שלל מסעדות שלא אהבנו בכלל

הרבה מהקוראים שואלים אותי איך זה שכל המסעדות שאנחנו הולכים אליהם טעימות. או ליתר דיוק, אם היו לבלוג הזה יותר משני קוראים אני מנחשת שזה מה שהם היו שואלים. בכל מקרה, אנחנו הולכים להרבה מסעדות וכמובן שיש גם נפילות אבל בשביל הפעם בשבועיים שאני מעדכנת את הבלוג אני יותר נהנית לכתוב על מקומות שהיה טעים בהם. אוריאל לעומת זאת אוהב לרטון ולכן היום נפרסם שלל קיטורים שלו על כמה מקומות שלא אהבנו בכלל.

***

כשעלה לראשונה הרעיון לעבור לגור בניו יורק לא התלהבתי. באופן כללי אני לא מתלהב מדברים, אבל מהרעיון הזה סלדתי ממש. המחשבה לגור כל כך רחוק מאיזו שהיא מדינה מתורבתת הדירה שינה מעיני, ראיתי מול עיני חלל מלא ב-hillbillies ורפובליקאים שמתפללים לזומבי יהודי בן אלפיים ובעיקר כל כך רחוק מבורגון או איטליה, או אוכל שלא מטוגן בטיגון עמוק. כמו שאוסקר ווילד סיכם כל כך יפה במאה ה-19 :

"America is the only country that went from barbarism to decadence without civilization in between"

ואז גיליתי משהו נפלא: ניו יורק (מנהטן) לא באמת נמצאת באמריקה (כלומר גיאוגרפית כן, אבל לא באמת) – חנויות היין שופעות בכל טוב שיש בצרפת או באיטליה, יש אוכל מצוין, ואפילו התושבים כאן כמעט מבויתים (הם אפילו בגרסה האמריקאית של "סמולנים", זה חמוד… הם רק קצת פשיסטים). זה כמו תל אביב של אמריקה.

ואם זאת כמו בתל אביב, גם לניו יורק יש חדירה של אמריקה האמיתית. מכיוון שאשתי (שכן מתלהבת) רואה לנכון רק לכתוב פוסטים מפרגנים, ראיתי לנכון לאזן את הסיפור עם כמה מהמסעדות *שלא* נהנינו בהם.

Veritas

לפני שבפועל עברנו לגור בניו יורק, בילינו פה ביחד סופ"ש על מנת להתרשם מהאופציות שלנו. כמובן שכמו חלוצים טובים החוקרים את השממה (התרבותית) פתחנו את מדריך המישלן האדום וחפשנו כוכבים קולינריים שינחו אותנו בחשיכה. כוכב מישלן זה דבר כמעט קדוש המסמל איכות אוניברסלית. חוץ מבצפון אמריקה. שהרי לאמריקאים אין חך (אולי טגנו אותו בטיגון עמוק בילדותם, או הרעילו אותו עם רוטב טבסקו). על מסעדת וריטס על כוכב המישלן שלה נכתב שיש את תפריט היין הגדול ביותר והעשיר ביותר בניו יורק. אכן הניחו על שולחננו ספר עב-כרס שבתוכו מיטב הייצוג של יינות אמריקה (ייצוג מהנה של ביב שופכין עם סירופ פטל) ואינסוף יינות מיצרנים ליגה ד' דרום של ארצות מתורבתות. ואיך האוכל אתם שואלים (לא באמת, ידוע שאין לבלוג הזה קוראים)? הרי בשביל זה נותנים כוכבים… כמו ביסטרו חדש בשדרות רוטשילד בשבוע הרצה. בנאלי, עם שירות גרוע ופלצני ויקר בטירוף. ככה באמת דמיינתי את ארה"ב, ורק מה שהיה חסר זה איש השוקל 500 ק"ג המתנועע על קלנועית כמו שרואים ב People of Walmart.

Blue Fin

למסעדת בלו פין הגענו בעל כורחנו. באופן כללי נכון הוא להמנע ממסעדות בטיים סקוור, המקום התיירותי ביותר בניו יורק – וכפי שאתם יכולים לנחש, רוב התיירות בניו יורק היא תיירות מארה"ב. לכן בלי יוצא מן הכלל האוכל באיזור יקר וגרוע. למסעדת בלו פין השוכנת במלון ה-W  היוקרתי, הגענו עקב ארוחת ערב עסקית והבחירה במסעדה נעשתה ע"י מנהל בכיר שרוב עיסוקו להיות בכיר ולא (חס וחלילה) לנהל. המסעדה עצמה היא בדיוק כמו אותו מנהל – יומרנית, חסרת ערך וחסרת אופי. המסעדה שעיצובה מנסה להזכיר חוף ים, מצליחה בהצלחה יתרה להזכיר את ההרגשה הדביקה והלא נוחה של עור שרוף וחול במקומות לא נעימים. בתפריט יש גם מאכלי ים וגם בשר, כשאף אחד מהם לא עשוי בצורה מוצלחת – ובתפריט היין, איך לא? יינות אמריקאים מככבים. השירות היה חובבני ומלא באדיבות אמריקאית חלולה. כל מה שצריך אחרי ארוחה כאן זה לצאת לרחוב ולהיות מוטרד מינית ע"י אנטישמי בחליפת אלמו שכמותם מציפים את האיזור.

Telepan

בניו יורק מאוד חשובה ההיגיינה. אולי בגלל שאמריקאים הם בהמות והאינסטינקט הראשון שלהם זה להתפלש בצואה, זה במיוחד נכון במסעדות בגלל שהטבחים המקסיקנים רגילים לחיות בביוב עוד מארץ מולדתם ומנסים לייצר את אותו אווירה אתנית אקזוטית בצלחת שלנו. לכן יש בניו יורק ביקורת מאוד נוקשה על הניקיון של המסעדות וחלה חובה לתלות במקום בולט את תוצאות הביקורת על מנת שקהל הצרכנים ידע כמה זנבות עכברושים יש בכל מנה. למסעדת טלפן הלכנו לארוחת בוקר אחרי שקראנו על שף יצירתי שמשתמש רק במצרכים אורגניים טריים ביותר. המסעדה היתה מעוצבת כמו מסעדה פלצנית ויקרה בטירוף, והאוכל היה יצירתי – כלומר בנאלי עם תוספות לא ברורות כמו גבינה לא ברורה בפרנץ' טוסט וקינמון בחביתה. אבל זה לא מה שהפריע לי (זה כן מה שהפריע לאשתי), מה שהפריע לי זה התוספות הבלתי נראות שגרמו לי דיזנטריה של 3 ימים. יש ברצוני לשרוף את המסעדה (הממוקמת מאוד קרוב לביתנו) לצרכים סניטריים נטו.

לפרטים נוספים: (לא שצריך, אלא אם כן אתם מחפשים המלצות לאנשים נפוחים במיוחד)

וריטס

 בלו פין

טלפן

2 תגובות “שלל מסעדות שלא אהבנו בכלל

  1. Uri Gilad

    אם אתקבל, אשמח להיות הקורא השלישי. משעשע וציני כצפוי. ואם יום אחד אתיימר להיות מסוגל להבחין בין אוכל "מתורבת" ולא מתורבת – אשמור את אלו כמקומות להמנע מהם

  2. פינגבאק: יום של כיף בניו יורק [מסעדה]איי פיורי Ai Fiori | טעים בניו יורק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים