ארכיון הקטגוריה: יפני

[מסעדה] האנאמיזוקי קפה Hanamizuki Cafe

יש רגעים שהמציאות פוגעת לך בפרצוף. למשל, כשתמיד חשבת על עצמך כבן אדם שמח, רגוע ושלו, עם סבלנות וקור רוח שמשתווים רק לוטרינר בשעה שהוא גוזר צפורניים של חתול מרדן. אז תארו לכם כמה הופתעתי כשתמי (היי תמי!), שהיא בן אדם נפלא וקולגה אהובה, בישרה לי שזה ממש לא המצב :-(

כלומר, היא הסכימה עם החלק הראשון, ולא ממש עקבה אחרי התאוריה של גזירת צפורניים לחתולים, אבל הודיעה לי שלפחות בעבודה, כל החלק האמצעי לא בדיוק נכון. כלומר, ידעתי שבבית אני תמיד עצבנית ורגזנית ושהייעוד שלי בחיים מסתכם בלעשות לאוריאל את החיים ממש קשים (אני לא מרשה לא לבנות מעשנה בבית וגם לא תנור פיצה בחדר עבודה), אבל תמיד חשבתי שבעבודה אני מצליחה להסתיר את זה. אז מסתבר שלא. כמו שבבית אני מתנהגת כמו חמוס עצבני שעובר גמילה מקוקאין ויש לו סבלנות של עכבר על אסיד *, כך גם בעבודה, אני חמוס עצבני, נשכן ומרוגז, אבל לפחות כזה שבסוף משיג בדרך כלל את מה שהוא רוצה. (את העובדה שאני גם קונטרול פריק תמי גילתה לי כבר שנה שעברה).

אבל גם לחמוס רגזן כמוני יש ימים קשים, כשהבוס עולה לך על העצבים, הלקוחות מייאשים לך את הנשמה ובכלליות אתה מצטער על היום שלמדת לקרוא ולכתוב בו, ואתה יושב ומהרהר ביתרונות של קריירה אלטרנטיבית של ייעוץ לגבי הלבנות הון. בימים כאלה, יש רק דבר אחד לעשות, לקחת את רונן וללכת לאי קסום של שלווה ורוגע.

הסיבה שצריך לקחת את רונן היא קודם כל ששיחות עם רונן מרגיעות אותי (כל עוד אנחנו לא מדברים על טחינה), וגם כי אני תמיד שוכחת מה השם של המקום, וגם איפה הוא נמצא, וגם כל פרט מזהה אחר חוץ מתחושת השלווה הקסמה שתמיד שורה עלי בהגיעי לשם. קודם כל, כל הקירות לבנים, צבע לבן חמים כזה עם עץ, כזה שמזכיר לך שהעולם לא נוצר ממנורות פלורסנט, קירות אפורים ושולחן בצבע בז'.

התפריט הוא יפני חצי מסורתי. החצי שכן קשור לאומוסובי, כדורי אורז שמוגשים במקום, בליווי חמוצים יפנים ומרק מיסו. החצי שלא, קשור לצורה שבה מכינים את האומוסובי. שתבינו, כדור אורז אמור להיות ממולא בדברים יפנים כמו מיסו, שומשום, עלי דובדבן, צלפוחים ומארו החתול. אבל פה, המילויים עכשווים ועדכניים כמו פטריות-קישוא, בקר, בטטות, וגם, כמובן, צלופח.

FullSizeRender (39)

הדיל צהריים כולל בתוכו שני כדורים כאלה לבחירה, מרק מיסו (מתוך ארבעה מרקים לבחירה), חמוצים ותוספת כלשהיא – היום הייתה במיה.  כל העסק מוגש באסתטיות במגש, וכל מה שנשאר לעשות הוא לנשנש בתאבון ולדון במסעדות נוספות שוות עם רונן.

בדרך חזרה למשרד, הרגשת השלווה מחזיקה מעמד בערך חמש דקות או עד שאני פותחת את המחשב, מה שבא קודם, ואני הופכת חזרה לדביבון על ספידים*.

מזל שתמיד אפשר לחזור לבית הקפה הקסום גם מחר (אם רונן נמצא במשרד).

***

השורה התחתונה: עשרה וחצי דולרים לתפריט צהריים, וכן, זה מאוד ממלא.

לפרטים נוספים: הלכתי להטריד בפעם המליון את רונן, שמוסר שהמקום נקרא האנאמיזוקי קפה, ונמצא ברחוב ווסט 29 מספר 143.

* מי ששם לב לכל המטאפורות סמים בפוסט ותוהה מאיפה הן הגיעו, יכול להתחיל לראות את הסדרה המצוינת נארקוס שעלתה לא מזמן בנטפליקס.

[מסעדה] טומואה Tomoe Sushi

תומר, חבר טוב ואחד האנשים היקרים לליבי בעיר, החליט שהוא קם ועובר לג'ורג'יה. כנראה שמושבניק תמיד ישאר מושבניק ושאחרי שלוש שנים בתפוח הגדול הוא צריך לחזור לכפר.

אחח, ג'ורג'יה. ארץ האפרסקים והגזענות. אני דווקא מבינה אנשים שרוצים לעבור לשם. הם בסך הכל רוצים להצטרך לקחת את האוטו לכל מקום שהם רוצים להגיע אליו, אפילו אם זה רק למכולת, אבל זה בסדר כי ממילא אין שם שום מקום ששווה לצאת בשבילו מהבית. אני גם מבינה אנשים שרוצים שכל ארוחת בוקר וערב שלהם תטבע בשומן. שומן זה בסך הכל טעים. ואנשים שמנים הם שמחים, לא? אחרת זה לא היה כל כך פופולרי שם. כלומר, לעבור לג'ורג'יה זה לא משהו שהייתי מעוניינת לעשות בעצמי אבל בהחלט בחירת סגנון חיים לגיטימית.

אבל עם כל הסובלנות וזה, יש דבר אחד שבאמת אני לא מבינה.

איך אפשר לוותר על סושי???????

ברצינות, אפילו תומר לא היה יכול לשמור על פרצוף רציני כשהוא טען ש "דווקא כן יש מקום סושי טוב באטלנטה". אז לכבוד הלילה האחרון שלו בעיר לקחנו אותו לחגוג שלוש חוויות ניו יורקיות אמיתיות: הווסט ווילג', אחת השכונות האייקוניות ביותר בעיר, לאכול בסושי טומואה, אחת הסושיות הנהדרות ביותר, וכמובן, לחכות 45 דקות בתור. (בכל זאת, ניו יורק, אתם יודעים). זה לא שבג'ורג'יה אין מוסדות תרבותיים משלה, בכל זאת זאת יש בה מסורת עשירה וגאה של עבדות, אפלייה, עוני ובורות.

בזמן שחיכינו בתור תומר סיפר לנו על מחירי הדירות בג'ורג'יה. תמורת שכ"ד של דירת חדר ורבע בעיר אפשר לקנות וילה צמודת קרקע עם חמישה חדרי שינה וארבעה חדרי שירותים, מוסך, מרתף, שתי חניות וכמובן גינה עם עץ גדול שיהיה מקום לעשות לינצ'ים. אוריאל בילה את הזמן בתור בלתכנן עם תומר את תנור הפיצה שהוא ייבנה, תוך כדי מבטים מאשימים שמופנים אלי (לא, אני לא מרשה שהוא ייבנה מעשנה בבית).

