ארכיון הקטגוריה: אמריקאי

יום של כיף בברוקלין [מסעדה] אג Egg

החורף הגיע למחוזותינו ואיתו עלייה בכמות האומללות של אוריאל, במיוחד לאור העובדה שהוא לקה בצינון קל. מכיוון שכולכם תקועים בבית בשלג החלטתי להראות לכם שיכול להיות יותר גרוע, עם פוסט אורח חדש של אוריאל.

***

במחזה ריצ׳ארד השלישי של שייקספיר עומד ריצ׳ארד הגיבן ואומר ״Now is the winter of our discontent״,  החורף של חוסר המרוצות – כלומר סוף עידן הלא מרוצים. נחמד לו. [ספויילר אלרט] בגלל זה הורגים את המניאק בסוף המחזה. כאן בניו יורק זה לא עובד ככה : כאן חורף זה בשביל אומללות, ואין מומחה באומללות כמוני. חינוך פולני, מרירות כועסת ושכיחה, ומזל אסטרולוגי ״נעכס״ הפכו אותי לאנין טעם בכל מה שקשור בסבל. וכאן עם השלג והקור, עם האוויר היבש שהורג את האור ואת האף, ההסקה שהופכת את הבית לסאונה, הבוץ והעצים נטולי העלים? זה העונה של העם שלי.

ולכן שהפרינססה העירה אותי משנת הישרים שלי ביום שבת קר ואפור, ידעתי שאת היום אבלה בקיטורים, טרוניות, וסבל. אך הפרינססה עם האנרגיה הסאדיסטית שלה, ראתה לנכון גם את הפינה הקטנה והעצמאית שעוד נותרה לי להרוס.

התחלנו את היום שלנו במסע ל-New York Reliquary museum שנמצא 15 דקות הליכה מהתחנה הקרובה לו של הסאבוואי (כי זה בברוקלין), מה שהייתי בטוח שיעשה לי כוויות קור וסוף סוף אולי יקטעו לי בוהן, אבל לא- השמש יצאה ונהיה נעים.

ה-Reliquary museum זה מוזיאון הפיצ׳עפקס והשמונצלך של ניו יורק. כל פעם יש שם תערוכות על נושאים בהיסטוריה של ניו יורק שמודגמים באמצעות מזכרות שאנשים עם טעם פעם זרקו לזבל. התערוכה שאנחנו ראינו היתה על הקלאסיקה של הבישול האמריקאי – ה-donut (הסופגניה הזאת שהעם השמן והמטומטם הזה אוכל כל הזמן). למדנו על ההסטוריה של הסופגניה במלחמות העולם כאוכל לעידוד החיילים, למדנו על התיעוש והמעבר מהכנה ביד למכונות, ועד לרשתות כגון Dunkin Donuts. כמו כן ראינו פוסטרים על איך ליידי אמורה לאכול את הסופגניה – והשיא: איך להרזות עם דיאטת 6 דונטים ליום. זה שבר את רוחי לגמרי (ולא לפעם האחרונה באותו יום) אחרי שחצי שנה אני מנסה להרזות ע״י אכילת סיבים תזונתיים (סוודר בצלחת) ושלל ירקות חסרי טעם. זהו, הייתי צריך הפוגה- צריך אוכל.

ככה ה"מוזיאון" נראה מבחוץ, שזה כבר מעורר חשד

ככה ה"מוזיאון" נראה מבחוץ, שזה כבר מעורר חשד

שמונצאלאך א'

שמונצלך א'

שמונצאלאך ב'

שמונצלך ב'

...וגם דברים שקשורים לדונאטס

…וגם דברים שקשורים לדונאטס

החלטנו ללכת למסעדה לבראנצ׳ בשם Egg שנמצאת רק עשרים דקות הליכה בכפור. וכשהגענו ראינו שיש תור ויש 14 קבוצות לפנינו. חדר ההמתנה לא היה מחומם והיה בו טמפרטורה נעימה של 12- מעלות צלסיוס (אם אתה בכלל מסוגל למצוא צלסיוס איפה שהוא). כבר התכוננתי להיפותרמיה הממשת ובאה, ואל המדרון הנעים אל עבר המוות והנה המארחת קוראת לנו כי כל ה-14 קבוצות לפנינו קפאו למוות או ברחו והשאירו אותנו הבאים בתור.

