אתמול בערב הלכתי לתומי ברחוב ופתאום קלטתי עובדה מזעזעת: נעים לי. לא חם ומהביל בצורה בלתי סבירה, אלא ממש טמפרטורה נעימה לשוטטות כזאת של ערב. הסיבה שהתגלית הזאת זעזעזה אותי היא שזה אומר שעוד מעט ייגמר הקיץ.

כשגרתי בישראל לא הערכתי את הקיץ. אני אוהבת את החורף, הכרזתי. אין דבר יותר כיף מלהתכרבל מתחת לפוך עם שוקו וחתול ליבך כשבחוץ קר וגשום. אז נכון ששוקו וחתול ופוך וזה והכל בסדר, אבל אחרי החורף האחרון שנמשך מאה שנים רצופות עם טמפרטורות קטלניות במיוחד ועם גילוי שהחיים אמורים (טכנית) להימשך ושאני אמורה (טכנית) להזיז את עצמי החוצה מהבית המחומם וללכת לעבודה ולגלות שהחתול כבר שלושה חודשים לא עזב את הרדיאטור הבנתי שהשנשמה שלי קייצית, ונשבעתי שאני לעולם לא אקטר עוד על הקיץ.

ככה שדקה לפני שהקיץ עומד להיגמר לא נשאר עוד הרבה זמן ללכת לטייל אז קחו את עצמכם וסעו לניו הייבן, עיר מלאה באווירה והיסטוריה והמבורגרים. המבורגרים עתיקים במיוחד. אבל עוד נגיע לזה. מה שנחמד בטיול הוא שיש לכם הזדמנות לשלב אוכל מעניין עם טיול רגלי וגם קצת מוזיאון, וכל זה בלי לנהוג ובלי להזדקק לרכב. בגלל שחלק מהטיול נעשה ברגל וקר בקונטיקט, הכי כיף לטייל בחודשי האביב והסתו כשלא חם מידי ולא קר מידי, אבל גם בקיץ וגם בחורף יכול להיות כיף. הימים הכי טובים להגיע לפה הם חמישי, שישי ושבת (אבל לא בראשון כי ההמבורגר העתיק סגור). (המבורגר עתיק? נגיע לזה).

כדי להגיע לניו הייבן (תחנת יוניון) קל ופשוט לתפוס רכבת מגרנד סנטרל טרמינל. הנסיעה אורכת בערך שעתיים והאמת שהיא לא מרגשת במיוחד. בניגוד לנסיעה בקו ההדסון, הנוף פה לא מעניין כל כך וכולל בעיקר מעבר דרך ערים מאוד תעשיתיות אבל נסיעה ברכבת היא עדיין חוויה מאוד רומנטית ומרגשת ככה שהזמן יעבור מהר. או שתדברו עם אהוב ליבכם שיושב מולכם חמוץ כי גררתם אותו החוצה מהמיטה, החוצה מהבית והחוצה מהעיר ואפילו החוצה מהמדינה והוא עוד בטרגדיה. או שתביאו איתכם את אבא, שיותר זורם על טיולים וגם חובב רכבות.

יש לוז מאוד ספציפי ומדויק כדי שהטיול יהיה אידיאלי, אז הייתי ממליצה לצאת מגרנד סנטרל טרמינל לא יותר מאוחר מתשע ולתכנן להגיע לניו הייבן בסביבות אחת עשרה. קדימה אנשים, we are on a schedule here!

אחרי שהגעתם אתם יכולים להתפעל מהתחנה היפה בזמן שעליכם לקבל את ההחלטה הראשונה ליום: ללכת ברגל למרכז העיר, או לקחת מונית? אני תמיד אוהבת ללכת קצת ברגל, במיוחד אחרי שביליתי שעתיים בנסיעה ברכבת וזה רק עשרים דקות הליכה למרכז העיר. מצד שני, ההליכה היא דרך שכונות לא מאוד מעניינות ומרשימות, ככה שאם הזמן לוחץ ולא הקשבתם לי ולא הגעתם בסביבות 11, אז אפשר פשוט לקחת מונית למרכז העיר. לא משנה איזה דרך בחרתם, הנקודה הראשונה שלנו נקראת Louis' Lunch ונמצאת ברחוב Crown מספר 261-263. זה המקום שסגור ביום ראשון והוא אחד החלקים הכי כייפים, והכי טעים ככה שבאמת, אל תבואו לפה ביום ראשון.

קל לזהות את המקום לפי התור של האנשים שתמיד משתרך אל מחוץ לדלת. המוסד נפתח בשנת 1895(לא טעיתי בהקלדה, זה לפני יותר ממאה ועשרים שנים) והראשון שהגיש המבורגרים לקהל הרחב. השוס הגדול – הם עדיין מכינים המבורגרים. ובדיוק כמו שהם הכינו אותם לפני מאה ועשרים שנה.ועם אותו ציוד! (שאני מניחה שהם מנקים מידי פעם) הנה, אני אתן להסטון להסביר: (אם אתם לכם סבלנות לראות את הכל, דלגו ל 2:28).

הטקטיקה הכי טובה היא לתת למישהו אחד לעמוד בתור ולהזמין, ולתת למישהו אחר לנסות לתפוס מקומות ישיבה. קחו בחשבון שהתשלום הוא במזומן בלבד (שזה לא נורא כי שני המבורגרים ושתי שתייה לא יעלו לכם יותר מעשרים דולר ממילא). ההמבורגר עצמו קצת שונה ממה שאנחנו מכירים כיום: קודם כל, הוא מוגש בין שתי פרוסות לחם ולא בלחמניה. גם לא יהיו בו את כל התוספות שאני מצפים אלא רק גבינה (או לא), עגבניה ובצל (או לא). אין חסה. אין צ'יפס. אין קטשופ. למעשה, כל כך אין קטשופ שיש אפילו שלט מיוחד שמכריז על כך. ההמבורגר עצמו מוגש בערך בדרגת צלייה מדיום ומה שאני אוהבת בו זה שיש לו ריח של היסטוריה ומסורת. (או שפשוט הם עוד לא ניקו את הגריל מאז תחילת המאה, אחד מהשניים).

וככה נראה ההמבורגר, עם אבא אחד מאוד מרוצה מהטיול:

בדרך כלל העניין של ההמבורגר ייקח באזור השעה-שעתיים, כולל לחכות בתור ולתצפת על איש הגריל. כשאתם מוכנים, צאו בהליכה רגועה לכיוון כיכר העיר ומרכז המבקרים של אוניברסיטת ייל ששוכן ברחוב אלם (elm) מספר 149. זה משהו כמו שבע דקות הליכה. נסו להגיע למרכז המבקרים עד אחת וחצי (אם באתם בסופש) או עד שתיים (אם באתם באמצע שבוע) כדי להספיק בדיוק לסיור המודרך היומי. כחלק מהפעילות החברתית של הסטודנטים, חלק מהם מתנדבים במרכז המבקרים ומובילים סיורים של שעה ורבע-וחצי בערך בו הם ייקחו אותכם לטייל בקמפוס היפה והעתיק ויספרו לכם את כל הצ'יזבטים והאגדות האורבניות על ייל. ויש הרבה מהם. הבחור הזה לדוגמה:

נתן הייל, גיבור לאומי אמריקאי שבדומה לטרומפלדור ידוע במילותיו המפורסמות האחרונות: "אני מצטער שאני יכול לתת את החיים שלי למדינה רק פעם אחת". ושזה הכל טוב ויפה וגם ראוי כי נתן הייל, בין השאר, היה גם בוגר ייל חוץ מעובדה אחת קטנה ששזה לא הייל שם בפסל. עד שהכריזו עליו כגיבור לאומי הוא כבר מת ולכן עיצבו את הפסל לפי מודל של סטודנט אחר מייל (אחד כזה שעוד היה בחיים והיה בעל מראה פטריוטי במיוחד).

זה לא שאי אפשר להסתובב לבד, זה שפשוט יותר כיף ללכת עם אחד הסטודנטים כדי ממש לקבל הרגשה על החיים במקום, וכדי להגיע לכל מיני כיכרות מעניינות ונקודות מרוחקות שלבד קשה למצוא. ויפה פה. יש מן הרגשה של כפר אנגלי עתיק, ואם תלכו לסיור תלמדו שזאת הרגשה שתוכננה בקפידה ובצורה מדוקדקת ביותר (וכללה שריפה של השערים בכניסה לבניין כדי לתת להם מראה עתיק וניפוץ מכוון של הזגוגיות כדי להשיג את אותו אפקט). מעניין שהמדריך שלנו טרח לציין ש"בכלל לא מתאבדים בגלל לחץ בלימודים, בכלל לא, להפך, יש סביבה נפשית מאוד תומכת". אה-הא.

