כבר מגיל צעיר ידעתי שמה שאני רוצה להיות כשאגדל זה דיקטטורית. עשיתי צעד ראשון בכיוון לפני כמה שנים כשהתחתנתי מה שאיפשר לי לתרגל את כישורי המנהיגות-ללא-חת על צבא של איש אחד(ושני חתולים) ולכן חשתי מוכנה לגמרי לעלות שלב ולפקח (באופן זמני) על קבוצה של ארבעה אנשים נוספים, שהסכימו לחרף נפשם לבוא איתי לטעום אוכל אסייאתי בקווינס, ועוד ברחבת האוכל של קניון חשוד במיוחד.
הסיבה שרציתי ללכת לשם היא כדי להרגיש קרובה יותר (ולו מבחינה רוחנית-קולינרית) למורי ורבי, הלו הוא קים ג'ונג איל. מכיוון שאין לי עדיין ויזה לבקר בצפון קוריאה, ביקור בקניון אסייאתי בקווינס שיש בו אך ורק דוכנים אסייאתים (שלא לדבר על אך ורק תפריטים בשפות זרות ברובם) הוא קרוב מספיק.
הקבוצה שלנו נפגשה בבוקר יום ראשון בטיימס סקוור, ואחרי שלושה הקשבים ומסדר קצר לקחנו את רכבת הסאבווי מספר שבע לכיוון קווינס. בדרך תידרכתי את נתיניי חבריי לגבי המטרה הראשונה שלנו: תפיסת שולחן ואחזקתו.
לאחר שהמשימה הראשונה התבצעה בהצלחה (ואחרי שמנעתי מיותר משני אנשים ללכת בו זמנית לשירותים כדי שבכל רגע נתון נישאר לפחות ארבעה אנשים להגן את השולחן) חילקתי לכולם את דפי העבודה שעליהם האומללים הצוות התבקש למלא חוות דעת על כל אחת מהמנות שהזמנו. אחד אחד נשלחו הקורבנות נציגים לבחור מנה ולהביאה לשולחן.

זה אפילו יותר מפחיד מקרוב

מכיוון שאני מנהלת דיקטטורה נאורה אני שמחה לחלוק איתכם את דעת הקהל על כל אחת מהמנות שאכלנו.

אחד הכללים הבסיסים בניהול דיקטטורה גורס שאם העם עובד קשה, אין לו זמן להתלונן

אז מה אכלנו?

דאמפלינג מדוכן #25 (5 דולר לשמונה חתיכות)

אהבנו!

• "נחמד, קצת מימי, לא מלהיב, יותר טעים עם סויה. מגיע עם כרוב שילך טוב עם פלאפל"(ארז)
• "לא רק שטעים, גם מרגיש טרי מאוד, הבצל הירוק גם מוסיף. למה זה special fish? " (שירה)
• "קצת חסר טעם" (אהד)
• "תצילו אותי" (אוריאל)

כדורי תמנון ברוטב טריאקי מדוכן #26 (5 דולר לשש חתיכות)

לא אהבנו!

• "לא מוצלח, יותר מידי רטבים ומיונז" (אהד)
• "אמריקאי, נראה טוב אבל יותר מידי מלא במיונז" (ארז)
• "לא טעים ולא קריספי" (אני)
• "תיבול היתר מנסה לפצות על חוסר הטעם, דיסוננס חזק בין המראה לבין התחושה" (שירה)
• "אני כנראה נענש על חטאים מהגלגול הקודם שלי. הייתי משהו ממש רע, כמו סוחר עבדים או אולי אפילו איש דת" (אוריאל)

טארו קייקס מדוכן #27 (3.5 דולר ל12 חתיכות)

ככה ככה

• "מלא שום וקמחי" (שירה)
• "מטוגן עמוק, תפו"א שכזה, לא משהו" (ארז)
• "העוגות מעולות, הרוטב יותר. שום!!" (מיקי)
• "קמחי" (אני)
• "אני זונח את כל התקוות בכניסה למקום הזה" (אוריאל)

תה Honey Green עם בזיליקום ותה ליצ'י מדוכן בלתי ידוע (3 / 4 דולר)

נרשמה התלהבות.

• "התחושה הראשונה היא "התה הזה קר, צריך לחמם אותו שוב" אבל כשמתגברים על המחסום, איזה כיף! אפילו שלא כל שלוק הצליח למשוך זרעי בזיליקום הארומה הייתה עשירה. זה תה קר בטעם משודרג. התה ליצ'י ממש אבל ממש מרגיש כמו מיץ בטעם ליצ'י" (שירה)
• "התה בזיקליקום מעולה, התה ליצ'י נחמד" (מיקי)
• "טעים בצורה מפתיעה" (אני)
• "למה גם בתה יש ירקות" (אוריאל)

תבשיל (?) ירקות ופטריות מדוכן#3 – 16 דולר (וחמש דולר פיקדון על הכלי שמקבלים בחזרה)

הדיעות מעורבות

• "יש לזה טעם לוואי סיני מגעיל" (אני)
• "נחמד אבל לא מלהיב" (ארז)
• "נראה ממש טוב והירקות במרקם נעים" (מיקי)
• הכל כל כך אבל ממש טעים, הרוטב החמצמץ והמרענן ממש עושה הכל" (שירה, אופטימית כתמיד)
• "מעולה" (אהד, מנומס כרגיל)
• "כואבת לי הבטן" (אוריאל)

Hand pulled noodles מדוכן #11 (6 דולר)

נרשמו תהיות לגבי התבלינים

• "צורת ההכנה מדהימה, הנודלס מוצלח, הבשר נחמד אבל יותר מידי קינמון" (אהד)
• "מאוד טעים, אטריות מעולות ותיבול משובח. היה קינמון במשהו סציפי במרק אבל בעדינות ולא הרס לי. יש איזה תבלין מזרחי – בהרט? חוויאג'?" (ארז בדרך המשי).
• "האם אני מרגישה אניס בפנים? אוי. חבל. גם אם זה כמון זה הורס לי. הבשר עסיסי! אני מרגישה שאם לא היה מפריע לי הטעם הייתי מוצאת את המנה הזאת מוצלחת" (שירה, אם רק לא היה מפריע לה הטעם).
• "האטריות ממש ארוכות" (אני)
• "צר עולמי כעולם הבחור-שעומד-שם-ומכין-את-האטריות" (אוריאל)

Soup Dumplings דוכן #2 (חמש דולר לשש חתיכות + 5 דולר פיקדון)

חביב הקהל

• "נוםנוםנוםנום" (מיקי, מאבד יכולת וורבלית בשלב הזה)
• "בסדר אבל שומני" (אני, מאבדת סבלנות)
• "טעים אבל פחות מהזה שהיה בבמסעדה ההיא. נו, את יודעת, צייני אבל שאכלתי במקצועיות ושירה אכלה בחינניות" (ארז. המסעדה ההיא היא זאת)
• "איזה כיף!!" (שירה)

תבשיל (?) פירות ים מוקפץ  דוכן #16- 25דולר

יוקרתי אבל חריף. יש הפתעה בקדמת התמונה.

• "חריף לי!" (אני)
• "חריף לי, אני עולה באש!" (שירה)
• "חריף אבל טעים" (מיקי)
• "טעים מאוד וחריף" (ארז)
• "אפילו הנפש השחורה שלי פחות חריפה מזה" (אוריאל)

היו לי עוד תכנונים לאכול צפרדעים ושאר מזיקים אבל מנהיג קשוב יודע מתי נתיניו סבלו נהנו מספיק. חזרנו הבייתה עיפים אך שבעים ומרוצים. כשהגעתי הבייתה החזקתי בידי את תמונתו של המנהיג הדגול ולחשתי לו שעוד אשוב.

השורה התחתונה: יצא סה"כ 72 דולר לששה אנשים הרפתקנים (12 דולר לראש, לא רע!) אבל עלול לצאת יותר יקר בטווח הרחוק עם עלות נוספת של טיפולים פסיכולוגים עמוקים לאוריאל. היה כיף ומאוד חוויתי, אבל לא נראה לי שאני חוזרת לשם בזמן הקרוב.

זה הקניון, אם יתחשק לכם לבקר – ממש ביציאה של תחנת 7 ברחוב מיין בפלאשינג.

בדרך כלל כשאוריאל כותב פוסט זה על מסעדה שלא אהבנו במיוחד, כי זה נותן לו אפשרות בריאה להוציא חלק קטן מהמרירות והתסכול שלו ולכן הופתעתי כשאמר שיכתוב על מסעדת בולי – שדווקא מאוד נהננו ממנה. אז מסתבר שאוריאל מצליח להוציא מרירות ותסכול גם בכתיבה על מקומות שאהבנו.

***

הדבר הכי טוב לגבי ניו-יורק זה שאפשר למצוא כאן כל מה שיכול להתחשק לך מכל העולם. בא לך שורש לוטוס או יוזו מיפן? יש. בא לך פלנטיין מהקאריביים? יש. כמהין מפריגור? יש. אטריות משוכות ביד כמו שעושים בסין? יש. רוצה יין בלאו-פרנקיש מאוסטריה? אז אתה אידיוט בלי שום טעם ביין. אבל יש.

