אוריאל בהתחלה החוויר ואז התחיל לשנות צבעים מגוונים של לבן לגוונים של כחול ואדום. היה אפשר לראות שהוא מבולבל ושהוא לא מבין מה קורה. "אבל…אבל…אבל… " הוא התחיל, ונותר מגמגם ובסוף ללא מילים. מהצד יכולתי גם לראות שהוא קצת שמח למרות שהוא ניסה להסתיר את זה. הוא נענע את ראשו ונאנח. "אני לא מבין איך את, מכל האנשים בעולם, דווקא את אמרת את זה עכשיו".

המשפט שאמרתי היה:

"לא בא לי דים סאם".

כן, אני יודעת. אם בארזים נפלה וכו'. אני, שגררתי את אוריאל עשרות פעמים לצ'יינה טאון ולקווינס בחיפוש אחרי הדים סאם האותנטי ביותר, אני, שהקמתי חמישה חברים ביום שבת בשש בבוקר כדי להגיע בזמן לתפוס מקום בתור, אני, שמעולם לא פגשתי דים סאם שלא אהבתי פתאום לא בא לי. אבל הנה הרקע: חזרתי לא מזמן משבועיים בסינגפור וכל מה שעשיתי שם היה לאכול דים סאם לארוחת בוקר, צהריים וערב. אכלתי דים סאם מכל הסוגים וכל המינים. אכלתי דים סאם במקומות זולים וביוקרתיים, אכלתי דים סאם בשריים וצמחוניים, וכאלה עם מרק בפנים. אפילו אכלתי דים סאם עם כמהין. אחרי שבועיים, קצת רציתי משהו אחר.

וה"משהו אחר" שרציתי לא יכול לכלול פנקייקים. רציתי קצת ירקות, ומשהו קליל להתאושש מהג'טלג. אוריאל, שבדרך כלל מפרש "משהו קליל" כ"ארוחת שש מנות קצרה ולא מסובכת שמכילה קצת סרדינים מטוגנים, מוצרלה בתנור, פסטה שמנת פטריות וכמהין, תבשיל ריזוטו ארנב ברוטב גבינה ואספרגוס ברוטב וניל ושומשום כי אמרתי קליל וירק זה קליל" דווקא לא קיטר הפעם על העמימות של הבקשות שלי ולקח אותי ישר לויאה קארוטה. אחרי ארוחת בוקר יפנית, ארוחת בוקר ישראלית וארוחת בוקר בריטית, הגיעה הזמן לארוחת בוקר איטלקית, ונהדרת במיוחד.

מבחוץ המקום נראה סתם כמו בית קפה ג'נרי, וכזה שהוא אפילו לא מעודכן במיוחד. אבל אחרי שנכנסו מהחום המהביל של ניו יורק לתוך נווה המדבר האיטלקי הזה, אורו עיננו. שולחנות וכסאות עץ כפריים ובר יפהפייה וצבעוני גורמים לך לשכוח את ההומלס בסאבווי שהקיא שראית (והרחת) בדרך ולהתרווח בנחת. בכלל, "להתרווח" זה מילת המפתח. לא היה תור בכניסה. לא היה תפריט מסובך. רק מלא מנות קטנות וצבעוניות לעזור לך להעביר אחה"צ עצלני ומג'וטלג, או לחלופין, אחה"צ עצלני לחגיגות יום ההולדת של מיירה, נסיכת הלואר איסט סייד.

המגוון איטלקי, ובגלל זה שתינו יין רוזה שבדיוק מתאים לשעות כאלה של קיץ. לידו, היו לנו סלט פנצנלה, עם ירקות נהדרים ומלא קרוטונים גדולים לתפוס את המיץ עגבניות העסיסי. היו לנו גם פטריות אפויות על מצע של מוצרלה מעושנת. היו לאוריאל צנוניות לטבול בבאנייה קאודה (רוטב שמן שמומלח מאנשובי שמשתכשכים בו), התחלקנו במנת פסטה קטנה. מנה אחרי מנה הגיעה על גבי צלחות חרסינה מעוטרות, ביחד עם היין שהמשיך לזרום. התרווחנו בכסא וקינחנו באספרסו, ואחרי כן גם בקינוח פנקוטה שמן זית (שהיה, להודות, הדבר הכי פחות מוצלח כל הארוחה) (לא שזה מנע ממני לחסל אותו לגמרי).

עצלנות של קיץ. טיול בשכונה עם הבניינים הנמוכים והארכיטקטורה היפה. יין רוזה. טעים ברומא ניו יורק.

השורה התחתונה: הרבה מנות קטנות (ולא כולל היין) עלו 94 דולר. טיפה יקר לבראנץ', אבל זול יותר מטיסה לטורינו.

לפרטים נוספים: ויאה קארוטה, רחוב גרוב מספר 51.

למה קיץ קוקטיילים? כי חם (ולח) ובקיץ הכי כיף לשתות קוקטיילים אז אנחנו מדרגים את ברי הקוקטיילים האהובים עלינו ביותר בעיר.

***

והלילה, אמפלואיז אונלי.

מה? א"א [אמפלואיז אונלי] הוא אחד מהברים הוותיקים והידועים בעיר. הכניסה, כיאה למקומות כאלה, חבויה היטב. מקדימה של שלט של מגדת עתידות (וזה לא סתם שלט, יש באמת מגדת עתידות בחדר בפנים שתשמח לקרוא לך בקלפים) מה שצריך לעשות זה ללכת מאחוריה ולפתוח דלת שמובילה אותך לבר הנוצץ. הבעלים של המקום רצו לשים דגש על קוקטיילים והאומנות של הכנת קוקטיילים וגם כחלק מהחוויה שיהיה אפשר לאכול אוכל טעים. הבר מאוד פופולרי ובהחלט בין הידועים אבל לדעתי, הצליח להם רק חלקית.

אווירה: מצד אחד, ברי קוטיילים הם מטבעם מקומות יותר שקטים ובספיק איזים (שכבר דיברנו עליהם בפוסטים קודמים) אמורים בכלל להיות מסוגלים לדבר בנחת. אבל א"א הוא יותר נוצץ, ויותר יש בו סצנת פיק אפ בר מאשר בר קוקטיילים מהודר. התיישבנו בחלק האחורי כדי לחקור ברצינות גם את הקוקטיילים וגם את האוכל.