אחרי שסיימתם עם הטיול אפשר לעצור ולהתאושש במזגן של חנות הספרים הנהדרת של ייל שנמצאת ברחוב ברודווי 77 ולקנות או קצת ספרים, או מזכרות, או את שניהם. בכלל באזור הזה יש הרבה חנויות מעניינות וגם כמה בתי קפה, אז אפשר לעצור למנוחה קלה. אחד המקומות שיותר אהבתי נקרא Blue State Coffee ומחשיב את עצמו קפה קהילתי. כזה שתורם באופן קבוע מהרווחים שלו, מתייחס יפה לספקים ועובדים ושומר (או מנסה לשמור) על איכות הסביבה. מן בית קפה כזה שהולם עיר אוניברסיטאית, באופי וגם בסגנון.

כשהתאוששתם, לכו בחזרה לכיוון כיכר העיר, וליתר דיוק לרחוב צ'פל (Chapel) מספר 1111, ובקרו בגלריית האומנות של ייל. יחסית לגלריה היא מאוד גדולה אבל יחסית למוזיאון זה מוזיאון ממש קטן, פיצי, ובכל זאת, מוזיאון שמרכז בתוכו דוגמאות נהדרות להמון סגנונות של אומנות. קצת אומנות קלאסית, קצת פסלים, קצת ימי ביניים ודמויות של יש על הצלב, קצת אומנות אפריקאית, קצת מאסיה. הכניסה למוזיאון היא בחינם רק קחו בחשבון שבסופי שבוע הוא נסגר בחמש, ככה שתכננו את הזמן בהתאם.

אחרי המוזיאון אם עוד לא שתיתם קפה אז שתו עכשיו, כי מתחיל להיות מאוחר ויש לנו עוד נסיעה ארוכה בחזרה לניו יורק. קחו מונית בחזרה לתחנה ותפסו רכבת לעיר. את הסודות של גרנד סנטרל אתם כבר מכירים, כן?

לסיכום, הלוז היומי (לסופ"ש) הוא משהו כזה:

9 יציאה מהעיר

11 הגעה לניו הייבן

11:30 המבורגר בלואיס לאנץ'

13:30 סיור מודרך בייל

14:45 ספרים וקפה וכו'

15:45 הצצה למוזיאון

17:00 להתחיל ליסוע הבייתה

19:00 בחזרה בניו יורק

מבחינת עלות, נסיעה הלוך חזור ברכבת תעלה 32 דולר אם קניתם את הכרטיס מראש בתחנה (אם קניתם את הכרטיס על הרכבת הוא יהיה יקר יותר). המבורגר לזוג בערך עוד 20, הסיור והמוזיאון הם חינם. יום טיול מעניין ומרשים – וגם זול.

והנה גם מפה שמראה את כל המקומות שהזכרתי בפוסט:

טעים בניו הייבן.

אחת מתופעות הלוואי המוכרות ביותר לתושבי העיר ניו יורק היא הזלזול בכל אזור מטרופוליטני מחוץ לגבולות ניו יורק. אחרי כמה שנים פה אני יכולה להתחיל להבין את זה. אחרי הכל, אחרי שאתה גר בפאקינג עיר הכי מדהימה עלי אדמות, מקומות אחרים נראים קצת חוורים. שיקאגו למשל (נחמד בשיקאגו, באמת עיר נחמדה, אבל היא לא ניו יורק) או סאן פרנסיסקו (אין לי שום דבר נגד סאן פרנסיסקו, אבל היא גם לא ניו יורק), שלא לדבר על ערים מדרגה שתיים כמו לונדון וברלין.

בקיצור, בשלוש וחצי שנים שיש לי את הבלוג  מעולם לא כתבתי על שום דבר מחוץ לניו יורק.  כל המסעדות, הטיולים, הזיקוקים, האיים – כולם ניו יורקרים. והנה אני מתיישבת לכתוב פוסט על ורמונט אז אני מרגישה שהעניין זקוק לקצת הסבר. מה שקרה זה שנורא נהנתי בטיול שלנו לורמונט וכנראה ליטפתי יותר מידי פרות כי בזמן שכתבתי את הפוסט הקודם יצאתי בהכרזה שהשבוע אני אכתוב על וורמונט בלי לחשוב על להרוס טרק רקורד מפואר של שלוש וחצי שנים, אבל אז נזכרתי שלעזאזל עם הכל, זה הבלוג שלי ואני אכתוב על מה שאני רוצה. אז הנה, קבלו את הפוסט של הסופשבוע הממש נחמד ומאוד יפה ומרובה פרות וגם טעים בוורמונט.

תמיד דימיינתי את וורמנוט כמו ארץ פלא כזאת מהאגדות, עם יערות מרשימים וירוקים ועם מלא טבע ונוף, מנוקדת בחוות עם פרות חייכניות , גבינות ומלאה בחוואים ידידותיים וחכמים. כשהגעתי לשם בפועל גיליתי שהמצב הוא בדיוק כמו שדמיינתי אותו. היערות אדירים ומרשימים וירוקים, יש מלא טבע ונוף נקי, וורמונט מנוקדת בחוות קטנות ומקסימות עם פרות ותרנגולות פוטוגניות להחריד והחוואים לא רק ידידותיים וחכמים אלא גם אצילים, חברותיים ושמחים תמיד להמליץ על מסלולי טיולים וסודות של מקומיים באזור.

את הדרך צפונה ביום הראשון עשינו על כביש 7, שמתחיל בקונטיקט וממשיך במסצ’וסטס לפני שהוא מגיע לוורמנוט. הכביש צר ופתלתל והנסיעה בו משמעותית ארוכה יותר מאשר לקחת את הכביש המהיר, אבל רציתי את תחילת הטיול לעשות דווקא בכביש קטן, צר ומפותל אבל כזה שגם עובר דרך מלא עיירות קטנות בדרך ועם נופים מקסימים. אז מה אם לקח לנו שבע שעות לעבור דרך של שלוש מאות קילומטרים.

במנצ’סטר, בתחנה הראשונה שלנו פגשנו את ניל. ניל מנהל את הצימר שלו כבר קרוב לשלושים שנים וכבר קרוב לשלושים שינה ששנתו נודדת בלילות. הוא פותח את החלון של חדר השינה שלו גם בלילה כדי לוודא שאף אורח לא מסתבך או מאחר או מחפש עזרה. בגלל זה בבוקר הוא לא אוהב שמדברים איתו לפני שמונה. אוהב להתקלח בנחת ככה ולשתות קפה לפני שהוא נכנס למשרד. ניל הראה לנו בגאווה את תנור הלבנים שהוא בנה ביחד עם חותנו במשך סופש אחד לפני כמה שנים. זה בעצם תנור מרשים ונורא קינאתי כשניל סיפר שבקיץ כל סופש הוא אופה מגוון מטעמים לבני משפחתו. אוריאל התחיל לדבר כבר על איך יבנה תנור לבנים על אדן החלון של הדירה שלנו בניו יורק ואיפה נשים את בלוני הגז, או עדיף אם נמצא כור כרעיני (קטן) לחמם את התנור. #הבדליםביןניויורקלוורמונט

בבוקר (אחרי שמונה) ניל הציע שנלך לבקר בחוות טיילור כדי להצטייד במטעמים לקראת המשך הטיול. הגענו לחווה בסביבות תשע רק כדי למצוא סביבנו…אף אחד. היו הרבה פרות שרעו בשלווה בכר הדשא, יש כמה תרנגולות ותרנגולי הודו אבל אף חוואי לא נראה באזור. הסתובבנו בחווה ותהינו אם הגענו מוקדם מידי. אחרי הכל, היית מצפה שחוואים יהיו כבר ערים בתשע בבוקר. פתאום שמענו מכונית מתקרבת ונעצרת בחריקת בלמים ממש לידנו. בחורה צעירה צעקה לעברנו “אוי לא! הפרות בחוץ! אם אתם צריכים עזרה חכו רגע אני תיכף חוזרת!”. מסתבר שהפרות השובבות השתובבו להן על כר הדשא של השכנים והבחורה הצעירה מיהרה לכנס אותן חזרה הרחק מהכביש. כשהיא חזרה היא סיפרה לנו שהחווה ריקה כי אמא שלה כרגע בשוק האיכרים מוכרת פשטידות והיא חזרה רק כדי להאכיל את הפרות ולהוציא גם את הסוסים. הצטיידנו בגבינת גאודה וכיכר לחם והמשכנו לשוק האיכרים כדי למסור דש לאמא ולקנות פשטידה. בדרך לאוטו התקיפה אותנו להקת חזרזירים קטנים ומתוקים להפליא, או לפחות היו מתוקים עד שאחד מהם ניסה לנשנש לאוריאל את הנעל. בניו יורק הדבר היחידי שהיה מנסה לנשנש לאוריאל את הנעל זה עכברוש (אם כי גם הם חמודים נורא).