כיאה לברוקלין, זאת היתה מסעדה היפסטרית. במחוג נרשמה חריגה של לפחות 2 סטיות תקן מהמאגניבות הממוצעת במסעדה. חלק מהמאגניבות של המסעדה היתה בזה שמספקים מפה חד פעמית לשולחן וצבעי פנדה, כדי שההיפסטרים יוכלו לבטא את הנפש העדינה והאומנותית שלהם בזמן שהם מחכים שהמנות שלהם יגיעו. הפרינססה ישר עתה על הצבעים וציירה ציור שלי אוכל פואה גרה (הילדה מאוד מוכשרת ואנחנו לא מבינים למה לא לוקחים אותה לכיתת מחוננים). המסעדה כמוכן היתה בסימן הדיאטה שלי, ולכן תם אכלה לחם בריוש ממולא בגבינה ובביצה, ואני אכלתי עגבניה מטוגנת ו-ham biscuit with grits. האוכל היה בהשראת דרום ארצות הברית וז'אנר ה-comfort food (או במינוח הטכני cardiomyopathy ). כיאה לאוכל שאמור לחמם ולספק, הוא היה שומני פחממתי ובעל תחושה של בית (ושל ניחוח סטאטינים שנקח בעתיד) והתפוצצנו לגמרי.

אם מציירים ציור וצריך לרשום לידו מה ציירתם, כנראה שאתם לא מוכשרים במיוחד :-(

אם מציירים ציור וצריך לרשום לידו מה ציירתם, כנראה שאתם לא מוכשרים במיוחד :-(

אחרי שהעלנו קילו נטו בשומן רווי והכנו את דרכינו להשתלבות מלאה בחברה האמריקאית דרך סכרת, החלטנו לחגוג את לימודינו על תרבות הדונאטים ע״י אכילת דונאטים. המליצו לנו על חנות דונאטים שהשתמרה בדרכה משנות ה-50 שנוסדה, ושם ישבנו ואכלנו דונאט בטעם red velvet שהיה יבש ודוחה ועוד דונאט שגם הוא היה מזעזע. עד כאן הכל בהתאם לציפיות.

תכל'ס הטעים מזכיר את דאנקין דונטס, אבל המקום עצמו יותר "אותנטי"

תכל'ס הטעם מזכיר את דאנקין דונטס, אבל המקום עצמו יותר "אותנטי"

ואז בא השיא של היום… מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדר. יודע שבשבילי בית מרקחת זה כמו בית כנסת וחדר הרופא הוא קודש הקודשים. שמענו שליד המקום של הדונאטים יש בית מרקחת שנבנה על חורבות מועדון דיסקו ישן, ושלא שינו את המבנה. ואכן כך הדבר! ממסדרון כניסה צר לחלל ענק שפעם רקדו בו והסניפו קוקאין, ועדיין מעטר אותו כדורי דיסקו למעלה. סוף סוף אני נכנס למקדש האקמול שבאמת נראה כמו מקדש! לא רק זה, אלה שכדורי הדיסקו עודדו אותי לפצוח בסגנון הריקוד הייחודי לי – 50% דיסקו, 50% ריקודי עם ו-100% גורם לפרינססה לרצות למות. זה היתה חוויה טובה, ונראה לי כזאת שקירבה ביננו (או שקרבה את הפרינססה לקבר. לא ממש מצליח להבין את ההבדל ברוב המקרים).

 

ועכשיו כשאני כותב את מילים אלה יורד שלג בחוץ, ובניו יורק סופה. אין טמפרטורה נוחה בשום מקום: בבית חם ומבהיל, ובחוץ קפוא. האוכל שהכנתי לארוחת ערב מקפץ לי במעיים כמו להקת מריאצ׳י של תיקנים אשר מנגנים על מחבת לוהט תוך כדי הדלקה וכיבוי של האור (מי מלך של מטאפורות, מי?), והראש שלי דואב מהחפירות של הפרינססה על הסאבווי או שחור ופתור או משהו בסגנון ואני חושב לעצמי: כיף לסבול בניו יורק.

