קצת התלבטתי אם לכתוב בכלל על המקום הזה, כי כל הכיף בו שהוא סודי מאוד ואין בו תורים מטורפים (אין תורים בכלל) אבל אחרי הרהור של עוד כמה שניות נזכרתי שאין באמת קוראים לבלוג, ככה שסודיות המקום מובטחת.

מיד טאון. המקום שבו נשמות הולכות לא בדיוק למות, אלא לגסוס באיטיות בזמן שכל החשק לחיות יוצא לכם מאוזניים דרך ההליכה בינות גדודי התיירים וגדודי עובדי המשרדים – אלה נעצרים כל רגע כדי לצלם הבל כלשהוא, ואלא דוחפים לכם מרפק בצלעות בזמן שהם ממהרים לפגישה כנראה לא פחות מטופשת.

ובתוך כל זה, כניסה תמימה למראה. יש שם בקושי שלט ובקלות אפשר לחשוב שאתם עוברים ליד בניין מגורים.

אבל בפנים, איזאקאיה אמיתית כמו המיטב של טוקיו. אם כבר היא פחות מצועצעת מהסטנדרט היפני. בדרך כלל עיצוב של מקומות לא ממש מעניין אותי אבל במקרה הזה כדאי מאוד להזכיר את השקט והשלווה שנלווים לכניסה למקום. ככל שיורדים בגרם המדרגות לקומת המרתף מתחילים לשכוח את עמל היום (או את חציו, אם אתם עובדים באזור ובהפסקת צהריים). בפנים, אין ראוי יותר מפוסטרים וספרים של הרוקי מורקמי האגדי כדי להיכנס לתחושת הזן, שרק מתעצמת עם העיון בתפריט.

התפריט הוא גם ברוח הזן – לא מסובך מידי. בשעות הצהריים תקבלו מגש קטן ובו המנה שבה חשקה נפשכם, בליווי מרק מיסו מצוין וקערת חמוצים קטנה. אני אכלתי קוטסו, שזה סוג של שניצל יפני ברוטב קארי עם מצע אורז ורונן אכל קצת צלופח. ניתן למצוא בתפריט רק קלאסיקות מעודנות יפניות כגון קטסו דון (שזה חתיכות בשר חזיר מטוגנות), סובה ואודון – חמים או קרים, ראמן עם מיסו וקצת דג מקארל לקינוח.

הצלחת של רונן

הצלחת שלי

התשלום במזומן בלבד ובדרך כלל אני מקטרת על זה בטירוף, אבל לא כשכל העסק הזה עולה תשע דולר. בירה אגב, תעלה שני דולר. הרבה מאוד שבעה והרבה פחות לחוצה יצאתי בחזרה למשרד מוכנה יותר להתמודד עם המשך היום. רונן המצוין שגילה לי את הסוד הבטיח לחזור איתי לפחות אחת לשבוע. אריגטו גוזמיישטה!

השורה התחתונה: תשע דולר (בערב 12), באמת שאי אפשר לטעות.

לפרטים נוספים: מיו איזטקאיה. רחוב 35 ווסט מספר 53 (בין השדרה החמישית לשישית). המקום כל כך סודי שאין לו אפילו אתר אבל אפשר למצוא יותר פרטים בילפ.