אחרי שנכנסנו פנימה תומר התקשה לבחור מהתפריט העשיר של מנות ראשונות יפניות מסורתיות, ואופציות סושי וסשימי רבות עוד יותר. אז אוריאל התנדב לעזור לו וישר הזמין סאקה. כמה דקות וכמה כוסיות אחרי כן הצלחנו לבחור כמה מנות ראשונות מהתפריט העשיר (שחלקו כתוב בצורה סטנדרטית על נייר וחלקו כתוב בצורה שהיא גם סטנדרטית לסוג כזה של מקומות ונמצאת על שלטים על הקיר). אחרי כן הגענו לדבר העיקרי: סושי וסשימי.

tomoe (1 of 3)

אפשר להזמין קומבינציה אבל מנסיון העבר למדנו שהקומבינציה מספיקה לפחות לבן אדם וחצי אם לא בדוחק לשניים. למרות שתומר אמור כבר לסגל לעצמו הרגלים של אמריקה האמיתית, ולאכול בשביל גדוד ולדאוג לזרוק אוכל לפח – כולנו. החלטנו להזמין סושי וסשימי עצמונית. באותו יום היה במסעדה גם קיפוד ים (Sea Urchin – Uni うに) מהקרייבים וגם מיפן. תומר בחר לנסות אחד מכל סוג, והוא ואוריאל החליפו חוויות על עוד מאכלי גורמה שהם מחבבים כמו כבד אווז או כבד של מלאך ים כנוף (Monk fish). אמרתי לתומר ששמעתי שבג'ורגיה יש להשיג בשר דביבונים שנדרסו על ידי ג'יפ.

tomoe (3 of 3)

כשסיימנו לאכול הלכנו לשתות לבריאותו של תומר, ואחלנו לו ברכות כמספר הכנסיות שיהיו לו ליד הבית. אני בטוחה שהוא הדבר הטוב ביותר שיגיע לאיזור מאז המסע של גנרל שרמן באטלנטה, מקום שבו הדבר היחידי שיהיה יותר גדול מהאוטו שלו, זה הרובה שלו.

בהצלחה בדרום תומר, אל תשכח לכתוב, או לשלוח יונת דואר, או מה שזה לא יהיה שאתם עושים שם.

***

השורה התחתונה: ארוחה לזוג תעלה באזור ה 100-120 דולר, תלוי כמה אתה רעבים וכמה האוריאל שלכם אוהב סאקה. נכון שיקר, אבל האיכות מצוינת והרבה יותר זול וכיף ממקומות יוקרתיים הרבה יותר. טיפה מעצבן שהם מקבלים רק מזומן או אמריקן אקספרס.

לפרטים נוספים: טומואה, רחוב תומפסון מספר 172. בדרך כלל אפשר לזהות לפי התור בכניסה.

[מסעדה] סובה ניפון Soba Nippon

דיברנו הרבה על הדיאטה שלנו לאחרונה, מה שגורם לי להתעניין במיני קטניות ושאר מזונות ציפורים ולאוריאל לפתח הפרעות אכילה ולהחביא ממתקים ושוקולדים במקומות מסתור בבית בתקווה שאני לא אמצא אותם (זה לא עוזר. אני תמיד מוצאת אותם. פעם אחת מצאתי חבילת עוגיות אוראו מלאה למחצה, אכלתי את כולה ובמקום עוגיות השארתי לאוריאל פתק בפנים שלהבא ימצא מקומות מחבוא יותר טובים. הבעת האכזבה והעצב שהייתה לו כשהוא גילה הייתה יקרה מפז).

לעניינו, אז סובה, או בעברית כוסמת. זה דגן נהדר, מלא, מלא בסיבים ושאר ערכים תזונתיים ובריאותיים אבל עם בעייה אחת קטנטנה. פיצית.

זה דוחה.

באמת! תגידו שנייה את המילה כוסמת בקול רם. כ-ו-ס-מ-ת. איחס. ריח של כוסמת זה אחד הדברים הכי מעוררי גועל בעולם, שווה ערך רק לפלוץ של היפופוטם. כוסמת קלויה הופכת להיות מן עיסה חומה וגבשושית שאפילו לא הייתי נותנת לחתול שלי לאכול (ולא שהוא היה אוכל את זה גם אם היו נותנים לו, החתולים שלנו מפונקים ואוכלים רק בשר עוף או הודו שאוריאל בישל להם בבישול ארוך ברוטב פטרוזיליה).

אבל מה שקורה זה שהקייטנה השנתית של אוריאל שידועה גם בשם ג'פן קאטס, פסטיבל הסרטים היפני השנתי, מטמטם לאוריאל את המוח ולא רק שהוא התחיל לדבר יפנית שוטפת, לגדל עץ דובדבן בבית ולכתוב הייקוים, ומזל שביטלתי בזמן את ההזמנה של חרב סמוראים באמזון, אחרת הייתי מוצאת את אוריאל בסוף בלי אצבע אחת או יותר, ואין לי סבלנות ללוות אותו לכל התורים עם הרופאים.

אז אוכל יפני + דיאטה הוביל אותנו לסובה ניפון, המקום היחידי שבו אני מכונה לאכול אטריות סובה. כי פה הן אשכרה טעימות. הסובה גדלה בחווה פרטית איי שם בקנדה ועוברת תהליכי בישול מיוחדים (ובמיוחד לא עוברת תהליך קלייה) שממש גורמים לה להיות טעימה. אז שכחו משאר הדברים בתפריט, ולכו על סובה. בימי הקיץ החמים אפשר לנשנש סובה קרה (היא מבושלת, פשוט מצננים אותה אחרי) ביחד עם מטבל על בסיס סויה שניתן להוסיף לו וואסאבי לפי הטעם ושאר מרכיבים שונים כמו ביצה ופטריות.

IMG_6615

זה כיף לנשנש סובה. כי זה כמו פסטה אבל קרה וטעימה וגם בריא, וכידוע, אוכל בריא גורם לך לרזות ובמיוחד בגלל תחושת הסיפוק והשביעות רצון העצומה שבתורה שורפת יותר קלוריות. במסעדה יש תמונה ענקית של חוות הסובה הקנדית שלהם מה שנותן הרגשה עוד יותר בריאה לעסק. בסוף הארוחה, ימזגו מרק מיסו לתוך המטבל שלכם על מנת שתוכלו לשתות אותו בהנאה ולשבוע בצורה סופית ביותר. עכשיו אפשר להתגלגל בנחת לעוד סרט. אטדקה מס!

IMG_6612

השורה התחתונה: כמעט תמיד יש פה מקום וגם לא יקר מאוד. מנת סובה תעלה באזור ה 15 דולר לבן אדם והיא לגמרי טעימה ומשביעה.

לפרטים נוספים: סובה ניפון, רחוב ווסט 52 מספר 19.