***

[בחזרה אלי]

אם זה קצת נחמה, גם אני סבלתי מאוד מהעריכה של הפוסט הזה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון השמונצלך – שדרת מטרופוליטן 370, ברוקלין

אג – רחוב צפון 5 מספר 135, ברוקלין (עובר החודש בלוק הצידה -בדקו את הכתובת החדשה באתר). סה"כ החשבון היה 35 דולר (כולל מיסים, לא הזמנו אלכוהול) לשתי ארוחות בוקר לשני אנשים, ככה שאפילו לא יצא יקר במיוחד.

פיטר פן דונטס – שדרת מנהטן 727, ברוקלין

Rite Aid Pharmacy – נמצא ממש ליד פיטר פן דונטס.

ביוטי אנד אסקס – מסעדה אולטרא מגניבה בלואר איסט סייד

הזכירו לי השבוע (באלימות) (מתונה) שלפני כמה חודשים פירסמתי שלכבוד יום ההולדת אני הולכת לאחד מהמסעדות האהובות עלי ביותר בניו יורק, ושמעולם לא כתבתי איך היה. הבטחות צריך להראות במראה עיניים ולא במשמע אוזניים מאשר אף פעם לא, וחוץ מזה, זה עדיין מקום שאני אוהבת במיוחד. בפעם האחרונה שהלכתי לשם היה לי יומולדת 32 וממרומי גילי הגעתי למסקנה מאוד חשובה:

אני לא בן אדם מגניב.

בחיי, ממש לא. הדבר הכי מסעיר שעשיתי השנה היה להחליף את התה קמומיל של השעה תשע בערב בתה קמומיל וניל (וגם זה היה רק לתקופה מוגבלת). אפילו מיילים אני מבקשת שישלחו לי בשני העתקים ובדרך כלל אני מסודרת, מיושבת בדעתי ומיושנת בדעותיי.

ביוטי אנד אסקס לעומת זאת, זה מקום אולטרא מגניב. גם הסגנון, גם האוכל, בדרך כלל אפשר להתחכך שם בסלבריטאים אמיתיים וכמובן שיש צורך להזמין מקום שבועות מראש.

השאלה המתבקשת כמובן היא מה יש לי לחפש במקום כזה והתשובה היא כמובן: אוכל טעים. כל כך טעים, שאני מוכנה להתגבר על האיבה שלי ממקומות מגניבים, לאזור כוחות, לוותר על התה של שעה תשע ולהתנייד עד ללואר איסט סייד.

עבור היומולדת הצטיידתי במיירה, הבחורה הכי מגניבה שאני מכירה בניו יורק ושמנו פעמנו אל עבר המקום. קל לפספס כי מבחוץ זה נראה כמו חנות שמונצאלך, וצריך להיכנס פנימה ולעבור בדלת האחורית עד שמתגלה המסעדה (הדיי גדולה, שמתפרשת על שתי קומות). אפשר ורצוי להתחיל בבר כי איפה עוד אפשר למצוא קוקטילים נהדרים כמו ארל ד'ה פרל (וודקה, תה ארל גרי, לימון ומנטה) או שיקוי יופי (ג'ין, מלפפון, תות ויין מבעבע). (ואם הקוקטילים נראים לכם נשיים מידי, אז דעו שיש גם מבחר עצום של קוקטלים על בסיס וויסקי). (וגם הרבה וויסקי).

יצא שהגענו ביום שישי כמה שהתחלנו עם כמה שוטים של וודקה כדי להתאפס על הסופ"ש ואחרי כן עברנו לקוקטלים. אחרי שהרגענו את הגוף והנפש התפננו להסתכל בתפריט. יש כל כך הרבה דברים שהיה קשה להחליט מה לבחור, מזל שהמנות מתוכננות לחלוקה ומגיעות קטנות והפריטים במנה מגיעים במספר זוגי, למשל ארבע או שש. (מיירה מדווחת שכשמגיעים שלושה אנשים, המנות יוצאות בכפולות של שלוש – למשל, שש).

המנה האהובה עלי שם ביותר נקראת דאמפלינג עגבניות, שזה דאנפלינג סיני, אבל עם גבינה ובייקון ששוחה במרק עגבניות, אבל כמעט כל מה שטעמתי שם היה יצירתי וטעים.