רק דבר אחד קשה להשיג בניו יורק: תרבות. זה לא מפתיע, אמריקאים הם סוג מסוים של קופי אדם אשר מה שמבדיל אותם משימפנזות זה ההתקדמות האבולוציונית של שאר קופי האדם קדימה, ובעוד האמריקאים מתבוססים ברפש שלהם הגנים שלהם מנסים לברוח אחורה בזמן לתקופה שהיו בקטריה, מרוב בושה. ואכן הרבה פעמים אני נתקף בגעגועים עזים לסיביליזציה, לטיולים שהיו לי בין הכרמים, לרחובות הישנים, לארמונות העבר, ולאלגנטיות הקלאסית (אני מדבר כמובן על צרפת ואיטליה, לא על ישראל או ניגריה או מדינת עולם שלישי אחרת).
זה לא שלא אכלנו אוכל צרפתי קלאסי מצוין בניו יורק, למשל במסעדת ג'אן ג'ורג': אבל זה לא היה אותו דבר. הכל היה מודרני וסטרילי, וכל המנריזמות היו אמריקאיות מלוקקות (בניגוד לצרפתיות מלוקקות).

כשאמא של הרודנית באה לבקר אותנו, לא חשבתי שיהיה לי הרבה ארוחות מרגשות. במיטב הזמנים הטעם של הרודנית נוטה לקציצות, שניצל, מרק עוף, פיצה עם צ'יפס ושאר הדוגמאות המונומנטליות לבישול עילי שמקבלים עם חך מתקדם- וכשאמא שלה בסביבה שום דבר לא מעניין אותה חוץ מהאוכל של אמא.

אז דמיינו את הפתעתי הרבה כשנכנסנו למסעדת Bouley לדיל ארוחת הצהריים, והרגשתי כאילו עברתי בדלת למקום אחר- שאטו צרפתי או ארמון פורטוגזי מימי הזוהר. את פנינו ברכו מבטאים צרפתיים כבדים, ובדרך לשולחן עפף אותנו ענן ריח של כמהין. באופן מאוד לא טיפוסי למסעדות בניו יורק לא הייתי היחידי המלובש היטב, וים של ג'קטים ועניבות נפרש לפני. כשישבנו בכורסאות מרופדות, הרגשתי כל כולי כמו אציל מתקופת הרג'נסי באנגליה אשר הולך לסעודה שמבשל אנטוין קארם בכבודו ובעצמו.

אלגנטיות של צפרדעים

הרודנית ואני בדרך כלל לא אוהבים תפריטי טעימות: החוויה של לנווט אותם ארוכה ומייגעת ונמשכת שעות רבות, ויש גבול לכמה זמן אנחנו יכולים להעמיד פנים שיש לנו נושאי שיחה משותפים. אולם בבולי יש פשרה אידיאלית בצהריים – תפריט של חמישה מנות כשיש בחירה בין המנות בכל שלב. מכיוון שהיו שלוש בחירות הרודנית רצתה פשוט להגיד למלצר להביא את כל התפריט. אני גלגלתי את עיני כלפי מעלה ושאלתי את ריבונו של עולם (מפלצת הספגטי המעופפת), במה חטאתי שזה מה שמגיע לי בחיים האלה – וחתולו של תקרה הודיע לי שבחיים הקודמים שלי לא שתיתי מספיק אלכוהול. אחרי שהתחננתי מהרודנית שתתנהג יפה, וביליתי את 20 הדקות המצופות ממני בלהסתכל על תפריט היין – הזמנו את האוכל והיין וההרפתקאה התחילה:

הבקבוק יין שהזמנתי היה בורגון לבן אלגנטי ועדין מ-Mersault בהמלצתו האדירה של הסומליה, שכנראה חשב שאני בור ועם הספר כי התכוון למזוג את היין לכוס סוביניון בלאנק. כמובן שמיד בקשתי שימזוג את היין לכוס בורגון, וחזרה השמחה לעיני (עד כמה שיכולה להיות שמחה בעיני).

מנת הפתיחה מן השף הגיעה שהורכבה משני חלקים: קציפת רובארב עם לובסטר ובצד קראקר מלא כמהין עם קודזו יפני. מנת הפתיח היתה מצוינת, וכמובן היה לה את המרכיב הסודי שקושר יחד את הארוחות הכי טובות: יומרנות פלצנית.

למנה הראשונה אני הזמנתי בליני עם סלמון ודגי סלמון. הבליני לא היה דומה לשום בליני אחר שטעמתי בחיי – היה לו מרקם אוורירי שדמה יותר למרנג של Ille flottante מאשר לבצק וזללתי אותו במרץ רב (באלגנטיות ג'נטלמנית כמובן). הרודנית הזמינה צלוחית עם טונה נאה וקצף (מוטיב חוזר בארוחה), והטונה הייתה מלאת טעם ורכה ונמוכה כמו חמאה. אם הרודנית הקדשת הזמינה מרק שעשוי ממני עשבים (כנראה כדי לפצות על איזה שהוא חטא בחיים הקודמים) שהגיע בצבע ירוק זרחני וכנראה היה גורם לכל עז או פרה להזיל ריר. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

למנה השנייה אני הזמנתי פלאן פורצ'יני שהיה כל כך טעים שהרודנית חיש קל החרימה אותו לחיכה והשאירה אותי עם המנה שלה : שלל פטריות יער עם טונה צרובה ואיך לא? קצף. חותנתי הזמינה מנת ביצה שהיתה מלוחה מדי ולכן נשארה לא אכולה. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

פטריות וקציפות

בשביל המנה העיקרית הזמנתי כוס של Chambolle-Musigny מבורגון, ועמדו למזוג לי אותו לכוס בורדולזית! בהרמת גבה שוב ביקשתי כוס בורגון – והנה דוגמא נצחת שעודנו בארה"ב. אני הזמנתי למנה העיקרית ברווז שלווה בפולנטה עם כמהין שהיתה כה טובה שהבנתי שבעצם מעולם לא אכלתי פולנטה כמו שצריך. הרודנית באופן צפוי הזמינה את המנה הבנאלית ביותר (עוף), ואמא הקדשת הזמינה לחי בקר בבישול ארוך. ללא ספק המנה המנצחת היתה הלחי בקר שהיה לה מרקם חמאתי ובושלה ב-Jus בקר, עם קארי וזרעי כוסברה. את העיקריות ליווה מנות קטנות של פירה תפוחי אדמה שהיה טוב, אם כי לא מתקרב לפירה של ג'ואל רובושון שהשף בולי עבד בעבר במטבחו. למעשה, אין הצדקה לחריגה מהמצוינות.

כשהרודנית דיברה על תיק הצד החדש שלה בצבע ירוק – תיקנתי אותה באומרי שזה גוון טורקיז שהיה פופולרי מאוד במצרים העתיקה. הרודנית החלה להטיל דופי בזהות המינית שלי (ומפאת כבוד לאמא הקדשת לא השבתי לה כי הזהות המינית שלי היא תוצר של האופי המסרס שלה). חותנתי הביטה בי במבט מלא חמלה.

לפחות זה לא הגיע בכוס הלא נכונה

מכיוון שהבחירה האלטרנטיבית היתה מרק קוקוס, וששלושתנו לא אוהבים קוקוס, הזמנו כולנו קינוח תותי עם גלידת אמרטו (שהגיע עם הרבה קצף). ולקינוח השני הזמנתי מאפה אגס אנג'ו מקורמל וחותנתי סופלה שוקולד. הרודנית קיבלה צלחת גבינות דשנה וביקשה כוס קולה זירו, והסומלייה כנראה חשב שהיא בורה ועמת הספר כי הוא הגיש לה את זה בכוס קולה, והיא מייד ובלי להסס ביקשה שיחליף לה את הכוס לכוס בורגון.  אני הטבעתי יגוני בכוס קלבאדוס. הכוס נתנה לי מבט מלא חמלה. חיי אינם חיים.

ללא ספק זו היתה חוויה קולינרית אדירה, בסביבה שהזכירה לי כל כך את היבשת הטובה שאני כה רחוק ממנה. לצערי בכל זאת היא היתה בארה"ב והמלצרים האקוודורים לא הצליחו לפצות על ילדותם ביערות הגשם כדי לתת חוויה מושלמת לגמרי, אולם בשבילי אחרי שנתיים במערב הפרוע הארוחה היתה כמו כוס מים לאדם מוכה שמש במדבר.

***

בוליי היא מסעדה יקרה עד כאב, אבל כמו הרבה מסעדות יוקרתיות אחרות יש לה דיל צהריים משתלם במיוחד: 55 דולר עבור תפריט טעימות של חמש מנות. לא מאוד זול אבל ללא ספק משתלם.

לפרטים נוספים:

בוליי 

השעה כבר אחרי חצות אבל אוריאל הבטיח שיכתוב פוסט על המסעדה הסינית מהיום (הקהל דרש), ככה שהביקורת להלן נכתבה תוך כדי חריקת שיניים ומבטים מלאים פחד, קחו את זה בחשבון כשתקראו את פוסט האורח הבא של אוריאל.

***

״12 זה מאוחר מדי״ – אמרתי והוספתי ״נגיע לשם לקראת 13:00, ויהיה תור נוראי, את לא זוכרת איך זה?״

אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה Circa 2012

״ אולי יהיה שלג ואף אחד לא יבוא״ היא הגיבה, ואני נתתי לה מבט של חוסר אמונה מהול בבוז.