בחזרה לשוק איכרים. ספק שוק איכרים, ספק מפגש קהילתי. כל איכר והגבינות או הירקות שלו, וגם כמה דוכני אומנות מקומיים ונקניקים (גם מקומיים). הצטיידנו בעוד גבינות ולחמים ותופינים כשעלתה במוחנו השאלה שקשורה לאיך נחתוך את השלל.

התייעצנו עם אחת המארגנות שחככה בשאלה ונזכרה שהחנות יד שנייה המקומית פתוחה היום. וזה באמת אירוע מרגש כי היא כמעט אף פעם לא פתוחה. ההוראות היו כאלה: “סעו בחזרה לצומת איזה מייל אחד. בטוח לא יותר משתיים וזה יהיה בצד ימין. ליד הכנסייה, בטוח לא תפספסו את הכנסייה” ובאמת שעות הפתיחה של החנות אזוטריות ביותר, שניות רק למגוון החפצים שאפשר למצוא שם. בגדים, כובעים, תחתונים (יד שניה?), כלי בית, מסגרות לתמונות ועוד ועוד ועוד. אוריאל איתר שני סכינים וקנה אותם במחיר המבצע של 25 סנט (לשניהם). בניו יורק 25 סנט לא יקנו לך אפילו מסטיק. אפילו קבצנים יסתכלו עליך בזלזול.

המשכנו לעיירה פרו ולאגם גריפין לטיול קצר. בדרך פגשנו איש זקן עם כלב שהצביע על אחד הפרחים וציין שזה יחסית מוקדם לעונה שהם פורחים. הוא גם סיפר שהסיבה שחלקים נרחבים מהכבישים בעיירות הקטנות הן יותר דרכי עפר מאשר כביש זה בכוונה כדי לגרום לנהגים ליסוע יותר לאט. וגם לסוסים יותר קל. הטיול עצמו היה רגוע ויחסית מאוד מישורי ובמיוחד חוץ מהאיש הזקן עם הכלב לא ראינו אף אחד במשך שעתיים וחצי. עשינו פיקניק עם גבינות ותופינים על שפת הנהר וחיפשנו בונים אבל כל מה שראינו היה תולעת קטנה שהתחפרה באדמה כשהגענו. גם בניו יורק יש אגם בסנטרל פארק, אבל כמו הרבה דברים אחרים, אם רוצים לתפוס נקודת פיקניק משובחת לידו, כדאי להגיע לשם כבר לפנות בוקר.

משם המשכנו ליעד השני שלנו, וודסטוק. לא לבלבל עם וודסטוק, ניו יורק המיתולוגית של 1969, אנחנו מדברים פה על וודסטוק, וורמונט, עיירה שנראת כאילו יצאה המרגע מהסדרה “גילמור גירלס”. רחוב ראשי קטן וחנות, מלא בחנויות עתיקות ובתי קפה חביבים שם ניגנו את מיטב אופרות הרוק של שנות התשעים. אחרי שהתחזקנו בקפה הלכנו לצימר שלנו לאותו לילה ופגשנו את טרי ואת ברי ואת החתול טילי. טרי אירחה אותנו בבית היפה והעתיק שלה שמקושט בסוס קרוסלה שאמא שלה האומנית בנתה. טרי ליוותה אותנו לחדר שלנו שהיה מרוהט בסגנון בית קטן בערבה וכששאלתי לגבי המפתחות היא הסבירה שלא צריך. טרי גם הזמינה אותנו לטייל בחווה, טיול של שעת בין ערביים. ראינו את גינת הירק הקטנה שהיא מטפחת, תרנגולות חומות, את השדה הפורח ואת האסם החדש שהם בנו לאחסן את מלאי הקש של שנה הבאה.

לקראת הערב נסענו לחווה אחרת שנקראת קלאודלנד כדי לאכול ארוחת ערב. בקלאודלנד יש מסעדת “מהחווה לשולחן” במובן המילולי ביותר האפשרי. המסעדה ממוקמת בתוך החווה ומשתמשת רק במוצרים מקומיים שלהם או של החוות באזור. בתפריט, מלבד האוכל, רשומים גם כל המוצרים שבהם השתמשו ומאיזה חווה הם הגיעו. החוויה של האכילה בקלאוד לנד היא נורא מיוחדת והייתה אחת האהובות עלינו ביותר. התפריט הוא יותר לנוי בגלל שיש רק מנה ראשונה אחת, עיקרית אחת וקינוח אחד, והכל מבוסס על מה שכרגע בעונה וגדל בחווה. מהמרפסת היפה של המסעדה אפשר להשקיף על האחו הירוק ולראות את ארוחת הערב של מחר פרות האנגוס רועות בשדה. מצד אחד, הרבה אנשים שדיברתי איתם אמרו שזה קונספט דיי מחריד. מצד שני, רוב הפעמים שאתם רואים בשר על הצלחת אתם לא באמת חושבים על המקור שלו, ופה לפחות יש הזדמנות לראות בעצמכם את התנאים שבהם הפרה גדלה. הייתי יכולה להמשיך להיכנס לנושאים שקשורים למוסריות אבל זה יהיה (אולי) בפעם אחרת. המנות פה היו טעימות בצורה בלתי רגילה, וגם פחדתי ללטף סוסים בזמן שאוריאל ליטף את הסוסים בחצר. בניו יורק, הדבר היחידי שאפשר ללטף ליד מסעדות זה הומלסים, ואני לא חושבת שהם אוהבים שנוגעים בהם.

בבוקר, קיבלתי בצימר צלחת מלאה בכל טוב וטורי הסבירה: הירקות, מהגינה שלהם, והנקניקיה היא מהחווה של השכנים. אוריאל התחבר עם טילי החתולה והם שניהם פתחו בסשן מזמוזים הדדי עז ביותר. ברי הציע שנלך לבקר בחוות בילינגס שהיא לא רק חווה אלא גם מוזיאון לטכנולוגיות משק היסטוריות וגם הציע כמה מסלולי טיול באזור. אוריאל נפרד לשלום (בקושי) מטילי והמשכנו בדרכנו.

חוות בילינגס היא חווה מתפקדת, אבל בעיקר גם מרכז מבקרים למשפחות שאפשר לקבל בה גם הסברים על תהליכי ייצור של חמאה וגבינות, ולראות פעילויות שונות שקשורות לחיות המשק כמו איך עושים פן לפרה (אני לא מגזימה). החלק המוזיאוני של המקום דיי נרחב אבל היה גם דיי נטוש, לא בלתי צפוי לאור העובדה שבחדר ליד אפשר לדגום גבינות מלפחות 12 יצרנים מקומיים, וכך עשינו.

בשיחה עם סבא'לה בחווה, החלטנו לטייל בהר תום (ברגע ששמעתי שזה השם של ההר לא ממש הייתה שום אופציה סבירה אחרת). המסלול כולו בעלייה אבל היא דיי מתונה (מלבד החלק האחרון שהוא מאוד סלעי ותלול – אבל יש חבלים לעזרה בהתקדמות) והנוף מהפסגה לגמרי שווה את זה. הנוף, וההישג של להצטלם על פסגת ההר עם הטג ליין "תום על פסגת הר תום". פרייסלס! בניו יורק, עוד לא קראו לאף הר על שמי

עייפים ומזיעים החלטנו לבקר עוד חווה אחת בדרך לעצירת הלילה הבאה. חוות שוגרבוש מיוחדת כי הם מייצרים מייפל וכשזה לא עונת חליבת המייפל אפשר להיכנס לחדר העבודה שלהם וללמוד על תהליך ייצור המייפל. (זה נשמע משעמם ברמות? כי דווקא היה סופר מעניין). תהליך החליבה של העצים הוא סופר דקדקני, ומתבצע רק בימים שבהם יש איזון של טמפרטורות מאוד קרות בלילה וחמימות (יחסית) ביום. גם סוף סוף למדנו מה ההבדלים בין רמות הדירוג השונות של המייפל: בהיר, אמבר, כהה, כהה מאוד (ההבדלים הם מזמנים שונים בעונה, הצבעים הבהירים מגיעים בתחילת העונה והכהה יותר לקראת הסוף). לכהה מאוד קראו פעם "סוג ב", אבל הפסיקו לקרוא לו ככה מטעמי שיווק. גם בחווה הזאת אפשר לטעום הרבה גבינות וגם הרבה מייפל (מכל הסוגים) והצטיידנו בסטוק לקחת הבייתה. 

לקראת הערב התחלנו ליסוע לצ'סטר, אבל רק הנחנו את הדברים ויצאנו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא סולו פארם & טייבל. כמעט וויתרנו על הנסיעה כי כבר היינו דיי מחוקים אבל אני שמחה שלא וויתרנו. סולו היא המסעדה היחידה שזכתה בפרס בירד היוקרתי למסעדות בוורמונט, וגם שם, איך לא, יש תפריט שמתבסס כולו על מוצרים עונתיים ומקומיים.