מזל שכל כך חשוך שלא שמים לב שהזמנו שש עשרה מנות

מזל שכל כך חשוך שלא שמים לב שהזמנו שש עשרה מנות

מזל שלמיירה יש אייפון 5, כל כך חשוף שבקושי ראיתי את האף שלה

מזל שלמיירה יש אייפון 5, כל כך חשוך שבקושי ראיתי את האף שלה

למשל, טרטר בקר שלווה דווקא בצ'יפס דקים וקראנצ'ים וגפרורי בייקון (מממ…בייקון), וגם גירסה חדשה לפרצל ניו יורקי שבו מוגשות חתיכות בשר ובצל מטוגן על לחם פרצל. (אם התיאור של המנות נשמע לא מרתק זה אני ולא הם). הצי'פס חתוכים עבה ומוזלף עליהם קצת חומץ. שזה נשמע מוזר אבל נותן לצ'יפס מן חדות ומאזן את השומניות. כמעט כל גירסה של מנה מוכרת קיבלה פה טוויסט מעניין, שלא לומר – מגניב.

אפילו ההליכה לשירותים נעשת חוויתית, ויש אפילו סיבה טובה ללכת בזוגות בגלל שבשירותים של הנשים מוגשת שמפניה. בחינם. הכי כיף לשבת על הספות הנוחות ולדסקס את ענייני השעה תוך כדי לגימת שמפניה. או שתיים.

(לא בדקתי אבל דווח לי שבשירותים של הגברים לא מוגש כלום. בעסה לכם).

(לא בדקתי אבל דווח לי שבשירותים של הגברים לא מוגש כלום. בעסה לכם).

בגירסת הקינוחים היו כמובן קינוחים ברבים, אבל בשלב הזה של הערב כבר הייתי שיכורה מידי כדי לרשום בצייתנות מה היה שם. נדמה לי שקאפקייקס, ונדמה לי שהם היו בטעם וויסקי.

המשאלה שלי היא לבוא לפה שוב

המשאלה שלי היא לבוא לפה שוב

הלומות אלכוהול ואוכל המשכתי עם מיירה לסיבוב ברים בשכונה (כפי שציינתי, היא מגניבה ומכירה את כל המקומות השווים) כוללל בר שנקרא "שני ביט" ויש בו הרבה בירה אבל בעיקר הרבה מכונות ארקייד ישנות (למי מאיתנו שמתגעגע למשחקי פינבול ודונקי קונג) וחשוב במיוחד לא לשכוח את התעודת זיהוי (או רשיון נהיגה) כי מסתבר שגם אם את חוגגת כבר יומולדת 32 עדיין יבקשו ממך להציג תעודה בכניסה לכל מקום ותאלצי להתחכך עם הבחור בכניסה כדי שייתנו לך להיכנס ולבקש ממיירה שתקנה לך דרינקים.

עייפות ומרוצת חזרנו הבייתה להתחיל את תהליך ההתאוששות מההנג אובר. מזל שימי הולדת מגיעים רק פעמיים בשנה.

בשורה התחתונה: יקר, אבל שווה.  ארוחה לזוג (בחורות) עלתה 280 דולר, אבל זה מתאזן עם השמפניות בשירותים.

לפרטים נוספים:

ביוטי אנד אסקס – רחוב אסקס 146

טו ביט – רחוב אסקס 153

[מסעדה] אייביסי קיטשן ABC Kitchen

היו לנו שפע של אורחים בזמן האחרון, אבל הכי אנחנו אוהבים שאמהות באות לבקר, ובזמן האחרון באה גם אמא של אוריאל וגם אמא שלי. מלבד מוזיאונים ושופינג וחיבוקים יש הרבה להספיק והרבה לאכול בעיר ובגלל שאמהות אוהבות ירקות לקחנו את שתיהן למקדש הטבע של ז'אן ז'ורג, הלא הוא ABC Kitchen.

אגב אמהות, אמא שלי אף פעם לא הכריחה אותי לאכול ובתור ילדה טמבלית פיתחתי ונדטה אישית נגד כל דבר עם טעם וככה יצא שהפעם הראשונה בחיים שלי שטעמתי עגבניה הייתי כבר מבוגרת, וליתר דיוק – בת 28. העגבניה לעיל נאכלה אגב באיטליה ככה שיצא שהסטדנרטים שלי לגבי ירקות הם גבוהים במיוחד. בישראל זה עוד היה נסבל בגלל שהשוק היה ממש ליד הבית אבל מאז שעברנו לניו יורק התחלנו להרגיש חוסר משווע בירקות איכותיים, שכן בדיוק כמו האמריקאים עצמם – הירקות פה מלאים בנפח ולוקים בתוכן.

