נפתח בהערה מנהלתית: יש לנו חבר טוב בשם עומריקי והסיבה שאתם לא מכירים אותו בכלל היא שעומריקי מעפן וכל הזמן מבריז מתוכניות. בסופ"ש הוא לא רצה לבוא לאכול חמין, הוא וויתר כבר על שתי ארוחות ערב שאוריאל בישל והיום הוא לא רצה להצטרף לארוחת ערב בטענה שהוא עייף.

ודווקא חבל, כי נראה לי שהוא היה נהנה איתנו היום ברד פארם. (תאכל ת'לב).

הסניף המקורי של רד פארם נמצא בוילג' (וזאת כנראה הסיבה שמעולם לא היינו שם) אבל לפני כמה חודשים נפתח סניף שני באפר ווסט סייד, ממש ליד הבית ככה שנגמרו התירוצים. רד פארם הוא סוג של מוטציה על גבי מוטציה של בישול בסגנון סיני (אני בכוונה לא אומרת בישול סיני – כמו ההבדל בין חמאה לבין משהו בטעם חמאה שהטעם האמיתי שלו הוא קלקר) (לא שאני אומרת שאוכל סיני הוא קלקר. קלקר היה שיפור מהטעם האמיתי).

בכל אופן, אם תכלו למסעדה סינית אקראית בארה"ב רוב הסיכויים שהמזון שתזהו כאוכל סיני (מוקפץ, נודלס, בקר עם ברוקולי וכו') לא יהיה דומה אפילו לא קצת לאוכל שיוגש לכם במיינלנד סין, והסיבה היא שהאוכל בסין ממש מגעיל ואף אחד שלא נמצא על סף רעב לא יאכל אותו (זוכרים את המסריחול?) ולכן דורות של מהגרים עידנו את קשת הטעמים והפכו אותה ליותר מתונה, שומנית ואהובה על החיך המערבי. הם גם השכילו להוציא את העצמות מהנתחים של הבשר לפני שמגישים אותם לשולחן , לשטוף חלק מחומרי ההדברה שנמצאים על הירקות, להפסיק להתייחס לסחוס כאל חלק מאכל לגטימי ולהוסיף עוד מרכיבים לרוטב מלבד המים שבהם שחה הבשר שנה שעברה.

אז ברד פארם לקחו את העניין עוד שני צעדים קדימה והם מציעים בישול סיני מקורי ועדכני, שנשען ממילא על העיבוד האמריקאי הקיים לאכול סיני, ככה שהקשר בין המסעדה לבין אוכל סיני מסתכם בעיקר בחלק מהשמות של המנות.

ודווקא טעים ברד פארם, ובאמת גם יצירתי. למשל, אפשר לאכול דים סאם פקמן, עם ארבע רוחות רפאים (במילוי שרימפס), והאגרול מגיע עומד בתוך חתיכת מלפפון ונראה כאילו הסתפר לכבוד האירוע. הדים סאם מנגו מגיעים בצורה של תמנונים קטנים, ואפשר גם לקבל דים סאם בקר על שיפוד. חוץ מזה יש גם שלל מנות נודלס, אורז מוקפץ וכו'. רוב המנות מיועדות לחלוק עם שאר יושבי השולחן ככה שהכי כיף להגיע בקבוצה גדולה ולנסות את רוב התפריט (זה נכון כמעט תמיד). הכלל אצבע שאנחנו גיבשנו עומד על שתי מנות לאיש אם אתם רעבים בצורה בינונית, וחמש מנות לזוג אם אתם רעבים בצורה רגילה. (אם אתם ממש ממש ממש רעבים כדאי לשקול ללכת למקום אחר).

זה הפקמן דים סאם, שזאת מנה שכל שולחן מזמין (והאוכל באמת קצת יותר טעים כשהוא בצורה של פקמן)

אוקיי, הגעתי להחלטה, זה נראה כמו תמנון

בעצם… גם זה נראה כמו תמנון

אז האוכל מוצג יפה, כן. והוא גם טעים נורא. וגם השירות סבבה לגמרי כי הוא חברותי ושירותי אבל לא מתלהב ומתיימר.

אתם מרגישים אבל? (כמו שבדרך כלל כשעומריקי מתקשר חצי שעה לפני שעמדתם ללכת למקום שקבעתם?)

אז האבל הוא המחיר. לא שיותר נורא נורא יקר ביחס למסעדות אחרות שהלכנו אליהן,  הממוצע של ארוחה (כשלוקחים בחשבון שגם שותים משהו) יהיה עשרים דולר למנה, ככה שאם הייתם רעבים בצורה בינונית יהיה אפשר לצאת באזור הארבעים דולר לאיש, ואם אתם דיי רעבים אז באזור השישים דולר, שזה עוד גבולי וסביר למחירי ניו יורק. הבעיה היא שההרגשה שלי היא שאוכל סיני אמור להיות זול מאוד, נגיד, לשלם עם שטר של חמש דולר ולקבל עודף זול מאוד, ככה שתמיד אני מרגישה שהמחיר קצת יותר מידי יקר עבור אוכל סיני.

מצד שני, אם תוציאו לעצמכם מהראש שבאתם לאכול אוכל סיני ותעמידו פנים שבאתם סתם למסעדה שמושפעת קלות מניחוחות אסייתים המחיר פתאום נעשים הרבה יותר סבירים. אלטרנטיבית, אפשר ללכת למסעדה לחגוג אירועים פחות משמעותיים (נגיד, לא יומולדת או יום נישואים, אבל למשל אניברסרי שישי לפעם הראשונה שהתנשקתם, או חצי יומולדת לחתול).

כמו עומריקי, המסעדה יפה מחוץ וטעימה מבפנים. פעם הבאה תפסיק להבריז כבר יא מעפן.

השורה התחתונה:

ארוחה לארבעה שכללה שמונה מנות עלתה 126 דולר (לא כולל טיפ), ובהזמדנות אחרת ארוחה לשניים עלתה 85 דולר (היו ארבע מנות), ככה שארוחת ערב של בין 30 ל 40 דולר לראש עדיין נמצאת התחום הלא מאוד יקר.

לפרטים נוספים:

רד פארם – ברודווי 2170 (יש עוד סניף בווסט וילג')