[מסעדה] אוקונומי Okonomi

ארוחת בוקר יפנית מסורתית כוללת בתוכה אורז (כמובן), סוג כלשהוא של ביצה (אהובה במיוחד היא ביצת האונסן, שמבושלת באופן דומה לביצים עלומות), ירקות מוחמצים וכנראה גם איזה דג צלוי. במחשבה שנייה, ארוחת בוקר יפנית דיי דומה לשאר הארוחות היפניות בחלקים אחרים של היום. אבל היא בבוקר וזה מה שחשוב, בגלל שדרוש אופי דיי מיוחד להיום מסוגל לקום בבוקר ולנשנש דג צלוי. בצורה דומה, דרוש אופי מאוד מיוחד להעיר את אוריאל ששקע בחמרמורת קלה ולגרור אותו עד לברוקלין כדי לנשנש ארוחת בוקר יפנית. במחשבה שנייה, לא דרוש כזה אופי מיוחד, הוא פשוט ספציפי מאוד. סוג אופי שחולקים אותו מנהיגים גדולים אחרים כגון קים ג’ונג איל, קארל הגדול וגי’נגס חאן. צריך פשוט אופי רודני – ופרולטריון המום ועייף מידי בשביל להתווכח. רצוי גם שיהיה לכם לוגו, הנה, משהו כמו זה:

FullSizeRender (19)

אז נסענו בקו הסאבווי הידוע ביותר לשמצה והרחקנו עד לוויאמסבורג כדי להגיע לאוקונומי, שמתפקדת כמסעדה יפנית במהלך היום ובלילה מחליפה את שמה ליוג’י ראמן ומגישה, ובכן, ראמן. אבל כמו שדיברנו אנחנו התייצבו שם כבר בעשר וחצי בבוקר ומזל שכך, כי המקום פיצי ולא מקבל הזמנות מראש. יצא שחיכינו רק רבע שעה בערך אבל בזמן הזה התור מאחורנו גדל אקספוננציאלית. כל השאר דווקא היה מאוד מינימליסטי, כמו למשל שבמסעדה יש רק שני שולחנות (מה שאומר שאם אתם זוג, שכנראה תצטרכו לחלוק את השולחן עם זוג נוסף) ועוד חמישה מקומות על הבר. וזהו. ושיש רק מנה אחת בתפריט, למרות שהיום הייתה גם בחירה לגבי הדג הצלוי.

בזמן שחיכינו, מידי פעם כשנפתחה הדלת ענן מתוק של ריח דגיגי הגיע לנחיריי, מה שמאוד שימח אותי ודכדך את אוריאל אפילו יותר. מצד שני, כשהצלחנו להיכנס וראינו כמה חמודה המסעדה הקטנה הזאת, וכמה מגוונים השפמים של היפסטרי המקום (בכל זאת וויאמסברג) חזר קצת הצבע לפנים של אוריאל.

FullSizeRender (17)

התפריט הבטיח ואכן קיים. תוך מספר דקות הונחו בשולחננו קערת אורז ומרק המיסו המצופה, ביצת אונסן מתובלת במעט צ'ילי ויצירת אומנות מרכזית במרכז השולחן:

FullSizeRender (18)

לפעמים זה ממש לא נעים לאכול מצלחת שמסודרת באופן כל כך נאה ומסודר. במחשבה שנייה, קשה מאוד לא להתפתות לכזה עושר ומגוון של צבעים וטעמים. דרוש אופי מאוד מיוחד לאכול ארוחות בוקר יפניות, ואם לא ניסיתם אני מציעה שתתחילו בקרוב.

 ***

השורה התחתונה: שתי ארוחות +תרופה להאנגאובר הסתכמו בחמישים דולר לזוג. שווה!

לפרטים נוספים (לא שבאמת יש מלא פרטים באתר שלהם) : אוקונומי, רחוב איינסלי 150, ברוקלין

[מסעדה] טנושי Tanoshi

הפעם לחיזוק הזוגיות יש לנו פוסט משותף. אוריאל מתחיל ואני ממשיכה אחרי הפוסטר של הסושי (פוסטר של סושי? תבינו בהמשך). באותה הזדמנות אני מציינת שיש כמה הודעות מנהליות בסוף הפוסט למתעניינים.

***

אני לא בן אדם מסודר. תומי היא בן אדם מסודר. יש שהיו אומרים שתומי מסודרת בצורה כפייתית, אפילו אולי OCD. תומי לא היתה מסכימה שיקראו לה OCD כי זה לא בסדר אלפבתי, זה צריך להיות CDO. כשאני עושה תכניות, בדרך כלל יש לי כוונות טובות (או רעות), אבל איך שהוא אני לא חושב על הפרטים הקטנים (כמו זמן ומרחב). כשתומי מתכננת משהו, יוצא שאנחנו יודעים לאיזה אי בפרויקט איים אנחנו יוצאים אליו 3 חודשים מראש, לפי שעות.

ולכן תומי מאוד שמחה שהפתעתי אותה עם הזמנות לאחת מהמסעדות הסושי הכי מיוחדות בניו יורק, שכמעט ואי אפשר להשיג לשם מקום (הייתי צריך לחשוב על זה כמה שבועות מראש). תומי מאוד אוהבת סושי, ולא נדיר שהיא אוכלת סושי כל יום בשבוע נתון. גם אני אוהב סושי, אבל בניגוד לרוב סוגי האוכל שאני אוכל – אני מבין שאני לא מבין בסושי בכלל. אני כן יודע להבדיל בין סושי טוב, לסושי רע. אני גם זוכר במעורפל דרך ערפילי השכרות של סאקה שהסושי ביפן היה הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שאכלתי. אבל בניו יורק אכלתי במסעדות סושי מאוד נחשבות כמו 15 איסט וג'ואל באקו ולא הבנתי (ועודני לא מבין) למה במסעדות האלה הסושי עולה פי כמה ממסעדות כמו טואמו (שעוד נכתוב עליה) או באגס (שכבר כתבנו עליה).

טנושי אמורה להיות מסעדה מיוחדת. מסעדה שרק מגישה תפריט טעימות שף של סושי (שגם נקרא אומקאסה), וכל המושבים הם על הסושי בר.

המסעדה נמצאת במקום האחרון שהיית מצפה למצוא מסעדה טובה. המסעדה נמצאת במקום האחרון שהיית מצפה למצוא מסעדה בינונית. המסעדה נמצאת ברחוב 73 ויורק. סוף העולם שמאלה, בחור שגורם לשכונות הזויות בקוווינס להראות כמו טיימס סקוור. והנה בשטח שנראה כמו כניסה לחנות מכולת קוריאנית ישנו כניסה למסעדה שמפרסמת את עצמה כמסעדת סושי ובר סאקה (למרות שאין להם רשיון אלכוהול והבאנו בקבוק סאקה משלנו).

תומי היתה מאושרת מההפתעה שסידרתי לה, ומאוד שמחה שאולי בפעם הראשונה בחיים שלי הצלחתי לתכנן משהו יותר מחמש דקות מראש. כשהגענו למסעדה המארחת הודיעה לנו בנימוס נחרץ שלא נוכל להכנס כי הקדמנו ב-15 דקות. כשחזרנו גילינו שמספר המקומות קטן ממספר הסועדים שהגיעו ב-2. אנחנו כבר התחלנו לצחקק על הזוג המסכן שהגיע לא ביום הנכון, עד שגילינו שהזוג הזה הוא אנחנו (כמו שאמרתי, זמן ומרחב זה לא הצד החזק שלי). מסתבר שהזמנתי לשבוע אחרי זה, בטעות (ובשבוע הזה שנינו נמצאים מחוץ לעיר).