״טוב, מאוחר מדי – כבר קבעתי״ היא הגיבה בעצבנות. ״ואי אפשר לשנות? אי אפשר להפגש לפני כן?״, והפרינססה הניפה את ידה כדי לסמן לי שזמן הטיעונים שלי פסק והוד מעלתה כבר החליטה את דעתה.

הסיפור הזה מתחיל כשנודע לנו שאווה, חברה טובה של ההורים של הפרינססה, באה לניו יורק לתקופה – וכמובן רצינו לארח אותה ולצאת אתה למסעדה. כשהפרינססה שאלה איזה סוג אוכל בא לה, אווה ענתה שהיא מעוניינת באוכל סיני. מאוכל סיני תם החליטה שהולכים לאכול דים סאם, ואיזה מקום יותר מתאים לקחת מבקר לאכול דים סאם מאשר Nom Wah tea parlor הדימסאמייה הראשונה בניו יורק שכבר אוזכרה בזה הבלוג. הבעיה היא שהפרינססה לא מרגישה רעבה לפני שעות הצהריים, ודים סאם זה מאכל למשכימי קום (שרוצים לאכול ב-11, לא 1), במיוחד בסופי שבוע. אחרת כשמגיעים למקומות הפופולריים (The Golden Unicorn,Nom Wah tea-parlor, וכו׳) יש תורים מטורפים (כמו שאפשר לראות בתמונה לעיל). אני ידעתי שזה ייגמר בטרגדיה. אני ידעתי שזה ייגמר ברע. הצדק בער בעצמותיי ובכל מעודי רציתי לצעוק בשערי העיר כנביא זעם ״צריך לבוא יותר מוקדם!״. אבל מה לעשות, הפרינססה כבר הניפה את ידה.

וכך היה, הגענו לסמטה של הדימסאמייה (שהייתה פעם סמטת פשע ידועה שהמאפייה היתה מסדרת שם מארבים), וראינו עשרות אנשים רעבים מתהלכים כמו זומבים מסביב לכניסה מחכים לתורם להכנס ולחוות קצת חום ואוכל וזכרון של מה זה להיות בן אדם (שוכחים את זה מהר מאוד בקור הניו יורקי כשמחכים בתור). כשהודעתי שההמתנה המשוערת היא לפחות 40 דקות (ולאחר שסיננתי ״אמרתי לך״ בצדקנות יתרה, וקיבלתי גילגול עיניים ומבט מלא שנאה) ייאוש כבד עבר על המחנה, והכנופייה הרעבה הקטנה שלנו צעקה אל מרום אלוהי האוכל בשביל ישועה, וזו הישועה אכן הגיעה כשנזכרתי כשקראתי לא מזמן ב-Serious eats על מסעדה לא רחוקה משם שעברנו אותה בדרך שנקראת Shanghai 456. בימים כתיקונן אין סיכוי שהפרינססה היתה מסכימה כי: 1. זו היתה הצעה שלי 2. כי זה משהו חדש ולא עברנו מסע שכנועים מפרך 3. כי זה הצעה שלי ו-4. כי זה לא היה משהו שבמקרה היה גם רעיון שלה בוזמנית. אבל הקור היה כבד, ואווה כבר נראתה חיוורת – אז בלית ברירה היא הסכימה עם מבט סקפטי (עוד באירופה) והפעמנו אל המסעדה.

בכניסה הפרינססה היתה סקפטית ״לא נראה לי שיהיה כאן דים סאם היא סיננה״, ואני דווקא הייתי אופטימי – בכניסה היה קן גדול של פסלי חתולים בסגנון יפני, ופסל קריסטל מהודר של בוק צ׳וי. ואיך באמת אפשר להתווכח עם חתולים ופסל מהודר של בוק צ׳וי?! ויותר מזה, איך אפשר להתווכח עם זה שחם, אין תור, והפרינססה מוכנה לאוכל ביום רגיל אוכל סיני כל כך שומני ומגעיל שההומלסים האניני טעם של ה-UWS לא היו מוכנים להתקרב אליו.

פסל מהודר של חתול

פסל מהודר לא פחות של בוקצ'וי

כשפתחנו את התפריט ישר בישרתי ״את רואה? כן יש כאן דים סאם!״ ובתגובה העיניים של הפרינססה זזו כל כך אחורה אל תוך ראשה שאני די בטוח שהיא יכלה לתצפת אל תוך האמיגדלה של עצמה. וישר הפרינססה הזמינה שלל דים סאמים כמנות פתיחה לפני שנזמין את האוכל האמיתי. ואם כאן היינו מפסיקים, אזי היינו יוצאים מהמסעדה שבעים ומרוצים. אבל לא, מכיוון שתפריט הדים סאם היה די מינימלי – לא האמנו ששלוש המנות שהזמנו (באו מאודה עם ירקות, Soup dumplings ובאו מאודה/מטוגן עם בשר חזיר) באמת יביאו אותנו על סיפוקנו. התפריט עזר לנו בזה שהוא סימן איזה מנות הניו יורק טיימס אהב (ובכך ניתב אותנו הרחק ממנות אותנטיות שהחך המערבי שלנו לא היה מעריך) ואחרי התלבטות בין צלופחים לבין כתף חזיר החלטתי על כתף חזיר (הצלופח לא נראה כמו צלופח יפני ידידותי, ואני לא סומך על סינים לא בטריות ולא בהיגיינה של דברים מהים) ואווה החליטה על ברווז קריספי. לא הייתי בטוח שזה מספיק אוכל אז הזמנתי מנת צד של rice cakes עם שרימפס ועוף. שיהיה. הזכרתי כבר שיכלנו לשבוע רק מהדים סאם?

אז איך היה? ה-soup dumplings התלוו בחומץ אורז שחור והיו מהטובים שאכלתי (וכאות הערכה אני פיזרתי מרק על הרצפה ועל הג׳ינס והפרינססה סימנה טריטוריית מרק על הסוודר ועל הג׳ינס שלה כמו כן). הדים סאם המאודה עם הירקות היה ככה-ככה (בעגה המקצועית של מבקרי המזון היו קוראים לזה ״מעפן״. אבל זה בלוג פופולרי לאנשים פשוטים, וחבל להכניס לכאן מינוחים טכניים), והדים סאם המטוגן עם החזיר היה מצוין כמו שרק משהו שמטוגן יכול להיות. כבר אמרתי שכאן הכל היה יכול להסתיים ?

זה לבד היה יכול להיות מספיק, כבר אמרנו?

החזיר הגיע עם רוטב מתקתק נהדר וכולו היה נימוך ומתפרק, והברווז היה קריספי אך לח וטעים והתלווה לו רוטב עשיר ושחור וטעים – אבל ההפתעה הגדולה היו ה-rice cakes שהיו מן פסטה מוזרה כזאת שעשוייה מאורז והיה לה מרקם וטעם ממש טעימים. היה כאן כמות אוכל שבקלות היתה מאכילה 4-5 אנשים, אז לא ממש סיימנו חלק נכבד ממנו (היינו צריכים להפסיק בדים סאם. משהו היה צריך לחשוב על זה קודם כדי שיוכל היה להגיד ״אמרתי לכם״. לפעמים אין צדק ביקום).

לא היינו בטוחים שהיה מספיק, אז הזמנו עוד כמה מנות ליתר ביטחון

מכיוון שהאוכל היה טעים, ואנחנו באים ממורשת פולנית גאה (ולכן לא רוצים לבייש את הפירמה ליד חברה של ההורים של תם) ולא נאה לזרוק אוכל, לקחתי את שארית האוכל אתנו (אני רוצה להזכיר שבטירונות היה לי פטור ממשאות כבדים מעל חמש קילו – ואני חושב שעם המעיל שלי היה כאן עילה לקבילה). החתולים נפנפו לנו לשלום בלעג על השקית אוכל הגדולה, והפסל המהודר של הבוק צ׳וי נזף בנו על הפרת הדיאטה וחוסר אכילת הירקות. מכיוון שהמשכנו אח״כ למוזיאון, לא באמת יכלנו לקחת אתנו את זה הביתה. ולכן התחלתי לחפש בצ׳יינה טאון הומלסים כדי לתת להם את האוכל. ודווקא שצריך אותם, לא מוצאים אותם. זה לא תמיד נכון? אף פעם אין הומלסים שצריך אותם? (לפעמים אין צדק ביקום) – ולכן הייתי צריך לסחוב את האוכל אתי כברת דרך (תוך נזק בלתי הפיך לגב שלי). לא נספר מה עשינו אתו בסוף (כדי לא לבייש את הפירמה). סה״כ למרות ששום דבר לא התנהל לפי התכנית, היה כיף וטעים. הפרינססה תקעה בי מבט של זעם, כי הרי זה בטח אשמתי.

***

השורה התחתונה: טעים! ונדיר ששנינו מסכימים על זה במסעדה סינית. זה, והעובדה שאין תור ישר הופכים את המקום לפייבוריט החדש. ארוחה לשלושה אנשים (עם אוכל שמספיק לחמישה) עלה 75 דולר – כולל מס וטיפ.

לפרטים נוספים: שנגחאי 456, רחוב מוט 69

החורף הגיע למחוזותינו ואיתו עלייה בכמות האומללות של אוריאל, במיוחד לאור העובדה שהוא לקה בצינון קל. מכיוון שכולכם תקועים בבית בשלג החלטתי להראות לכם שיכול להיות יותר גרוע, עם פוסט אורח חדש של אוריאל.