בתפריט: מבחר קוקטיילים על בסיס סוגי אלכוהול שונים,ותפריט אוכל בסדר גודל של מסעדה. מבחינת הקוקטיילים, חלקם היו טובים וחלקם פחות. האוכל דווקא היה מוצלח ביותר: אכלנו ניוקי עם פטריות ואספרגוס שהיה נימוחי ועם מעט קראנץ', וסטייק טרטר שהוגש לשולחן עם כל התוספות בצד ואז המלצרית עירבהה לנו אותו לטעמנו. היו גבינות. היו נקניקים. אבל ההרגשה של המקום היא בכל זאת קצת סכיזופרנית: נראה כמו ספיק איזי אבל יותר מידי רועש, ויש בו דגש על קוקטיילים אבל הם לא ממש מדהימים, ויש בו גם אוכל טעים, אבל פחות כיף לצאת לארוחת ערב בבר צפוף ורועש.

משהו קליל ומתוק: המלצרית המליצה על "אמליה" על בסיס וודקה וקצת אלדרפלואר, אוכמניות ולימון. סוג של וודקה סאואר משודרג. אחרי כן בעצמי בחרתי בליני, שהיה, ובכן, בליני לא מיוחד במיוחד. טעמתי גם את הווטרלו שהוא קוקטייל על בסיס ג'ין עם אבטיח וקמפרי שהיה מאוד חביב ומרענן לערב כזה של קיץ.

בחירת הברמן: אני מתחילה להתרשם שיש שתי גישות להתמודדות עם לקוחות שמבקשים פייבוריטים. אחד, באמת להוציא להם את מה שהברמן הכי אוהב לשתות. אבל יותר מסובך זה לשאול את אוריאל איזה סגנון הוא מעדיף ולנסות לקלוע לטעם שלו המדויק. פה הם הלכו על הגישה השנייה והשתלם להם (וגם לאוריאל) כי הוא קיבל משקה שנקרא "קוקטייל הבליונרים" שהיה על בסיס ברבון ואבסינת, שני משקאות שלא בהכרח הולכים ביחד, אבל היה מאוזן ומצוין וקצת החזיר לאוריאל את המצב רוח (קצת).

מחיר: רוב הקוקטיילים עולים 16-17 דולר, שזה קצת יקר, אפילו לעיר.

השורה התחתונה: לא מדהים פה, אבל עדיין כיף. אנחנו כבר באמצע הקיץ החם והמגניב!

לפרטים נוספים: אמפלואיז אונלי, רחוב הדסון 510. חפשו את המגדת עתידות בכניסה.

אתמול בערב הלכתי לתומי ברחוב ופתאום קלטתי עובדה מזעזעת: נעים לי. לא חם ומהביל בצורה בלתי סבירה, אלא ממש טמפרטורה נעימה לשוטטות כזאת של ערב. הסיבה שהתגלית הזאת זעזעזה אותי היא שזה אומר שעוד מעט ייגמר הקיץ.

כשגרתי בישראל לא הערכתי את הקיץ. אני אוהבת את החורף, הכרזתי. אין דבר יותר כיף מלהתכרבל מתחת לפוך עם שוקו וחתול ליבך כשבחוץ קר וגשום. אז נכון ששוקו וחתול ופוך וזה והכל בסדר, אבל אחרי החורף האחרון שנמשך מאה שנים רצופות עם טמפרטורות קטלניות במיוחד ועם גילוי שהחיים אמורים (טכנית) להימשך ושאני אמורה (טכנית) להזיז את עצמי החוצה מהבית המחומם וללכת לעבודה ולגלות שהחתול כבר שלושה חודשים לא עזב את הרדיאטור הבנתי שהשנשמה שלי קייצית, ונשבעתי שאני לעולם לא אקטר עוד על הקיץ.

ככה שדקה לפני שהקיץ עומד להיגמר לא נשאר עוד הרבה זמן ללכת לטייל אז קחו את עצמכם וסעו לניו הייבן, עיר מלאה באווירה והיסטוריה והמבורגרים. המבורגרים עתיקים במיוחד. אבל עוד נגיע לזה. מה שנחמד בטיול הוא שיש לכם הזדמנות לשלב אוכל מעניין עם טיול רגלי וגם קצת מוזיאון, וכל זה בלי לנהוג ובלי להזדקק לרכב. בגלל שחלק מהטיול נעשה ברגל וקר בקונטיקט, הכי כיף לטייל בחודשי האביב והסתו כשלא חם מידי ולא קר מידי, אבל גם בקיץ וגם בחורף יכול להיות כיף. הימים הכי טובים להגיע לפה הם חמישי, שישי ושבת (אבל לא בראשון כי ההמבורגר העתיק סגור). (המבורגר עתיק? נגיע לזה).

כדי להגיע לניו הייבן (תחנת יוניון) קל ופשוט לתפוס רכבת מגרנד סנטרל טרמינל. הנסיעה אורכת בערך שעתיים והאמת שהיא לא מרגשת במיוחד. בניגוד לנסיעה בקו ההדסון, הנוף פה לא מעניין כל כך וכולל בעיקר מעבר דרך ערים מאוד תעשיתיות אבל נסיעה ברכבת היא עדיין חוויה מאוד רומנטית ומרגשת ככה שהזמן יעבור מהר. או שתדברו עם אהוב ליבכם שיושב מולכם חמוץ כי גררתם אותו החוצה מהמיטה, החוצה מהבית והחוצה מהעיר ואפילו החוצה מהמדינה והוא עוד בטרגדיה. או שתביאו איתכם את אבא, שיותר זורם על טיולים וגם חובב רכבות.

יש לוז מאוד ספציפי ומדויק כדי שהטיול יהיה אידיאלי, אז הייתי ממליצה לצאת מגרנד סנטרל טרמינל לא יותר מאוחר מתשע ולתכנן להגיע לניו הייבן בסביבות אחת עשרה. קדימה אנשים, we are on a schedule here!

אחרי שהגעתם אתם יכולים להתפעל מהתחנה היפה בזמן שעליכם לקבל את ההחלטה הראשונה ליום: ללכת ברגל למרכז העיר, או לקחת מונית? אני תמיד אוהבת ללכת קצת ברגל, במיוחד אחרי שביליתי שעתיים בנסיעה ברכבת וזה רק עשרים דקות הליכה למרכז העיר. מצד שני, ההליכה היא דרך שכונות לא מאוד מעניינות ומרשימות, ככה שאם הזמן לוחץ ולא הקשבתם לי ולא הגעתם בסביבות 11, אז אפשר פשוט לקחת מונית למרכז העיר. לא משנה איזה דרך בחרתם, הנקודה הראשונה שלנו נקראת Louis' Lunch ונמצאת ברחוב Crown מספר 261-263. זה המקום שסגור ביום ראשון והוא אחד החלקים הכי כייפים, והכי טעים ככה שבאמת, אל תבואו לפה ביום ראשון.