צעדנו בבושת פנים החוצה ותומי תקעה בי את המבט הכל כך מוכר של “מי נתן לך רשיון הליכה ברחוב” ו-“מכל הטעויות הקטסטרופליות שעשיתי בחיים, אתה האהובה עלי”.

( *** שלושה שבועות מאוחר יותר, אנחנו שוב במסעדה, תומי הפעם הזמינה מקומות ***).

FullSizeRender (1)

הדבר הראשון ששמים לב אליו בטנושי זה כמות אנשי הצוות שיש במקום. כבר ציינו שיש מקום רק ל 12 אנשים ברי מזל על הבר סושי, מה שלא מסביר בדיוק למה יש בערך חמשת אלפים אנשי צוות במקום. לכל זוג סועדים יש את השף סושי חמור הסבר שלהם, מתלמד אחד או שניים שמזדרז לעשות כמצוותו של המאסטר, יש מלצר שכל התפקיד שלו הוא להושיב אנשים ולמזוג להם מים (אני לא צוחקת), עוד אחד שרק מפנה כלים, ואחד שתפקידו מסתכם בלהשגיח על האונגי בטוסטר אובן.

הדבר השני ששמים לב אליו הוא התפריט. או העדר התפריט ליתר דיוק. יש מן איזה דיעה רווחת שאנחנו כותבים רק על מסעדות יפניות בבלוג (וזה נכון) אבל יחד עם זאת בכל זאת לא התמקדנו בנושא של סושי וספציפית אומקאסה. אומקאסה זה מילולית “אני אשאיר לך את ההחלטה” ביפנית או בתרגום לעברית “אה אחי, מה טוב היום?” משאירה את ההחלטה בידיו האמונות של המאסטר סושי ועל הכבוד שלו שתקבל את הדגים הכי טעימים והכי טריים ושיהיה לך הכי כיף. אז זה בדיוק מה שיש פה. השף יודע מה הדגים הכי טובים היום והוא יכין אותם בשלמות כולל כמות הוואסאבי הראויה וכבר ימשוח את הכמות המדויקת של הסויה שתהלום את הדג הספציפי הזה. התפקיד שלכם מסתכם בלאכול ולהאנח בסיפוק. אתם מאלה שאוהבים רק סלמון אבודקו (אין פה) אז טנושי כנראה היא לא המקום בשבילכם.

ואם זה נשמע לכם חמור סבר, הדבר השלישי פה ששמים לב אליו זה החוקים. שלט גדול מעל הבר מסביר:

FullSizeRender (2)

ומאסטר הסושי מקפיד על הנושא בקנאות. כל כך מקפיד שהם אפילו טורחים לחמם בלהביור את הצלחות שעליהן הם עובדים כדי שהצלחת עצמה לא תקרר מידי את האורז. עוד דבר שקורה פה זה שהסושי מגיע אחד אחד. סיימת לאכול? היה טעים? הנה עוד חתיכה. הקצב הוא מהיר ויש לכם בדיוק תשעים דקות לאכול, לשלם ולצאת לפני שהנגלה הבאה נכנסת. זה בהחלט לא סוג המקומות לשבת ולהתמרח בהם.

Image-1

אבל אל תטעו לחשוב שכל החוויה היא נוקשה וחמורת סבר. דווקא להפך, המקום הוא סופר קז'ואל וסופר ידידותי, ואחד החוויות הנהדרות ביותר בעולם (שנייה רק לסיפוק שאני מקבלת אחרי שאוריאל מצליח לקפל מצעים בדייקנות) זה לשבת על הבר ולקבל מנה אחרי מנה של סושי טעים וטרי שמותר ורצוי לאכול עם הידיים. כל זה במיוחד כשהמחיר סופר משתלם עבור האיכות, ועצם העובדה שמותר ורצוי להביא את השתייה מהבית תורמת אף יותר לצמצום השורה התחתונה.

גם אני לא מבינה גדולה בסושי, ובדרך כלל אני לא מצליחה להבדיל בין סושי של עשרים דולר לסושי של מאה דולר. אבל פה נראה לי שהתחלתי את ההתלמדות שלי. כשסושי הוא טוב, הוא ממש טוב. הוא מתפרק ונימוח בפה ואפשר לטעום את הטעם האמיתי של הדג בלי הטעם לוואי הדגיגי הסינתטי שיש בהרבה מקומות. כדי לסכם את החוויה של המקום קיבלתי השראה לכתוב הייקו והנה הוא לפניכם:

טנושי זה סוד

אוריאל שותה סאקה

טונה שמנמנה

אוריאל מאוד התרגש מההייקו וכתב אחד משלו:

יפני בוחן

אוריאל שוב שיכור

תומי זוללת

***

השורה התחתונה: אוריאל אומר שזה הסושי הכי טעים שהוא אכל בניו יורק. זה סוג הסושי שנותן לך השראה לכתוב הייקו.במחיר של שבעים דולר לראש אי אפשר להגיד שזה מאוד זול, אבל הרבה פחות יקר מהכמה מהסושיות עילית בעיר ובהחלט באיכות שווה.

לפרטים נוספים: טנושי, רחוב איסט 73 ויורק

***

ההודעות המנהלתיות שהזכרתי:

* יש לנו עמוד חדש בבלוג שנקרא “אז בתכלס לאיפה הולכים” שבו ריכזתי את ההמלצות שלנו למסעדות שהכי אהבנו בעיר. זה לא אומר שאתם לא יכולים להמשיך לכתוב לנו ולבקש המלצות נוספות!

* שבוע הבא יהיה פוסט מיוחד לרגל שבועות על הטיול שלנו לדרום ורמונט, מלא בגבינות, פרות פוטוגניות ומייפל.

[מסעדה] יופאראי Yopparai

הסיטואציה היא כזאת: אמצע שבוע, אנחנו רעבים, אין אוכל בבית. לאוריאל אין חשק לבשל והחלטנו לצאת החוצה. אחרי דיון ממושך (הכי מהר שאיי פעם הסכמנו על מסעדה היה בפברואר ועמדנו בחוץ בלי כפפות ואפילו אז זה לקח לנו 45 דקות) שבו פסלתי את כל המסעדות הצרפתיות והאיטלקיות שאוריאל הציע (דיאטה) ואוריאל פסל את כל הצעות הנגד שלי (לא אומרים איכס על אוכל) אני מציעה את יאפוראיי. לפעמים אוריאל מחפש המלצות בבלוגים שהוא אוהב והוא מציע את יאפוראיי. ואז השיחה הבאה מתחילה:

אני: "סבבה, היה כיף פעם שעברה שהיינו שם".

אוריאל: "אין לי שום זיכרון שאיי פעם היינו שם".

וכבר לפחות ארבע פעמים ניהלנו את השיחה הזאת. ולא שהמסעדה היא כל כך לא מעניינת שאפשר לשכוח אותה בקלות, משל הייתה המבורגר סתמי במקדולנד בשדה התעופה או'הר בשיקאגו שאכלת רק בגלל שהיית צריך לעלות לטיסה תוך חמש דקות אלא שאז גילית שהטיסה התעכבה ובילית את שארית היום בלהתחרט על ההמבורגר  ועל הבחירות שעשית בחייך שהובילו אותך ללאכול מקדולנד בשדה התעופה או'הר בשיקאגו; אלא בגלל שבמסעדה שמילולית השם שלה מתרגם ל"להיות שיכור", לשתות הרבה סאקה זה מצווה.