בחזרה בצסט'ר, בבוקר אכלנו פירות (מהסביבה) ו-וואפל עם פרג ורוטב סירופ מקומי שג’ן הכינה. בוב מאוד גאה בצימר שלו וסיפר לנו שהוא וג’ן הלכו לסדנה לניהול צימרים ושהם דווקא רצו לפתוח אחד בברלינגטון, קרוב יותר לאיפה שהבת שלו גרה אבל בסדנה אמרו שהמקום האידיאלי לצימר הוא דווקא בקרבה לאתרי תיירות (כמו אתרי סקי) בשילוב עיר שאין בה בכלל מלונות (כמו צ’סטר). בוב היה פעם עורך דין אבל החליט לעשות הסבת קריירה אחרי שאשתו איבדה את המקום עבודה שלה. וככה, במקום להנות מגיל הפרישה שלהם ולהיות קרובים לנכדים, הם משלימים הכנסה בניהול צימר. הבית אגב, נבנה ב 1782 מה שאומר שהוא נבנה לפני שעוד וורמונט הייתה חלק מארצות הברית. והפנקייקים היו באמת טעימים, אם כי גם בניו יורק יש פנקייקים טעימים.

בדרך דרומה (הפעם נסענו על כביש 91) עוד הספקנו לעבור בעיירה קטנה וחמודה אחרונה שנקראת בראטלבורו. יום שני גם היה יום הזיכרון האמריקאי, ויש הרבה שאומרים שזה סתם תירוץ לאמריקאים לעשות ברביקיו ושופינג. אבל במקרה הזה עברנו ליד בית הקברות המקומי וראינו הרבה אנשים משתתפים בטקס זיכרון, מה שהיה עצוב ומרגש. בעיר עצמה יש מוזיאון אומנות קטן ושלל בתי קפה וחנויות עתיקות להסתובב בהן.

בדרך חזרה הבייתה דיברנו על כל הדברים שלמדנו בכמה ימים האחרונים. מצד אחד, וורמונט היא מדינה משכילה וחילונית, עם אחוזי מובטלות נמוכים וגם הומוגנית להפליא – מסתבר שמעט מאוד מהגרים מוצאים את עצמם בחווה. מצד שני, מכל האנשים דיברנו איתם ומכל מה שראיתי, האנשים פה לא עשירים, ממש לא. וקשה לגמור את החודש. מצד אחד, למדתי הרבה על חוואות אורגנית ומה המשמעות האמיתית של “מהחווה לשולחן”. למדתי שאפשר וראוי להתייחס לחיות בכבוד. מצד שני, זללתי לא מעט בשר וגבינה. מצד אחד, החופשה הזאת, מעבר להיות כיייפית וטעימה הייתה גם מספקת מבחינה נפשית ורוחנית. מצד שני, היא הייתה גם קצת עצובה.

כל כך הרבה יופי, כל כך הרבה רגש, וכל זה בארבעה ימים. אני מקווה עכשיו שההחלטה הרגעית לכתוב על דברים מחוץ לניו יורק קצת יותר מובנת עכשיו. בהמשך, הערכתי את ההוצאות הכספיות ולינקקתי לכל המקומות שהוזכרו בפוסט. אם יש לכם עוד שאלות על הטיול – נשמח לשמוע בתגובות. לסיום, הנה השלל שחזרנו איתו הבייתה:

השורה התחתונה:

השכרת רכב לארבעה ימים: 186 דולר

לינה: 175 דולר (ממצ'סטר), 185 דולר (וודסטוק), 169 דולר (צ'סטר)

גבינות ופירות בשוק האיכרים: 15 דולר

שני סכינים: 25 סנט

ארוחות ערב: קלאודלנד פארם: 142 דולר , סולו פארם & טייבל: 188 דולר

כניסה לזוג למוזיאון בברטלבורו: 16 דולר

כניסה לזוג לחוות בילינגס: 28 דולר

שלל לקחת הבייתה מחוות טיילור: 63 דולר

שלל לקחת הבייתה מחוות שוגרבוש: 52 דולר

אגרות כבישים: 26 דולר

דלק: סביב החמישים דולר

סה"כ: בערך 1300 דולר כולל הכל לזוג לארבעה ימים (ו25 סנט על הזוג סכינים).

לפרטים נוספים:

מנצ’סטר: צימר

לונדונדרי: חוות טיילור, שוק איכרים, חנות יד שנייה (אין אתר אינטרנט, אבל היא ממש ליד הכנסייה)

וודסטוק: צימר, חוות בילינגס (עם המוזיאון), חוות שוגרבוש (עם המייפל), מסלולי טיולים בהר תום (אנחנו עשינו את הראשון ברשימה), חוות קלאודלנד(ארוחת ערב)

דרום לונדונדרי: סולו פארם& טייבל

צ'סטר: צימר

ברטלבורו: מוזיאון

הסתו הגיע, מזג האוויר התקרר וזה זמן מצוין לעשות טיולים באזור ולנשום קצת אוויר צח. הבעייה העיקרית היא שאני פדלאה. בעצם, יש פה שתי בעיות: אני פדלאה, ואני אוהבת טבע במינונים נמוכים בלבד. אני גם מפחדת מג'וקים ומדברים אחרים שעפים באופן כללי. חשבתם שזה ימנע ממני לטייל באזור? אז טעיתם! אני מציגה פינה חדשה שנקרא: טיולים מסביב לעיר לפדלאות! (ושאף אחד לא יזכיר לידי את המילה "מסלול". יש לי עדיין התקפים פוסט טראומטיים מימי מחנות העולים).

Arden Point נמצאת באפ-סטייס ניו יורק, בערך מרחק של שעה ורבע נסיעה ברכבת מגרנד סנטרל. מה שמיוחד ונחמד בטיול הזה הוא שהשביל והיער מתחילים ישר כבר בחלק הדרומי של מגרש החנייה של תחנת הרכבת. הטיול שאנחנו החלטנו לעשות היה שילוב של arden point ושל Marcia’s Mile לפי ההמלצה באתר הזה. כדאי מאוד להדפיס את ההוראות הליכה לטיול שהיו דיי ברורות ושכמעט לא התברברנו בדרך.

השביל רובו נמצא ביער, ככה שיש הרבה צל ונראה לי שיהיה נחמד לטייל פה גם בקיץ. בקרוב אני מתארת לעצמי שהשלכת תגיע והעלים על העצים יזהיבו ככה שיהיה מאוד יפה. רוב הטיול במישור ויש ממש ממש קצת עליות וגם הן קטנות ממש.

ההליכה בשביל נוחה מאוד, אבל יש מספיק אבנים ועצים בשביל שאני ארגיש הרפתקנית במיוחד.

מה ראינו?

נופים מרשימים של עמק ההאדסון, ואת אקדמיית ווסט-פוינט במרחק.

גשר

בריכה

טיול מושלם לפדלאות שרוצים בכל זאת קצת להיות מחוץ לעיר ואין להם חשק להשכיר רכב.

הפרטים הטכניים:

• המסלול קל ואורכו קצת פחות מארבעה מיילים (3 שעות בהליכה פדלאית עם עצירות צילום ואוכל)
• אין עליות או ירידות משמעותיות
• אפשר להגיע בקלות בתחבורה ציבורית במטרו נורת' מגרנד סנטרל (לתחנת Garrison), בערך שעה ורבע נסיעה

בשבוע שעבר התחלנו עם חלק ראשון של סודות הרכבת התחתית, וכעת אנחנו ממשיכים עם החלק השני ומגלים סודות מפתיעים אף יותר.

סוד שישי: מה לא נכון במפה של הסאבווי?

הרבה מפות מפורסמות של מערכות תחבורה ציבורית בעולם מעוצבות כמו מפה של מעגלים חשמליים (למשל לונדון, פאריז וטוקיו). מה שמוצג על המפה זה בעיקר התחנות והקישור בינהם – כלומר איך אפשר לעבור מקו אל קו. במפה של ניו יורק לעומת זאת, יש גם את התחנות והקווים, ליד כל תחנה איזה קווים בדיוק עוצרים בה וגם מפה גאוגרפית שמתארת רחובות עיקרים בעיר עצמה, מסלולים של רכבות עיליות ועוד ועוד. על מנת להכניס את כל המאפיינים האלו למפה הגאוגרפיה של ניו יורק שונתה קצת, ככה שהחלק התחתון של מנהטן ומערב ברוקלין הוגדלו על חשבון חלקים אחרים במפה, ככה שקנה המידה של המפה משתנה בין החלק העליון שלה לחלק התחתון. מה שזה אומר בעיקר, שעל תבנו על המפה יותר מידי כאמצעי להערכה של מרחקים. לא מאמינים? משמאל, מפה של ניו יורק לפי גוגל מפס, מימין, המפה הרשמית של הסאבווי:

אם משהו נראה לכם מוזר, זה כי זה בכוונה

סוד שביעי:  מה יהיה השם החדש של קו השדרה השנייה?

