אמא של אוריאל הגיעה לבקר אותנו בניו יורק, וכולנו שמחים. אמא של אוריאל שמחה שהיא יכולה לבלות איתנו ולחקור את המוזאונים היפים של העיר. אוריאל מבסוט כי יש לו גיוון בנשים שכועסות עליו ומאוכזבות ממנו, ואני מרוצה שיש לי עם מי ליצור קואליציה מול אוריאל (שתינו מסכימות שהוא שותה יותר מידי, וגם כשהוא לא שותה יש לו נטייה למלמל) וגם עם מי לרכל על אקסיות של אוריאל (שלפי אמא של אוריאל מעולם לא היו יפות, רזות, נחמדות או חכמות).

אמא של אוריאל, שתהיה בריאה, כבר בת 75 אבל עם מרץ ואנרגיה שלא היו לי גם כשהייתי בת 25. אמא של אוריאל, שתהיה בריאה, עדיין באותו משקל כמו מאז שהיא הייתה בת 25. אני לא זוכרת הרבה מגיל 25 מבעד למעטה הסמים הקלים והאלכוהול הכבד שהיו נפוצים באותו גיל, אבל אני דיי בטוחה שגם בגיל 25 מעולם לא אמרתי משפטים כמו "אה, זה רק ארבעים בלוקים? אז אפשר ללכת ברגל!" או "אחרי שמונה שעות במוזיאון המטרופוליטן התעייפתי אז ראיתי רק עוד שתי תערוכות והלכתי הבייתה" או "הייתי רעבה אז אכלתי תפוח וזה השביע אותי לשארית היום" או "קמתי בשש ולא רציתי להעיר אותכם אז שטפתי כלים בינתיים".

כשאמא של אוריאל מגיעה לעיר היא מריצה את שנינו (או לפי אמא של אוריאל, בעיקר את אוריאל, בגלל שאני צריכה לנוח כי אני עובדת קשה) אבל בין כל המוזיאונים, תערוכות, טיולים והופעות צריך גם לאכול, ופה שמחתי להתחבר מחדש לתוכניות של אוריאל ואמא שלו. אוריאל, שבימים רגילים מרוכז אך ורק בלהפיס את דעתי ולמנוע את זעפי, צריך לעבוד הרבה יותר קשה כי גם אמא שלו בסביבה, ולכן החלטנו ללכת למסעדה מהקטגוריה שאני מאפיינת אותה כ-"לגיטימית".

מסעדה לגיטימית תהיה בעלת תפריט שעונה על צרכים מרובים כולל:

• "אוריאל אוהב פחמימות וסוכרים על הבוקר"
• "אני מעמידה פנים שאני מזמינה סלט אבל אני בעצם מתכננת גם לרדת על ערימת פחמימות וסוכרים"
• "איפה הקוקטיילים?"

וגם:

• לא רועשת מידי
• לא רחוקה מידי
• לא יקרה מידי
• לא שנויה במחלוקת מידי
• פחות משעה לחכות בתור
• טעימה בצורה סבירה שאינה מעליבה את בלוטות הטעם של אוריאל

מה שיצא, זה שהלכנו לסמית.

הסמית, היא דווקא בסדר. מה שנקרא, לגיטימית. יש בה תפריט בוקר נרחב (וגם תפריט ערב מגוון שכל בעלי הפרעות המזון למינהם כמו צמחונים או מעמידי-פנים-שהם-רגישים-לגלוטן ימצאו בו מה לאכול). האווירה גם נעימה, עם שלל שולחנות עץ ותפריט יין ואלכוהול נרחב. קשה לי להגיד שאיי פעם אכלתי שם משהו שגרם לי להתעלף על הרצפה, אבל מצד שני גם מעולם לא היו שם נפילות גדולות, מה שעושה את המקום מצוין עבור הרגעים בהם שיש לכם אורחים ולא נעים לכם לייבש אותם בזמן שתתווכחו שעות על איפה ללכת לאכול פשוט בא לכם לאכול משהו טעים ושאינו מתחכם .

לגבי ארוחת בוקר, היו כמובן שלל פחמימות וסוכרים, ורק אמא של אוריאל עמדה במילתה (ובמשקלה) ונשנשה סלט.

לסיכום, כן, לכו לסמית. סה"כ, לגיטימי.

השורה התחתונה: 85 דולר לשלושה אנשים אחרי מס ולפני טיפ (נודה שאחת מהן, אבל לא נגיד מי, לא שותה קוקטיילים בבוקר) זה דווקא אחלה דיל. כמובן שאם היו יותר קוקטייילים המחיר היה כנראה עולה בהתאם. (כנראה).

לפרטים נוספים: הסמית, יש כמה סניפים אבל אנחנו היינו בסניף בברודווי ורחוב 63

אוריאל בדרך כלל מעדיף להיות צדקן מאשר להיות צודק וכשמשהו נקרה בדרכו הצדקנית אין כל כך מה לעשות חוץ מלהבליג להתעלם לחלוטין מדעותיו. אז אני מבינה לגבי דברים שברומו של עולם כמו טבעונים ומצביעי קלינטון, אבל באמת שאני לא מבינה מה הבעייה שלו עם בראנץ'. למה להתנגד ועוד בחירוף נפש לארוחה נחמדה עם אופציות טעימות של שלל ביצים ושל דברים מתוקים כמו פנקייקים ולחם מטוגן? ועוד כזאת שבישראל היינו אוכלים להנאתנו כמעט בכל סופ"ש? אבל עם אוריאל כמו עם אוריאל, יש לו מערכת טיעונים עמוקה ורגשית, שלא לומר מניפסט שלם. אז קבלו את ההסבר שלו ללמה בראנץ' היא הארוחה המאוסה ביותר בעולם.

***

במערכת הבחירות האחרונה נהפכתי לתומך נלהב של ברני סנדרס. ולמה לא? אני נאור,  אני ליברלי, אני בעד שיוויון וצדק חברתי. אבל לא בהכל אני שיוויני: אני בעד שיוויון הזדמנויות, לא שיוויון תוצאות. ואם יש מקום אחד שהחברה הפלוטוקרטית האמריקאית כופה עלינו שיוויון זה בראנצ׳. בראנצ׳ על פניו נשמע כמו רעיון טוב. מה רע בלאכול ארוחת בוקר מאוחרת עם אלכוהול? אלכוהול טוב בכל שעות היום, ואם זה מקובל חברתית, אז טוב שבעתיים.

אני אגיד לכם מה לא טוב! בראנצ׳ הוא השיוויון של האפור. המוות של האופי. המשטר הרודני שמוחק כל סגולה או ייחוד ממסעדות העיר הגדולה הזאת. למשך יומיים בשבוע כל המסעדות נהפכות להיות זהות, אותן אגס בנדיקט, אותם פנקייקים, אותם המבורגרים, אותו טוסט אבוקדו. מסעדות טובות ורעות, יקרות וזולות נהפכות להיות זהות, ורק תהלוכות היאפים הנהנתנים והמימוזות משתנות. ואני, נענק תחת עול רוטב ההולנדיז משתווה לשמים לגוון צבע שיציל אותי משממת השעמום כמו אותה פרסומת אלמותית של אפל משנות ה-80).