***

במחזה ריצ׳ארד השלישי של שייקספיר עומד ריצ׳ארד הגיבן ואומר ״Now is the winter of our discontent״,  החורף של חוסר המרוצות – כלומר סוף עידן הלא מרוצים. נחמד לו. [ספויילר אלרט] בגלל זה הורגים את המניאק בסוף המחזה. כאן בניו יורק זה לא עובד ככה : כאן חורף זה בשביל אומללות, ואין מומחה באומללות כמוני. חינוך פולני, מרירות כועסת ושכיחה, ומזל אסטרולוגי ״נעכס״ הפכו אותי לאנין טעם בכל מה שקשור בסבל. וכאן עם השלג והקור, עם האוויר היבש שהורג את האור ואת האף, ההסקה שהופכת את הבית לסאונה, הבוץ והעצים נטולי העלים? זה העונה של העם שלי.

ולכן שהפרינססה העירה אותי משנת הישרים שלי ביום שבת קר ואפור, ידעתי שאת היום אבלה בקיטורים, טרוניות, וסבל. אך הפרינססה עם האנרגיה הסאדיסטית שלה, ראתה לנכון גם את הפינה הקטנה והעצמאית שעוד נותרה לי להרוס.

התחלנו את היום שלנו במסע ל-New York Reliquary museum שנמצא 15 דקות הליכה מהתחנה הקרובה לו של הסאבוואי (כי זה בברוקלין), מה שהייתי בטוח שיעשה לי כוויות קור וסוף סוף אולי יקטעו לי בוהן, אבל לא- השמש יצאה ונהיה נעים.

ה-Reliquary museum זה מוזיאון הפיצ׳עפקס והשמונצלך של ניו יורק. כל פעם יש שם תערוכות על נושאים בהיסטוריה של ניו יורק שמודגמים באמצעות מזכרות שאנשים עם טעם פעם זרקו לזבל. התערוכה שאנחנו ראינו היתה על הקלאסיקה של הבישול האמריקאי – ה-donut (הסופגניה הזאת שהעם השמן והמטומטם הזה אוכל כל הזמן). למדנו על ההסטוריה של הסופגניה במלחמות העולם כאוכל לעידוד החיילים, למדנו על התיעוש והמעבר מהכנה ביד למכונות, ועד לרשתות כגון Dunkin Donuts. כמו כן ראינו פוסטרים על איך ליידי אמורה לאכול את הסופגניה – והשיא: איך להרזות עם דיאטת 6 דונטים ליום. זה שבר את רוחי לגמרי (ולא לפעם האחרונה באותו יום) אחרי שחצי שנה אני מנסה להרזות ע״י אכילת סיבים תזונתיים (סוודר בצלחת) ושלל ירקות חסרי טעם. זהו, הייתי צריך הפוגה- צריך אוכל.

ככה ה"מוזיאון" נראה מבחוץ, שזה כבר מעורר חשד

שמונצלך א'

שמונצלך ב'

…וגם דברים שקשורים לדונאטס

החלטנו ללכת למסעדה לבראנצ׳ בשם Egg שנמצאת רק עשרים דקות הליכה בכפור. וכשהגענו ראינו שיש תור ויש 14 קבוצות לפנינו. חדר ההמתנה לא היה מחומם והיה בו טמפרטורה נעימה של 12- מעלות צלסיוס (אם אתה בכלל מסוגל למצוא צלסיוס איפה שהוא). כבר התכוננתי להיפותרמיה הממשת ובאה, ואל המדרון הנעים אל עבר המוות והנה המארחת קוראת לנו כי כל ה-14 קבוצות לפנינו קפאו למוות או ברחו והשאירו אותנו הבאים בתור.

כיאה לברוקלין, זאת היתה מסעדה היפסטרית. במחוג נרשמה חריגה של לפחות 2 סטיות תקן מהמאגניבות הממוצעת במסעדה. חלק מהמאגניבות של המסעדה היתה בזה שמספקים מפה חד פעמית לשולחן וצבעי פנדה, כדי שההיפסטרים יוכלו לבטא את הנפש העדינה והאומנותית שלהם בזמן שהם מחכים שהמנות שלהם יגיעו. הפרינססה ישר עתה על הצבעים וציירה ציור שלי אוכל פואה גרה (הילדה מאוד מוכשרת ואנחנו לא מבינים למה לא לוקחים אותה לכיתת מחוננים). המסעדה כמוכן היתה בסימן הדיאטה שלי, ולכן תם אכלה לחם בריוש ממולא בגבינה ובביצה, ואני אכלתי עגבניה מטוגנת ו-ham biscuit with grits. האוכל היה בהשראת דרום ארצות הברית וז'אנר ה-comfort food (או במינוח הטכני cardiomyopathy ). כיאה לאוכל שאמור לחמם ולספק, הוא היה שומני פחממתי ובעל תחושה של בית (ושל ניחוח סטאטינים שנקח בעתיד) והתפוצצנו לגמרי.

אם מציירים ציור וצריך לרשום לידו מה ציירתם, כנראה שאתם לא מוכשרים במיוחד :-(

אחרי שהעלנו קילו נטו בשומן רווי והכנו את דרכינו להשתלבות מלאה בחברה האמריקאית דרך סכרת, החלטנו לחגוג את לימודינו על תרבות הדונאטים ע״י אכילת דונאטים. המליצו לנו על חנות דונאטים שהשתמרה בדרכה משנות ה-50 שנוסדה, ושם ישבנו ואכלנו דונאט בטעם red velvet שהיה יבש ודוחה ועוד דונאט שגם הוא היה מזעזע. עד כאן הכל בהתאם לציפיות.

תכל'ס הטעם מזכיר את דאנקין דונטס, אבל המקום עצמו יותר "אותנטי"

ואז בא השיא של היום… מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדר. יודע שבשבילי בית מרקחת זה כמו בית כנסת וחדר הרופא הוא קודש הקודשים. שמענו שליד המקום של הדונאטים יש בית מרקחת שנבנה על חורבות מועדון דיסקו ישן, ושלא שינו את המבנה. ואכן כך הדבר! ממסדרון כניסה צר לחלל ענק שפעם רקדו בו והסניפו קוקאין, ועדיין מעטר אותו כדורי דיסקו למעלה. סוף סוף אני נכנס למקדש האקמול שבאמת נראה כמו מקדש! לא רק זה, אלה שכדורי הדיסקו עודדו אותי לפצוח בסגנון הריקוד הייחודי לי – 50% דיסקו, 50% ריקודי עם ו-100% גורם לפרינססה לרצות למות. זה היתה חוויה טובה, ונראה לי כזאת שקירבה ביננו (או שקרבה את הפרינססה לקבר. לא ממש מצליח להבין את ההבדל ברוב המקרים).

ועכשיו כשאני כותב את מילים אלה יורד שלג בחוץ, ובניו יורק סופה. אין טמפרטורה נוחה בשום מקום: בבית חם ומבהיל, ובחוץ קפוא. האוכל שהכנתי לארוחת ערב מקפץ לי במעיים כמו להקת מריאצ׳י של תיקנים אשר מנגנים על מחבת לוהט תוך כדי הדלקה וכיבוי של האור (מי מלך של מטאפורות, מי?), והראש שלי דואב מהחפירות של הפרינססה על הסאבווי או שחור ופתור או משהו בסגנון ואני חושב לעצמי: כיף לסבול בניו יורק.

***

[בחזרה אלי]

אם זה קצת נחמה, גם אני סבלתי מאוד מהעריכה של הפוסט הזה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון השמונצלך – שדרת מטרופוליטן 370, ברוקלין

אג – רחוב צפון 5 מספר 135, ברוקלין (עובר החודש בלוק הצידה -בדקו את הכתובת החדשה באתר). סה"כ החשבון היה 35 דולר (כולל מיסים, לא הזמנו אלכוהול) לשתי ארוחות בוקר לשני אנשים, ככה שאפילו לא יצא יקר במיוחד.

פיטר פן דונטס – שדרת מנהטן 727, ברוקלין

Rite Aid Pharmacy – נמצא ממש ליד פיטר פן דונטס.

אז חזרתי מחופשת החורף והבראתי מהשפעת ובאתי לאחל לכולם שנה אזרחית טובה והרבה אוכל טעים גם ב 2014. אני שמחה להתחיל את הפרסום הראשון לשנה החדשה עם פוסט אורח מאת אורי שהוא חבר יקר, איש טוב, וסנוב אוכל למופת.

***

במקור הייתה לנו הזמנה לארוחת ערב בבאבו אבל נאלצנו להחליף אותה בדקה התשעים בגלל הלו"ז של תום ובגלל שגם אני וגם אוריאל מעדיפים את חברתה על פני אוכל (אחד מאיתנו כנראה יותר מהשני) הסכמנו לשינוי, מצער ככל שיהיה.

גילוי נאות: באבו היא אחת המסעדות  הכי אהובות עלי בניו יורק ככה שקחו את זה בחשבון ושימו לב שאתם קוראים ביקורת מסעדה שנכתבת על מסעדה שהיא לא באבו.

גילוי נאות 2: אני פודי, צמחוני (רוב הזמן) ובגדול כל קלישאה של בחור גבוה וגרום תהיה נכונה לגבי. זה אומר שאני אוכל רק ביסים קטנים ממנות בשריות ונסמך יותר על דיעותיהם של חברי הקרניבורים לארוחה.