בדומה לרכבת הקלה של תל אביב, גם קו השדרה השנייה בניו יורק מתעכב כבר עשרות שנים. כמה מתעכב? בפרק החמישי של העונה השישית של מד מן (שמתרחשת להזכירכם, בשנות השישים), פגי שוקלת לקנות דירה באפר איסט סייד וכבר אז המתווכת (באופטמיות נצחית של מתווכים) מספרת לה שהדירה תכפיל את הערך שלה פי ארבע לכשיפתח קו השדרה השנייה. בשנים האחרונות נראה שבניית הקו אכן מתקדמת כי ממש כבר החלו חפירות כפי שניתן לראות בעמוד הפליקר של הרכבת. ואיך יקראו לקו החדש? יקראו לו T, והצבע שלו במפה יהיה תכלת – על פי מפה שמפורסמת באתר ה MTA. מה שכן, בשלב ראשון הבנייה של הקו תהיה רק בין רחובות 62 ל 93 בלבד, ותהיה בעצם הרחבה של קו Q, ככה שלא הייתי רצה ממש עכשיו לקנות מרקרים כחולים.

סוד שמיני: מוזיאונים תת קרקעיים

בדרך כלל שמגיעים לסאבווי הדוחה והמלוכלך, מה שאנשים מנסים לעשות זה בדרך כלל לצאת ממנה כמה שיותר מהר. אמנם יש בכך הגיון אבל ככה תפספסו לא מעט יצירות אומנות שקיימות בה. בתחנת טיימס סקוור למשל תוכלו למצוא ציור של לא אחר מאשר רוי ליכטנשטיין אבל הכי אהובה עלי היא התחנה של קוי ה ACE ברחוב 14. בתחנה הזאת יש לא מעט פסלונים קטנים וחמודים של מגוון דמויות עסוקות בחיי היום יום שלהם, אבל בקטן, מאת אומן בשם טום אוטרנס. מספרים כי טום כל כך אהב את היצירות הקטנות שלו ובנה יותר מפי ארבע מהכמות שעליה סוכם עם פטרנוי הרכבת (ועצר רק אחרי שאשתו טענה שהוא מבזבז את כל הירושה של הבת שלו). כאן תוכלו למצוא רשימה מלאה של יצירות האומנות בתחנות, ושווה מידי פעם להאט ולהתבונן בהן.

התנין הוא כמובן האהוב עלי ביותר

סוד תשיעי: מאיפה הגיעו השמות של הקווים?

הדרך הכי פשוטה לזהות תיירים או חדשים בעיר היא אם הם מתייחסים לקווים של הסאבווי כאל "הקווים האדומים / הכחולים / הכתומים" וכו'. שום ניו יורקרי שמכבד את עצמו לא יתפס מתייחס לצבעים של הרכבת ובדרך כלל יציינו את האות (או המספר) של הקו או יתיחסו ל"קו השדרה השביעית". (וזה קורה חלקית אגב, בגלל שלא היו בכלל צבעים לקווים השונים עד 1979).

אז למה בעצם יש קווים ואותיות ומה ההבדל בינהם? ובכן, הסיבה היא שפעם היו שלוש חברות שונות שהפעילו את הרכבות, ובהן ה IRT (המספרים של היום) וה BMT (האותיות של היום – בעיקר אלה שמחברים את ברוקלין) וה IND, שהופעלה על ידי העיר עצמה (וגם השתמשה באותיות, כדי להוסיף לבלבול), ולמרות שבסופו של דבר כל החבורת השונות אוחדו והועברו להיות מופעלות על ידי העיר עצמה, השמות/מספרים עדיין נשארו. ה IRT אגב, בנתה מסילות בגודל שונה מה BMT/IND ולכן לעולם לא תמצאו קרונות של המספרים עובדים בקווים של האותיות, וההפך – גודל המסילה והתשתית פשוט שונים מידי.

סוד עשירי: מי מנסה לשכנע אנשים לחזור הבייתה?

אם תלכו במעבר התת קרקעי שמחבר את פורט אוטורטי (מעין התחנה מרכזית של ניו יורק) אל עבר תחנת טיימס סקוור ותגביהו קצת את מבטכם, תוכלו לראות סדרה של שלטים עם משפטים כמו Why Bother ,  So tired, Get fired תלויים על גבי הקורות שתמכות בתקרה. השלטים האלה הם חלק מיצירת אומנות שנבנתה בתחילת שנות התשעים ונקראת (בתרגום חופשי לעברית) יגונו של הנוסע לעבודה. בקצה הכי מזרחי של התעלה יש אפילו תמונה של מיטה. נראה לי לא כיף למי שעושה את הדרך הזאת כל יום, אולי הגיע הזמן שיורידו אותה כבר.

למה באמת

***

זהו, הגענו לסוף – ואני מקווה שהחכמתם ונהנתם ושבפעם הבאה שאתם עומדים ברכבת צפופה בשעות העומס ויש בית שחי של מישהו שאתם לא מכירים תקוע בדיוק מול האף שלכם, תזכרו בכל האירועים ההיסטורים שהובילו לבנייתה של אחת ממערכות התחבורה הגדולות והטובות בעולם, ואולי תהיה לכם מעט נחמה.

אם תרצו ללמוד עוד אני ממליצה על האתר הזה שנבנה על ידי הרבה מתנדבים (ואנשים שאוהבים את הסאבווי אפילו יותר ממני) ומכיל מידע מעמיק ומפורט על הסאבווי.

החורף הגיע למחוזותינו ואיתו עלייה בכמות האומללות של אוריאל, במיוחד לאור העובדה שהוא לקה בצינון קל. מכיוון שכולכם תקועים בבית בשלג החלטתי להראות לכם שיכול להיות יותר גרוע, עם פוסט אורח חדש של אוריאל.

***

במחזה ריצ׳ארד השלישי של שייקספיר עומד ריצ׳ארד הגיבן ואומר ״Now is the winter of our discontent״,  החורף של חוסר המרוצות – כלומר סוף עידן הלא מרוצים. נחמד לו. [ספויילר אלרט] בגלל זה הורגים את המניאק בסוף המחזה. כאן בניו יורק זה לא עובד ככה : כאן חורף זה בשביל אומללות, ואין מומחה באומללות כמוני. חינוך פולני, מרירות כועסת ושכיחה, ומזל אסטרולוגי ״נעכס״ הפכו אותי לאנין טעם בכל מה שקשור בסבל. וכאן עם השלג והקור, עם האוויר היבש שהורג את האור ואת האף, ההסקה שהופכת את הבית לסאונה, הבוץ והעצים נטולי העלים? זה העונה של העם שלי.

ולכן שהפרינססה העירה אותי משנת הישרים שלי ביום שבת קר ואפור, ידעתי שאת היום אבלה בקיטורים, טרוניות, וסבל. אך הפרינססה עם האנרגיה הסאדיסטית שלה, ראתה לנכון גם את הפינה הקטנה והעצמאית שעוד נותרה לי להרוס.

התחלנו את היום שלנו במסע ל-New York Reliquary museum שנמצא 15 דקות הליכה מהתחנה הקרובה לו של הסאבוואי (כי זה בברוקלין), מה שהייתי בטוח שיעשה לי כוויות קור וסוף סוף אולי יקטעו לי בוהן, אבל לא- השמש יצאה ונהיה נעים.

ה-Reliquary museum זה מוזיאון הפיצ׳עפקס והשמונצלך של ניו יורק. כל פעם יש שם תערוכות על נושאים בהיסטוריה של ניו יורק שמודגמים באמצעות מזכרות שאנשים עם טעם פעם זרקו לזבל. התערוכה שאנחנו ראינו היתה על הקלאסיקה של הבישול האמריקאי – ה-donut (הסופגניה הזאת שהעם השמן והמטומטם הזה אוכל כל הזמן). למדנו על ההסטוריה של הסופגניה במלחמות העולם כאוכל לעידוד החיילים, למדנו על התיעוש והמעבר מהכנה ביד למכונות, ועד לרשתות כגון Dunkin Donuts. כמו כן ראינו פוסטרים על איך ליידי אמורה לאכול את הסופגניה – והשיא: איך להרזות עם דיאטת 6 דונטים ליום. זה שבר את רוחי לגמרי (ולא לפעם האחרונה באותו יום) אחרי שחצי שנה אני מנסה להרזות ע״י אכילת סיבים תזונתיים (סוודר בצלחת) ושלל ירקות חסרי טעם. זהו, הייתי צריך הפוגה- צריך אוכל.