ואם להיות שיכור זאת מצווה (ראמן), הכדור הזה בכניסה הוא כמו מסננת פסטה של פסטפארים אדוקים.

FullSizeRender (6)

זה סוגידאמא (Sugidama) כדור שבאופן מסורתי נתלה בכניסה למבשלות סאקה אבל אם אתם רואים אותו בניו יורק, בדרך כלל הכדור ינבא שלמחרת יהיה לכם כאב ראש ותרגישו שברירים למחרת היום. אבל זה מחר, והיום הוא היום. ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אז דיי קשה להתעלם משורת בקבוקי הסאקה הארוכה על הקיר .

FullSizeRender (4)

הטוג'י (מאסטר הסאקה) כבר ידאג לכם לשתייה. אתם צריכים לדאוג לאוכל. או, והאוכל. כי בבארים יפנים חייבים גם נשנושים. שפע של מנות קטנות מסורתיות. לא מתחשק לכם מידי פעם ביסוויט סרדינים מיובשים? אולי קצת חמוצים יפנים? מה לגבי קערת אודן לוהטת עם מבחר ירקות שורש וביצה בפנים? הכל טוב ויפה וטעים אבל הכוכב העיקרי הוא כמובן הסושי. ובבקשה אל תזמינו סלמון אבוקדו (גם לא תוכלו גם אם תרצו). אנחנו מדברים פה על טרטר טונה, נתחים שמנמנים של בטן של טונה כחולה ומבחר סשימי כל כך יפה שקצת בכיתי מרוב התרגשות.

IMG_5748

שמחים ומרוצים (שלא לומר שיכורים ומתנודדים) אנחנו חוזרים הבייתה. כעבור שבוע הסיטואציה היא כזאת:

אוריאל: "בא לך סושי? אין לי כח לבשל".

אני: "אפשר ללכת ליאפוראיי, היה כיף פעם שעברה שהיינו שם".

אוריאל: "אין לי שום זיכרון שאיי פעם היינו שם".

(שיחה שמתנהלת כבר לפחות בפעם החמישית).

***

השורה התחתונה: כמו כל מסעדה עם מנות קטנות, כל מנה קטנה לא יקרה אבל צריך הרבה מהן בשביל לשבוע. סה"כ יצא 142 דולר (מתוך זה רק 36 על סאקה). הזמנו סה"כ 7 מנות ויצאנו מפוצצים לגמרי.

לפרטים נוספים: יופאראי – רחוב ריבינגטון 151

[מסעדה] נינג'ה Ninja

איך בוחרים מסעדות לביקורת. מה שווה שיטת דירוג הכוכבים. את מי כדאי להזמין לבוא איתכם למסעדה. איך שומרים על הדיאטה. איך לזכור על מה רצית לכתוב למרות שגם שתית מלא (ללכת לשירותים, להתקשר לעצמך ולהשאיר לעצמך הודעה במשיבון).

אלה היו רק חלק מהשאלות שפיט וולס, פרנק ברוני וסם סיפטון דיסקסו בינם לבין עצמם במסגרת פאנל פתוח/הרצאה שכינסה את מבקרי המסעדות האייקונים של הניו יורק טיימס לדורותיהם לשיחה בנושא אוכל, כוכבים ומסעדות. מי מכם שהשמות לא מוכרים לו, צריך רק לדעת שהניו יורק טיימס נחשב אחד ממובילי הדיעה המכובדים ביותר בעיר אשר חורץ את גורלן של מסעדות חדשות לכישלון או להצלחה כבר קרוב לששים שנים. (מוביל דיעה שני אך ורק לבלוג המפורסם טעים בניו יורק אשר חורץ את גורלן של מסעדות כבר שלוש שנים ובעל קהל של לא פחות מארבעה אנשים) (היי אמא!)

"הגעתם למסעדה – איך אתם יודעים שזה הולך להיות ערב ארוך ומייגע במיוחד?" הייתה אחת השאלות שעלו לדיון. "ובכן" אמר פיט "אם נינג'ות מגישים לך את האוכל זה בדרך כלל סימן לא טוב".

נינג'ות. אוכל.

אוריאל הסתכל אלי במבט מאשים. אני חייכתי מאוזן לאוזן. אני יודעת בדיוק איפה יש נינג'ות בניו יורק. וסיפור שהיה כך היה.

***

הכל התחיל בעצם באשמתו של אורי שיום אחד סיפר לי שהוא היה במסעדה שהיו בה נינג'ות שהגישו את האוכל. וזה אשמתו כי ברגע שהוא אמר "נינג'ות" הפסקתי להקשיב לשאר הדברים שהוא סיפר ובדמיון שלי כבר ישבתי בטירה מפוארת בזמן שלוחמים סטייל נמר-דרקון נמצאים סביבי, עוצרים את המחול/קרב היפהפיה שלהם רק כדי להגיש לי אוכל מעודן ומשובח, שייתכן שכן או לא כולל סושי שהרגע נחתך בחרב שלהם.

אז לא עברו יומיים ושני קורבנות חברים עמדו איתנו בכניסה למסעדה. קודם היה איתנו גיא שאתם כבר מכירים, וגיא הביא איתו את דן החתול כגיבוי. הסיבה שהיינו צריכים לעמוד בכניסה למסעדה היא שנכנסים אליה בקבוצות, וזה כדי שתוכלו לגשש את דרככם בחושך בגמלוניות בזמן שמלצרים בלבוש נינג'ות עושים אווירה נינג'אית על ידי קריאות "הו!" ו"הו הא!" מסביבכם.

המסעדה דווקא מעוצבת בצורה מעניינת למדי כמו כפר קטן (עם שבילים וגשרים) כשכל קבוצה מקבלת מעין גומחה פרטית משלה. סימן האזהרה הראשון עלה כבר במהלך ההליכה לגומחה שלנו. אין פה יפנים במסעדה. מה שכן יש, זה ה-ר-ב-ה משפחות עם ילדים. אוריאל הסתכל עלי במבט מאשים בזמן שנכנסו לגומחה שלנו, ומייד הזמנתי סאקה כדי לחזק את רוחו ונפשו.

שמענו קריאת "הייייא!!" שבמהלך הערב למדנו לשייך לכניסת המלצר שלנו, שהפעם נפנף בתפריטים. קיימות כמה אפציות לתפריטי ארוחה שכוללים שלוש, ארבע או חמש מנות, וגם להזמין מנות נוספות מהתפריט. מנות עם כוכב שוריקאן מסמנות מנות מיוחדות של המסעדה ככה שאחרי דיון קצר החלטנו להתחלק בשני תפריטי טעימות ובעוד כמה מנות מסביב. ליתר ביטחון הזמנו עוד בקבוק סאקה.

IMG_3921

בואו נדבר רגע על המנות המיוחדות. מה שמיוחד בהן היא קריאת ה"אייייהא!" של המלצר, שמנופף ב-א)מצית ו/או ב)קרח יבש ו/או ג)אורות לייזר. לא שיש משהו רע באש, קרח יבש ולייזר (ההפך) אבל נראה שפה ה"שואו" בא על חשבון הטעם של המנות, שהיו במקרה הטוב בינוניות. למגש סושי וסשימי היה טעם דומה לסושי בשש דולר שמוכן מראש שאני לפעמים קונה בצהריים בדוכן ליד העבודה (כולל החלקים השחורים באבוקדו). הבשר היה מבושל יתר על המידה ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאכלתי תפוחי אדמה מטוגנים במסעדה יפנית.