 ועכשיו לחווית הארוחה עצמה. כנהוג בהרבה מסעדות בניו יורק קידם את פנינו מארח הומואיסטי למדי (לא שיש משהו רע בזה) שבתורו העביר אותנו לידיו הבטוחות של מלצר לא פחות הומואיסטי (לא שיש משהו רע בזה). בגדול השירות היה מוצלח אם כי כמעט על גבול הדאגני מידי. לגבי העיצוב: קצת קשה לשפוט עיצוב של מסעדה שמקור האור היחידי שלה הוא הנר הדקורטיבי שהיה על השולחן. מצד שני, זה אומר שהמקום כנראה יותר ממתאים לדייט ראשון אם אתה בחור ממש מכוער, אבל קצת פחות לאנשים שאשכרה אוהבים לראות את האוכל לפני שהם אוכלים אותו.

הוא לא הגזים לגבי כמות האור במקום

מסיבה לא ברורה דווקא חדר השירותים היה מואר בעשרות נרות ואיפשר לראות את העיצוב המעט גותי תעשייתי שניתן להניח ששלט גם בשאר המסעדה. בכל מקרה חדר השירותים היה נחמד מאוד.

התחלנו את הערב עם מספר מתאבנים כאשר הראשון שבהם היה 6 צדפות טריות שעמדו בשני קריטריונים מאוד חשובים: היה להם טעם של מי ים, ואף אחד לא מת כתוצאה מהאכילה שלהם. המתאבן השני היה כדור אורז ריזוטו עם מוצרלה בטיגון עמוק שהוגשה עם רוטב מרינרה. בגדול טעים אבל לא ממש מרגש.

הכוכבת הראשונה של הערב הייתה המנה שאוריאל הזמין: מח עצם עם כיסוי של שבלולים ברוטב שום והחיזוק לזה היה ההתנהגות החייתית של אוריאל שהצליח ביד אחד לזלול את השבלולים וביד השנייה להחזיק את העצם הריקה ולנופף בה באופן מאיים למדי לכל אחד משני הסועדים שהאחרים שניסה בטעות להתקרב כדי לטעום אותה קצת תוך כדי ספק נהימות ספק קולות תענוג ומלמול "טעים טעים אוריאל לאכול טעים".

 אני אתן לאוריאל את ההנאה שבספק ואניח שההתנהגות הזאת נבעה ממנה יוצאת דופן במיוחד ולא מתוך דחף פראי להרוג מישהו, או גרוע מזה –סתם חוסר נימוס לשמו.

 שתייה מרעננת הגיעה בצורה של יין לאוריאל וקוקטלים לי ולתום. אחרי שעלבתי בתום על הקוקטייל תותים הסופר נשי שהיא הזמינה, עברתי להזמין קוקטייל שיותר מתאים לגברים שהכיל תפוזים. (גברים אמיתים לא מערבבים תותים ואלכוהול). גם אני וגם תום אהבנו את המשקה של עצמנו ולכלכנו על המשקה של האחר, בהתאמה.

 מחוזקים באלכוהול עברנו למנות העיקריות. המנה שתיאורה היה "ספגטי ופולפטי עם כדורי הבשר של דורה" התגלתה כפסטה עם עגבניות סטנדרטית למדי בצירוף שני כדורי בשר גדולים, שייתכן והיו שייכים בזמן זה או אחר לגברת בשם דורה. לא טעמתי בעצמי אבל ניתן לי להבין שהמנה טעימה למדי. המנה עצמה הייתה מספיק גדולה והראשונות היו מספיק טעימות כדי שתום תאכל בדיוק חצי ממנה.

 אני בחרתי "אנג'ל הייר עם שרימפס, סקלופס, קלמרי עם שום ובזיליקום". ושוב, מנה נאה עם חלקים נדיבים של פירות ים שלא עמדה בתחרות מול המנה העיקרית שאוריאל הזמין שהייתה הכוכבת של הערב: "טרופי עם חמאת כמהין,פרושוטו, אפונה ופרמז'ן". מנה מדהימה באמת. הטרופי התגלה להיות רצועות פסטה שטוחות ועבות שהיוו מצע מצוין לרוטב החמאה העשיר ולפרושוטו המעושן עם הרעננות של האפונים. זה בדיוק מה שאוכל איטלקי אמור להיות: חגיגה פשוטה של טעמים שכל אחד מהם מדהים וכולם ביחד פשוט טעימים.

 לא הצלחנו להגיע לקינוחים אז עשינו קיצור דרך ישר לחשבון שהגיע בערך ל 50 דולר לבן אדם (לפני טיפ)  – ככה שהמסעדה נמצאת בטווח המחירים הבינוני-גבוה לניו יורק.

השורה התחתונה היא שקריספו היא מסעדה נחמדה שנמצאת בעיר שיש בה הרבה מסעדות מדהימות. מלבד שתי המנות הכוכבות שאוריאל הזמין שאר האוכל היה נחמד אבל לא עוצר נשימה.

המסקנה שהגעתי אליה הייתה פשוטה: או שתלכו למסעדה נחמדה ותנו לאוריאל להזמין לכם את המנות, או אם אתם לא מעריצים של אוריאל, קחו את עצמכם ואת הכסף שלכם ולכו לאחת המסעדות שהן מדהימות. (אני,אגב, מעריץ גדול של אוריאל אבל אפילו אני מודה שהוא סוג של טעם נרכש).

 בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לתום שהזמינה אותי לכתוב פוסט בבלוג שלה ואני מקווה שעמדתי בסטנדרטים הגבוהים ביותר שהיא מציבה בבלוג שלה (סימון לחנופה).

במובן מסוים, החוויה הניו יורקרית מתמצה בארוחת הערב הזאת במובן הבא: גם אם בישלו לך ארוחה נהדרת על ידי שף סופר מוכשר במחיר סביר, עדיין אפשר למצוא על מה להתלונן.

 שלכם,

אורי

***

(בחזרה אלי) רציתי להוסיף הרהור כפירה אחרון: זה נכון שאם אתה יוצא למסעדה אחת בשנה בניו יורק אז כדאי ללכת כבר על המסעדה הכי טובה שיש באזור, אבל אי אפשר ללכת כל הזמן רק למסעדות מדהימות. (מילולית, אי אפשר, להזמין שם מקום זה סיוט וגם לא תמיד בא על ארוחה מהממת של שלוש שעות וחשבון של שלוש ספרות לבן אדם). מהבחינה הזאת, קריספו היא דווקא מסעדה טעימה ונחמדה וכדאי ללכת אם אתם באזור. אולי חלק מהמנות סתם לא מקוריות (ועדיין טעימות) אבל חלק היו ממש הברקה. לגמרי נחזור לשם פעם הבאה שנהיה באזור ויתחשק לנו אוכל איטלקי.

לפרטים נוספים: קריספו, 240 ווסט רחוב 14

אפרת ושמופי המהממים הגיעו לסופ"ש בזק בניו יורק ואולצו להתמודד עם הבישול של אוריאל, שעות של חפירות ממני, שני חתולים מיללים, עשרות שעות של הליכה בעיר, גררנו אותם לדים סאם ולמועדוני בלוז, והם עוד טוענים שהם נהנו! אנשים הם אכן מוזרים. כמחווה לבלוג שמופי המהמם כתב פוסט על טיולים בניו יורק על ידי אנשים שלא גרים בניו יורק עבור אנשים שלא גרים בניו יורק, והרי הוא לפניכם:

***

תסלחו לי אם אני קצת מתרגש, זו הפעם הראשונה שאני מתארח בבלוג. להגנתי יאמר שזו גם הפעם הראשונה שאני מתארח בניו יורק (טוב, השניה. הפעם הראשונה הייתה עם אמא שלי לפני 16 שנה, וכל מה שאני זוכר משם זה את הפיילס שוז שבו בילינו שמונה שעות. ואז חזרנו יום למחרת), ככה שאני די בתול לגמרי כשזה מגיע לניו יורק.

 למרות שלא הייתי בניו יורק בשני העשורים האחרונים, אני יודע על העיר הזאת כל מה שצריך לדעת בעיקר, אם להודות על האמת, מצפייה חוזרת ונשנית בסקס אנד דה סיטי. כמובן שכאדם אינטילגנט ומשכיל אני דואג להעשיר את עצמי במקורות ידע מוסמכים נוספים, מה שגרם לי לצעוק בהתרגשות באמצע הסיור בסנטרל פארק "יו! פה צילמו את שכחו אותי בבית 2!".

בקיצור, אני לא יודע על העיר הזאת שום דבר.

לכן, שמחתי (טוב, זה שקר גס. האמת היא שנגררתי) על ההזדמנות להצטרף לסיור של צוות ה"ביג אוניון" שתום המליצה עליו בחום העוקב אחר "כנופיות ניו יורק", סרטו ההו-כה מפורסם של מרטין סקורסזה, שאני באמת לא מאמין שיש מישהו שלא טרח לצפות ביצירת המופת הזו.

חוץ ממני, כאילו.

אני, כאמור, הייתי עסוק מאוד בצפייה בשכחו אותי בבית.