קל לזהות את המקום לפי התור של האנשים שתמיד משתרך אל מחוץ לדלת. המוסד נפתח בשנת 1895(לא טעיתי בהקלדה, זה לפני יותר ממאה ועשרים שנים) והראשון שהגיש המבורגרים לקהל הרחב. השוס הגדול – הם עדיין מכינים המבורגרים. ובדיוק כמו שהם הכינו אותם לפני מאה ועשרים שנה.ועם אותו ציוד! (שאני מניחה שהם מנקים מידי פעם) הנה, אני אתן להסטון להסביר: (אם אתם לכם סבלנות לראות את הכל, דלגו ל 2:28).

הטקטיקה הכי טובה היא לתת למישהו אחד לעמוד בתור ולהזמין, ולתת למישהו אחר לנסות לתפוס מקומות ישיבה. קחו בחשבון שהתשלום הוא במזומן בלבד (שזה לא נורא כי שני המבורגרים ושתי שתייה לא יעלו לכם יותר מעשרים דולר ממילא). ההמבורגר עצמו קצת שונה ממה שאנחנו מכירים כיום: קודם כל, הוא מוגש בין שתי פרוסות לחם ולא בלחמניה. גם לא יהיו בו את כל התוספות שאני מצפים אלא רק גבינה (או לא), עגבניה ובצל (או לא). אין חסה. אין צ'יפס. אין קטשופ. למעשה, כל כך אין קטשופ שיש אפילו שלט מיוחד שמכריז על כך. ההמבורגר עצמו מוגש בערך בדרגת צלייה מדיום ומה שאני אוהבת בו זה שיש לו ריח של היסטוריה ומסורת. (או שפשוט הם עוד לא ניקו את הגריל מאז תחילת המאה, אחד מהשניים).

וככה נראה ההמבורגר, עם אבא אחד מאוד מרוצה מהטיול:

בדרך כלל העניין של ההמבורגר ייקח באזור השעה-שעתיים, כולל לחכות בתור ולתצפת על איש הגריל. כשאתם מוכנים, צאו בהליכה רגועה לכיוון כיכר העיר ומרכז המבקרים של אוניברסיטת ייל ששוכן ברחוב אלם (elm) מספר 149. זה משהו כמו שבע דקות הליכה. נסו להגיע למרכז המבקרים עד אחת וחצי (אם באתם בסופש) או עד שתיים (אם באתם באמצע שבוע) כדי להספיק בדיוק לסיור המודרך היומי. כחלק מהפעילות החברתית של הסטודנטים, חלק מהם מתנדבים במרכז המבקרים ומובילים סיורים של שעה ורבע-וחצי בערך בו הם ייקחו אותכם לטייל בקמפוס היפה והעתיק ויספרו לכם את כל הצ'יזבטים והאגדות האורבניות על ייל. ויש הרבה מהם. הבחור הזה לדוגמה:

נתן הייל, גיבור לאומי אמריקאי שבדומה לטרומפלדור ידוע במילותיו המפורסמות האחרונות: "אני מצטער שאני יכול לתת את החיים שלי למדינה רק פעם אחת". ושזה הכל טוב ויפה וגם ראוי כי נתן הייל, בין השאר, היה גם בוגר ייל חוץ מעובדה אחת קטנה ששזה לא הייל שם בפסל. עד שהכריזו עליו כגיבור לאומי הוא כבר מת ולכן עיצבו את הפסל לפי מודל של סטודנט אחר מייל (אחד כזה שעוד היה בחיים והיה בעל מראה פטריוטי במיוחד).

זה לא שאי אפשר להסתובב לבד, זה שפשוט יותר כיף ללכת עם אחד הסטודנטים כדי ממש לקבל הרגשה על החיים במקום, וכדי להגיע לכל מיני כיכרות מעניינות ונקודות מרוחקות שלבד קשה למצוא. ויפה פה. יש מן הרגשה של כפר אנגלי עתיק, ואם תלכו לסיור תלמדו שזאת הרגשה שתוכננה בקפידה ובצורה מדוקדקת ביותר (וכללה שריפה של השערים בכניסה לבניין כדי לתת להם מראה עתיק וניפוץ מכוון של הזגוגיות כדי להשיג את אותו אפקט). מעניין שהמדריך שלנו טרח לציין ש"בכלל לא מתאבדים בגלל לחץ בלימודים, בכלל לא, להפך, יש סביבה נפשית מאוד תומכת". אה-הא.

אחרי שסיימתם עם הטיול אפשר לעצור ולהתאושש במזגן של חנות הספרים הנהדרת של ייל שנמצאת ברחוב ברודווי 77 ולקנות או קצת ספרים, או מזכרות, או את שניהם. בכלל באזור הזה יש הרבה חנויות מעניינות וגם כמה בתי קפה, אז אפשר לעצור למנוחה קלה. אחד המקומות שיותר אהבתי נקרא Blue State Coffee ומחשיב את עצמו קפה קהילתי. כזה שתורם באופן קבוע מהרווחים שלו, מתייחס יפה לספקים ועובדים ושומר (או מנסה לשמור) על איכות הסביבה. מן בית קפה כזה שהולם עיר אוניברסיטאית, באופי וגם בסגנון.

כשהתאוששתם, לכו בחזרה לכיוון כיכר העיר, וליתר דיוק לרחוב צ'פל (Chapel) מספר 1111, ובקרו בגלריית האומנות של ייל. יחסית לגלריה היא מאוד גדולה אבל יחסית למוזיאון זה מוזיאון ממש קטן, פיצי, ובכל זאת, מוזיאון שמרכז בתוכו דוגמאות נהדרות להמון סגנונות של אומנות. קצת אומנות קלאסית, קצת פסלים, קצת ימי ביניים ודמויות של יש על הצלב, קצת אומנות אפריקאית, קצת מאסיה. הכניסה למוזיאון היא בחינם רק קחו בחשבון שבסופי שבוע הוא נסגר בחמש, ככה שתכננו את הזמן בהתאם.

אחרי המוזיאון אם עוד לא שתיתם קפה אז שתו עכשיו, כי מתחיל להיות מאוחר ויש לנו עוד נסיעה ארוכה בחזרה לניו יורק. קחו מונית בחזרה לתחנה ותפסו רכבת לעיר. את הסודות של גרנד סנטרל אתם כבר מכירים, כן?