IMG_3930

במהלך הערב השואו הופך יותר ויותר מתיש, כשבשיא אחד המלצרים/נינג'ות נתן לאוריאל חרב. השילוב של אוריאל שיכור, לא מבסוט ועם חרב היה יכול להסתיים בצורה מצערת במיוחד אלמלא גיא וחתולו ראו את הנולד והצילו את שארית בקבוק הסאקה שהיה לנו על השולחן מחמתו של נינג'וריאל.

FullSizeRender (1)

החשבון היה גבוה בצורה לא סבירה ביחד לאיכות המנות שקיבלנו. באיזהשהוא שלב בערב כל תעלול לייזר ואש של המלצר נתקל במבטים על סף הייאוש של ארבעה חתולים שרק קיוו שהערב כבר ייגמר ויהיה אפשר לצאת החוצה וללכת לישון. יש מצב שהמסעדה יותר מתאימה לילדים, אבל אני בכל מקרה למדתי את הלקח שלי. לא הולכים למסעדות בסגנון "חוויה". או שאם כן, לא לוקחים את גיא כדי למנוע הסתלבטות שלו עלי לשארית הימים.

בדרך הבייתה גיא ואוריאל והחתול הסתלבטו עלי על בחירת המסעדה.  התנקשתי בהם בשנתם.

***

השורה התחתונה: יקר ולא משהו. 337 דולר לפני טיפ (מתוך זה 118 על הדרינקים) לארבעה אנשים. יש מצב שהזמנו הרבה יותר מידי אוכל ככה שאני משערת שאפשר לצאת באזור החמישים דולר לראש באופן כללי, רק שהסושי ליד העבודה מוכר סושי בשש דולר, אז תעשו את החשבון שלכם לבד.

לפרטים נוספים: נינג'ה, רחוב הדסון 25.

 

 

 

IMG_0940

[מסעדה] באגס Bugs

ישבנו על הבר. אוריאל סיים את הסאקה שלו ואני נשנשתי את המוצ'י שלי. חוץ מאיתנו היו במהלך הערב רק עוד זוג אחד נוסף שישב על הבר לידנו. "לא נראה לי שמאוד הולך להם" אוריאל אומר. "אולי כדאי שתכתבי עליהם בבלוג כדי שיבואו יותר אנשים".

 

תכתבי עליהם בבלוג.

שיבואו יותר אנשים.

 

זה כאילו הוא לא מכיר את הבלוג ואת התפוצה המיקרוסקופית שלו. נוריד את מי שלא גר בעיר, את מי שגר בווסט סייד ולא מוכן לעבור מזרחה מהשדרה החמישית, נוריד את הצמחונים, את אלה שלא אוהבים אוכל יפני (וטועים) ונשארנו עם אורי. ולאורי כבר סיפרתי אתמול על המסעדה. אבל נמשיך בכל זאת.

נראה לי שחלק מהקסם של ללכת למסעדות קשור לזה שלזמן מה, אתם קצת הופכים למשהו אחר. במקום לשרוץ על הספה בפיג'מה, התקלחתם, התלבשתם ואשכרה יצאתם מהבית. במקום לרטון שהוא משאיר את הבגדים על הרצפה, אני יכולה לרטון שהוא הולך מהר מידי. במקום להעביר ביקורת על כמויות החמאה שהוא שם באוכל כשהוא מבשל אפשר להעביר ביקורת על כמויות האלכוהול שהוא מזמין, ובמקום לשחק באייפד אפשר להתבונן אל תוך עיניו האוהבות של בן זוגי ולעשות לו פרצופים שחריף מידי.

כזה, נו, כיף, אתם יודעים.

אבל סוג המסעדות הכי אהובות עלי הן אלה שברגע שאתה נכנס אליהם אתה כבר מרגיש כאילו הגעת למקום חדש ואתה כבר יודע שאתה עומד לחוות חלק קטן (וטעים) מתרבות חדשה. במקום "מסעדת שף", קיבלנו את השפית עצמה. הנה היא, פה, עומדת ממש מולנו ומביאה לנו פיסות קטנות של סושי מצוין. ושואלת אותנו אם טעים לנו. (פייר, היה לי קצת חסר שהיא לא התחילה לחפור על הנכדים שלה בשביל להשלים את התחושה המשפחתית האותנטית השלמה).

IMG_0937

 

כמו כל דבר בניו יורק, סושי יכול להיות דבר או מאוד זול, או מאוד יקר, אבל לעשות אותו במחיר לא מאוד יקר ועם אווירה לא יוקרתית אבל עם טעם וסגנון יקרים בהחלט זה הכי קשה – ולכן הכי כיף כשמצליחים למצוא מקום כזה. התיישבנו על הבר ואחרי עיון לא מעמיק במיוחד החלטנו ללכת על ארוחת הקאיסקי, שזה מן סוג של ארוחת טעימות יפנית עם דגש על מרכיבים עונתיים.

IMG_0941

להתחלה, קיבלנו קצת אדממה וקצת מרק כדי להתניע את בלוטות הטעם ולהתחמם לקראת העיקריות. היו שם (לא בסדר מסוים) חתיכות נימוחות של בשר חזיר (חזיר זה עונתי), חציל ברוטב מיסו, דג קוד צלוי ונימוח, שלישיית סשימי ובואו נעצור לרגע על השלישיית סשימי הזאת בשביל להסביר למה כל כך התלהבתי מהמקום הזה. בדרך כלל, סשימי מגיע ללא תוספות, ובמקסימום מקשטים אותו בקצת עלים מהצד או עם ערימת צנון. וזה בסדר, סשימי הוא טעים גם ככה אבל פה הגישו אותו בצורה קצת יותר מעניינת. הטונה הגיעה חתוכה לפיסות דקות והוגשה בתוך סלט חמציצים/עלעלים מריר. הנימוחות של הטונה ביחד עם המרירות של העלים איזנו אחד את השני בצורה מצוינת. דג נוסף כלשהוא הוגש עם ערימת צ'ימיצ'ורי פיקנטית מעליו והדג השלישי שחה ברוטב יוזו עדין מנוקד בקצת רו. הו, כמה מושלם.

IMG_0940

…וכל זה היה רק כדי לחמם מנועים. הכוכב האמיתי של הערב היו הסושי ניגירי שסבתא'לה הכינה ושמה לנו בצלחת אחד אחד. סבתא'לה צורבת לפעמים את הסושי ככה שהוא יוצא נימוח ואקסטרא קטיפתי. ככה למשל חתיכת קטנה עם קיפוד ים יצאה גם קיפודית וגם קצת קראנצ'ית. בשלב הזה כבר הפסקתי לצלם והתרכזתי בלרייר על האוכל, להאנח בסיפוק ולסיים את הסאקה שלי.