ולכן אני באמת מתרגש כשאני מוצא מסעדה שבסוף השבוע נותנת תפריט קצת שונה. הייתי צריך לדעת שאפשר יהיה לסמוך על דיוויד צ׳נג לתת גוון של צבע ליומיים האפורים של השבוע. דיוויד לקח את קונספט הבראנצ׳, וקונספט עגלות הדים סאם ושילב אותם יחד למשהו ששני המסורות היו נעלבות ממנו. ואיך שהוא זה יצא בסדר. במסעדת מה פש, עוברים מלצרים עם מנות קטנות שיש להם השראה מ-2 המסורות (כמו לחמניות מאודות עם חביתה יפנית).

כל כך דומה, ואם זאת כל כך מיוחד

בסוף השבוע במסעדה יש תפריט A-la-carte ואותם מנות קטנות המסתובבות עם מלצרים. הרודנית, מתוך הזדהות עם המורשת השמרנית שלה, סרבה לחידושים הפרוגרסיבים של התפריט כי היו לה חדשניים מדי (היום אתה מרשה לאויסטרים להתרועע עם בזיליקום תאילנדי, מחר תרשה להם להתחתן) אבל התרצתה עם המצע הפוליטי של המנות שכיוונו למרכז המתנדנד, כמו סלט של סלק או מאפים של בוקר.

אנחנו לא זקוקים לסלק, אנחנו זקוקים למהפכה!

אני הזמנתי קוקטייל מרטיני עם ramps (בעצם ג׳ין שהושרה בו הבצלצל הנחמד הזה), וברוח הזדהות עם המפלגה הירוקה, גם אכלתי סלט של Sugar snap peas.

תצילו ארנב, אכלו עשב

זה נחמד לבחור מנות קטנות ולהתחלק בהן ממגשים שהמלצרים עוברים בין השולחנות איתם למרות שזה גם יכול להוביל לטעויות כמו למשל להזמין מנה שנראת כמו צ'יפס קריספי ולגלות שזה אוזני חזיר מטוגנות. אבל חוץ מזה, יצא לנו לטעום בערך אחד מכל דבר (ווידאנו עם המלצרית לפני שהזמנו חשבון שלא פספסנו כלום, והיא הייתה קצת מהלם מזה שהצלחתי לזכור כל מנה ומנה שעברה לידנו על אף השכרות המתקדמת שלי. היא לא מבינה שהצדקנות שלי כל כך אינטיסיבית שהיא עוברת את גבולות השכרות).

בדרך הביתה, הפרינססה סיכמה את הבראנץ' באבחנה הפוליטית החדה ביותר של העשור: ״איך בן אדם שיש לו כל כך מעט מה להגיד" היא שאלה בייאוש, "מדבר כל כך הרבה?״.

***

השורה התחתונה: שני קוקטיילים וכמה צלחות קטנות הגיעו ל 95 דולר לזוג אחרי מס ולפני טיפ. לא מאוד יקר, אבל לא מהמסעדות הזולות. סה"כ אופציה נחמדה לבראנץ' לא שגרתי בעיר.

לפרטים נוספים: מה פש רחוב ווסט 56 מספר 15

הדיל שלי עם אור הוא כזה: למרות שהוא תמיד מבטיח ואף פעם לא מקיים, עדיין בכל פעם שהוא מגיע לעיר אנחנו יוצאים לאכול ארוחת ערב במקום מגניב והוא מבטיח שוב שהוא יכתוב פוסט אורח לבלוג.  בפעם שעברה הצבתי בפני אור שתי ברירות: או שהפעם הוא יכתוב פוסט לבלוג, או שפעם הבאה הוא יוצא עם אוריאל לשתות לבד.

אז הנה, פוסט האורח של אור על אחת המסעדות האהובות עלי ביותר לאחרונה, פרל & אש:

***

נסיעות עבודה לחו"ל. זה נשמע מגניב בהתחלה, אבל מהר מאד זה נעשה מייגע. עד שאתה מתאפס על הפרשי השעות אתה כבר במטוס חזרה.

זה מה שאני מספר לאישתי, בכל מקרה, כדי לא לבאס אותה יותר מדי שהיא נשארת ארבעה ימים עם הילדים לבד בארץ.

כשהביקור הוא בניו יורק, ואתה חבר של תום ואוריאל שלוקחים אותך לאחת מהחוויות הקולינריות שלהם, הסיפור נדפק לגמרי, אבל האוכל שווה את זה.

הפעם הלכנו למסעדה בשם הפנינה והאפר (Pear and Ash). ביקשתי מתום לא לבחור מסעדה פלצנית מדי. לאוריאל יש אהבה לדברים אקזוטיים ואלכוהול בכמויות, ואני אוהב פסטה ודיאט קולה, כך שבר יין/טאפאס קטן וחמוד בדרום העיר היה פשרה טובה.

התחלנו בקוקטיילים פלוס יין לאוריאל. אני לא מבין כלום ביין אבל נראה שאוריאל היה מרוצה. הקוקטייל של תום היה מתוק וחמוד, ושלי היה מוגז כך שהוא הזכיר קצת דיאט קולה.

האווירה במקום הייתה סבבה. מוזיקה טובה משנות התשעים. הכרתי את כל השירים, ואפילו ניגנו שיר של ספרינגסטין שאני מחבב במיוחד.

הזמנו מלא אוכל. לי היה תירוץ כי אני בחו"ל ולא שומרים דיאטה בחו"ל. תירוץ בעייתי כשאתה מחוץ לישראל רבע מהזמן, אבל אסור לתת לעובדות להפריע. בהינתן טאפאסים, מזמינים מנות קטנות לחלוקה. תום ואני התעלמנו בבוז מהטענות של אוריאל שהוא לא אוכל הרבה ולכן צריך להזמין פחות.

עשר דקות אחר כך הגיעו לשולחן טרטר בקר, כבד עוף משולב בכבד אווז ולחם שחור.

ההגשה הייתה יפיפיה והאוכל היה מאד טעים. במיוחד אהבתי את הטרטר, שזה די מפתיע כי בדרך כלל אני לא מת על טרטר. הכבד הפתיע בכך שהייתה עליו ביצת עין קטנה, מלוטשת למידותיו, אבל הטעם שלו היה שגרתי.

מנות קטנות פלוס שלושה סועדים אומר שתוך חמש דקות היינו מוכנים למנה הבאה, שהייתה אפילו יותר מוצלחת.

קיבלנו פרוסות נקניקיית ארנבת שעוטרו ברוטב של בצל טחון. אוריאל ותום התלהבו מהרוטב באופן חסר פרופורציה, כנראה תוצאה של חשיפת יתר לאוכל טוב. אני התלהבתי הרבה יותר ממנת הדיונון. מנה מוצלחת של צמח מקומי ברוטב דמוי שמנת השלימה את הפעימה השניה.

המנה האחרונה שהגיעה הייתה המוצלחת מכולן. בריסקט שעבר בישול ארוך של שישה ימים. היה מעולה.

אוכל טוב, אווירה כיפית ושיחה קולחת הן שלוש סיבות מספיקות להמשיך את הערב באותו מקום. ביקשנו תפריט קינוחים ותום שמה לב לעובדה המשמחת שהיו שלושה קינוחים בתפריט ואנחנו שלושה אנשים – צירוף מקרים קוסמי אז כמובן שהזמנו את כל שלושת הקינוחים.

בסיפור שאני ממש אוהב, לאחת הדמויות יש תלונה מקורית על מסעדות. נותנים לך תפריט שלם ומכריחים אותך לבחור רק מנה אחת. סוג של קללה לאנשים סקרנים. במקרה הזה שברנו את הקללה – הזמנו שבעים אחוז מהתפריט. אני ממש אוהב ארוחות חלוקה.