ככה ה"מוזיאון" נראה מבחוץ, שזה כבר מעורר חשד

שמונצלך א'

שמונצלך ב'

…וגם דברים שקשורים לדונאטס

החלטנו ללכת למסעדה לבראנצ׳ בשם Egg שנמצאת רק עשרים דקות הליכה בכפור. וכשהגענו ראינו שיש תור ויש 14 קבוצות לפנינו. חדר ההמתנה לא היה מחומם והיה בו טמפרטורה נעימה של 12- מעלות צלסיוס (אם אתה בכלל מסוגל למצוא צלסיוס איפה שהוא). כבר התכוננתי להיפותרמיה הממשת ובאה, ואל המדרון הנעים אל עבר המוות והנה המארחת קוראת לנו כי כל ה-14 קבוצות לפנינו קפאו למוות או ברחו והשאירו אותנו הבאים בתור.

כיאה לברוקלין, זאת היתה מסעדה היפסטרית. במחוג נרשמה חריגה של לפחות 2 סטיות תקן מהמאגניבות הממוצעת במסעדה. חלק מהמאגניבות של המסעדה היתה בזה שמספקים מפה חד פעמית לשולחן וצבעי פנדה, כדי שההיפסטרים יוכלו לבטא את הנפש העדינה והאומנותית שלהם בזמן שהם מחכים שהמנות שלהם יגיעו. הפרינססה ישר עתה על הצבעים וציירה ציור שלי אוכל פואה גרה (הילדה מאוד מוכשרת ואנחנו לא מבינים למה לא לוקחים אותה לכיתת מחוננים). המסעדה כמוכן היתה בסימן הדיאטה שלי, ולכן תם אכלה לחם בריוש ממולא בגבינה ובביצה, ואני אכלתי עגבניה מטוגנת ו-ham biscuit with grits. האוכל היה בהשראת דרום ארצות הברית וז'אנר ה-comfort food (או במינוח הטכני cardiomyopathy ). כיאה לאוכל שאמור לחמם ולספק, הוא היה שומני פחממתי ובעל תחושה של בית (ושל ניחוח סטאטינים שנקח בעתיד) והתפוצצנו לגמרי.

אם מציירים ציור וצריך לרשום לידו מה ציירתם, כנראה שאתם לא מוכשרים במיוחד :-(

אחרי שהעלנו קילו נטו בשומן רווי והכנו את דרכינו להשתלבות מלאה בחברה האמריקאית דרך סכרת, החלטנו לחגוג את לימודינו על תרבות הדונאטים ע״י אכילת דונאטים. המליצו לנו על חנות דונאטים שהשתמרה בדרכה משנות ה-50 שנוסדה, ושם ישבנו ואכלנו דונאט בטעם red velvet שהיה יבש ודוחה ועוד דונאט שגם הוא היה מזעזע. עד כאן הכל בהתאם לציפיות.

תכל'ס הטעם מזכיר את דאנקין דונטס, אבל המקום עצמו יותר "אותנטי"

ואז בא השיא של היום… מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדר. יודע שבשבילי בית מרקחת זה כמו בית כנסת וחדר הרופא הוא קודש הקודשים. שמענו שליד המקום של הדונאטים יש בית מרקחת שנבנה על חורבות מועדון דיסקו ישן, ושלא שינו את המבנה. ואכן כך הדבר! ממסדרון כניסה צר לחלל ענק שפעם רקדו בו והסניפו קוקאין, ועדיין מעטר אותו כדורי דיסקו למעלה. סוף סוף אני נכנס למקדש האקמול שבאמת נראה כמו מקדש! לא רק זה, אלה שכדורי הדיסקו עודדו אותי לפצוח בסגנון הריקוד הייחודי לי – 50% דיסקו, 50% ריקודי עם ו-100% גורם לפרינססה לרצות למות. זה היתה חוויה טובה, ונראה לי כזאת שקירבה ביננו (או שקרבה את הפרינססה לקבר. לא ממש מצליח להבין את ההבדל ברוב המקרים).

ועכשיו כשאני כותב את מילים אלה יורד שלג בחוץ, ובניו יורק סופה. אין טמפרטורה נוחה בשום מקום: בבית חם ומבהיל, ובחוץ קפוא. האוכל שהכנתי לארוחת ערב מקפץ לי במעיים כמו להקת מריאצ׳י של תיקנים אשר מנגנים על מחבת לוהט תוך כדי הדלקה וכיבוי של האור (מי מלך של מטאפורות, מי?), והראש שלי דואב מהחפירות של הפרינססה על הסאבווי או שחור ופתור או משהו בסגנון ואני חושב לעצמי: כיף לסבול בניו יורק.

***

[בחזרה אלי]

אם זה קצת נחמה, גם אני סבלתי מאוד מהעריכה של הפוסט הזה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון השמונצלך – שדרת מטרופוליטן 370, ברוקלין

אג – רחוב צפון 5 מספר 135, ברוקלין (עובר החודש בלוק הצידה -בדקו את הכתובת החדשה באתר). סה"כ החשבון היה 35 דולר (כולל מיסים, לא הזמנו אלכוהול) לשתי ארוחות בוקר לשני אנשים, ככה שאפילו לא יצא יקר במיוחד.

פיטר פן דונטס – שדרת מנהטן 727, ברוקלין

Rite Aid Pharmacy – נמצא ממש ליד פיטר פן דונטס.

אחד הסימנים שהפכת להיות ניו יורקרי אמיתי הוא כשאתה מתחיל להתלונן על הסאבווי (במקום, אתם יודעים, להעריך תחבורה ציבורית יעילה וזולה שעובדת 24 שעות ביממה וזה). אני כבר הספקתי לאהוב את הסאבווי, לשנוא, ולחזור לאהוב אחרי שלמדתי עוד על הסודות הכמוסים שלה, והנה החמישה הראשונים לפניכם (חמשת הנוספים יתפרסמו בשבוע הבא).

סוד ראשון: התחנה הסודית הכי מפורסמת בניו יורק (ואיך אפשר לראות אותה)

תחנת City Hall מפורסמת בכך שהייתה התחנה הראשונה שממנה יצאה הנסיעה הראשונה במערכת הרכבת התחתית של ניו יורק. מסופר כי הרכבת הראשונה יצאה לדרך  באוקטובר 1904 בדיוק בשעה 2:35 אחה"צ, והכיוס הראשון נרשם פחות משעה לאחר מכן. התחנה מיוחדת מפני שהיא נבנתה בארכיטקטורה בסגנון רומנסק, שלוותה באבני מוזיאקה יפות,  קשתות, גרם מדרגות מלכותי ומנורות יוקרה שהשתלשלו מהתקרה (בניגוד לתחנות יותר מודרניות שנבנו בארכיטקטורה בסגנון מכוער ושיוו לתחנות מראה של בית כלא). חלק מהסיבות שבניית התחנה לוותה בכל כך הרבה תשומת לב הייתה כדי למשוך אנשים להשתמש במערכת הסבווי החדשה.

התחנה היפה נסגרה ב 1945 מכיוון שעברו להשתמש ברכבות ארוכות יותר, והמבנה המעוגל של התחנה הקשה על הרכבות להעלות ולהוריד נוסעים. מה גם, שתחנת גשר ברוקלין נבנתה בסמוך אליה ובגלל שהמעבר לקווים אחרים היה יותר נוח מהתחנה האחרת, חלה ממילא ירידה בכמות הנוסעים שהשתמשו בתחנת סיטי הול – אז כבר היה יותר נוח לסגור אותה במקום להרחיב אותה.

ניתן היום להגיע לתחנה אם ורק אם אתם חברים ב Transit Museum , בעלות של 65 דולר לשנה (לזוג) ולהצטרף לסיור המודרך שמאורגן מספר פעמים בשנה (והכרטיסים נגמרים כמעט תמיד תוך שעות ספורות). אלטרנטיבית, אפשר ליסוע על קו מספר 6 לכיוון דרום ולהישאר בתוך הרכבת אחרי שיורדים הנוסעים בתחנה האחרונה. כל הרכבות בקו מספר שש משתמשות בפסים הישנים של תחנת city hall כדי להסתובב ולהתחיל את המסלול מחדש לכיוון צפון, ואם תישארו ברכבת ותצמידו את העיניים לחלונות בצד ימין של הקרון תוכלו לראות לכמה רגעים את התחנה האלגנטית הישנה.

סוד שני:  מי מצביע לכיוון התקרה, ולמה (אחרי ששמים לב לזה, אי אפשר לא לשים לב)

בכל תחנה ובכל רציף אם תעמדו בערך באמצע הרציף תוכלו לראות מחובר לתקרה שלט שחור/לבן, בדומה לשלטים מחזירי אור שיש בכבישים. השלט שם כדי לסמן את אמצע המסילה כדי שהקונדקטור (שנמצא במרכז הרכבת) יוכל לוודא שהרכבת אכן נעצרה בדיוק באמצע הרציף.