על הקיר יש שלט שאומר "כמו שחרקים מתאספים, אני רציתי מקום שאנשים יוכלו להתאסף בו" שמסביר גם את השם של המקום. מי קורא למסעדה שלו "חרקים"? ואולי, הלקוחות הם החרקים? לקראת סוף הערב, לא היה לי אכפת אם למקום היו קוראים גם "ביוב", "בית שחי מזיע של מישהו שנדחף לך לאף בקרון צפוף בסאבווי"  או" מסעדת קונספט". טעים פה. סבתא'לה פטפטה קצת עם אוריאל ביפנית ואמרה שהסקאה קינוח (שהיה אסטקרא חזק ואקסטרא מריר) יצמיח לו סוף סוף קצת שערות על החזה. הודנו לה וגם קצת קדנו והבטחנו לבוא לבקר שוב.

נכון שצריך להיגרר עד לאיסט סייד, אבל במקרה הזה – יש סיבה טובה.

IMG_0944

השורה התחתונה: 180 דולר לזוג כולל בקבוק סאקה ושערות על החזה. קצת יקר, אבל לא בצורה פסיכית (כמו חלק ממסעדות הסושי עילית בעיר) ובהחלט משתלם ביחס לתמורה.

לפרטים נוספים: באגס (אין להם אתר אינטרנט), רחוב איסט 12 מספר 504.

 

[מסעדה] סאקאגורה Sakagura

"אם אדם נעשה עשיר, הוא ירצה לחיות בפאר. אם אדם חי בפאר, הוא ישכח את נימוסיו. אם אדם ישכח את נימוסיו הוא יהיה שנוא בעיני אחרים. אם אדם יהיה שנוא בעיני אחרים הוא יסבול מביש מזל. אם אדם יסבול מביש מזל הוא יאבד את הכל. אם אדם יאבד את הכל הוא יהיה עני. אם אדם יהיה עני הוא יעשה מרושע. אם אדם יהיה מרושע הוא יעשה חמדן. אם אדם יעשה חמדן הוא יבצע פשע. אם אדם מבצע פשע, הרי שהוא זה שהרס את עצמו אחרי הכל."

-מוסר השכלה יפני עתיק שנמצא בכניסה למסעדת סאקאגורה. כמובן, שהעלות של ארוחה כל כך יקרה שאין סיכון שנהיה עשירים. אוריאל מספר על שאר החוויות במסעדה:

***

(במאמר מוסגר: אני כותב את הפוסט הזה בהיותי שיכור. זה כנראה דבר טוב, בהנתן שא) אני כנראה בן אדם חביב יותר בהיותי שיכור ו-ב) זה כנראה מצב הכרחי בשבילי כדי לכתוב משהו)
כשהייתי צעיר חשבתי שנולדתי בתקופה הלא נכונה. הייתי אמור להיות אציל בתקופה הויקטורינית!

Rule Britania! Britania rules the waves!
Britains, never never never shall be slaves!

מה יכול להיות יותר טוב מאשר להיות חלק מאריסטוקרטיה בעלת תרבות עילית, מסורת מפוארת, ועליונות לא ניתנת להכחשה? תרבות, היסטוריה, דיקנס, קולוניות, ברור שזה אני.
אלה שבגרותי הבנתי שאני לא אריסטוקרטיה. למעשה, אני לא חשוב במיוחד. אין לי הרבה שליטה על החיים שלי. עם הבגרות, הנסיון, הנישואים והידע הגיע התובנה שבעצם יש לי נשמה של איכר יפני. ביפן הפאודלית היו 5 מעמדות:

  1.  הקיסר והאצולה: הם חיו להם בקיוטו בשלווה ובעושר. היו להם חיים נוחים אבל לא הרבה סמכות, והקיסר נחשב לאל חי בן תמותה
  2. מעמד הסמוראים: הם היו השליטים
  3. האיכרים : "הניגרים" של כולם. אלה שעשו את העבודה בזמן שהשאר נהנו
  4. בעלי מלאכה מובחרים כמו נפחים: כמו איכרים אבל עם כבוד

היה גם מעמד שהיה דומה ל-"Untouchables" בהודו אבל לא מנומס לדבר עליהם. בחיים המודרנים זה כמו טבעונים – אתה רוצה לדמיין שהם לא באמת קיימים, כי רק המחשבה עליהם מעוררת בחילה.

אז ללא ספק החיים שלי הם של איכר יפני: אני מושא לתרבות ומסורת מכובדת ומשכיל, הגייני, ומתורבת בהרבה מהמקביל שלי בסין או באירופה אבל אני חסר זכויות ועמל בפרך במטבח ובנקיונות בשביל הריבון הסמוראי (אשתי) בזמן שאני סוגד לאל האציל (החתולים), מקנא בבעלי המלאכה שמקבלים רספקט (החברים של אשתי), ובז ל-untouchables (טבעונים).

אז אין פלא שאני עושה כל מה שביכולתי להתמיע את עצמי בתרבות יפנית. ופעם בשנה יש לי אירוע מכונן ומרגש (כי אפילו לאיכרים מגיע פעם בשנה קצת כיף) : פסטיבל הסרטים היפני של ה-Japan Society הלא הוא Japan Cuts. שבועיים של סרטים מהשנה האחרונה של יפן. השנה הלכתי ל-10 סרטים שביניהם היה סרט גנגסטרים דמוי קומיקס, סרט דרמה נוגע לב על חיבור של מילון, סרט על סמוראי שמתאהב בחתול, סרט על בחורה שמפתחת פרצוף על איבר המין שלה שמתחיל להעליב אותה וכו'. אתם יודעים, קולנוע יפני מסורתי.

הבעיה היא שכשהולכים לסרטים יפניים, אח"כ יש צורך בלתי נשלט לאכול אוכל יפני. למזלנו יש מספר מסעדות יפניות קרובות מאוד ל-Japan society ובפסטיבל הזה גילינו אחת חדשה שהתאהבתי בה. יש הרבה סגנונות של אוכל יפני בניו יורק (להשכלה הכללית נוספת) והאהוב עלי הוא ה-Izakaya, הגסטרו-פאב היפני. ביפן מקובל ללכת ל-Izakaya אחרי העבודה עם הקולגות לפחות פעמיים בשבוע ולשתות ולאכול לפני שהולכים שיכורים לרכבת הביתה. ובדומה למסעדות האותנטיות ביפן גם המסעדה הזאת נמצאת בתוך בניין משרדים במרתף. נורמלי לגמרי.

זה על בסיס מי שצריך לדעת. כלומר, לא אתם.

זה על בסיס מי שצריך לדעת. כלומר, לא אתם.

כבר מהכניסה לסאקגורה אתה עובר ליפן. החל מהכניסה למרתף, דרך חדר הכניסה שבו יש משל מוסר השכל יפני(זה מההקדמה), השירותים שנמצאים בתוך חבית סאקה ועד פרטי העיצוב הקטנים ביותר, או, במקרים מסוימים, הגדולים ביותר.

כניסה / טרנפורמציה למרחב יפני

כניסה / טרנפורמציה למרחב יפני

זה מהיותר גדולים. קצת מפחיד לאכול מתחת לזה תכל'ס.

זה מהיותר גדולים. קצת מפחיד לאכול מתחת לזה תכל'ס.

מה עוד יש שם? תפריט סאקה שגדול יותר מרוב תפריטי היין שראיתי בחיים שלי, ובו יש גם סוגים נדירים מאוד של סאקה כמו סאקה קינוח ומינים מיוחדים של שיטות ייצור לא מקובלות. כמובן שהסאקה מחולק ראשית לפי איכות, ואז לפי האיזור הגיאוגרפי.. כי הרי ברור שניו יורקרי טיפוסי ישמח ל-Junmai Daiginjo ממחוז ניגאטה אבל לא ייתקרב לכזה ממחוז הוייקדו. נכון? בטח גם אתם קוראים נאמנים מזדעזעים מהרעיון.