לסיכום, הלוז היומי (לסופ"ש) הוא משהו כזה:

9 יציאה מהעיר

11 הגעה לניו הייבן

11:30 המבורגר בלואיס לאנץ'

13:30 סיור מודרך בייל

14:45 ספרים וקפה וכו'

15:45 הצצה למוזיאון

17:00 להתחיל ליסוע הבייתה

19:00 בחזרה בניו יורק

מבחינת עלות, נסיעה הלוך חזור ברכבת תעלה 32 דולר אם קניתם את הכרטיס מראש בתחנה (אם קניתם את הכרטיס על הרכבת הוא יהיה יקר יותר). המבורגר לזוג בערך עוד 20, הסיור והמוזיאון הם חינם. יום טיול מעניין ומרשים – וגם זול.

והנה גם מפה שמראה את כל המקומות שהזכרתי בפוסט:

טעים בניו הייבן.

למה קיץ קוקטיילים? כי חם (ולח) ובקיץ הכי כיף לשתות קוקטיילים אז אנחנו מדרגים את ברי הקוקטיילים האהובים עלינו ביותר בעיר.

***

והלילה, הקריקט קלאב.

מה? ברי קוקטיילים הם מגניבים כך שמצופה ומובן לגמרי שאפשר למצוא אותם בשכונות מגניבות כמו האיסט ווילג' והלואר איסט סייד. אז דמיינו לכם כמה הופתעתי כשאוריאל בישר שיש בר קוקטיילים, ועוד ספיק-איזי באפר ווסט סייד, בשכונה ממש ליד הבית. לא האמנתי עד שהגעתי לשם וגיליתי שאכן כך, בתוך בר סנטדרטי לחלוטין (חביב, אבל סטנדרטי) מתחבא מאחורי דלת עור ירוקה עוד בר, מהודר ויוקרתי כיאה למועדון ג'נטלמנים בריטי.

אווירה: יקרה ויוקרתית, ואפשר לראות את זה ברגע שמגיעים ורואים את ספות העור המהודרות, והטוקסידו המהודר לא פחות שלובש הברמן. חשוך ואפלולי, ודגמי אוניות ושאר אביזרי ג'נטלמנים מקשטים את הקירות המחופים בקטיפה ענוגה. אפריל, שהיא המלצרית האהובה עלינו ביותר ביקום שנונה במידה בלתי רגילה הופכת את הביקור במקום לחוויה עוד יותר מיוחדת. זה סוג המקומות שאם הייתי רווקה היו מושלמים לדייט אם הייתי רוצה להרשים מחזר פוטנציאלי, אבל בגלל שאני נשואה אני באה לכאן עם אוריאל ונאלצת להרשים אותו בשנינות ובקסם שלי בלבד.

בתפריט: מבחר מצומצם של קוקטיילים, אבל כל אחד מהם יצירת מופת בפני עצמו שעומדת בסטנדרטים הגבוהים ביותר. המרטיני למשל, מוגש חציו בכוס וחציו בבקבוקון זכוכית שנח לו על מצע קרח, כדי שאפשר יהיה להנות מהטעם הנקי של המרטיני בלי שהוא יתחמם או, חס וחלילה, ימהל. משקה האולד-פשיינד קינמון הוא בעל פוטנציאל להיות מאוס בשל העובדה שהוא מבוסס על וויסרי שעורה. אבל פה, הוסיפו לו קינמון מעושן ומיני ביטרים שריככו אותו ושילבו את כל הטעמים ביחד. יש גם מיני נשנושים קטנים כמו צלחת גבינות ואויסטרים, אבל לא הייתי ממליצה להגיע רעבים.

משהו קליל ומתוק: קיבלתי משהו שנקרא bend my elbow עם מעט ג'ין והרבה פירות ובמיוחד היה בגוון אדום ובכוס קוקטיילים עגולה (שנקראת גם כוס Coupe) והיה, כמצופה, קליל ומתוק. כשהחזקתי את הכוס ביד שלי הרגשתי לגמרי כמו ליידי משנות העשרים של המאה הקודמות, ומוזיקת הג'ז שנוגנה במקום רק תרמה לאווירה.

בחירת הברמן: בניגוד לכמה מקומות אחרים שהסתכלו עלינו מוזר כשביקשנו משקה מבחירת הברמן, פה זה מסורת מוסדרת בתפריט עצמו. המשקה ה-12 נקרא "האיש ה 12" שמסמל בקריקט שחקן חיזוק שיכול לעזור לקבוצה אבל לא לחבוט ממש בכדור ופה הוא בעצם הוא בחירת הברמן. אפשר לבקש הפתעה מוחלטת, אבל אפריל הציעה שלפחות נגיד איזה אלכוהול אנחנו רוצים ואם יש כיוון מועדף. לאוריאל הייתה רשימת בקשות מאוד ארוכה: לא על בסיס וודקה ולא עם טאקילה, לא מתוק ורצוי למען האמת מעושן ואפילו מעושן מאוד. הוא קיבל משקה בהיי בול על בסיס ג'ין ולמרבה הפלא גם מעושן וגם חמצמץ. אני ביקשתי משהו מתוק על בסיס וודקה וקיבלתי וודקה מלפפונים מרענן עם קצת קינמון. לפעמים הולך להם יותר טוב ולפעמים פחות, אבל תמיד מעניין ומקורי וכיף לראות מה מקבלים.

מחיר: אין מחירים בתפריט אבל רוב הקוקטיילים עולים בין 14 ל 16 דולר, שזה לא בלתי סביר לעיר.

השורה התחתונה: כיף פה. הולך להיות קיץ חם ומגניב.

לפרטים נוספים: מנהטן קריקט קלאב, רחוב ווסט 79 מספר 226. חפשו את הבר שנקרא Burke & Willis ודברו עם המארח כדי לעלות למעלה.

אוריאל טוען שקשה לרצות אותי. שזה מוזר, כי אני תמיד ראיתי את עצמי כבן אדם חביב ונוח לבריות, עם בקשה אחת לא בלתי סבירה ליקום: שהכל יעשה בדיוק לפי הרצונות שלי והטעמים שלי ושיהיה בדיוק כמו שתכננתי אותו. לא בלתי סביר, כבר אמרתי. ניקח מסעדות למשל. הדרישות שלי לא בשמיים. סך הכל ביקשתי מסעדה שתהיה יפה ותרגיש יוקרתית אבל לא פלצנית, שיהיה להם תפריט יין נאה (בשביל שאוריאל לא יקטר) ותפריט קוקטיילים נחמד בשבילי, שהמלצרים יהיו חברותיים אבל לא יותר מידי, שיהיה אוכל מעניין וטעים, שיהיה אפשר לבחור מנות מהתפריט כמו בן אדם מהוגן ולא להתייאש במשך ארבע שעות עם תפריט טעימות, וגם שהמחיר לא יהיה יקר מידי. אני באמת לא מבינה למה אוריאל אומר שקשה לרצות אותי. דווקא יש מקום כזה, והוא נקרא באטארד.