אני לא אוהב סיורים, לא בארץ ולא בחו"ל. העובדה שאני תייר לא גורמת לי לחבב תיירים אחרים כהוא זה (בטח לא כאלו עם טעם כזה מחורבן בסרטים) והסברים על ערים אחרות, בדרך כלל, אם להשתמש בשפה עדינה, מעניינים לי את התחת. ולמרות כל הכתוב לעיל, כשאתם מגיעים לניו יורק, אתם ממש חייבים לעשות את הסיור הזה.

בניו יורק, מסתבר, היה פעם פשע, אפילו לפני שעוד היו סיילים של סוף עונה. קבוצה אחרי קבוצה של מהגרים מכל העולם הגיעו לניו יורק כדי להגשים את החלום הגדול מכולם ומה שמדהים באמת הוא שכל קבוצות האוכלוסיה הללו, ללא משוא פנים וללא הבדלי דת, גזע ומין, חטפו חתיכת בעיטה בישבן מהדוד סם. ומי שקצת חובב היסטוריה ימצא את עצמו נדהם איך אנחנו מספרים לעצמנו שהמין האנושי התקדם לאנשהו, ובעצם מאז 1643 אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו באדיקות.

הסיור, יש לציין, מוגש נפלא ומתובל במנחה עם ידע מקצועי כל כך רחב על הנושא עד שאני משוכנע שיש יותר עובדות שהיא שכחה לספר לנו מאשר אלו שהיא זכרה. ה"ביג אוניון", יאמר מיד לזכותם, מעסיקים רק בוגרי תארים מתקדמים במקצועות הרלוונטיים לסיור (המדריכה שלנו עושה את הדוקטורט שלה על מהגרים לאמריקה וניו יורק בפרט), ולמרות סלידתי מתארים אקדמיים, אפילו אני אודה שמדובר במקור ידע מרשים ומלהיב במיוחד.

הסיור לא ממש עוסק בכנופיות, אבל כן עוסק בניו יורק, שזה הרבה יותר מעניין. מהמהגרים האירים הראשונים דרך תקופת העבדות של מהגרים ממזרח אפריקה ועד צ'יינה טאון וליטל איטלי, זה מדהים כמה הרבה היסטוריה עברה על כל כך מעט אריחי מדרכה. כל קיר, כל בלטה, כל עץ, כל גינה וכל שביל אוצרים בתוכם כל כך הרבה סיפורים מרתקים שאני באמת משוכנע שאין אחד שלא ימצא איזו אנדקוטה אחת מהעיר שתהיה יקרה לליבו.

 

ומסתבר שלפני ששרה ג'סיקה פרקר קיפצצה לה במנהטן על עקבי סטילטו, היה גם פשע בניו יורק, והרבה ממנו. והעיר שהיום נוצצת יותר מתמיד הייתה פעם שפך של זוהמה ועוני ופשע, שהאגדות (ונתוני המשטרה מאותם שנים) מספרות שהיו רחובות שלמים שלא היית יכול לעבור בלי להישדד או להידקר, שזה בהחלט די מבאס. ומהעוני מגיע הפשע, ומהפשע מגיע עוד עוני, וזה די מדהים לראות איך כל כך הרבה שכבות של עוני ודלות יצרו את שטחי הנדל"ן היקרים ביותר בעולם. אני אשתדל שלא להגזים כשאני אומר שהסיור הזה הוא ממש חפירה ארכיאולוגית בבפנוכו של העיר, ובין הבוץ והרפש מוצאים שם סיפורים ששוים זהב.

מומלץ, אגב, שלא לחכות עם הסיור, ולתפוס אותו ממש בימים הראשונים, משום שהוא משנה את כל ההסתובבות בניו יורק. כל כך קל יותר להבין את העיר אחר כך, עד שהקלישאה שרק אם אתה יודע מאין באת תדע לאן אתה הולך תופסת כאן שבעתיים. ניו יורק תופסת גוונים אחרים לגמרי אחרי הסיור הזה, ונוחתת עליך ההבנה שחוץ מתיקים במחירים ממש שווים יש פה גם חתיכת אבן דרך של ההיסטוריה האמריקאית והמערבית בכללותה.

אורך המסלול הוא משהו כמו 3 ק"מ בלבד, אבל ראו הוזהרתם: עומדים, והרבה. ההסברים ארוכים מאוד (הגם שמעניינים מאוד) ומתישהו, בעיקר אם אתם אוהבים, כמוני, להסתובב עם כל ציוד אלקטרוני הידוע לאדם על הגב, תמצאו את עצמכם מעבירים את המשקל מרגל לרגל וממש מתאמצים להקשיב למדריכה. חובה לבוא לסיור הזה עם נעלי ספורט מצויינות וגם עם תיק שלא יכביד לכם על הכתפיים. באמת, מניסיון אישי כואב.

אגב, מה שהכי מפתיע בסיור היה שמתוך קבוצה של 30 איש אנחנו ועוד שני טיילים מגרמניה היינו התיירים היחידים. כל השאר הגיעו מאזורים שונים בניו יורק, ונראו מתעניינים ומופתעים ביותר, וזה עוד לפני שהם שמעו את האנקדוטה המרגשת שלי בסנטרל פארק. והיי, אם ניו יורקרים אמיתיים מוכנים למחול על כבודם ולהיראות כמו תיירים לשעתיים וחצי, אתם בטח יכולים.

מחיר הטיול הוא עשרים דולרים (15 אם אתם סטודנטים, ואין עוד הנחות אם אתם קמצנים שלא מוכנים לשלם קצת יותר מ-70 שקל עבור משהו כל כך מעשיר ומקיף) ובחיי שהוא שווה כל גרוש. בסוף, כבונוס, מקבלים גם סקירה מלאה על סרטיו של מרטין סקורסזה, אם כי האנקדוטה היחידה שאני יצאתי איתה משם הייתה שמסתבר שאבא שלו עבד כגוי של שבת.

בקיצור, ממש ממש כמו הבלוג הנפלא הזה, זה סיור שמומלץ בחום, ולא תתחרטו אפילו לשנייה שלקחתם אותו. היסטוריה, פשע ואנקדוטות מרהיבות מתערבבים לסיור אחד, ואחריו לא נותר אלא לקוד קידה לסרט המופת שעשה את ניו יורק. בדיוק, שכחו אותי בבית.

 ***

(חזרה אלי)

הייתי כבר בהרבה סיורי הליכה של הביג אוניון, ואכן רובם מרתקים ומעניינים. מבלבד הטיפים של שמופי הייתי גם מייעצת לבחור טיול בשכונה מעניינת (למשל, הוילג', לואר איסט סייד או ניו יורק ההיסטורית) כי כמה שלא יהיו מוצלחים המדריכים, את האפר ווסט סייד הם לא הצליחו לעשות בצורה מעניינת. לא צריך להירשם מראש אלא רק להגיע. כיף כיף כיף!

לפרטים נוספים: טיולי ביג אוניון 

היה לנו יום של כיף בניו יורק, ויקיר הבלוג וחביב המערכת(בעלי) התנדב נודב לכתוב על זה פוסט. הנה התוצאה:

***

ניו יורק עיר גדולה. כשאני אומר גדולה, אני מתכוון ענקית. מליוני אנשים, בניינים שמסתירים את השמיים, רעש בלתי פוסק של מוניות מצפצפות וסירנות של אמבולנסים,ריח באוויר של ווניל מהדוכן שמוכר אגוזים מתערבב עם ריח הזבל והביוב של כל השאר. ולפעמים זה יותר מדי… לפעמים אתה רוצה לסגור את העיניים, האזניים ואת האף ולדמיין את עצמך במקום אחר. אז כשהמשרד עולה לך על העצבים, הגיע זמן להסתובב קצת בעיר המדהימה הזאת!

יש אנשים שבשלב הזה הולכים לטבע (איכס, יש שם ג'וקים ויתושים ואין איפה לקנות מאקרונים). יש שהולכים לים (רק זה מה שחסר לי, לראות אשה בת 70 בביקיני ולהתחכך בחול שבבגד ים). יש שעושים ספורט (אף פעם לא הבנתי למה אנשים בהתנדבות עושים דברים כואבים. ויש לי תיאוריה שנשימות כבדות גורמות לטמטום:ראיתם פעם כלב שמסביר על מכניקת קוונטוום? לא? לא חשבתי). ויש כמונו שהולכים להסתובב בעיר ולהנות מדברים שיש רק בניו יורק.

כשהפריננסה שלי לקחה יום חופש, נדרנו שנעשה יום כיף. אז קמנו בבוקר והתחלנו בארוחת בוקר מזינה ב-Alice's Tea Cup. זהו בית תה חמוד בפינה של הבלוק שלנו שכולו ב-theme של עליזה בארץ הפלאות. יש בו מאות סוגי תה וילדות קטנות שמסתובבות עם כנפיים של פרפרים. אנחנו שתינו תה, אכלנו ביצים ואפילו שכנעתי את הפרינססה ש-Scones זה דבר טעים.