הקינוחים היו מצויינים חוץ ממנת העוגיות והשוקו שהייתה מיותרת. הבראוני השוקולדי עם הגלידה ורוטב הקרמל היה הכי מוצלח. הקינוח הלימוני של קציפת לימון בתוך שתי עוגיות ספוג – לא תיאור מוצלח במיוחד אבל ככה אני זוכר אותו – היה נחמד.

נסיעות עבודה. נורא. איזה כיף להיות בבית. אוהב אותך אשתי היקרה.

***

השורה התחתונה: 220 דולר לשלושה אנשים (אחרי מס, לפני טיפ) כולל קוקטיילים. לא זול, אבל כיף.

לפרטים נוספים: פרל & אש, רחוב באוארי מספר 220

לקריאה נוספת: עוד פוסטים אורחים בבלוג.

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ אמצע אפריל נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

מאירה דווקא מאוד רצתה לבוא להארלם, כי היא משתתפת בהפקה חדשה של הקוסם מארץ עוץ והיו חסרות לה נעליים מוזהבות ומבריקות. אני הסברתי שאני לא מעוניינת ללכת לשופינג בהארלם, לא כי אני גזענית אלא כי אני לא מסוגלת לערוך קניות על בטן ריקה. אז מאירה הציעה שנלך לאכול בראנץ' ואז נלך להסתובב. מלמלתי משהו לגבי זה שדרך הלבנים הצהובות הא כבר פאסה לגמרי ושצהוב זה בכלל לא הצבע שלי אבל הסכמתי ללכת.

אז הלכנו.

לעיר הברקת. לסילביה.

סילביה היא אחד מכנסי צאן הברזל של השכונה ואפשר לדעת לפי זה שהרחוב נקראת על שמה של בעלת המסעדה המיתולוגית. אפשר לדעת גם לפי התור הארוך שתמיד יש בכניסה למסעדה, אבל המכשפה הטובה מהצפון המארחת הושיבה אותנו תוך מספר דקות. בקצה של המסעדה. כמה שיותר רחוק מכל השאר. שלא נעשה פאדיחות וזה. אמרתי למאירה שאני חושבת שאנחנו כבר לא באפר ווסט סייד.

האוכל בסילביה הוא מהסוג שנקרא אוכל נשמה. וכבר דיברנו עליו – כל מה שמנחם, ופחמימותי, ומטוגן, ואוי, כמה טעים. יש הרבה אופציות לבחור מהן אבל בהמלצתה של המכשפה הטובה מהדרום המלצרית העדפנו להתמקד בקלאסיקות הגדולות של התפריט: עוף מטוגן (כמובן) ודג מטוגן (הכי טוב לארוחת בוקר).

סילביה היא מסעדה מהדור הישן. אתה מקבל בדיוק מה שהזמנת ואין פה טייקים מודרנים על אוכל מסורתי או הפתעות קולינריות מדהימות. אבל יש ימים, כמו למשל כשאתה מתאושש מסופת הוריקן שבוע קשה בעבודה וכל מה שאתה צריך זה הרבה קלוריות ופחמימות מנחמות, וגם חברה מנחמת של חבר טוב שאפשר לחלוק איתו עוף מטוגן, כוס קפה ותוכניות לאיך נכנסים לדיאטה לשנתיים להוריד את כל הקלוריות של הארוחה.

יש כאלה שאומרים שסילביה היא לתיירים מתחילים, ושהמקום הפך להיות ממוסחר מידי ולא מספיק אותנטי. אני חצי מסכימה איתם אבל לא היה לי כח להמשיך לחשוב על זה כי נכנסתי לתרדמת פחמימות.

לסיכום, אם חשקה נפשכם באוכל מנחם וטעימה של אוכל נשמה מסורתי, סילביה היא המקום בשבילכם. מאירה הלכה אחרי כן לקנות את הנעליים ומפה לשם היא הקישה בהם שלוש פעמים ומצאה את עצמה בקנזס, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 50 דולר לזוג כולל טיפ ומס וקינוח, לא רע במושגי ניו יורק.

לפרטים נוספים: סילביה'ס, שדרת מלקולם אקס מספר 328

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה לקחת את עודד שביקר אותנו השבוע לרד רוסטר, לא בגלל שהוא גזען, אלא בגלל שאם הוא היה רוצה להיפגש עם עודד במקום שבו התושבים ירדו מהעצים לפני חמש דקות, הוא כבר היה נפגש איתו בארץ. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לאוריאל שהולכים להיפגש עם ג'ון, החבר האירי של מאירה לשתות בירות ולחגוג את סיינט פטריקס דיי. אוריאל מלמל לעצמו "ג'ינג'י מאנייאק" אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

כשהגענו למסעדה אוריאל קצת חשד כי המוזיקה הייתה אריתה פרנקלין והוא ציפה לשמוע חלילים איריים וגם ציפה (או ליתר דיוק, קיווה) שאחת או יותר מהמלצריות יפצחו בריקוד ריברדאנס סוער, אבל מצד שני הברמנית חבשה כובע ירוק אז הוא התרצה והזמין קוקטייל.

מה שהיה אסטרטגיה מנצחת משלוש סיבות. האחת, שכל החלק הקדמי של המסעדה הוא בר ענק והיה נחמד קצת להיות שם. השנייה, שרשימת הקוקטיילים מעניינת (אני שתיתי קוקטייל שנקרא סאבוי והכיל בתוכו וודקה (כמובן), לימון, סירופ אגבה והשוס הגדול – ענבים – שנתנו טעם מאוד דומיננטי של תירוש, אבל בקטע טוב) והשלישית שלקח להם ארבעים דקות להושיב אותנו, למרות שהייתה לנו הזמנה. (הדבר החיובי היחידי בנושא הזה הוא שהיה לי מספיק זמן לחזור הבייתה ולהציל את החתולים ממוות בטוח כי עודד השאיר את החלון פתוח והחתולים דבילים ועודד אמרתי לך שאני לא אשכח לך את זה לעולם ואני מקווה שנעמה קוראת את זה עכשיו וכועסת עליך גם) (היי נעמה!).

שתבינו, זאת הייתה יריית פתיחה מצוינת כי למרות הקוקטייל המוצלח באתי לפה בכוונה מלאה לא להנות אחרי שלפני כמה שנים קראתי את הביוגרפיה של מרקוס סמואלסון, השף והבעלים של המסעדה והגעתי למסקנה שהוא פוץ מוחלט ויהיר עם תסביך נחיתות מעצבן במיוחד. בתור אתיופי שאומץ בגיל צעיר על ידי משפחה שבדית ובילה את רוב ילדותו בכפר קטן בשבדיה הכפרית, החיבור המזויף שלו לתרבות השחורה האמריקאית הוא מעורר רחמים במקרה הטוב, ומעורר עצבים במקרה הפחות טוב. אם תקראו את הספר תוכלו למצוא את הסיפור הקורע לב על איך בילדותו הוא לא נבחר לשחק בנבחרת הכדורגל של הבית ספר, לא כי הוא היה שחור וכולם היו גזעניים אלא כי הוא היה ממש גרוע. או למשל שהוא יספר לך כמה השפים בכוכבי מישלן נוראיים באופי שלהם אבל לא יספר לך ולו פרט מידע או אנקדוטה משעשעת אחת. אה, והוא בישל לנשיא אובמה פעם אחת, חוויה שאפשר לקרוא בפירוט מייגע במשך ששים עמודים לפחות.