אז אמהות אוהבות ירקות ולכן לוקחים אותן למקום היחידי בניו יורק שאנחנו מכירים שיש בו ירקות מדהימים. כדי להגיע לאוכל צריך להתגבר על קטע קצת פלצני של מסעדה אורגנית, ירוקה, בקונספט של "מהחווה לשולחן" ותפריטים שנעשו ממאה אחוז נייר ממוחזר, הצלחות ממאה אחוז קיא של פרות והכוסות מנזלת של עיזים (בעבודת יד כמובן).

התפריט גם במבט ראשון לא נראה מלהיב. מה יש להתלהב ממרק גספצ'ו או סלט גזר?

אז זהו, שהגספצ'ו והסלט גזר, לכל אחד מהם טעמים כל כך ירקותיים שאם היו לוקחים אותי לכאן בתור ילדה קטנה יתכן שהייתה נמנע איבה שנמשכה שנים ביני לבין דברים שיוצאים מהאדמה. באמת, למרק יש טעם טהור ומופלא של עגבניה, לגזר יש טעם מתקתק של גזר ואני דיי בטוחה שפרומתאוס מתענה לאללה היום על זה שהוא גנב את האבוקדו מהאלים ונתן אותו לבני האנוש.

כבר הרבה זמן אני מכירה ואוהבת את המסעדה הזאת אבל הבעייה היא שהמסעדה קצת חשוכה שתמיד יוצא איכשהוא שאנחנו מגיעים לשם בשלישיה ותמיד מושיבים אותנו באותו מקום בדיוק ליד עמוד שחוסם כמעט כל מעט אור שכבר היה קיים. בפעם האחרונה אמא של אוריאל התמרדה ולכן ביקשנו שיעבירו אותנו למקום קצת יותר מואר ככה שנוצרה לי הזדמנות נדירה אשכרה לצלם את המנות כדי לכתוב פוסט.

1379256_10151786785934737_703911837_n

הלא יאומן – גם אוריאל וגם אני הזמנו סלטים למנה ראשונה

התמונות עושות קצת עוול לאוכל, שכשאוכלים אותו מרגישים כאילו קשת בענן (בטעם גזר) נחתה לכם עכשיו בפה וכאילו עגבנית אמברוזיה הונחה לפניכם על השולחן. שתבינו שגם אני וגם אוריאל הזמנו סלטים למנה ראשונה. ושהיו לי כמה ימים לפני פנטזיות על הסלטים שלהם. כזה טעים.

שלא תבינו אותי לא נכון – זאת בשום פנים ואופן לא מסעדה צמחונית. אוריאל עד היום מספר על החזרזירון הטעים שהוא אכל ואמא של אוריאל בכלל עפה על הדג ברוטב עשבים כלשהם שהיא אכלה. גם גזרת הקינוחים מצוינת, אם כי באמת שעדיף לנשנש עוד צנונית מאשר סתם קינוח.

אני חושבת החלטתי לסיים באופן רשמי את המלחמה הקרה בירקות. כל עוד ז'אן ז'ורג' מכין לי אותם.

השורה התחתונה: טעים אבל יקר (לא מאוד נורא ביחס למחירי ניו יורק אבל ממש לא זול).  ארוחה לשלושה אנשים (שאחד מהם היא אמא של אוריאל והיא לא אוכלת הרבה) אבל כולל קוקטלים לכולנו עלתה באזור ה 200 דולר.

לפרטים נוספים: אייביסי קיטשן,  אזור יוניון סקוור

[מסעדה] מומופוקו קו Momofuku Ko

אני חושבת כל כך הרבה על דיוויד צ'אנג בזמן האחרון שזה לא פלא שכבר חלמתי עליו אתמול בלילה. זה התחיל עם הסדרה המופלאה the mind of a chef שצצה לי פתאום בהמלצות בנטפליקס ונגמר בארוחה במומופוקו-קו, מסעדת הדגל של צ'אנג בניו יורק.