משם המשכנו לסיור מודרך חינם ב-Grand Central Terminal. גראנד סנטרל היא תחנת רכבת שנבנתה בתחילת המאה-20 ותוכננה לרומם את הגוף, הדעת והנפש (זה בניגוד ל-Penn Station המודרנית שנבנתה בשנות ה-70 על חורבות התחנה הישנה ותכליתה לשכנע אותך שסיביליזציה היתה טעות). זה בניין יפייפה מתקופה היפה ביותר של הארכיקטורה המודרנית (סגנון ניאו-קלאסי), והיה פעם חלק מהפיתוח של שדרת פארק וחלק משכונה של בנייני מגורים בסגנון Art Deco שנהרסו כדי לבנות גורדי שחקים. בגראנד סנטרל עוברים כל יום לפחות מיליון איש שזה יותר מנמל התעופה JFK ביום העמוס ביותר שלו (ובניגוד ל-JFK לא גורם לך לרצות להתאבד). הסיור מרתק ומעלה כל מני אנקדוטות וסיפורים מעניינים. יש שני מדריכים שלשניהם סיורים שונים לגמרי – מומלץ ללכת פעמיים ולשמוע בנפרד כל מדריך.

ומה זה יום חופש בלי לחגוג במסעדה יקרה בלי שום פרופורציה? לאור ההצלחה האחרונה שלנו בעסקיות צהריים מוזלות במסעדות איטלקיות מהודרות הלכנו ל-Ai Fiori,מסעדת כוכב מישלן בסגנון איטלקי. שהזמנתי מקום במסעדה נאמר לי שלגברים חובה להגיע עם ג'אקט (מילת קוד ללהגיע בחליפה), ולכן אני לבשתי את החליפה שהפרינססה הכי פחות אוהבת. כשהגענו התבאסתי לראות שחצי מהסועדים באו במכנסיים קצרים, סנדלים, ובלי ג'אקט. סתם הלכתי בחום בסיור עם חליפה. קארמה וכל זה. הפרינססה הסבירה את זה בזה שאותו שבוע היה – Restaurant week וכל עמי הארץ (היבוסים והפריזים בעיקר, קצת ארמים גם כן) הולכים למסעדות שבד"כ לא היו מרשים להם להכנס בדלת. מה אני אגיד לכם על Ai Fiori (בצהריים, ייתכן שזה שונה בערב) ? טעים שם. אפילו מאוד טעים. אבל לא וואו. שום מנה לא הפילה אותנו (בניגוד מוחלט לדל פוסטו) אבל ללא ספק זה היה טעים יותר ממסעדה איטלקית רגילה. והעסקית ממש זולה ומשתלמת (החצי בקבוק יין הלבן שהזמנתי עלה יותר מארוחה לבן אדם).

קנה מידה של 1:1

אז מה הבעיה? (כן, ברור שיש בעיה. אני כותב את הפוסט הזה, לא הפרינססה. זוכרים אותי?  אני זה ששונא מסעדות) הבעיה שהמנות קטנות בצורה מגוחכת. כמו תפריט טעימות של 2 מנות ולא 30. אם לא הייתי מתמלא מלחם (אני בד"כ במסעדות לא נוגע בלחם) הייתי ישר הולך לאכול פיצה. אבל במקום זה פוצצתי את עצמי בלחם כי רציתי ללכת הביתה להוריד את החליפה.

ומה הוא חלק הכרחי בכל חופש? הרי ענגנו את הדעת (גראנד סנטרל), ענגו את הגוף(Ai Fiori) – הגיע זמן לענג את הנפש. דרך הגוף. מכיוון שאני הייתי תפוס (אתם חושבים שזה קל ללכת כפוף כל היום? זה לא מכאיב לצוואר כשמסתכלים על החזה של כל בחורה שעוברת ברחוב? לא מכאיבים את הגוף שמתעלפים משתיית יתר של אלכוהול?) והפרינססה היתה משועממת הלכנו למסאג' סיני ליד הבית. למי שלא מכיר מסאג' סיני (Qi Gong Tui-Na) זוהי טכניקת מסאג' מאוד שונה מהמסאג' המערבי או התאילנדי. במערב משתמשים בעיסוי כדי לשחרר שרירים ולתת תחושה של רגיעה ושלווה. השיטה הסינית היא יותר רוחנית – היא מעוניית להוציא מהאדם את דמותו האמיתית. הרי ידוע שהסינים המציאו את האטריות ולכן השיטת עיסוי שלהם בנויה להפוך אדם לאיטריה על ידי לישה, קיפול, ורידוד. בסוף אתה מתייחד עם האמת הפנימית שלך – קרי, אתה נהיה איטריה.

וכך הסתיים לו יום חופש בעיר הגדולה. הפרינססה היתה כל כך בטראומה מהמסאג' שהיא ברחה בחזרה למשרד. רא-מן.

***

השורה התחתונה: היין עלה 48 דולר. עסקית צהריים שכוללת שתי מנות עולה 42 דולר. לא יקר אבל לא ממש משתלם.

לפרטים נוספים:

סיור הליכה בחינם בגרנד סנטרל, כל שישי בשתיים עשרה וחצי בצהריים

איי פיורי – 400 השדרה החמישית

הרבה מהקוראים שואלים אותי איך זה שכל המסעדות שאנחנו הולכים אליהם טעימות. או ליתר דיוק, אם היו לבלוג הזה יותר משני קוראים אני מנחשת שזה מה שהם היו שואלים. בכל מקרה, אנחנו הולכים להרבה מסעדות וכמובן שיש גם נפילות אבל בשביל הפעם בשבועיים שאני מעדכנת את הבלוג אני יותר נהנית לכתוב על מקומות שהיה טעים בהם. אוריאל לעומת זאת אוהב לרטון ולכן היום נפרסם שלל קיטורים שלו על כמה מקומות שלא אהבנו בכלל.

***

כשעלה לראשונה הרעיון לעבור לגור בניו יורק לא התלהבתי. באופן כללי אני לא מתלהב מדברים, אבל מהרעיון הזה סלדתי ממש. המחשבה לגור כל כך רחוק מאיזו שהיא מדינה מתורבתת הדירה שינה מעיני, ראיתי מול עיני חלל מלא ב-hillbillies ורפובליקאים שמתפללים לזומבי יהודי בן אלפיים ובעיקר כל כך רחוק מבורגון או איטליה, או אוכל שלא מטוגן בטיגון עמוק. כמו שאוסקר ווילד סיכם כל כך יפה במאה ה-19 :

"America is the only country that went from barbarism to decadence without civilization in between"

ואז גיליתי משהו נפלא: ניו יורק (מנהטן) לא באמת נמצאת באמריקה (כלומר גיאוגרפית כן, אבל לא באמת) – חנויות היין שופעות בכל טוב שיש בצרפת או באיטליה, יש אוכל מצוין, ואפילו התושבים כאן כמעט מבויתים (הם אפילו בגרסה האמריקאית של "סמולנים", זה חמוד… הם רק קצת פשיסטים). זה כמו תל אביב של אמריקה.

ואם זאת כמו בתל אביב, גם לניו יורק יש חדירה של אמריקה האמיתית. מכיוון שאשתי (שכן מתלהבת) רואה לנכון רק לכתוב פוסטים מפרגנים, ראיתי לנכון לאזן את הסיפור עם כמה מהמסעדות *שלא* נהנינו בהם.

Veritas

לפני שבפועל עברנו לגור בניו יורק, בילינו פה ביחד סופ"ש על מנת להתרשם מהאופציות שלנו. כמובן שכמו חלוצים טובים החוקרים את השממה (התרבותית) פתחנו את מדריך המישלן האדום וחפשנו כוכבים קולינריים שינחו אותנו בחשיכה. כוכב מישלן זה דבר כמעט קדוש המסמל איכות אוניברסלית. חוץ מבצפון אמריקה. שהרי לאמריקאים אין חך (אולי טגנו אותו בטיגון עמוק בילדותם, או הרעילו אותו עם רוטב טבסקו). על מסעדת וריטס על כוכב המישלן שלה נכתב שיש את תפריט היין הגדול ביותר והעשיר ביותר בניו יורק. אכן הניחו על שולחננו ספר עב-כרס שבתוכו מיטב הייצוג של יינות אמריקה (ייצוג מהנה של ביב שופכין עם סירופ פטל) ואינסוף יינות מיצרנים ליגה ד' דרום של ארצות מתורבתות. ואיך האוכל אתם שואלים (לא באמת, ידוע שאין לבלוג הזה קוראים)? הרי בשביל זה נותנים כוכבים… כמו ביסטרו חדש בשדרות רוטשילד בשבוע הרצה. בנאלי, עם שירות גרוע ופלצני ויקר בטירוף. ככה באמת דמיינתי את ארה"ב, ורק מה שהיה חסר זה איש השוקל 500 ק"ג המתנועע על קלנועית כמו שרואים ב People of Walmart.

Blue Fin

למסעדת בלו פין הגענו בעל כורחנו. באופן כללי נכון הוא להמנע ממסעדות בטיים סקוור, המקום התיירותי ביותר בניו יורק – וכפי שאתם יכולים לנחש, רוב התיירות בניו יורק היא תיירות מארה"ב. לכן בלי יוצא מן הכלל האוכל באיזור יקר וגרוע. למסעדת בלו פין השוכנת במלון ה-W  היוקרתי, הגענו עקב ארוחת ערב עסקית והבחירה במסעדה נעשתה ע"י מנהל בכיר שרוב עיסוקו להיות בכיר ולא (חס וחלילה) לנהל. המסעדה עצמה היא בדיוק כמו אותו מנהל – יומרנית, חסרת ערך וחסרת אופי. המסעדה שעיצובה מנסה להזכיר חוף ים, מצליחה בהצלחה יתרה להזכיר את ההרגשה הדביקה והלא נוחה של עור שרוף וחול במקומות לא נעימים. בתפריט יש גם מאכלי ים וגם בשר, כשאף אחד מהם לא עשוי בצורה מוצלחת – ובתפריט היין, איך לא? יינות אמריקאים מככבים. השירות היה חובבני ומלא באדיבות אמריקאית חלולה. כל מה שצריך אחרי ארוחה כאן זה לצאת לרחוב ולהיות מוטרד מינית ע"י אנטישמי בחליפת אלמו שכמותם מציפים את האיזור.