אז האם אפשר לתעב שף רק לפי הביוגרפיה שלו? ברור שכן, וזאת הסיבה שלא טרחתי ללכת למסעדה עד היום. אבל בתור אחת ממסעדות הדור החדש הידועות ביותר בשכונה, וכאחת המסעדות שהתחילה את הגל החדש של הטרנד הקולינרי באזור אי אפשר ממש להתעלם ממנה בכל פרוייקט הארלם שמכבד את עצמו, אז הסכמתי ללכת.

אז הלכנו.

אוף, וכמה שהיה כיף! התפריט מכיל המון וואריציות של אוכל נשמה בנאלי לחלוטין, אבל הפתיעו ברמת הדיוק והביצוע שלהם. למשל, לחם בננה. בדרך כלל פרוסה קטנה של לחם בננה תשקול קילו וחצי בקירוב, ובדרך כלל לחם בננה מגיע בילט אין עם טופס 17 לאחרי כן, אבל פה היה אוורירי ונימוח ומלא בטעם של בננות טריות. גם העוף המטוגן (כמה שלמדתי לחבב עוף מטוגן בזמן האחרון) הגיע עם ציפוי פריך כמו נייר צלופן של משלוח מנות מכיתה גימל אבל עם פפריקה טחונה טרייה והתפצח בשמחה בין השיניים, מסתיר מתוכו בשר נוטף עסיסיות. ודיברנו כבר על הפירה ליד? כזה שאמא מכינה? כזה עם כל כך הרבה כובד ומרקם שאחרי כל כף אחת צריך להישען אחורה ולפתוח עוד חור בחגורה? או שנדבר על השרימפ וגריץ, שכמה שהיו חריפים ככה הם היו טעימים (אכלתי את כולם ושרפתי את הלשון לגמרי) או למשל המק & צ'יז המסורתי שיכול להגיע עם חתיכות לובסטר בפנים, לא שהוא צריך לובסטר כדי לרגש אותי.

עוד היה חמור מאוד, שהאווירה במקום סופר כייפית, עם נגן סקסופון שהפציע איי שם במהלך הערב, מלצרים חביבים (אם כי לא סופר מהירים, שזה משהו שכבר התרגלנו אליו באזור), ומלא יצירות אומנות ושמונצלך להביט בהם במהלך הערב.

אכן בעייה חמורה, כי מצד אחד השף עדיין שנוא עלי אבל לעזאזל, הוא מבין באוכל. ואוריאל יודע כי הוא ראה אותו בבר והלך לשאול אותו אם כל התמונות של השחורים במסעדה זה לא קצת פיצוי על רגשמות האשם הלבנים שלו ומפה לשם התאריך לשימוע נקבע למאי אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 210 דולר לשלושה אנשים, אבל הזמנו כמות דיי פסיכית של אוכל (ארבע ראשונות, שלוש עיקריות ושני קינוחים). סה"כ לא מאוד יקר כאן יחסית לביסטרו אחרים בעיר, אבל כן יקר יחסית לשכונה.

לפרטים נוספים: רד רוסטר, שדרת מלקולם X מספר 310.

אני מזדקן. לא קל להודות בכך. לי במיוחד : אני תמיד הייתי הצעיר ביותר בכל מקום שהייתי – העובד הכי צעיר בעבודה, זה עם החברים הכי מבוגרים, וכו׳.  ועכשיו? עכשיו כשהייתי במטבחון גיליתי שיש מתכנת שנולד בשנה שאני כבר ידעתי לתכנת. יש גם עוד סימנים: יש שערות לבנות בשיער, וקווים ליד העיניים. העייפות הכרונית נובעת מתשישות אמיתית ולא היפוכונדריה, ואפילו הדיכאון השתנה: עברו הימים של  מרירות מרדנית ועצב על חוסר הכרה של הזולת, והוחלפה במרירות על חיים שלמים של החלטות כושלות והזדמנויות מפוספסות. האנרגיה שבעבר הופנתה לחזר אחרי בחורות מופנית לחיזור אחרי החתול שמשום מה הפסיק לאהוב אותי והתחיל לאהוב רק את אשתי, וההתרגשות מחוויות חדשות הוחלפה מההתרגשות שסוף השבוע הגיע ואפשר לעשות כביסה.

אז חלק מתהליך הזקנה היא רצון לשמור על הבריאות (עכשיו שהגוף התחיל להתפרק במציאות ולא רק בדמיון), ופקפוק בוודאות העצמית בכל אותם הדברים שתמיד האמנתי בהם. וכששני הדברים האלה נפגשים, אני חושב – אולי כדאי לנסות אוכל צמחוני? (למען הסר ספק, צמחוני – לא טבעוני. מאוד מעציב אותי לראות בעולם שנאה שבאה לביטוי בגזענות או בהומופוביה שהייתה צריכה להיות מתועלת בצורה פרודוקטיבית לשנאה נגד טבעונים).

אז הזמנתי מקום לרודנית הנאורה ולעצמי ל-Dirt Candy. מסעדה שאמורה לייצג את העלית של הבישול הצמחוני. אותו מטבח שצדקנים יראי חסה טוענים שטובים לא פחות ממסעדות אמיתיות. בסדר. בוא נראה.

הערב דווקא התחיל נחמד עם לחם מאוד טעים וחמוצים סבירים. גם מנת הפטריות היתה טובה. עד כאן מלמדים אותי דברים שכבר ידעתי: שאוכל צמחוני טוב בתור מנה ראשונה או תוספת. צמחוניים מתחילים ללכת לאיבוד כשהם מנסים להרכיב מנה עקרית שלא עשויה כולה מפחממות פשוטות (פסטה, אורז, פיצה, וכו׳).

סימן אזהרה הראשון היה שמזגו לי כוס יין לבן מקולקל: היין עבר תסיסה נוספת בבקבוק והיה מוגז (ולא היה אמור להיות מוגז). כשהחזרתי את היין למלצרית היא אמרה שזה רגיל כי הייננים מאמינים ביין ״טבעי״ ולא מוסיפים סולפיטים. אוקיי. קודם כל שמשהו יסביר לי איך יין יכול להיות לא טבעי? שנית, הסיבה שמוסיפים סולפיטים זה בדיוק בשביל שזה לא ייקרה. זה לא אופי של יין, זה פגם. כמו הפגם במח של אנשים ההיפסטרים שמתלהבים מהשטויות האלה. אויבים של איכות.

למנה הבאה דווקא היה הרבה פוטנציאל: פסטת צנון שחור עם רוטב חזרת. אני אוהב את כל הדברים האלה: פסטה, צנון, וחזרת (תאשימו את הגנים הפולנים). ופסטה זה אכן מאכל צמחוני מצוין: לא צריך שום דבר בשרי עם פסטה. אבל לא- הם חייבים היו להתחכם. הפסטה עצמה היתה מצוינת (למרות שכמו בכל פסטה שצובעים עם חומר גלם – לא באמת טועמים אותו), אבל הרוטב היה במרקם של שמנת דלת שומן. לא נדבקה לפסטה. היה צריך לאכול אותה עם כפית. איך אתם לוקחים ג׳אנר צמחוני מוכח והורסים אותו רק לצורך התחכמות?!