כבר הייתי שם כמה פעמים, עם חברים ועם משפחה (והייתי באה גם עם קולגות אם הקולגות שלי לא היו מעפנים לאללה) ויש קונצנזוס מלא שהמקום מוצלח. התפריט מורכב מארבעה חלקים: ראשונות, ביניים, עיקריות וקינוחים ואתם יכולים להזמין שתי מנות, שלוש מנות או ארבע מנות. כל כך פשוט וכל כך נח. אתם ממש רעבים? לכו על ארבע מנות. רעבים בצורה בינונית? תזמינו שלוש (ואז יהיה לכם ראשונה, עיקרית וקינוח, או פתיח, ראשונה ועיקרית) או אם אתם לא ממש רעבים תזמינו רק שתי מנות (ותנשנשו אחרי כן לאוריאל את האוכל שלו).

יוקרתי אבל לא פלצני אומר שהשירות יהיה ברמה הגבוהה ביותר אבל לא מנג'ס. עוד דרך טובה לזהות מסעדה יוקרתית היא עגלת גבינות. ראיתם אחת כזאתי? מזל טוב, אתם במסעדה יוקרתית! אבל פה זה לא מנג'ס, כלומר, לא יביטו עליכם בבוז אם תבחרו לסיים את הארוחה עם גבינה אחת, חמש או בכלל בלי גבינה (אבל אם זה המצב תגידו לי בבקשה כדי שאני אדע להפסיק להיות חברה שלכם) (אבל המסעדה לא תשפוט אותכם).

האוכל יצירתי אבל לא מתיימר. התפריט משתנה הרבה בגלל שיש דגש על עונתיות אבל בכל זאת הנה דוגמה קיצית: גספצ'ו לבן. גספצ'ו בדרך כלל עשוי מעגבניות ולכן הוא אדום אבל הוא הוא היה עשוי דווקא מתמציות שקדים וממלפפונים, וקושט בעוד ירקות עדינים שבעונה. זה יצירתי, ומנה קלילה וטעימה ומתאימה מאוד לקיץ, אבל אף נודניק לא הסביר לי עשר דקות על "הקונספט" שלה, והסיבה היחידה שאני יודעת מה היו המרכיבים זה כי שאלתי.

עוד דוגמה? פסטרמת תמנון. כמו נקניקי פטה כפריים צרפתיים אבל עם תמנון באמצע, וזה טעים, ממש. ויצירתי. בלי להעיק – כי אפשר להבין מה זה ואף נודניק לא הסביר לי במשך עשר דקות איך השף ממליץ לאכול את זה. מתחילים להבין למה אני מתכוונת?

העיקריות לא פחות מצוינות, ועוד לא פגשתי מישהו שלא בילה דקות ארוכות בניסיון להחליט אם ללכת על הפסטה הטרייה, הברווז, העוף או הדג. אין הרבה אופציות אבל איכשהוא כולן נראות סופר אטרקטיביות ותמיד קשה לי להחליט. מזל שאפשר תמיד לנשנש גם לאוריאל את האוכל.

באטארד הייתה לגמרי הופכת להיות אופציה מובילה בכל פעם שבאים אורחים לעיר אלמלא בעייה אחת קטנה: ממש, אבל ממש קשה להשיג שם מקום וכדאי להזמין לפחות שבועיים מראש (או חודש אם מדובר על הסופ"ש). אפשר מידי פעם למצוא שולחן לשעה חמש או עשר בלילה בהתראה של יום, אבל לא הייתי ממליצה לקחת את הסיכון. אנחנו עדיין לוקחים לשם אורחים, אבל רק כאלה שהצליחו להודיע על הביקור שלהם מספיק זמן מראש (וקולגות לא מעפנים).

השורה התחתונה: ב 69 דולר לשלוש מנות (מה שבדרך כלל מגיע לאזור המאה לאדם כולל שתייה וזה) אי אפשר להגיד שזה מקום זול, אבל הוא לא יקר בצורה מחפירה והתמורה בהחלט משתלמת.

לפרטים נוספים: באטארד, 239 ווסט ברודווי.

למה קיץ קוקטיילים? כי חם (ולח) ובקיץ הכי כיף לשתות קוקטיילים אז אנחנו מדרגים את ברי הקוקטיילים האהובים עלינו ביותר בעיר.

***

והלילה, אפוט'ק.

מה? קבעתי להיפגש עם אוריאל באפוט'ק והוא שלח לי סמס שהכניסה נמצאת במספר תשע. וטוב שהוא עשה את זה, בגלל שלפתוח דלת לא מסומנת באמצע רחוב ג'יפי במיוחד בלב צ'יינה טאון לא היה מעשה טרוויאלי. בפנים, גרמניה של המאה השמונה עשרה. אפוט'קרי הוא סוג של רוקח, אבל מהסוג הישן. תחשבו על התקופה שבה ספרים עוד היו מבצעים טיפולי שיניים, ו"רוקחות" היה בעיקר ערבוב ומזיגת מיני נוזלים, חלקים אלכוהולים ומיני שיקויים מעלי עשן שונים. מזכיר משהו מודרני? משהו טעים? משהו שיש עליו פרוייקט הקיץ בבלוג? בהחלט.

אווירה: כמו שכבר ציינתי, סמטת דויירס הידועה לשמצה בצ'יינהטאון שהיוותה רקע לאינספור קטטות רחוב המוניות של כנופיות בעבר והיום היא משכן לבית הדים סאם האגדי נו ווה תי פרלור, ובין כל אלה אפשר למצוא דלת אנונימית ושלט קטן עם תמונה של שיקוי. בפנים, ספות מהודרות וקהל מהודר אף יותר, וברמנים בחלוקים לבנים של רוקחים. אוריאל תמיד טען שאלכוהול זה תרופה לנפש האבודה שלו, ופה בהחלט יש סיכוי להתרפא.

בתפריט: זה אפילו לא ממש תפריט אלא ספר מרשמים רפואיים. יש שלל שיקויים מעוררי תשוקה, ממריצים  וכנגד מיחושים שונים. יש ייצוג נאה למשקאות על בסיס אבסינט, ואם תזמינו אחד מהם תקבלו את כל הטקס כולל מתקן עתיק למזיגת אבסינט ככה שימיס קוביית סוכר בצורה אופטימלית, אבל הדגש הוא בעיקר על קוקטיילים. והקוקטיילים מכילים הרבה פירות והרבה עשבים, חלקם מגינת הירק שנמצאת ממש בגג הבניין. כידוע, חשוב שתרופות יירקחו מחומרים טריים.