הערה לגבי הסדרה לפני שנמשיך הלאה למסעדה:

אני מזהירה מראש שזו אחת הסדרות הכי ממכרות בעולם. יש בה רק 16 פרקים וכל פרק הוא רק חצי שעה ככה שקל להתפתות לראות "רק עוד פרק אחד" כל פעם. כל פרק מוקדש לנושא ספציפי (כמו למשל, "ביצה" ,"פשטות", "סויה" או "ניו יורק") אבל החלוקה לנושאים היא ברובה קונספטואלית כי כמעט בכל פרק בגדול צ'אנג משתכר, מבשל, מטייל ומריץ צחוקים וכזה נו שיגועים עם חברים שפים אחרים. (רנה רדזפי שהוא השף של נומה ו-וויילי דופריין מהמסעדה wd-50 מתארחים בלא מעט פרקים).  הנה הצצה קטנה לפרק על ראמן:

מה עוד צריך בסדרה על אוכל. כשהחבר שלנו טוני מפיק, בטוח שאם לא חגיגה לחך, אז לפחות יש חגיגה לעיניים. אם יש לכם זמן לראות רק פרק אחד תתחילו בפרק שמונה שנקרא "שחיתות". צ'אנג מבקר אצל חבר שהוא שף קנדי שמראה איך מכינים כריך כבד אווז ואחרי כן הולך להשתכר (ולהתעלף) בטעימות וויסקי.

הפרק הספציפי הזה, אגב, הוא זה שגרם לי לרצות ללכת שוב למומופוקו קו לכבוד יום הנישואים שלי ושל אוריאל.

אני אומרת "שוב" כי כבר היינו במומופוקו קו פעם, לפני שנתיים וחצי בערך וזה היה עוד לפני שעברנו לגור בניו יורק. למעשה, זה היה ממש קצת לפני הרילוקיישן ויותר ממה שנהנתי מהאוכל, הייתי עסוקה בלהיות בשוק מהמחירים של הדירות ובג'ט לג, אז קצת הרגשתי שפספסתי את החוויה. מה שכן, זכור לי ערב ארוך וקצת מייגע וכל מיני דברים על הצלחת שלא הייתי בטוחה מה הם. היה לי גם זיכרון מטושטש של מלצר עם קעקועים ושבבי של כבד אווז שפיזרו לאוריאל על מנה של שקר כלשהוא.

מאז 2011 עברו הרבה דגים בים (והרבה גם בקיבה שלי) וברוח ההתאהבות ב'צאנג חשבתי שכדאי לנסות שוב.

להזמין מקום למסעדה אגב זאת משימה מאוד מסובכת כי אי אפשר להזמין מקומות בטלפון ואי אפשר להזמין ליותר מידי זמן מראש ככה שצריך להיכנס לאתר שלהם על הדקה שבה נפתחות ההזמנות ולהתפלל למפלצת הספגטי המעופפת שתצליחו למצוא מקום. יש רק 12 מקומות במסעדה ויש רק סרוויס אחד של צהריים ואחד לערב, אז מה שנקרא – בהצלחה.

יש משהו מיוחד במומופוקו קו, כי מצד אחד זאת מסעדת עילית עם סוג אוכל שהוא בין היצירתיים ביותר בניו יורק, אבל מצד שני היא באווירת קז'ואל לגמרי, כלומר אפשר ומומלץ לבוא לשם בג'ינס (איסור נחרץ בכל מסעדת כוכבי מישלן אחרת בדרך כלל), הטבחים עומדים בצד אחד של הבר ומבשלים את האוכל מול הפרצוף שלך וגם מגישים לך אותו ישר לצלחת בזמן שברקע מתנגנת מוזיקת רוק. זאת כנראה אחת הסיבות שצ'אנג נחשב כרגע בין השפים החשובים ביותר בארה"ב – בגלל שהוא היה מבין אלה שפרצו את הדרך ועזרו להפריד רשמיות וסנוביות מאוכל יצירתי ויקר.

אז השף נאה בעיני, וגם המקום וגם האווירה אבל פה הדיעות שלי ושל אוריאל מתפצלות: הוא יישבע לכם בסבתו החיפאית שזו המסעדה הטובה ביותר בניו יורק, אם לא כמעט הכי טובה ever, יהלל את היצירתיות של התפריט וכמעט יפרוץ בבכי כשיתאר לכם את המנה עם שבבי כבד האווז.