המחדל הבא הגיע בצורת ״טאקו כרוב ניצנים״. רק שבמקום טורטייה קלוייה היה חסה. למה?! טורטייה זה בשרי? חסה בנויה להחזיק מני חומרי גלם ביחד ולתת ניגוד ? חסה זה פחממה? המנה היתה נוראית, מין תוספת למנה עקרית שמעולם לא הגיעה, אבל היית צריך להרכיב אותה בעצמך. חברים, אם הייתי רוצה להרכיב מנות בעצמי, הייתי מבשל בבית וגם האוכל (הצמחוני!) היה יוצא יותר מוצלח.

אבל מה שבאמת שבר את רוחי היה קינוח. גלידת סלט ירקות. היה שם גלידת סלרי, ובתוך הגלידה הזאת הוכחה שאין אלוהים שאוהב אותנו, שכן הדבר הזה היה עלבון לבריאה. קינוח אמור להיות מתוק ונוסטלגי. זה היה יותר דומה למשחת שיניים שנאנסה ע״י מגירת ירקות רקובה שלא ניקו כבר חצי שנה.

הבעיה במסעדה הזאת היא לא שהטבחים או השפים לא מיומנים או מוכשרים. זה לא שאין דמיון. הבעיה זה תחושת הנחיתות שיש לצמחונים ממנות אמיתיות, מה שגורם להם להתחכם ולנסות לחקות. בשר מטופו או סאייטן תמיד יהיה דוחה. אל תנסו לעשות גרסא גרועה לבשר, תנסו לעבוד עם מה שעובד בחומרי גלם האלה. אנשים שחושבים שאוכל כזה הוא מדהים, זה אותם אנשים שחושבים שיין מקולקל טוב כי הוא טבעי, שחיסונים הם רעים כי ג׳ני מקרטני אמרה להם את זה, ושחושבים שהיה להם יום רע כי צדק בועל את נגה במזל קשת או משהו. זה הסוג הגרוע ביותר של אופנתיות: זו שמקורה בפופולריות של טרנד מחשבתי, ולא בשום מציאות או איכות אובייקטיבית. וזה מחליא אותי (לא כמו גלידת סלרי, אבל עדיין).

בעזבי את המסעדה, אני מתנחם שיש דברים שדווקא כן משתבחים עם השנים: אהבתי לאשתי, בוז, ושנאה. ולא לשכוח את הדכאון.

***

השורה התחתונה: 173 דולר כולל מס וטיפ (הם מחשבים את הטיפ בחשבון) לזוג זה דיי יקר, במיוחד כשהכל פה צמחוני.

לפרטים נוספים: דירט קנדי, רחוב אלן 86.

***

אוהבים לשמוע את הקיטורים של אוריאל? הנה טרוניות על מסעדת כוכב מישלן בברוקלין.

אוריאל טוען שקשה לרצות אותי. שזה מוזר, כי אני תמיד ראיתי את עצמי כבן אדם חביב ונוח לבריות, עם בקשה אחת לא בלתי סבירה ליקום: שהכל יעשה בדיוק לפי הרצונות שלי והטעמים שלי ושיהיה בדיוק כמו שתכננתי אותו. לא בלתי סביר, כבר אמרתי. ניקח מסעדות למשל. הדרישות שלי לא בשמיים. סך הכל ביקשתי מסעדה שתהיה יפה ותרגיש יוקרתית אבל לא פלצנית, שיהיה להם תפריט יין נאה (בשביל שאוריאל לא יקטר) ותפריט קוקטיילים נחמד בשבילי, שהמלצרים יהיו חברותיים אבל לא יותר מידי, שיהיה אוכל מעניין וטעים, שיהיה אפשר לבחור מנות מהתפריט כמו בן אדם מהוגן ולא להתייאש במשך ארבע שעות עם תפריט טעימות, וגם שהמחיר לא יהיה יקר מידי. אני באמת לא מבינה למה אוריאל אומר שקשה לרצות אותי. דווקא יש מקום כזה, והוא נקרא באטארד.

כבר הייתי שם כמה פעמים, עם חברים ועם משפחה (והייתי באה גם עם קולגות אם הקולגות שלי לא היו מעפנים לאללה) ויש קונצנזוס מלא שהמקום מוצלח. התפריט מורכב מארבעה חלקים: ראשונות, ביניים, עיקריות וקינוחים ואתם יכולים להזמין שתי מנות, שלוש מנות או ארבע מנות. כל כך פשוט וכל כך נח. אתם ממש רעבים? לכו על ארבע מנות. רעבים בצורה בינונית? תזמינו שלוש (ואז יהיה לכם ראשונה, עיקרית וקינוח, או פתיח, ראשונה ועיקרית) או אם אתם לא ממש רעבים תזמינו רק שתי מנות (ותנשנשו אחרי כן לאוריאל את האוכל שלו).

יוקרתי אבל לא פלצני אומר שהשירות יהיה ברמה הגבוהה ביותר אבל לא מנג'ס. עוד דרך טובה לזהות מסעדה יוקרתית היא עגלת גבינות. ראיתם אחת כזאתי? מזל טוב, אתם במסעדה יוקרתית! אבל פה זה לא מנג'ס, כלומר, לא יביטו עליכם בבוז אם תבחרו לסיים את הארוחה עם גבינה אחת, חמש או בכלל בלי גבינה (אבל אם זה המצב תגידו לי בבקשה כדי שאני אדע להפסיק להיות חברה שלכם) (אבל המסעדה לא תשפוט אותכם).

האוכל יצירתי אבל לא מתיימר. התפריט משתנה הרבה בגלל שיש דגש על עונתיות אבל בכל זאת הנה דוגמה קיצית: גספצ'ו לבן. גספצ'ו בדרך כלל עשוי מעגבניות ולכן הוא אדום אבל הוא הוא היה עשוי דווקא מתמציות שקדים וממלפפונים, וקושט בעוד ירקות עדינים שבעונה. זה יצירתי, ומנה קלילה וטעימה ומתאימה מאוד לקיץ, אבל אף נודניק לא הסביר לי עשר דקות על "הקונספט" שלה, והסיבה היחידה שאני יודעת מה היו המרכיבים זה כי שאלתי.

עוד דוגמה? פסטרמת תמנון. כמו נקניקי פטה כפריים צרפתיים אבל עם תמנון באמצע, וזה טעים, ממש. ויצירתי. בלי להעיק – כי אפשר להבין מה זה ואף נודניק לא הסביר לי במשך עשר דקות איך השף ממליץ לאכול את זה. מתחילים להבין למה אני מתכוונת?

העיקריות לא פחות מצוינות, ועוד לא פגשתי מישהו שלא בילה דקות ארוכות בניסיון להחליט אם ללכת על הפסטה הטרייה, הברווז, העוף או הדג. אין הרבה אופציות אבל איכשהוא כולן נראות סופר אטרקטיביות ותמיד קשה לי להחליט. מזל שאפשר תמיד לנשנש גם לאוריאל את האוכל.

באטארד הייתה לגמרי הופכת להיות אופציה מובילה בכל פעם שבאים אורחים לעיר אלמלא בעייה אחת קטנה: ממש, אבל ממש קשה להשיג שם מקום וכדאי להזמין לפחות שבועיים מראש (או חודש אם מדובר על הסופ"ש). אפשר מידי פעם למצוא שולחן לשעה חמש או עשר בלילה בהתראה של יום, אבל לא הייתי ממליצה לקחת את הסיכון. אנחנו עדיין לוקחים לשם אורחים, אבל רק כאלה שהצליחו להודיע על הביקור שלהם מספיק זמן מראש (וקולגות לא מעפנים).