משהו קליל ומתוק: המשקה שקיבלתי נקרא ד"ר רות, ואם תקרוא את הבלוג של הבר תגלו שהיא ממש הייתה שם ושתתה אותו, שזה חמוד. גם המשקה חמוד: וודקה עם רוזמרין, תותים, שמפניה, אגבה. בריא לגוף וגם לנפש. התנסנו גם בעוד משקה שנקרא טיינטד לאב והכיל בתוכו ג'ין, שזה סבבה, וסלק, שזה כבר מוזר.

בחירת הברמן: סטולן פרום אדן, שנועד להמריץ את הבריאות ואת היופי, הכיל בתוכו רשימה כל כך ארוכה של מרכיבים שכוללת, בין השאר, אפונת שלג, שמיר ובזיליקום היה מאוד מעודן אבל עם טעם של סלט. חלק מהחברים אהבו אותו, אני פחות. אוריאל גם הזמין משקה שנקרא קינגס לאנדינג והיה כל כך מרוכז שאכן הרגשתי שהחורף מגיע.

מחיר: מוזר שאין מחירים בתפריט אבל רוב הקוקטיילים עלו בין 15 ל 18 דולר (קצת יקר) והאבסינת עלה 35. יקר, אפילו לעיר.

השורה התחתונה: כיף פה. הולך להיות קיץ חם ומגניב.

לפרטים נוספים: אפוט'ק, רחוב דויירס 9.

הראה לי את ההמלצות שלך בנטפליקס, ואומר לך מי אתה. במקרה שלנו, נטפליקס סובל מפצלת קשה: מצד אחד סרטים זרים איכותיים ודרמות נוגות, ומצד שני אוסף הטראש האולטימטיבי של מיטב שנות התשעים (אני אתן לכם לנחש מי רואה מה). אבל יש דבר אחד ששנינו מסכימים עליו והוא סרטים על אוכל. או בישולים. או שפים. או כל שילוב של השלושה. רצוי עם כמה שיותר סצנות פורנו-אוכל ולכן בערב שישי חמים ומהביל אחד עת שנינו יושבים בבית ונופשים על הספה מול המזגן, הצלחנו להסכים על סרט שנקרא החיפוש אחר ג'נרל טסו.

ג'נרל טסו לאלה מכם שלא יודעים, היה גנרל סיני ידוע, וגם שם של מנת עוף חריפה ומוכרת ביותר בסצנת המסעדות הסיניות בניו יורק.

גם אם אתם לא חובבים גדולים של אוכל סיני הסרט הוא שיעור מאלף מבחינה קולינרית, היסטורית ותרבותית.  בלי יותר מידי ספויילרים אני יכולה להגיד שהסרט עורר בי מחשבות לגבי הזלזול שלי באוכל סיני והאם הוא מוצדק. אפילו אני בעצמי כתבתי פעם שאוכל סיני אמור להיות זול. למה בעצם שיהיה זול? האם חומרי הגלם ומידת ההשקעה במנות סיניות פחותה מאשר ממטבחים אחרים?  וגם עוד יותר אמרתי שאין דבר בין המטבח הסיני האמריקאי לאוכל האותנטי והמקורי של סין. מה זה בכלל אותנטיות? הרי עד לפני כמה מאות שנים לא היו בכלל עגבניות בארופה והיום אי אפשר לחשוב על אוכל איטלקי בלי רוטב עגבניות. וסין כל כך גדולה ויש בה כל כך הרבה סוגי מאכלים, אז מה זה בכלל אוכל סיני? ואוכל סיני אותנטי? ולמה ההסתגלות של המטבח הסיני לחיך האמריקאי היא מקור ללעג בעיני? הרי כבר מעל מאה שנה שזה קיים, הרבה יותר מדברים אחרים שאותם אני כבר מחשיבה נוסטלגים.

בקיצור, אם עוד לא ראיתם את הסרט אז מומלץ. הוא לא ארוך. מה שכן, אחרי הצפייה יצאתי עם חשק עז לאיזה מנת נודלס ואוריאל, שהיה רווי באותן רגשות אשם כמוני הסכים לבוא איתי למקום שנמצא דווקא קרוב לבית ושעברנו לידו מאות פעמים, (ואפילו סוג של מוזכר בסרט) אבל עד היום לא הצלחתי לשכנע את אוריאל להיכנס לשם. הבעייה: תיירותיות, חוסר "אותנטיות" ומחיר גבוה. אבל מה עושים כדי לנסות להשקיט את רגשות הבושה? אוכלים.

שאן לי.

ההרגשה במקום היא כאילו עברתם במנהרת זמן ישר בחזרה לשנות השמונים. עיצוב בצבעים בולטים של שחור ואדום ופסלים ענקיים של דרקונים על התקרה. הושיבו אותנו מתחת לאחד הדרקונים ורוח הדרקונים פשטה גם בי ככה שהכרזתי שאני אחראית להזמנה. היו שם אגרולים. היה שם דים סאם. היו שם נודלס עם בקר ועוד ירקות מוקפצים ברוטב חום. היה מלצר במדים מעומלנים שטרח וכרכר סביבנו. עוד שנייה והייתי בטוחה שהנסיכה דיאנה תיכנס למקום, ואולי מיסטר טי.

אין לי הרבה לספר על האוכל עצמו. היה בדיוק מה שאתם מדמיינים לעצמכם ממקום שבאופן קבוע עורך שולחנות עם סכין ומזלג ושמגיש עוגיות מזל בסוף הארוחה. (אחד הקטעים המרתקים ביותר בסרט היה שהביאו עוגיות מזל לסין, והסינים שם עמדו משתוממים ולא בדיוק ידעו מה לעשות עם זה).

אז אני לוקחת בחזרה את המילים שלי ואת הזלזול.העיר גדולה ויש מקום גם לאוכל סיני-אמריקאי, שמראה, אם משהו, את הנחישות של אותם מהגרים סינים ואת ההבנה העמוקה שלהם של התרבות המאריקאית ואת היכולת שלהם להסתגל לשינויים. אז אם בא לכם נודלס מוקפצים ואגרול, והאוכל שהכי דומה לאוכל סיני שאני זוכרת מישראל – זה בדיוק המקום בשבילכם.

וגם, לכו לראות את הסרט.