ומה עוד יש שם? יש מנות פשוטות שעשויות נהדר כמו הסובה הקרה עם המטבל המרענן, או העוף המטוגן.

photo 3

יש מנות יותר מתוחכמות כמו ביצה עלומה במרק קר עם קיפוד ים, או לשון בקר עם דאייקון ומיסו. הסמוראית אהבה במיוחד את הקוביות טונה עם בטטת הרים יפני שהיה לה מרקם של נוזל גוף מסוים. אני זוכר לטובה את הברווז, ואת ה-Chuwanmushi מין פודינג ביצה מלוח יפני קלאסי. כל המנות היו מאוד טעימות – אבל היו כמה אלמנטים מאוד לא יפניים כמו שארית מיקרוסקופית של נוצה שהגיעה עם אחד מהחתיכות העוף המטוגנות. בטוקיו השף היה יוצא מהמטבח ומבצע התאבדות טקסית עם כפית קטנה.


photo 2

זכורה עוד מנה אחת שהיה לה טעם כל כך דגיגי ומלוח עד שחברינו ארז כוכב הרוק אמר שזה מרגיש כמו שהוא טובע במי ים ופתאום נכנס לו משהו טעים לפה. רואים למה הוא כוכב, איזה משורר.

photo 1

ובכן ללא ספק הייתי צריך להיות איכר יפני. עמל כל השנה בשביל אדון כפוי טובה עויין ונצלן (שגם תוקע מרפקים בלילה במיטה), אבל לפעמים יש תרבות טובה, סאקה טוב, ואוכל טוב.. והשוגון מעלים עין מקצת שמחה לפעמים.

***

השורה התחתונה:היינו שם כמה פעמים. בפעם אחת, ארוחה לזוג עלתה 107 דולר (לפני טיפ) ומתוך זה 43 על הסאקה. (סה"כ 32 לאדם בלי אלכוהול). בפעם שנייה הלכנו עם עוד חבר והחשבון הגיע לבערך 200 דולר – שזה עדיין דיי שווה בשביל כזאת חוויה מיוחדת.

לפרטים נוספים: סאקאגורה, רחוב איסט 43 מספר 211

[מסעדה] טאקשי Takashi

הכל התחיל כשאוריאל מצא איזה מסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר שהוא רצה לנסות. אז הוא הציע שנזמין כמה חברים ושנלך למסעדה. לי לא התחשק בכלל בשר, למיירה קצת כאבה הבטן אחרי שהיא זללה מלא ממתקים, זוהר איבד את הארנק שלו וכך יצא  שמצאנו כולנו את עצמנו במסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר.

וכמן שניתן להבין, על כולנו עברה תקופה קצת קשה ולא היה לי ברור איך חלקי פנים כמו לשון, טחול, לבלב וכליה אמורים בדיוק לעודד אותנו. אני אגב לא הייתי היחידה עם מבט סקפטי. כשמיירה התקרבה למקום והלכה לברר כמה זמן יש לנו לחכות בתור היא העירה על הארומה המסוימת שיש בפנים. זה היה הזמן לגלות שלא רק שאנחנו נמצאים במסעדה שמתמחה בחלקי פנים, אלא גם שהמסעדה היא יפנית אבל בסגנון ברביקיו קוריאני, כלומר הרבה בשר ובעיקר כזה שנצלה על ברביקיו מיוחד שבנוי לתוך השולחן.

אוריאל, שהיה היחיד שלא סבל מדיכאון באותו ערב כבר היה בדרך להזמין לנו מיני מטעמים כגון ריאות מטוגנות, שקי אשכים ובלוטת יתרת המוח אבל חבורת המדוכאים שגם ככה סבלנותם עמדה לפוג הטילה וטו וביקשה מהמלצרית שתבחר בשבילנו ובניגוד לכל הציפיות יצא שהתחלנו עם כמה פורק באנס עסיסיים, טרטר בקר חריף ומיני ספק המבורגרים ספק קבבים שהתחבא בתוכם קצת כבד אווז. ייתכן שכן או לא היה גם כרוב להתחלה.

יתכן שכן ויתכן שלא

יתכן שכן ויתכן שלא

אחרי שהמורל טיפה עלה (והסאקה התחיל לחמם את העורקים) הקדשנו את עצמנו לטיפול בשפע חתיכות הבשר המשובחות שנחו אחת אחרי השנייה על הברביקיו השולחני, שכללו גם לשון (יאמי!) קצת בטן של בקר, ועוד כל מיני דברים שאין לנו מושג מה הם. רוב הזמן המלצרית נתנה לנו לצלות בעצמנו את חתיכות הבשר, מה שגרם לכך שעד שאוריאל סיים להתעסק עם הסטופר בטלפון שלו, אני ומיירה אכלנו לו את כל האוכל.

צלייה בפעולה

צלייה בפעולה

photo 2

נתח עסיסי עם ויטמין סי

בזמן שאנחנו אכלנו את הלשון שלנו ראינו בשולחנות לידנו שהם אוכלים דברים הרבה יותר מעניינים, שלימים התברר כנתח צ'אק. שיא הערב היה כשהמלצרית לעיל הביאה סכין באורך חצי מטר על ידית שעשויה מעץ בצורת שועל על מנת לחתוך איתה את חתיכת הצ'אק המפורסמת (שהייתי כל כך טעימה שהזמנו שניים מאלה). בזמן הזה כשלכולנו השתפר מצב הרוח, אוריאל נהייה מדוכא שוב בגלל שלא נתנו לו להזמין נחיר פרה וקצת אוזן.

photo 4

לא יכולנו שלא לנסות גם את הקינוחים (ובקבוק סאקה נוסף) ולא שאני לא זוכרת מה היה בקינוחים כמו שאני זוכרת את הכפיות שבהן הוגשו הקינוחים! הידית של כל כפית הייתה בעצם בצורה של דמות מצוירת והמלצרית השגיחה בשבע עינים שלא ניקח את הכפיות הבייתה.

אני רוצה כאלה. יש לי יומולדת עוד מעט רמז רמז.

אני רוצה כאלה. יש לי יומולדת עוד מעט רמז רמז.

ייתכן שיש למסעדה הזאת איזה קטע עם כלי מטבח מקוריים. בסוף, אחרי כל האיומים הדבר הכי אקזוטי שאכלנו היה לשון, והתלהבתי מכפית.

מצאתי גם ששלושה בקבוקי סאקה משפרים את המצב רוח, גם אם לא התחשק לי בכלל בשר, כאבה לי הבטן או איבדתי את הארנק.

כאן קורה כל הקסם

כאן קורה כל הקסם

השורה התחתונה: היה טעים וגם מאוד יקר. יצא סה"כ 460 דולר לפני טיפ, וגם אם לוקחים בחשבון ש 178 דולר מתוך זה היו רק על דרינקים,  יוצא משהו כמו שמונים דולר אחרי טיפ לראש. אבל היה ממש טעים.

לפרטים נוספים: טאקשי,  רחוב הדסון 456