השורה התחתונה: ב 69 דולר לשלוש מנות (מה שבדרך כלל מגיע לאזור המאה לאדם כולל שתייה וזה) אי אפשר להגיד שזה מקום זול, אבל הוא לא יקר בצורה מחפירה והתמורה בהחלט משתלמת.

לפרטים נוספים: באטארד, 239 ווסט ברודווי.

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב בחסות החברה שאני עובדת בה שמטעמי פרטיות לא נחשוף אותה.

גילוי נאות 2: טוב, תכל'ס, באופן כלשהוא, *כל* הפוסטים נכתבים במימון אותה חברה שמשלמת לי משכורת שאיתה אנחנו מממנים את אורח החיים המושחת שלנו, אבל במקרה הזה אפילו עוד יותר כי כל עובד קיבל 150 דולר לארוחת ערב לבחירתו, כמין הטבה של קיץ כזאת לכל העובדים.

אז הדילמה הייתה כמובן לאיפה ללכת. מעולם אוריאל ואני לא הצלחנו להחליט על מסעדה בפחות מ45 דקות דיון, כולל להזמין פיצה הבייתה, כולל כשהיינו בעיירות שהייתה בהן רק מסעדה אחת, כולל באמצע טרקים בלב ורמונט – ובמקרה הזה לקח לנו לא פחות משבועיים. התנאים היו שתהיה מסעדה חדשה שעוד לא היינו בה, כייפית ובגבול כמובן של ארוחה סבירה לזוג במאה חמישים דולר.

מה שעשינו בסוף היה לעבור על כל מסעדות המישלן בעלות כוכב אחת, לסמן את כל אלה שעוד לא היינו בהן ופחות או יותר לעשות אנדנדינו ולבחור אחת. יצא שהיא בברוקלין. להזכירכם, אוריאל שונא את ברוקלין, ואת ווילימסבורג במיוחד. מבחינתי זה רק הוסיף נקודות למקום. מפה תנו לו לספר איך היה.

***

הפרינססה רצתה לכתוב את הפוסט הזה בהשפעת ובמימון השפעות מסחריות זרות. באינטרס היושרה של הבלוג, החלטתי אני לכתוב אותו ע״מ שקהל הקוראים ימשיך לראות בנו מבקרים אובייקטיבים ומקור מהימן לכל התהיות הגסטרונומיות הניו יורקריות שלכם (יהיה זה אסון מבחינתי אם אתם הקוראים לא תקחו את הדעות שלנו על נפיחות חתול ברצינות).

מסיבות לא ברורות הפרינססה מצאה מסעדה בברוקלין שהיא רוצה ללכת אליה. אני לא אוהב את ברוקלין. אני לא מספיק מגניב בשביל ברוקלין, והיא רחוקה. למה לי לסע כל כך הרבה זמן כדי להגיע למקום שאני לא מספיק מגניב בשבילו, אם אני יכול להרגיש את אותו הדבר בלואר איסט סייד או באיסט ווילג' ?! זה רחוק מספיק להגיע לשם! ולא סתם ברוקלין, אלה ווילאםסבורג! אני לא יודע אם הייתם שם, אבל אין שם שוב דבר טוב! חב״דניקים והיפסטרים, שיער פנים אירוני וומגניבות יתר. איכס.

הסתכלתי בתפריט ולא הבנתי מה עניין אותה בו, התפריט נראה בנלי לגמרי. הפרינססה טענה שזה מסעדת כוכב מישלן שלא היינו בה עוד. שאלתי אותה אם היא תאכל את הכוכב אחרי שלא תמצא מה לאכול בתפריט. חוץ מזה יש זילות מטורפת של כוכבי מישלן בניו יורק. כל מני מסעדות בינוניות מקבלות כוכבים פה, שבארץ הגונה כמו צרפת לא ברור אם בכלל היו נכנסות למדריך. כמו בטוקיו, שלכל מסעדה שלישית יש שלושה כוכבים. ״מה שצריך לזכור״ אמרתי לה ״זה שהמבקרים הם גם כן אמריקאים. ואמריקאים לא מבינים באוכל״. אבל  הדעות שלי, כמו בושם על ילד בן 13 מחוצ׳קן שמתחיל עם דוגמנית צמרת, לא מזיזות לאף אחד.

בהגיענו למסעדה (אחרי צעדה של 15 דקות תודות ל-MTA והאג׳נדה שלו להחריב לניו יורקרים את החיים בסופי שבוע), רטנתי שהמסעדה מעוצבת כמו בית קפה בראש פינה. הפרינססה לא התרשמה. התיישבנו והמלצרית הגישה לנו תפריטים ומלמלה משהו. הפרינססה הזמינה קוקטייל, ואני שלא מצאתי שום דבר ברשימת הקוקטיילים שלא נראה מתוק כמו סירופ שיעול הזמנתי כוס יין לבן (Vouvray), שהיה סביר. המלצרית המוכשרת דאגה להפיל את אחד התפריטים מתחת לשולחן ליד, מה שאילץ אותי ללכת לאסוף אותו מתחת לשמלה של סבתא נחמדה שלא העריכה את הג׳סטה.

כשאנחנו מתבוננים בתפריט הגענו לאותה המסקנה שאני הגעתי אליה בבית: אין שום דבר במנות העיקריות שאנחנו רוצים לאכול. ולכן החלטנו לעשות מיני תפריט טעימות ולהזמין רק ראשונות. המלצרית באה ומלמלה משהו על ספשלים. בערך חצי שמענו משהו על טונה, אז בקשנו לנסות. הזמנו אויסטרים, גספצ׳ו, טיירין (דומה לספגטי אבל יותר רך ויותר מרובע), סקלופים ברוטב פול, ואת אותה הטונה מלמעלה. כמו שאתם מבינים, פתיח, 2 מנות קרות, 2 מנות חמות. הפרינססה בקול המלכותי שלה הסבירה שאנחנו רוצים את האויסטרים להתחלה, ואז המנות הקרות, ובסוף המנות החמות. המלצרית מלמלה משהו.

האויסטרים הגיעו, והיו סבירים. אח״כ הגיע לחם שהיה טוב בצורה יוצאת דופן (הפרינססה הטיחה בי במפגיע כי הלחמניות היו טובות מאלה שאני מכין). ואז הגיעו כל המנות קרות וחמות, ביחד. הפרינססה רטנה. המלצרית מלמלה משהו.

במוזיקה פופולרית כולנו מכירים את המושג של One hit wonder : להקה שמפיקה להיט אחד, ולעולם לא חוזרת על ההצלחה. המסעדה הזאת היה אותו הדבר: היה להם מנה אחת מטמטמת, וכל השאר Meh. אבל המנה, הזאת – אך איזה מנה! Tajarin עם כמהין וגבינה. Tajarin זה סוג של טלייטלה מצפון איטליה שלעולם תזכר לי מטיול טעימות יין קסום שהיה לי עם חברים ב-2008, ומהירח דבש שלי. שנים של נסיונות בבצק פסטה לא הצליחו לשחזר את המרקם והטעם וביס אחד החזיר אותי אחורה בזמן. וואו, איזה מנה.