השורה התחתונה: שתי ראשונות, שתי עיקריות וקינוח עלו 62 דולר לפני טיפ. פעם הייתי אומרת שיחסית לאוכל סיני זה יקר, אבל הבטחתי לא לעשות את זה שוב.

לפרטים נוספים: שאן לי ווסט, רחוב ווסט 65 מספר 43.

למה קיץ קוקטיילים? כי חם (ולח) ובקיץ הכי כיף לשתות קוקטיילים אז אנחנו מדרגים את ברי הקוקטיילים האהובים עלינו ביותר בעיר.

***

והלילה, אנג'לס שייר.

מה? חלק המלאכים מתייחס בדרך כלל לאותן טיפות שמתאדות בתהליך היישון של וויסקי, משל היו אלו המלאכים שטעמו את הוויסקי ובנשיקתם צבעו באותו חום-זהב-של-שקיעה את הנוזל השמיימי. במקרה שלנו, היו אלה המלאכים הטובים שכיוונו אותנו אל הבר ופתחו עבורנו את הדלת הסודית. שבוע שעבר דיברנו על ספיקאיזים גרועים והשבוע הבטחנו שנראה איך זה נעשה כמו שצריך. פה, עולים במדרגות ומגיעים למסעדה יפנית צבעונית ורועשת. האוכל לא רע וגם לא יקר ובהחלט אפשר לבלות פה ערב נחמד עם ארוחת ערב סבירה אבל הקסם מתחיל כשפותחים דלת עץ כבדה ולא מסומנת בקצה ונכנסים בחזרה לתקופת הג'ז.

אווירה: יש חוקים נוקשים שנאכפים בקפדנות. לא יהיו פה קבוצות של יותר מארבעה אנשים, ואם לא מצאתם שולחן או מקום פנוי ליד הבר תאלצו לחכות בחוץ. אבל אם הגעתם מוקדם והצלחתם להיכנס, זה יהיה שווה את זה. עם בר עץ כבד ומהודר, ברמנים בחליפות שלושה חלקים ווילונות כבדים שמעטרים חלונות גדולים שמשקיפים על הרחוב, הגעתם לספיק איזי האהוב עלי ביותר בעיר.

בתפריט: כפי שראוי למקום שנקרא "חלק המלאכים" יש המון סוגים של וויסקי בתפריט אבל השוס הגדול הוא תפריט הקוקטיילים היצירתי. קוקטייל עם פטריות כמהין? ותה ירוק? סאקה עם יין שזיפים? תודו שזה יצירתי. ברמת הנשנושים, יש אוייסטרים וסשימי ועוד כמה מנות קטנות מהמסעדה ליד.

משהו קליל ומתוק: את הראשון לא הייתי אפילו צריכה לבקש מהברמן כי מייד היה אפשר לראות מהתפריט ש Swing Spring מכיל בתוכו וודקה, אותו סאקה מדובר עם היין שזיפים וליקר אפרסקים שהגיע מקושט בעלה כותרת של דובדבן. קליל ומתוק וגם מלכותי ומרגש. טעמתי גם קוקטייל שנקרא Evidence שהכיל בתוכו ג'ין מושרה בארל גריי ושיכר ג'ינגר שאת הטעם שלו אפשר לסכם במילה "ירוק".

בחירת הברמן: הברמן התקשה להבין מה אנחנו רוצים ממנו עד שבסוף סגרנו שיכין לנו את הקוקטייל שזיכה את הברמן הראשי בפרס בקרדי היוקרתי לקוקטייל ונקרא, כמה הולם, Speak Low. יש בתוכו רום, שרי ותמצית תה ירוק. הקוקטייל היה מאוד מורכב ומיוחד והטעמים השתלבו בו בצורה יוצאת דופן. כמה שאמרנו, הקוקטיילים פה הם בין היצירתיים ביותר שראינו עד כה.

מחיר: 15 דולר לקוקטייל. לא בלתי סביר לעיר.

השורה התחתונה: כיף פה. הולך להיות קיץ חם ומגניב.

לפרטים נוספים: המקום שאתם רוצים לשים בגוגל מפס (המסעדה היפנית שנמצאת בקידמת הבית) נקראת Village Yokocho ונמצאת ברחוב סטוויסנט (איסט 9)  מספר שמונה. למקום עצמו כמובן יש רק דף פייסבוק לא אינפורמטיבי במיוחד. אבל הכנסו למסעדה (היא נמצאת בקומה השנייה) ועברו דרך הדלת החומה בצד שמאל לערב נעים של קסם, וכמובן, קוקטיילים.

דיברנו הרבה על הדיאטה שלנו לאחרונה, מה שגורם לי להתעניין במיני קטניות ושאר מזונות ציפורים ולאוריאל לפתח הפרעות אכילה ולהחביא ממתקים ושוקולדים במקומות מסתור בבית בתקווה שאני לא אמצא אותם (זה לא עוזר. אני תמיד מוצאת אותם. פעם אחת מצאתי חבילת עוגיות אוראו מלאה למחצה, אכלתי את כולה ובמקום עוגיות השארתי לאוריאל פתק בפנים שלהבא ימצא מקומות מחבוא יותר טובים. הבעת האכזבה והעצב שהייתה לו כשהוא גילה הייתה יקרה מפז).

לעניינו, אז סובה, או בעברית כוסמת. זה דגן נהדר, מלא, מלא בסיבים ושאר ערכים תזונתיים ובריאותיים אבל עם בעייה אחת קטנטנה. פיצית.

זה דוחה.

באמת! תגידו שנייה את המילה כוסמת בקול רם. כ-ו-ס-מ-ת. איחס. ריח של כוסמת זה אחד הדברים הכי מעוררי גועל בעולם, שווה ערך רק לפלוץ של היפופוטם. כוסמת קלויה הופכת להיות מן עיסה חומה וגבשושית שאפילו לא הייתי נותנת לחתול שלי לאכול (ולא שהוא היה אוכל את זה גם אם היו נותנים לו, החתולים שלנו מפונקים ואוכלים רק בשר עוף או הודו שאוריאל בישל להם בבישול ארוך ברוטב פטרוזיליה).

אבל מה שקורה זה שהקייטנה השנתית של אוריאל שידועה גם בשם ג'פן קאטס, פסטיבל הסרטים היפני השנתי, מטמטם לאוריאל את המוח ולא רק שהוא התחיל לדבר יפנית שוטפת, לגדל עץ דובדבן בבית ולכתוב הייקוים, ומזל שביטלתי בזמן את ההזמנה של חרב סמוראים באמזון, אחרת הייתי מוצאת את אוריאל בסוף בלי אצבע אחת או יותר, ואין לי סבלנות ללוות אותו לכל התורים עם הרופאים.

