(יום עצמאות שמח!)
אתם יודעים, לא כל הניו יורקרים נולדים בניו יורק. חלק מהם נולדים במקומות אחרים (כמו נהריה) אבל מגיעים לניו יורק, מסתכלים מסביבם, ומבינים שבדיוק לפה הם שייכים. אני מקרה מאוד קיצוני של התופעה הזאת וסיגלתי לעצמי גינונים ניו יורקרים למהדרין כמו למשל לדרוס תיירים שמחליטים להיעמד באמצע המדרכה בשביל לצלם תמונה של איזה בניין עלוב בפינה של השדרה החמישית ורחוב 34, להעריץ את עכברוש הפיצה, לסרב לקרוא לקו הסאבווי של השדירה השמינית "הקווים הכחולים" ולתת טיפ בהגזמה פראית לכל בן אדם שאני פוגשת ברחוב.
אוריאל לעומת זאת הוא אציל אנגלי מהדור הישן שהדבר היחידי שלא מאפשר לו לשבת עם מקטרת וחלוק בחדר העבודה שלו המצופה עור ומקושט בתמונות של סירות מפרשים היא העובדה שקודם כל אין לנו חדר עבודה מצופה בעור עם תמונות של סירות מפרשים, והחוקים הדבילים של הבניין לא מאפשרים לו לעשן מקטרת בדירה כי זה סיכון בטיחותי.
אז לכבוד הראשון במאי שזה חג הפועלים נתתי לאוריאל אפשרות לבחור לאיפה נלך לאכול. אבל אוריאל טעה והחליט ללכת לכל מיני מקומות מפגרים (כי כמו לרוב הפועלים, לאוריאל אין השכלה) וגם ירד גשם בחוץ (אוריאל מבכה כל יום שבו הוא חושב על המולדת הגשומה ואינו יכול לכרוע ברך בפני המלכה ולהביט על נהר הת'מז ולעשן מקטרת) אז במקום זה הלכנו לפאב בריטי כהלכתו בשביל לפחות להשתתף במסורת בריטית אחרת שהיא להשתכר למוות ולהיות רועשים.
הכניסה לפאב נראת ממש כמו כל בר-ספורט אחר בעיר, אבל ברגע שעוברים אותו ומגיעים לחדר האחורי, הזמן עובר 5 שעות אחורה ואתה מוצא את עצמך בממלכה הישנה. תמונות של סירות מפרשים ושאר פיצ'פקס ממלאים את הקירות והמקום אפילו מגיע עם מלצרית אנגלית עצבנית אורגינל (ששכחה למשל להביא לנו תפריטים, חשבון, את הבירה הנוספת שזהר הזמין, שפכה לאוריל קפה לתוך הכוס תה שלו ובתור אקסטרא בונוס הייתה גם חמוצת פנים באופן כללי, שזה היה הכי אותנטי).
התפריט בריטי למהדרין ומלא בדברים כמו קראמפט (שזה מן ביסקויט שמנמן ופריך), באבל & סקוויק (שם מתחכם לפשטידת שאריות מאתמול) וכמובן בגלל שהגענו ביום ראשון היה צלי עם יוקרשייר פודינג (שזה בכלל לא פודינג אלא מן מאפה פריך גדול). למקום אין רשיון למכור אלכוהול אז יש רק מבחר גדול של בירות מהחבית לבחור ממנו (בירה כמובן היא משקה קל שמתאים למשפחות ואינה נחשבת אלכוהול).
אני לא יכולתי לעמוד בפני הארוחת בוקר הבריטית שהגיע עם ביצים מקושקשות, שעועית, עגבניה, טוסט וכמובן שני נתחים ענקיים של בייקון בריטי (הבייקון הבריטי יותר עבה בריטי ובכלל זה פחות טעים). ואוריאל מייד התחבר לשורשים שלו והזמין את הצלי המסורתי של יום ראשון.
ישבנו בפאב, שתינו בירה, אכלנו את האוכל שלנו והבטנו בגשם בעצבות כיאה לנתינים של הוד מעלתה. לפחות בפוטנציה. אני מניחה שיש גם לונדונים שאינם נולדים בלונדון ויום אחד (אולי) יגיעו אליה וירגישו שייכים.
***
השורה התחתונה: 148 דולר לשלושה אנשים (אחרי מס, לפני טיפ) הםלא בלתי סבירים להמון אוכל והמון שתייה, במיוחד כשיורד גשם בחוץ.
לפרטים נוספים: ג'ון ווד פאונדרי, רחוב איסט 76 מספר 401.