Telepan

בניו יורק מאוד חשובה ההיגיינה. אולי בגלל שאמריקאים הם בהמות והאינסטינקט הראשון שלהם זה להתפלש בצואה, זה במיוחד נכון במסעדות בגלל שהטבחים המקסיקנים רגילים לחיות בביוב עוד מארץ מולדתם ומנסים לייצר את אותו אווירה אתנית אקזוטית בצלחת שלנו. לכן יש בניו יורק ביקורת מאוד נוקשה על הניקיון של המסעדות וחלה חובה לתלות במקום בולט את תוצאות הביקורת על מנת שקהל הצרכנים ידע כמה זנבות עכברושים יש בכל מנה. למסעדת טלפן הלכנו לארוחת בוקר אחרי שקראנו על שף יצירתי שמשתמש רק במצרכים אורגניים טריים ביותר. המסעדה היתה מעוצבת כמו מסעדה פלצנית ויקרה בטירוף, והאוכל היה יצירתי – כלומר בנאלי עם תוספות לא ברורות כמו גבינה לא ברורה בפרנץ' טוסט וקינמון בחביתה. אבל זה לא מה שהפריע לי (זה כן מה שהפריע לאשתי), מה שהפריע לי זה התוספות הבלתי נראות שגרמו לי דיזנטריה של 3 ימים. יש ברצוני לשרוף את המסעדה (הממוקמת מאוד קרוב לביתנו) לצרכים סניטריים נטו.

לפרטים נוספים: (לא שצריך, אלא אם כן אתם מחפשים המלצות לאנשים נפוחים במיוחד)

וריטס

 בלו פין

טלפן

רציתי לספר היום בבלוג על הראמן הכי טעים בניו יורק אבל קיבלתי כמה תגובות שאני כותבת יותר מידי על אוכל אסיאתי . אז במקום לספר על הראמן הכי טעים בניו יורק, הנה סיפור על מסעדה איטלקית יקרה אך בינונית ובשביל לוודא שזה ילמד אותכם לקח, נתתי לאוריאל לספר לכם עליה.

***

היה זה לילה קר ואפל. רחובותיה המנוכרים והרטובים של גוט'הם הציצו מבעד לחלונות הסלון, ובעוד זוג נבגד בחלון ממול צעקו זעקות שבר של סופם של דברים – אני עצמי הייתי משופד על מבטה החודר שלה. ההיא שאין שניה לה. לא יכולתי להמשיך להישיר מבט אליה, והזזתי מבטי אל האור הכחול של מסך המחשב. האור הסינטטי הארור הדגיש את עורי החיוור דמוי הגוויה, והעמיקו את ארובות העיניים השחורות והעמוקות שלי ואת קווי הצער על פרצופי.

"אז מה?" היא שאלה "נעשה את זה מחר?". אני שתקתי והבטתי בכוס הוויסקי לצד המחשב. גמעתי לגימה ארוכה והרגשתי את השריפה בגרון מתמזגת עם הכאב בפה, ואת טעם הכבול השרוף מתערבב במרירות שציפתה את גרוני. כוס הזכוכית נקשה בשולחן ובסחרור הנוזל החום הסתובבו להם גם הסודות, והזיכרונות ואותו נושא שיחה עצור שעמד באוויר ביננו כמו גוויה מהגרדום שהזבובים מהווים החברה היחידה שלה.

"אם לא מחר, אז אף פעם לא" סיננתי במרירות. בהתרסה. "זהו ההזדמנות היחידה". לא במסעדת המבורגרים עסקנו, גם לא במסעדה אסייתית של אותן קוריאניות – כי אם מסעדת כוכב מישלן איטלקית בקולומבוס סירקל, מעוז העושר של העיר האפלה הזאת.

היא הרימה את גבתה בנזיפה חרישית על החוצפה שלי ונשפה מהסיגריה שלה. האור הבוער של העשבים הציתו את תאוותי כמו להבת הגיהנום, ואז אמרה במתינות "אם נלך על זה – דאג לומר בהזמנה שזה היום הולדת שלי. שיהיו מקומות טובים ליד החלון". השפלתי מבטי בחזרה למחשב ותקתקתי את ההזמנה. ידעתי שהסיפור הזה רק מתחיל, והמערכה הבאה תבוא מחר.

אור הירח השתקף בשלג המאפיר ביציאתנו מתחנת הרכבת התחתית בקולומבוס סירקל. נצנוץ המים הנוטפים זלגו באיטיות מהחיטים של פסלי הפילים שסבבו את הכיכר. החליפה והעניבה שלבשתי כבר ליוו אותי בנסיעות רבות, בחדרי ישיבות ובארים מעושנים ועיניים שלא מרפות ממני גם בשנתי. היא לבשה שמלת קוקטייל אדומה שליטפה את גופה ותקשרה בשורות כמו חיזיון תעתועים של נווה מדבר במוחו הקודח של נווד אבוד בסהרה. גם הגרון שלי יבש, וליקקתי את שפתי עת שדמי רתח מבפנים.

המדרגות המכניות הביאו אותנו לקומה השנייה בקניון ואל המארחת. "אהה, נערת היום הולדת!" היא הצהירה בידיעה חצי חיוך חצה את פנייה לשניים, מה שהקנה לה מבט של נשר החג מעל ומצפה למותי. הרגשתי צמרמורת רוקדת לה על גבי. זאת חייבת להיות מלכודת!

הושבנו אל מול החלון ואני שוב לא יכולתי להביט בעינייה – לכן הסתכלתי על הכיכר המושלגת, ועל הענפים העירומים של העצים בסנטרל פארק. עירומים מעלים כמו שאני עירום ונטול הגנות ממבטה. הסתכלתי על השלג הצח, וייחלתי שגם אני שוב אוכל להיות נקי ולבן, ללא הזכרונות, ללא הכאבים, ללא העיניים האלה מביטים בי דרך עננת הסיגריה.

"מה הן הבליטות האלה שם בכיכר?" שאלה אותי. "אולי אלה ראשים של מלאכים" עניתי "תקועים בקיפאון כמו תינוק שמת בלידה, ולא יכול לצאת אל אוויר העולם".

"באמת?" היא ענתה לי, "לי זה נראה יותר כמו חסה.."

***

 המלצר הגיח מעבר לנהימת האמריקאים הרעשנים מאחורינו ושאל אם אנחנו מוכנים להזמין. הזמנתי יין ברברסקו של המרקזי די גרסי, פלטת נקניקים, מנה ראשונה כל שהיא, פסטה ממולאת בבשר כבש ( Agnolotti ), והיא הזמינה צלעות חזיר עם רוטב אוזן הים( Maiale  -Abalone) .  המלצר עזב אותנו ואני התנועעתי באי נוחות בכיסאי. פתאום המלצר חזר, וביקש שוב את שם היין. מסתבר שזה שכח אותו בדרך להקליד את ההזמנה. פעם שלישית חזר המלצר ועל צווארי הרגשתי עגלת זעה יורדת. הקירות התקרבו אלי והרגשתי שהמלכודת קרובה – הרי לא ייתכן שבמסעדה כזו השירות יהיה כל כך חובבני!

השקנו את כוסות היין שלנו והבטנו בנוף. "אני אוהב אותך" לחשתי לה, בעוד המלצר האומלל מנסה להניח את מגש הנקניקים הגדול פי ארבע מגודלו של השולחן שלנו. "אכפת לכם אם נשים את היין על הרדיאטור?". מבטנו הצליבו דרך ענן המבוכה שעטף את השולחן דרך שדה הפירורים שלא ניקו בעודי מחכה לתשובתה להכרזתי. לבסוף נשענה אחורה בכיסאה ואמרה "אתה יודע מה אני ממש רוצה?" היא אמרה חיוך יודע לועג לי – "אני ממש רוצה לראות נושאת מטוסים"

 המנות התחלפו והסתחררו מולי  כמו הרוח בעוד הערב ממשיך ובעוד המלצר שוכח להגיש את אחת המנות, מסתבך עם מזיגת המים ומתעכב עם הגשת תפריט הקינוחים.

 "יום הולדת שמח יקירה"  אמרתי לה בעוד קוביה קטנה של שוקולד הונחה לפניה עם נר יום הולדת בודד אחד. "למה לוקח להם כל כך הרבה זמן להביא את החשבון?" שאלה, ופניה מוארות באורו הקטן של הנר. "נמאס לי כבר ואני רוצה הבייתה".

לקחתי אותה בחזרה לביתה לאחר לא פחות מ255 דולר (מתוך זה 77 על היין) שהושארו אצל אותו מלצר מוכה יגון. כאב המלכודת של התשלום השאיר אותי חלול ודואב, כמו שאפשר להיות רק בעיר הצפופה והחשוכה הזאת. עברנו בדרך בכיכר היפה וצפינו בשלג הנמס. "אני דיי בטוחה שזה חסות" היא אמרה.

***

A Voce בכיכר קולומבוס