אז אוכל יפני + דיאטה הוביל אותנו לסובה ניפון, המקום היחידי שבו אני מכונה לאכול אטריות סובה. כי פה הן אשכרה טעימות. הסובה גדלה בחווה פרטית איי שם בקנדה ועוברת תהליכי בישול מיוחדים (ובמיוחד לא עוברת תהליך קלייה) שממש גורמים לה להיות טעימה. אז שכחו משאר הדברים בתפריט, ולכו על סובה. בימי הקיץ החמים אפשר לנשנש סובה קרה (היא מבושלת, פשוט מצננים אותה אחרי) ביחד עם מטבל על בסיס סויה שניתן להוסיף לו וואסאבי לפי הטעם ושאר מרכיבים שונים כמו ביצה ופטריות.

זה כיף לנשנש סובה. כי זה כמו פסטה אבל קרה וטעימה וגם בריא, וכידוע, אוכל בריא גורם לך לרזות ובמיוחד בגלל תחושת הסיפוק והשביעות רצון העצומה שבתורה שורפת יותר קלוריות. במסעדה יש תמונה ענקית של חוות הסובה הקנדית שלהם מה שנותן הרגשה עוד יותר בריאה לעסק. בסוף הארוחה, ימזגו מרק מיסו לתוך המטבל שלכם על מנת שתוכלו לשתות אותו בהנאה ולשבוע בצורה סופית ביותר. עכשיו אפשר להתגלגל בנחת לעוד סרט. אטדקה מס!

השורה התחתונה: כמעט תמיד יש פה מקום וגם לא יקר מאוד. מנת סובה תעלה באזור ה 15 דולר לבן אדם והיא לגמרי טעימה ומשביעה.

לפרטים נוספים: סובה ניפון, רחוב ווסט 52 מספר 19.

למה קיץ קוקטיילים? כי חם (ולח) ובקיץ הכי כיף לשתות קוקטיילים אז אנחנו מדרגים את ברי הקוקטיילים האהובים עלינו ביותר בעיר.

***

והלילה, פליז דונט טל.

מה? השמועות מספרות שכשהבעלים פתחו את הבר הם הזמינו חברים וביקשו מהם לא לספר לאף אחד אחר על המקום. הרעיון היה לבנות ספיק-איזי כמו בתקופת היובש, כלומר מעין מקום מוחבא ומחתרתי שהדיבור בו צריך להעשות בשקט (speak easy) על מנת שהשלטונות לא יפשטו על המקום ויסגרו אותו. בתקופת היובש כאשר מכירת ושתיית אלכוהול היו בלתי חוקיים לא הייתה ברירה אלא לנהל מקומות כאלה בהחבא, ואילו היום ממשיכים במסורת המפוארת של מקומות חבויים, בעיקר כנוסטלגיה (במקרה הטוב) ועל מנת לשעשע תיירים (במקרה הרע). זה המקרה הרע. חשבתי הרבה אם לכתוב על המקום כי אני לא ממש עפה עליו, אבל נראה לי שסקירת קוקטיילים לא באמת תהיה שלמה בלי להזכיר את פליז דונט טל שהוא עדיין סוג של מוסד ידוע בעיר. זה כמו ללכת לטיימס סקוור בסילבסטר או לראות את הזיקוקים ביום העצמאות. צריך ללכת לפחות פעם אחת, ולו בכדי שתוכלו להתנשא מעל אנשים אחרים שחושבים שספיק איזי מוחבא זה מגניב. (שבוע הבא נראה לכם כמה ספיק איזים מוחבאים באמת).

אווירה: החלק הכי מעניין זה להגיע למקום. לכו לכם באיסט וילג' וחפשו את חנות הנקניקיות הצנועה הזאת. בפנים, גשו לתא הטלפון וחייגו "1" על מנת להגיע למארחת של הבר. אם הכל התנהל כשורה הדלת האחורית של תא הטלפון תיפתח ותוכלו להיכנס לבר. זה החלק המשעשע. החלק הפחות כייפי הוא קהל האנשים שיושב בבר: רובם תיירים, רובם צעירים מידי, רובם לובשים כובעי בייסבול. בעעעעההה. ככה זה כשאתם מגיעים לספיק איזי הכי ידוע בעיר. אף אחד לא מדבר פה בשקט.

בתפריט: חבל על האווירה, כי התפריט דווקא מצוין. מלבד שפע קוקטיילים יש גם מבחר נקניקיות יוקרה, שהן נקניקיות בלחמניה אבל עם תוספות מיוחדות שהכינו שפים מופרסמים כמו דיוויד צ'אנג ואנדי ריקר.  איפה עוד יצא לכם לשתות קוקטייל מפונפן ביחד עם נקניקיה בלחמניה? רק פה.

משהו קליל ומתוק: קיבלתי משקה שנקרא פדינגטון שהכיל בתוכו רום, לימון, מיץ אשכוליות והשוס –  קצת מרמלדת תפוז שהיה גם מתוק וגם משביע. ביחד עם הנקניקיה בחרתי לא ללכת על משקה שני. גם הנקניקיה שלי וגם הנקניקיה של אוריאל היו דיי חריפות, אשכנזים בלאי שכמונו.

בחירת הברמן: אוריאל קיבל את אחד המשקאות המפורסמים ביותר של המקום שנקרא בנטונס אולד פאשיינד, שמכיל ברבון (עד פה בסדר), ביטרים (גם טוב) ורוטב מייפל (אמממ…אוקיי?) וטעמים של בייקון מעושן במיוחד (מה??) שאחרי בירור קצר התברר שהברבון היה מושרה בביקון. הקוקטייל היה מעניין ויצירתי וזאת הטרגדיה הגדולה של המקום. זה היה יכול להיות מקום נורא נחמד, אם רק לא היו פה כל כך הרבה תיירים.

מחיר: 15 דולר לקוקטייל. לא בלתי סביר לעיר.

השורה התחתונה: כיף פה. הולך להיות קיץ חם ומגניב.

לפרטים נוספים: פליז דונט טל (לא שיש הרבה פרטים באתר שלהם. לכו לרחוב סנט מרקס פלייס מספר 113 וחפשו את השלט של הנקניקיות). אם יש לכם את האופציה מומלץ מאוד לנסות להזמין מקום מראש (אף פעם לא ענו לי לטלפון), אחרת מצפה לכם המתנה מאוד ארוכה. לפחות בסוף תהיה לכם נקניקיה.