אני, מצד שני, גם שנתיים אחרי הפעם הראשונה נותרתי עם אותה תחושה מייגעת של ארוחה שלא נגמרת (הפעם זה היה צהריים) כי היו משהו בסביבות ה20 ופלוס מנות, קצת מטושטשת מבעד לענני האלכוהול (בכל זאת, במקדשו של צ'אנג נהגו כצ'אנג) ובגדול לא מתרשמת במיוחד.

מה שכן, אפילו מבעד לענני הזעפופיות שלי אני חייבת להודות שרוב המנות היו טעימות, ואני חושבת שספרתי לפחות 15 חיות שונות שנאכלו תוך כדי הארוחה. התחלנו עם סדר גודל של עשר מנות דגיגיות, שש-שבע מנות בשריות וכמובן איזה חמש מנות קינוחים. בגלל שהמטבח נמצא ממש בצד השני של הבר ואין מלצרים, כיף לצפות בטבחים מכינים את האוכל ומגישים לך אותו ישר מהמחבת לתוך הצלחת.

אז כיף ומשעשע וטעים ועדיין – כל ארוחה של שלוש וחצי שעות הופכת להיות מייגעת בשלב כלשהוא, שלא לדבר על הכמויות הבלתי סבירות של האוכל שמגישים לך ככה שאחרי ארוחה כזאת כל מה שרוצים לעשות זה ללכת למקום פרטי ולהפליץ בשקט לפני שמתרסקים על הספה לנמנום אינטנסיבי ביותר.

יכול להיות שפשוט נמאס לי מתפריטי טעימות, וברוב הימים אני פשוט רוצה שיתנו לי אוכל שנראה כמו אוכל ורצוי שגם יהיה לו טעם של אוכל ועדיף משהו לא מתחכם. דג ופירה למשל, או קערת ראמן. התעייפתי מכל המשחקים של כל השפים ואוכל שצריך הסבר של חמש דקות כדי להבין איך לאכול אותו לא מעניין אותי בכלל. אם הייתי רוצה ארוחה ארוכה ומייגעת עם כל מיני דברים לא מזוהים הייתי פשוט נוסעת בחזרה לארץ לליל הסדר.

אין לי תמונות מהמסעדה אגב, בגלל שאסור לצלם שם. אבל לקראת סוף הארוחה כשרוב האורחים כבר הלכו ביקשנו לעיין בצורה יותר מפורטת באחד מחפצי האומנות שקישטו את המסעדה, והשף הסכים שאותו דווקא כן נצלם. הנה הוא לפניכם:

אני אוהבת במיוחד את הבטן שלו

אני אוהבת במיוחד את הבטן שלו

לסיכום, יכול להיות שאם באמת באתם לניו יורק לזמן מאוד קצר ואתם רוצים חוויה מיוחדת, ואין לכן בעייה לשלם את המחיר המגוחך עבור הארוחה והצלחתם גם למצוא מקום, אז שווה ללכת. מצד שני, יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות בניו יורק ככה שקשה לי בלב שלם להמליץ על מקום שהוא רק "מעניין" ו"חוויה", יקר וטרנדי ככל שיהא.

בלי שום קשר, העונה הבאה של the mind of a chef אמורה להתחיל בקרוב. נראה לי שהולך להיות חורף חם ומגניב.

השורה התחתונה: 175 דולר לאדם עבור תפריט הטעימות ועוד מאה אם רוצים גם התאמות יין. סה"כ ארוחת צהריים לזוג אחרי מס וכולל טיפ תעלה בסביבות ה 600 דולר. לדעתי, קצת יקר עבור "חוויה".

לפרטים נוספים: מומופוקו קו ,  השדרה הראשונה מספר 163

[חנות] אבולושן Evolution [מסעדה] מרסר קיטשן The Mercer Kitchen

בדיוק חזרנו מחופשת קיץ קצרה ומהבילה בישראל היישר את תוך יום סתווי מקסים שבו השמש זורחת אבל לא חם מידי ובדיוק גם לא ירד גשם. בזכות הג'ט לג שגרם לי לקום ב7 בבוקר החלטתי לנצל את היום היפה לטיול במקום שכבר הרבה זמן רציתי להסתובב בו ולא הספקתי ולכן הקמתי וארזתי את אוריאל ושמנו פעמנו לסוהו.