כל השאר היה בנאלי: הטרטר טונה היה זהה לכל טרטר טונה אחר שאי פעם אכלתי, הסקלופים היו משעממים, הגספצ׳ו היה בלתי אכיל. ומבט אחד בתפריט הקינוחים לא הציף שום דבר שנראה אפילו קצת מעניין. אז הזמנו עוד מנת טיירין. בדרך חזרה לסאבווי היתה הופעת רחוב ואנשים רקדו ברחוב. Good grief.

ולסיכום:

1. אם אתם הולכים למסעדה, דלגו על התפריט ופשוט תזמינו 3-4 מנות של הטיירין. ואת הלחם. וזהו.
2. אם אתם מתגעגעים לבתי הקפה של נוף ילדותכם בראש פינה, אחלה אווירה בשבילכם.
3. באמת אין שום סיבה לבקר בוויליאמסבורג, אם כמונו, אתם לא מגניבים.
4. מסעדות כוכב מישלן בברוקלין, לא באמת שוות כוכב מישלן.

אוריאל תוהה למה הביאו אותו לפה

***

השורה התחתונה: אני לא יודעת מה היה יותר טראומטי לאוריאל: לאכול אוכל בינוני, ברוקלין, או שיער הפנים האירוני של המלצרית. בכל מקרה, זה לא שהיה לא טעים, אבל פשוט היה לא מיוחד. אם לא רמת הציפיות שלי שהייתה בשמיים בגלל אותו כוכב כנראה שהייתי יותר סלחנית. ארוחה לשניים כולל דרינקים במסעדה יוקרתית עלתה 122 דולר (מתוך זה בערך 30 דולר על דרינקים).

לפרטים נוספים: מדוסוויט, רחוב ברודווי 149, ברוקלין

(יש שתי הודעות מנהלתיות בסוף הפוסט)

***

שש עשרה למרץ. שש בבוקר. עדיין לא.

שבע עשרה למרץ, שש בבוקר. עדיין לא.

שמונה עשרה במרץ, שש בבוקר. הצלחה.

פיהקתי וחזרתי לישון, אבל רק כמה שעות אחרי כן כשהמוח ממש התחיל לתפקד קלטתי שעשיתי את הבלתי אפשרי: מסובך יותר מלמצוא מסעדה סבירה באזור טיימס סקוור ונדיר יותר מלא לחטוף קלקול קיבה אחרי דים-סאם ג'וינט מפוקפק בצ'יינהטאון, הצלחתי לעשות את בלתי אפשרי כמעט: הזמנתי מקומות לזוג במסעדה סופר טרנדית לשישי בערב.

שזה אגב יראה לכם כמה אני אוהבת את בעלי, כי ההזמנה לעיל נעשתה בשביל לחגוג את יום הולדתו, ארוע שבדרך כלל מצוין בחגיגות דיכאון ומלווה בהרבה אלכוהול כדי לסייע לתהליך העיבוד הנפשי שהוא גדל בשנה מתקרב למוות.

הסיבה שכל כך קשה להזמין מקום אגב הוא שהמסעדה הזאת צוינה כאחת המסעדות החדשות והטובות בעיר על ידי מספר מובילי דיעה כמו האינפטשואיישן והניו יורק טיימס (שניים כמובן אך ורק ל"טעים בניו יורק"). הקונספט של המסעדה הוא אוכל בסגנון קליפורניה, שאצל רבים מעורר אסוציאציה של ירקות רעננים ואוכל טעים ואילו אצלי משוייך מייד עם היפים-לכו-להסתפר ושאר יצורי-חוף-מערבי מאוסים כגון "אנשים שהעבודה היא לא מרכז החיים שלהם" ו-"טבעונים". אז זה די ברור שהזמנתי מקום רק כדי שנוכל לא להנות בכלל ולקטר הרבה שכידוע זאת פעילות אהובה ביותר של אוריאל (יומולדת, כבר אמרנו).

הגענו למסעדה וכבר העיצוב שלה קלקל לנו את התוכניות לא להנות. לא מואר מידי ולא חשוך מידי, עם מוזיקה נעימה ולא חזקה מידי, ומארחת חמודה שהושיבה אותנו תוך מספר שניות בשולחן פינתי רומנטי. שמנו לב גם למרחב המכובד שהיה ביננו לבין השולחן לידנו שהוא מאוד יוצא דופן בסצנה הניו יורקרית, מה שעוד יותר הקשה עלינו כי לא יכולנו לצותת לשיחות של אחרים ונאלצנו לדבר אחד עם השני (ועוד ביומולדת!).

המלצר החביב שלנו הסביר לנו על התפריט. אני שונאת שמסבירים לי על התפריט! תפריט, מטבעו אמור לעזור להבין מה יש לאכול במסעדה, ולהסביר את התפריט זה מעצבן בסדרי גודל דומים לקופאיות ששואלות אותך על מבצעים (או יותר גרוע, מבקשות שתתרום למשהו) אבל המלצר שלנו בחר פשוט להגיד לנו שהם ישמחו לחלק את כל המנות בין שנינו, ושרק נגיד מה אנחנו רוצים והוא כבר יסדר את הסדר שבו המנות יגיעו ככה שיהיה לנו הכי כיף וטעים. במיוחד שנאתי אותו כי הוא טען שלמרות שהפיצה סופר טעימה, היא תפוצץ אותנו ולא יהיה לנו מקם למנות אחרות שהן יותר מיוחדות וטעימות ואוריאל הסכים איתו ככה ששמרתי על הדיאטה ולא אכלתי פיצה (ביומולדת ).

ראשונים הגיעו באמת כמה ירקות נאים ורעננים שהתכוונתי לשנוא אבל היו כל כך טעימים והוצגו בצורה כל כך יפה שלא מצאתי דברים רעים להגיד עליהם. כולל הסלק דרך אגב, שהגיע עם גניבת עזים ורוטב שוקולד לבן עדין שאיזן את כל הטעמים החזקים של המנה הזאת, ופטרית מיטאקאה ענקית מטוגנת עם רוטב גבינה שהייתה קראנצ'ית ועם טעם של יער.

אחרי כן עוד הגיעו טרטר בקר עם פטריות וגרעיני חיטה (שתי תוספות שמעולם לא ראיתי ביחד עם טרטר אבל עכשיו כשכן ראיתי אני לא מבינה איך לא חשבו על זה לפני כן) וחצי מנה של פסטת קאצ'יו-פפה שזאת פסטה שהרוטב שלה עשוי בחלקו ממי הבישול של הפסטה. זאת פסטה מצד אחד עם מתכון נורא פשוט ובסיסי אבל מצד שני בגלל שיש כל כך מעט מרכיבים נורא חשוב שכל אחד מהם יהיה סופר איכותי ומבוצע בדיוק מושלם, ככה שלשמחתנו היה פה פוטנציאל פישול אדיר. אבל הפסטה דווקא הייתה סופר טעימה ככה שאפילו על זה לא יכולנו לקטר. המנה הנהדרת ביותר של הערב ללא ספק הייתה נתח חזרזיר שהוגש בליווי של בצלים ותאנים. הנתח היה לא מוכר לנו והמלצר הסביר שהשף חתך אותו פעם בטעות מהצוואר אבל בסוף יצא טוב ולכן הוא המשיך. אה-הא! הייתה פה טעות! אז מה אם היא הייתה מכוונת והמנה באמת הייתה מאוד מעניינת ועשויה היטב (אחרי כן במטבח ראיתי איך הם מכינים את המנה, הם פשוט תוקעים את הנתח הזה על מחבת ברזל סופר לוהטת) אבל עדיין, טעות! סוף סוף משהו לקטר עליו!