זה השלט המפוספס שהתכוונתי אליו, באדיבות תחנת הבית שלי

הרציפים בניו יורק כל כך קטנים שמספיק שהרכבת נעצרה כמה מטרים לא באמצע והנוסעים בתחילת הרכבת או בסופה לא יוכלו לרדת לרציף. כל זה טוב ויפה אבל מה שיותר מגניב זה שהקונדקטורים מחויבים להצביע עם היד על השלט, כדי לאשר שהם אכן ראו אותו למטרות בטיחות. עשו ניסוי: פעם הבאה שאתם מחכים לרכבת, מצאו את שלט הזברה וחכו לראות את ההצבעה המפורסמת. הקונדקטורים חייבים להצביע עליו בכל עצירה בכל תחנה בכל קו (ורובם מנסים נואשות להעמיד פנים שהם לא עושים את זה).

כפי שאמרתי, ברגע שמתחילים לשים לב אי אפשר לא לשים לב יותר. והנה כמה שלקחו את זה לשלב הבא:

סוד שלישי: גם לרכבת יש אופנת וינטג'

שבוע האופנה של הרכבת מגיע לקראת חג המולד, שבהם קווים מסוימים בסופי שבוע מדגמנים את אופנת הוינטג' של הרכבת, כלומר, בחלק מהקווים נוסעת רכבת שמורכבת מקרונות משנות ה 20, שנות השלושים ושנות הארבעים של המאה העשרים. אפשר ממש ליסוע ברכבת  החגיגית ולעבור בין כל הקרונות ההיסטורים. מה שעוד יותר כיף זה שהקרונות שומרו במצב מצוין, כולל הפרסומות והשלטים של אותה תקופה. לא נדיר לראות נוסעים מחכים במיוחד לרכבות האלה בתקופת החגים ומוחאים כפיים כשהיא מגיעה לתחנה. (כלומר, אני).

קבלו אותה!

אם חשקה נפשכם בנסיעת רכבת וינטג' עקבו אחרי הודעות ה MTA לקראת חודש דצמבר (הרכבת נוסעת בדרך כלל בימי ראשון).

סוד רביעי: מי שמביט בי מבחוץ לא יודע מי אני

איי שם בברוקלין מסתתר בניין רגיל למראה מבחוץ, אבל הוא בעצם מסווה כניסה לתחנת שירות של הרכבת. הכניסה עוצבה כבניין רגיל למראה על מנת לא להפחיד את התושבים. כשהעניין נחשף ב 2010 נציגי הממשל טענו שהפרסום עלול לפגוע בביטחון הרכבת, אבל אפילו עד היום עוד ניתן לראות את הבניין בגוגל מפס ללא כל חשש:

צילום מסך מגוגל מפס

סוד חמישי: מה הקשר בין סאבווי לפיצה?

האמת שהקשר הוא פשוט מאוד: מאז פתיחת הסאבווי בתחילת המאה העשרים ועד היום (למעלה ממאה שנים), מחיר נסיעה בודדת ברכבת היה תמיד דומה למחיר הממוצע של משולש פיצה בעיר. כשאחד עלה, השני גם עלה ולהפך. התופעה ידוע גם כעיקרון הפיצה ואפילו הוקדש לה ערך משלה בוויקיפדיה ונוצר מודל אשר מסוגל לחזות בצורה דיי מדויקת עליה במחירי הנסיעה ברכבת התחתית.

לא צחקתי בעניין הזה

עד כאן להיום עם סודות הרכבת התחתית. בשבוע הבא נמשיך עוד חמישה סודות נוספים ובין היתר נלמד מה מוזר במפה של הסאבווי, מה השם של הקו החדש שנבנה בשדרה השנייה ובאיזה מסדרון מפורסמים שלטים שקוראים לנוסעים לחזור הבייתה במקום ללכת לעבודה.

לחלק ב' של הפוסט.

אפרת ושמופי המהממים הגיעו לסופ"ש בזק בניו יורק ואולצו להתמודד עם הבישול של אוריאל, שעות של חפירות ממני, שני חתולים מיללים, עשרות שעות של הליכה בעיר, גררנו אותם לדים סאם ולמועדוני בלוז, והם עוד טוענים שהם נהנו! אנשים הם אכן מוזרים. כמחווה לבלוג שמופי המהמם כתב פוסט על טיולים בניו יורק על ידי אנשים שלא גרים בניו יורק עבור אנשים שלא גרים בניו יורק, והרי הוא לפניכם:

***

תסלחו לי אם אני קצת מתרגש, זו הפעם הראשונה שאני מתארח בבלוג. להגנתי יאמר שזו גם הפעם הראשונה שאני מתארח בניו יורק (טוב, השניה. הפעם הראשונה הייתה עם אמא שלי לפני 16 שנה, וכל מה שאני זוכר משם זה את הפיילס שוז שבו בילינו שמונה שעות. ואז חזרנו יום למחרת), ככה שאני די בתול לגמרי כשזה מגיע לניו יורק.

 למרות שלא הייתי בניו יורק בשני העשורים האחרונים, אני יודע על העיר הזאת כל מה שצריך לדעת בעיקר, אם להודות על האמת, מצפייה חוזרת ונשנית בסקס אנד דה סיטי. כמובן שכאדם אינטילגנט ומשכיל אני דואג להעשיר את עצמי במקורות ידע מוסמכים נוספים, מה שגרם לי לצעוק בהתרגשות באמצע הסיור בסנטרל פארק "יו! פה צילמו את שכחו אותי בבית 2!".

בקיצור, אני לא יודע על העיר הזאת שום דבר.

לכן, שמחתי (טוב, זה שקר גס. האמת היא שנגררתי) על ההזדמנות להצטרף לסיור של צוות ה"ביג אוניון" שתום המליצה עליו בחום העוקב אחר "כנופיות ניו יורק", סרטו ההו-כה מפורסם של מרטין סקורסזה, שאני באמת לא מאמין שיש מישהו שלא טרח לצפות ביצירת המופת הזו.

חוץ ממני, כאילו.

אני, כאמור, הייתי עסוק מאוד בצפייה בשכחו אותי בבית.

אני לא אוהב סיורים, לא בארץ ולא בחו"ל. העובדה שאני תייר לא גורמת לי לחבב תיירים אחרים כהוא זה (בטח לא כאלו עם טעם כזה מחורבן בסרטים) והסברים על ערים אחרות, בדרך כלל, אם להשתמש בשפה עדינה, מעניינים לי את התחת. ולמרות כל הכתוב לעיל, כשאתם מגיעים לניו יורק, אתם ממש חייבים לעשות את הסיור הזה.

בניו יורק, מסתבר, היה פעם פשע, אפילו לפני שעוד היו סיילים של סוף עונה. קבוצה אחרי קבוצה של מהגרים מכל העולם הגיעו לניו יורק כדי להגשים את החלום הגדול מכולם ומה שמדהים באמת הוא שכל קבוצות האוכלוסיה הללו, ללא משוא פנים וללא הבדלי דת, גזע ומין, חטפו חתיכת בעיטה בישבן מהדוד סם. ומי שקצת חובב היסטוריה ימצא את עצמו נדהם איך אנחנו מספרים לעצמנו שהמין האנושי התקדם לאנשהו, ובעצם מאז 1643 אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו באדיקות.

הסיור, יש לציין, מוגש נפלא ומתובל במנחה עם ידע מקצועי כל כך רחב על הנושא עד שאני משוכנע שיש יותר עובדות שהיא שכחה לספר לנו מאשר אלו שהיא זכרה. ה"ביג אוניון", יאמר מיד לזכותם, מעסיקים רק בוגרי תארים מתקדמים במקצועות הרלוונטיים לסיור (המדריכה שלנו עושה את הדוקטורט שלה על מהגרים לאמריקה וניו יורק בפרט), ולמרות סלידתי מתארים אקדמיים, אפילו אני אודה שמדובר במקור ידע מרשים ומלהיב במיוחד.

הסיור לא ממש עוסק בכנופיות, אבל כן עוסק בניו יורק, שזה הרבה יותר מעניין. מהמהגרים האירים הראשונים דרך תקופת העבדות של מהגרים ממזרח אפריקה ועד צ'יינה טאון וליטל איטלי, זה מדהים כמה הרבה היסטוריה עברה על כל כך מעט אריחי מדרכה. כל קיר, כל בלטה, כל עץ, כל גינה וכל שביל אוצרים בתוכם כל כך הרבה סיפורים מרתקים שאני באמת משוכנע שאין אחד שלא ימצא איזו אנדקוטה אחת מהעיר שתהיה יקרה לליבו.