הסוהו, אותו אזור שייתכן שפעם היה מקסים ומיוחד הפך כמו שינקין אחרי השיפוץ למתויר, המוני ומלא בחנויות מעצבים יקרות. הדבר הכי קרוב לניו יורקרים שתמצאו שם הוא המוכרים האדישים והאנתיפטים של כל אותן חנויות יוקרה. וכמו אמא עצבנית בשנקין בשישי בצהריים כך גם אני הסתובבתי בינות מלא האנשים עם הקטן שלי שגירד לו כל הזמן בגב, רצה ללכת להסתכל על חתולים, כאבו לו הרגליים, התייבש והתיישב על הרצפה בצווחות אימה ליד כל חנות קאפקייק שעברנו בדרישה שייקנו לו קאפקייק. ואלוהים אדירים, יש ה ר ב ה   חנויות קאפקייק בסוהו. ייתכן שבחורות יותר אופנתיות ממני יגשימו במדרחוב נחלת בנימין סוהו את חלומן האופנתי הרטוב אבל אנחנו דווקא נתקלנו בחנות הזאת, העונה לשם אבולושן (יענו אבולוציה). הו, המיוחדג'ות חוגגת פה מכל פינה, ולא, אם החנות שלך הופיעה בפרוג'קט ראנווי היא כבר ממש לא "פנינה סודית". ובפנים, כל מה שהיה פעם חי, או מאובן, או פוחלץ, או שלד או משחק להרכבה עצמית של איברים פנימיים של חילזון (תמיד רציתי אחד כזה). אוריאל דווקא עשה בונדינג עם ראקון שהחזיק מגש של עצמות פין וקינא.

תגידו לאוריאל להתחדש על הכובע האופנתי

היה תכנון כלשהוא ללכת לבלתאזר שכבר הרבה זמן שמענו עליו דברים טובים אבל דיוויד בקהם היה שם ולכן עברנו את הכביש ונכנסנו דווקא למרסר קיטשן, העממית של ז'אן ג'ורג', ההוא מז'אן ג'ורג'.

החוויה של מרסר קיטשן היא מעניינת מכל מיני סיבות אבל העיקרית שבהן היא הניגוד העצום שבין המסעדה המעונבת והמלצרים המהוקצעים אל בין גדודי התיירים עוטי המצלמות והטישירטים שממלאים את חלל המסעדה והקטן שלי שניסה לגרד לעצמו את הגב עם המזלג. ועדיין, התפריט מעניין אבל לא עמוס מידי והביצוע של המנות מדויק להפליא. אני חיסלתי את אחד ההמבורגרים הטעימים בניו יורק נכון לעת עתה, שהגיע עם אבוקדו, חסה, עגבניה, גבינת פפרג'ק ובצל מטוגן פריך ואוריאל טעם סב'יצה סי בס ואגרול טונה. בגלל שאוריאל לא התנהג יפה הוא לא קיבל לשתות סאקה, אבל במקום זה שתינו סודה דובדבן-יוזו שהייתה מתוקה ומרעננת והיוותה איזון מושלם לארוחה הטעימה הזאת.

כרגע מדורג ההמבורגר הטעים ביותר בניו יורק (וגם הסודה)

כרגע מדורג ההמבורגר הטעים ביותר בניו יורק (וגם הסודה)

אני עוד רציתי להמשיך לטייל אבל אוריאל כבר התעייף והייתי צריכה לקחת אותו הבייתה לשנת הצהריים שלו, אחרת הוא נעשה קראנקי. בסאבווי בדרך הבייתה דיברנו על כמה כיף (וטעים) בניו יורק ואוריאל הסכים וביקש שאני אגרד לו שוב את הגב. כיף לחזור.

תצלום אילוסטרציה. לקאפקייפ המצולמת אין קשר לפוסט או לאוריאל

שורה תחתונה: ארוחה טעימה ונינוחה ב60 דולר כולל מס וטיפ טיפ (המסעדות הופכות להיות זולות כשאוריאל בגמילה מאלכוהול).

לפרטים נוספים:

אבולושן – רחוב ספרינג 120

מרסר קיטשן של ז'אן ג'ורג' – רחוב פרינס 99