[פיצה] ריבלטה Ribalta

רבים מכם חושבים שאני עושה לאוריאל רצח אופי בבלוג בגלל שאני מוציאה אותו אלכוהוליסט, מריר ופלצן ואני מודה שזו אכן טעות. אוריאל במציאות הוא אלכוהוליסט מריר פלצן וחסר אמינות. לפני כמה שנים כשטיילנו באיטליה אוריאל סיפר לי על פיצריה קסומה שמגישים בה צ'יפס כתוספת על הפיצה. מייד אורו עיניי וביקשתי שנלך לשם עוד באותו יום, אבל אוריאל היה חייב שנלך לטעום ריזוטו עם פטריות כמהין לבנות. יום אחרי כן ביקשתי שוב שנלך לפיצה עם הצ'יפס אבל במקום זה הוא לקח אותי לציד פטריות כמהין ולטיסה בכדור פורח. התחננתי בפניו שנלך לאכול פיצה עם צ'יפס, אבל עד שהגענו לשם (ביום האחרון לטיול) הפיצריה כבר הייתה סגורה. מאז, אין שבוע שבו אני לא חושבת על אותה פיצה עם צ'יפס, שהייתה כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה.

כשאפרת הייתה פה השבוע יצא המקרה ואחרי דיון ממושך של כ – 4 דקות החלטנו שאנחנו רוצות פיצה (וגם החלטנו איפה) אבל אוריאל התעקש שנבחר מסעדה שעומדת בקריטריונים הנוקשים שלו, כלומר כזאת שתנור הלבנים בה נעשה מיציקה ספציפית של לבנים ומכיל שערה משפמו של אלפונסו פררו לה מרמורה, שיש בה לפחות שלוש סוגי כמהין בתפריט (שחורות, לבנות וכמובן כמהין ירח) והכי חשוב שתקבל ביקורת טובה באתר הנחשב סיריוס איטס.

אז, קארמה היא ביץ', ויצא שבחיפושי אחרי פיצה קרובה וזולה, נתקבלתי בביקורת אוהדת כלפי פיצה עם צ'יפס, וכפיצוי על כל שנות ההמתנה גיליתי כי יש בה אפילו גם נקניקיות.

אפרת ואוריאל התקשו לעקוב אחרי שובל העשן שהשארתי אחרי בריצתי לפיצריה. וכאשר הגענו אכן מייד הזמנתי את פיצה האמריקנה המדוברת שלא איכזבה ואכן הייתה כפי שהובטח, פיצה עם צ'יפס ונקניקיות. אפילו הוגש לי בקבוק קטשופ ברוב חגיגיות.

אני לגמרי מוכנה למות בשלווה עכשיו כשגם ראיתי את ונציה וגם אכלתי פיצה עם צ'יפס. אני לא יכולה לתאר במילים את מידת ההתרגשות שלי לאכול משהו שהוא גם פיצה (ועוד סגנון נפוליטני עם שוליים תפוחים שהוא ממילא סגנון הפיצה האהוב עלי ביותר), ועוד בתוספת של צ'יפס (שזה אחר המאכלים הכי אהובים עלי ביקום), ונקניקיות!

השאלה היחידה שלי היא מאיפה הם הצליחו להשיג נקניקיות זוגלובק פה בניו יורק???

השאלה היחידה שלי היא מאיפה הם הצליחו להשיג נקניקיות זוגלובק פה בניו יורק???

בעצם, אני כן יכולה לתאר את מידת ההתרגשות שלי. זה מרגש כמעט כמו כשההורים שלי לקחו אותי לאכול במק דיוויד באילת, ושהגישו ברד ביחד עם ההמבורגר (במקום הקולה היותר מסורתית) ושגיליתי שניתן לשפר את טעמו של ה'ציפס על ידי טבילתו בברד.

אוריאל זלל מהפיצה שלו שהגיעה (כמובן) עם כמהין ירח, וטען שזה הרוטב בין הטובים שאכל מימי חייו על פיצה.  כולנו הסכמנו גם שהבצק של הפיצה לוקה בחסר בגלל שהוא לא נשאר מספיק פריך והפך להיות סמרטוטי דיי מהר אבל הרטבים היו כל כך טובים שאפשר להחליק את זה. למרות האקטים המזעזעים והשנויים במחלוקת שהיו בשולחן (אני מנפנפת בציפס תוך כדי צהלולי שמחה ואריאל מלקק חתיכת כמהין ישירות מהרגל של המלצר) , לאפרת הייתה את שלוות הנפש שאפשר למצוא רק אצל מבקרים עייפים והלומי ג'ט לג במיוחד, ואכלה את הפיצה שלה בנימוס ועם סכין וזלג.

המחיר לארוחה יצא 80 דולר לשלושה אנשים, (מתוך זה 18 על האלכוהול) ככה שזה בתחום היוקרתי לפיצריות, אבל אין מחיר על הגשמת חלום.

לפרטים נוספים: ריבלטה, רחוב איסט 12 מספר 48

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים