לנוע בכבדות לכיוון הבית. (סיום מרתון החפירות כלל תיאור מדויק של הקפה שלקחו אותי לשתות וצבע הקשים ומגוון הרעשים שקשורים ללגימת קפה קר) (הקש שלי היה כתום,אגב).
טוב להיות בבית.
יש גם הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל התמקדתי במה שחשוב

יש גם הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל התמקדתי במה שחשוב

כבר ביססנו את התיאוריה שאני אוהבת לאכול דברים עם פרצוף

נ.ב.
עכשיו אחרי שכתבתי את הפוסט הזה בא לי את שארית הראמן שלי. אוף.
שורה תחתונה: טעים ולא יקר. חלקנו ראשונה, שני ראמן וקצת סאקה לעידוד המורל ב 40 דולר.
לפרטים נוספים:
טוטו ראמן – רחוב ווסט 52 מספר 366 (בין השדירה השמינית לתשיעית)
צ'לסי מרקט – השדירה התשיעית, בין רחוב 15 ל 16

[חנות] אבולושן Evolution [מסעדה] מרסר קיטשן The Mercer Kitchen

בדיוק חזרנו מחופשת קיץ קצרה ומהבילה בישראל היישר את תוך יום סתווי מקסים שבו השמש זורחת אבל לא חם מידי ובדיוק גם לא ירד גשם. בזכות הג'ט לג שגרם לי לקום ב7 בבוקר החלטתי לנצל את היום היפה לטיול במקום שכבר הרבה זמן רציתי להסתובב בו ולא הספקתי ולכן הקמתי וארזתי את אוריאל ושמנו פעמנו לסוהו.

הסוהו, אותו אזור שייתכן שפעם היה מקסים ומיוחד הפך כמו שינקין אחרי השיפוץ למתויר, המוני ומלא בחנויות מעצבים יקרות. הדבר הכי קרוב לניו יורקרים שתמצאו שם הוא המוכרים האדישים והאנתיפטים של כל אותן חנויות יוקרה. וכמו אמא עצבנית בשנקין בשישי בצהריים כך גם אני הסתובבתי בינות מלא האנשים עם הקטן שלי שגירד לו כל הזמן בגב, רצה ללכת להסתכל על חתולים, כאבו לו הרגליים, התייבש והתיישב על הרצפה בצווחות אימה ליד כל חנות קאפקייק שעברנו בדרישה שייקנו לו קאפקייק. ואלוהים אדירים, יש ה ר ב ה   חנויות קאפקייק בסוהו. ייתכן שבחורות יותר אופנתיות ממני יגשימו במדרחוב נחלת בנימין סוהו את חלומן האופנתי הרטוב אבל אנחנו דווקא נתקלנו בחנות הזאת, העונה לשם אבולושן (יענו אבולוציה). הו, המיוחדג'ות חוגגת פה מכל פינה, ולא, אם החנות שלך הופיעה בפרוג'קט ראנווי היא כבר ממש לא "פנינה סודית". ובפנים, כל מה שהיה פעם חי, או מאובן, או פוחלץ, או שלד או משחק להרכבה עצמית של איברים פנימיים של חילזון (תמיד רציתי אחד כזה). אוריאל דווקא עשה בונדינג עם ראקון שהחזיק מגש של עצמות פין וקינא.

תגידו לאוריאל להתחדש על הכובע האופנתי

היה תכנון כלשהוא ללכת לבלתאזר שכבר הרבה זמן שמענו עליו דברים טובים אבל דיוויד בקהם היה שם ולכן עברנו את הכביש ונכנסנו דווקא למרסר קיטשן, העממית של ז'אן ג'ורג', ההוא מז'אן ג'ורג'.

החוויה של מרסר קיטשן היא מעניינת מכל מיני סיבות אבל העיקרית שבהן היא הניגוד העצום שבין המסעדה המעונבת והמלצרים המהוקצעים אל בין גדודי התיירים עוטי המצלמות והטישירטים שממלאים את חלל המסעדה והקטן שלי שניסה לגרד לעצמו את הגב עם המזלג. ועדיין, התפריט מעניין אבל לא עמוס מידי והביצוע של המנות מדויק להפליא. אני חיסלתי את אחד ההמבורגרים הטעימים בניו יורק נכון לעת עתה, שהגיע עם אבוקדו, חסה, עגבניה, גבינת פפרג'ק ובצל מטוגן פריך ואוריאל טעם סב'יצה סי בס ואגרול טונה. בגלל שאוריאל לא התנהג יפה הוא לא קיבל לשתות סאקה, אבל במקום זה שתינו סודה דובדבן-יוזו שהייתה מתוקה ומרעננת והיוותה איזון מושלם לארוחה הטעימה הזאת.

כרגע מדורג ההמבורגר הטעים ביותר בניו יורק (וגם הסודה)

כרגע מדורג ההמבורגר הטעים ביותר בניו יורק (וגם הסודה)

אני עוד רציתי להמשיך לטייל אבל אוריאל כבר התעייף והייתי צריכה לקחת אותו הבייתה לשנת הצהריים שלו, אחרת הוא נעשה קראנקי. בסאבווי בדרך הבייתה דיברנו על כמה כיף (וטעים) בניו יורק ואוריאל הסכים וביקש שאני אגרד לו שוב את הגב. כיף לחזור.

תצלום אילוסטרציה. לקאפקייפ המצולמת אין קשר לפוסט או לאוריאל

שורה תחתונה: ארוחה טעימה ונינוחה ב60 דולר כולל מס וטיפ טיפ (המסעדות הופכות להיות זולות כשאוריאל בגמילה מאלכוהול).

לפרטים נוספים:

אבולושן – רחוב ספרינג 120

מרסר קיטשן של ז'אן ג'ורג' – רחוב פרינס 99