 

ומסתבר שלפני ששרה ג'סיקה פרקר קיפצצה לה במנהטן על עקבי סטילטו, היה גם פשע בניו יורק, והרבה ממנו. והעיר שהיום נוצצת יותר מתמיד הייתה פעם שפך של זוהמה ועוני ופשע, שהאגדות (ונתוני המשטרה מאותם שנים) מספרות שהיו רחובות שלמים שלא היית יכול לעבור בלי להישדד או להידקר, שזה בהחלט די מבאס. ומהעוני מגיע הפשע, ומהפשע מגיע עוד עוני, וזה די מדהים לראות איך כל כך הרבה שכבות של עוני ודלות יצרו את שטחי הנדל"ן היקרים ביותר בעולם. אני אשתדל שלא להגזים כשאני אומר שהסיור הזה הוא ממש חפירה ארכיאולוגית בבפנוכו של העיר, ובין הבוץ והרפש מוצאים שם סיפורים ששוים זהב.

מומלץ, אגב, שלא לחכות עם הסיור, ולתפוס אותו ממש בימים הראשונים, משום שהוא משנה את כל ההסתובבות בניו יורק. כל כך קל יותר להבין את העיר אחר כך, עד שהקלישאה שרק אם אתה יודע מאין באת תדע לאן אתה הולך תופסת כאן שבעתיים. ניו יורק תופסת גוונים אחרים לגמרי אחרי הסיור הזה, ונוחתת עליך ההבנה שחוץ מתיקים במחירים ממש שווים יש פה גם חתיכת אבן דרך של ההיסטוריה האמריקאית והמערבית בכללותה.

אורך המסלול הוא משהו כמו 3 ק"מ בלבד, אבל ראו הוזהרתם: עומדים, והרבה. ההסברים ארוכים מאוד (הגם שמעניינים מאוד) ומתישהו, בעיקר אם אתם אוהבים, כמוני, להסתובב עם כל ציוד אלקטרוני הידוע לאדם על הגב, תמצאו את עצמכם מעבירים את המשקל מרגל לרגל וממש מתאמצים להקשיב למדריכה. חובה לבוא לסיור הזה עם נעלי ספורט מצויינות וגם עם תיק שלא יכביד לכם על הכתפיים. באמת, מניסיון אישי כואב.

אגב, מה שהכי מפתיע בסיור היה שמתוך קבוצה של 30 איש אנחנו ועוד שני טיילים מגרמניה היינו התיירים היחידים. כל השאר הגיעו מאזורים שונים בניו יורק, ונראו מתעניינים ומופתעים ביותר, וזה עוד לפני שהם שמעו את האנקדוטה המרגשת שלי בסנטרל פארק. והיי, אם ניו יורקרים אמיתיים מוכנים למחול על כבודם ולהיראות כמו תיירים לשעתיים וחצי, אתם בטח יכולים.

מחיר הטיול הוא עשרים דולרים (15 אם אתם סטודנטים, ואין עוד הנחות אם אתם קמצנים שלא מוכנים לשלם קצת יותר מ-70 שקל עבור משהו כל כך מעשיר ומקיף) ובחיי שהוא שווה כל גרוש. בסוף, כבונוס, מקבלים גם סקירה מלאה על סרטיו של מרטין סקורסזה, אם כי האנקדוטה היחידה שאני יצאתי איתה משם הייתה שמסתבר שאבא שלו עבד כגוי של שבת.

בקיצור, ממש ממש כמו הבלוג הנפלא הזה, זה סיור שמומלץ בחום, ולא תתחרטו אפילו לשנייה שלקחתם אותו. היסטוריה, פשע ואנקדוטות מרהיבות מתערבבים לסיור אחד, ואחריו לא נותר אלא לקוד קידה לסרט המופת שעשה את ניו יורק. בדיוק, שכחו אותי בבית.

 ***

(חזרה אלי)

הייתי כבר בהרבה סיורי הליכה של הביג אוניון, ואכן רובם מרתקים ומעניינים. מבלבד הטיפים של שמופי הייתי גם מייעצת לבחור טיול בשכונה מעניינת (למשל, הוילג', לואר איסט סייד או ניו יורק ההיסטורית) כי כמה שלא יהיו מוצלחים המדריכים, את האפר ווסט סייד הם לא הצליחו לעשות בצורה מעניינת. לא צריך להירשם מראש אלא רק להגיע. כיף כיף כיף!

לפרטים נוספים: טיולי ביג אוניון 

בזמן האחרון עם כל הנסיעות קצת הזנחתי את אוריאל ויצא שהוא היה הרבה סופי שבוע לבד (שלא לדבר על כך שהשארתי אותו לבד בניו יורק בזמן סנדי והחנות עוגיות שהוא הכי אוהב לא עשתה משלוחים י-ו-מ-י-י-ם-!) ככה ששבוע שעבר רציתי לפנק אותו קצת אבל לרוע מזלו בדיוק היה לי יומולדת ככה שיצא שבעצם פינקתי את עצמי. והפעם, טיול הליכה ניו יורקי בעקבות פיצות.

יו, כמה פיצות! איזה כיף!

אז תשמעו על הבחור הזה, סקוט, כן? סקוט אוהב פיצות. מההההה זהההה אוהב פיצות. כמעט כמו שאוריאל אוהב פורנו (אבל רק כמעט). כהבטחה לשנה החדשה, סקוט לא אוכל יותר מ 15 סלייסים של פיצות בשבוע (כי 15 סלייסים זה בדיוק סלייס אחד פחות משתי פיצות שלמות, ככה שזה מרגיש ממש קצת) למרות ששבוע שעבר היה גם לו יומולדת ולכן הוא קצת חרג מהמכסה ואכל 19 סלייסים. לסקוט יש בבית אוסף של מאות אריזות (ריקות) של פיצה. סקוט מבלה את כל החופשות שלו בנאפולי, מולדת הפיצה ובביקורים בחוות שמכינות מוצרלה. סקוט שילם פעם אחת 300 דולר על פיצה שלא הכילה יהלומים או כמהין אלא רק הייתה ממש ממש ממש גדולה (קוטר של 50 אינטש גדולה) (ושלח לעצמו הבייתה בפדאקס את הקופסה של הפיצה).  לסקוט יש חגורת כלים של גדג'טים לפיצה הכוללת מיני מלחיה ומיני פלפליה (אבל לא שום, זה לחלשים) וגם אקדח לייזר שמודד את הטמפרטורה של הפיצה ומציין מתי הגיעה הטמפרטורה האידיאלית לאכילה. בחצר של הבית של סקוט יש תנור פיצה שהוא בנה בעצמו. בקיצור, סקוט אוהב מאוד פיצות. (נראה לי גם , משום מה, שסקוט כנראה עדיין רווק).

מי שמביט בי מאחור לא רואה את התנור מאחורי (סקוט גם אוהב תנורים)

מי שמביט בסקוט מאחור יכול לראות את ארבעת עובדי המטבח העצבניים שמנסים להכניס פיצות לתנור בזמן שסקוט מדבר עליו

אז מי חוץ מסקוט בכבודו ובעצמו מתאים יותר מלהוביל טיולי פיצה בניו יורק? תכל'ס, יש בטיול הזה הכל. גם הליכה (אבל לא יותר מידי), גם עוצרים בדרך בשלוש פיצריות מפורסמות כולל הפיצריה הראשונה של ניו יורק וגם שומעים כנראה קצת יותר ממה שבאמת רציתי לדעת על פיצות, ההיסטוריה של פיצות, על המרכיבים השונים של פיצות, על תנורי פיצה ועל איך שינויים טכנולוגים בתנורי פיצה ובאמצעי אספקה משפיעים על ההכנה של הפיצה המסורתית.

מה שכיף בסקוט זה שהוא כל כך אוהב פיצות וכל כך מתלהב מהנושא שקשה לא להתלהב קצת איתו גם כן. בלומברדי הוא שכנע את הבעלים לקחת את כולנו להצצה על התנור הגדול שיש להם בחדר האחורי וגם חילק לנו סוכריות גומי קטנות של פיצות למקרה חירום שבו יתחשק לנו לנשנש פיצה בין עצירה לעצירה. לא שצריך את זה כי יוצאים דיי מלאים מכל הפיצות.  (פיצת הסיום, היא הפיצה המודרנית, היא הפחות טעימה מבין כולן ככה שאל תחששו להאביס את עצמכם בפיצות בשתי התחנות הראשונות).

לסיכום, חוויה ניו יורקית כייפית במיוחד. אני חושבת שאפילו אוריאל נהנה, ולו אפילו לא היה יומולדת.

השורה התחתונה: 35 דולר (38 משנה הבאה) עבור טיול של 3 שעות, כולל שלוש עצירות לטעימות פיצות, מים וקיט השרדות קטן – אבל בלי תוספות על הפיצות, סקוט הוא בחור קלאסי. מתאים גם לכאלה שהם לא חובבי אוכל גדולים. בקיצור, שווה ולו רק בשביל לפגוש את סקוט.

לפרטים נוספים: טיולי הפיצה של סקוט