המלצר אגב, היה שמח וצוהל במידה יוצאת דופן, אפילו יותר ממה שחשבתי שמקובל בחוף המערבי (דמיינו דוגמנית באודישן בלוס אנג'לס) וכשחקרנו אותו לגבי שורשיו הוא גילה לנו שזה הערב האחרון שלו במסעדה, מה שהיה עושה גם אותי שמחה אם הייתי עוסקת במקצוע נוראי כמו מלצרות, אבל הוא גם חלק שהוא הולך למלצר במסעדה אחרת, מה ששוב עורר אצלנו מבטי תמיהה. מה הסיכוי שניפול על מסעדה שבה המלצרים שאוהבים ונהנים מהעבודה שלהם? (ועוד ביומולדת?????).

שתינו תה לקינוח והתבעסנו על הערב הסופר מוצלח וטעים. אפילו החשבון לא ביעס אותנו יותר מידי. בקיצור, כדאי ללכת לאפלנד רק אם אין ממש בא לכם להנות מאווירה נעימה ומאוכל טעים ובשום פנים לא ביומולדת. שנה הבאה נשארים בבית.

***

השורה התחתונה: 143 דולר (מתוך זה 25 על דרינקים) זה לא זול, אבל גם ממש לא יקר ביחס למה שמקבלים בחזרה.

לפרטים נוספים: אפלנד, פארק אבניו סאות מספר 135.

***

שתי הודעות מנהלתיות קצרות:

1 –  בעמוד הפייסבוק של טעים בניו יורק יש חידה שכבר כמה ימים היא ללא פתרון. נסו את כוחכם כאן.

2 – לפרוייקט חדש שאני עובדת עליו אני מחפשת אנשים עם גישה לקומות גבוהות בבנינים באזור ה financial district ובמיוחד עם נוף לכיוון ברוקלין. אתם עובדים/גרים בבניין גבוה באזור? עשו מצווה וצרו איתי קשר.

אזהרת ספויילר – הפוסט הבא מיועד לניו יורקרים בלבד.

.

.

.

.

.

.

גם לכם יש את החבר הזה שמגיע לעיר פעם בכמה חודשים לענייני עבודה, מבלה את כל הזמן שלו במידטאון בין המשרד להולידיי-אין-אקספרס שתקעו אותו בו, מביט בתיעוב קל (וחשש כבד) על העיר ומפטיר לעומתכם "אני לא מבין איך אתם גרים פה? מלוכלך פה, מגעיל, העיר הזאת היא…היא יותר מידי בשבילי" ?

ואיך אתם מסבירים לאותו חבר / קולגה את הקסם של לקום בבוקר ולנשום זיעת בית שחי של זרים בסאבווי? את האושר והנוחות שהן שדה התעופה לה-גוורדיה?  את הפעם שראיתם במו עינכם איש מחרבן ברחוב והפעם ההיא ששילמתם 13 דולר על כוס קפה  העיר?

אז הדרך היא כזאת: קחו אותו להוטל שנטל לבראנץ' הכי טוב של החיים שלהם.

(העלתי את הציפיות, הא?)

אבל באמת, יש בראנץ' של חול ויש בראנץ' של קודש, וזה באמת אחד הטובים בעיר (ויש לי בעל שכל כך נמאס לו מבראנצ'ים שהוא לא מוכן בכלל לקום מהמיטה בימי ראשון בבוקר כדי להוכיח את זה). קודם כל, הוטל שנטל נמצאת בלואר איסט סייד, אחת השכונות המעניינות והפחות מתוירות בעיר, ועוד בבלוק מכוסה גרפיטי ושאר גועל כללי. אם קבעתם עם החבר והסאבווי החליט פתאום לרוץ אקספרס בלי התראה מוקדמת ומצאתם את עצמכם ברחוב 391 בברונקס ואיחרתם והוא נותר מחכה לכם ברחוב, בקור, לבד, ומשועמם ואז אתם נכנסים למקום שנראה כאילו הוא בית הוועד של פתח תקווה לגימלאי מפלגת הליכוד, עם שני גרמי מדרגות נטושים והחבר כבר על גבול הייאוש המוחלט…

ואז מתחיל הקסם.

כי המקום נראה ומרגיש כאילו נכנסתם לספק בר וויסקי סודי בשנות העשרים, אבל לאחד כזה שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליו, ספק גינה פרטית – אבל כזאתי שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליה.

הנה, זה נראה ככה:

ומידי פעם תגיע לשם להקת ג'ז להנאים את זמנכם, והנה, זה נראה ככה:

ואז גם תשכנעו את החבר לקחת איזה קוקטייל של בוקר מבין שלל קוקטילי הפירות המיוחדים שיש במקום (ואם החבר לא רוצה, אז פשוט תשכנעו ביותר כח) כי אין כמו קצת אלכוהול כדי להניע את גלגלי האנרגיה, גם בחבר הפקפקני ביותר. אחרי שכולם נרגעים אפשר להתחיל לדסקס אם התפריט, שכולל וארייציות מעניינות על כריכים, סלטים וחביתות, והכל עשוי בסגנון צרפתי קליל (=עם הרבה חמאה) ומוקפד (=עם הרבהההההה חמאה).

קשה לי להמליץ על מנות כי הכל היה מאוד טעים, אבל זכורים במיוחד לטובה אגרול של בוקר, שזה כמו כריך קרוק מיסיור, אבל עם הגבינה וההאם כבר בתוך האגרול, והפיצת-כמהין הלבנה שזה כמו רדיד בצק דק מכוסה בגבינה, שבבי כמהין וקצת עלים ירוקים. כמובן שהבייצים פלאפיות ואפילו קיש החלבונים שאכלנו (מתכון בדוק לחוסר טעם משווע) הפתיע במוצלחותו.

הבאנו לשם כבר כמה חברים והמתכון בדוק. הם מתרווחים בכסא, עושים לחיים קטן, מביטים מסביב ואז זורקים "דווקא ממש נחמד פה".

ואז מגיע האוכל.

בשלב הזה, הרווחתם עוד נקודות כי החבר כבר קיטלג אותכם כאנשי העיר הגדולה (גם אם אתם מבלים את רוב הפסקות הצהריים בצ'יפוטלה). (כמובן, אגב, שמי שמצאה את המקום והכירה לי אותו היא מיירה, נסיכת הלואר-איסט-סייד).

לקראת הסוף, החברים כבר יסכימו שהעיר יפה ומיוחדת, ומבטיחים לבוא לבקר שוב בהקדם. זה הזמן לקנח בכוס קפה קטנה, להישען בסיפוק ולדעת, שעזרתם לעוד חבר להבין מה אתם מוצאים בעיר הנהדרת הזאת, תחושה שתימשך לפחות עד שהוא יגיע לשדה תעופה וייתקל בתור של שעתיים וחצי לשיקוף לתמיד.

השורה התחתונה: לא זול פה.  המחיר לראש בממוצע יהיה באזור ה 50 דולר, וזה עוד לפני דרינקים וטיפ (שפה, תלוי באיזה שלב של אלכוהוליזם בעלכם נמצא, מייקר את המחיר בעוד 20-30 דולר לבן אדם). אבל שווה.

לפרטים נוספים: הוטל שנטל, רחוב לאדלו 92