אני אוהבת מוזיאונים בערך כמו שהאמריקאים אוהבים סלט. כלומר, אמריקאים דווקא מתים על סלטים. במיוחד על כאלה שיש בהם הרבה בייקון ו/או גבינה ו/או מיונז ו/או דובוני גומי. או עם קצפת למעלה. בקיצור, הבנתם, סלט זה טוב רק אם הוא מוסווה היטב בתוך משהו שלא נראה או מרגיש או יש לו טעם של סלט בכלל. אז ככה אני עם מוזיאונים, מוכנה ללכת לכולם כל עוד אני לא אמורה לצפות בשום ציור שמן מהמאה השש עשרה, או חס וחלילה באוצרת גרומה שמסבירה על החשיבות של האור בתערוכה או למה שתי יצירות אומנות מתכתבות בינהן, וכל עוד אף אחד לא אומר לי שזה מוזיאון, וכל עוד הוא לא מרגיש או מריח או יש לו טעם של מוזיאון. נגיד, המוזיאון הכי טוב שביקרתי בו איי פעם בימי חיי הוא מוזיאון המדע החיפה, ובמיוחד בגלל שיש שם הרבה מכונות מעניינות עם כפתורים שאפשר ללחוץ עליהם.
אז דווקא למוזיאון האוכל והשתייה החדש שנפתח בברוקלין יש הרבה טעם. שזה למה לא רציתי ללכת. זה, וגם העובדה שהמוזיאון נפתח תחת השגחתו של דייב ארנולד, אהוב ליבו של אוריאל והאויב המושבע שלי. אם יש דבר שנוא עלי בעולם זה לשמוע את הפודקסט של דיוויד הנ"ל, שאוריאל אוהב לנגן ברמקולים בזמן שהוא מבשל. רק הצליל של הקול של דייב עושה לי אלרגיה, שלא לדבר על התוכן של הפודקסט שלו, כמו הפעם שהוא הסביר לאיזה סטודנטית קולג' בת 18 איך להכין פיצות במיקרוגל על ידי חימום של לבנת השחזה מקרביד סיליקון לאלף מאתיים מעלות, ושתיזהר לא לגעת בזה בלי כפפות. (סיפור אמיתי, ושבעקבותו נאלצתי לנהל שיחה מאוד מביכה עם הבעל בית על למה יש לנו חור בצורת לבנת השחזה מקרביד סיליקון בתחתית של המיקרוגל).
אבל אוריאל עשה המון וויתורים בשבילי, כולל להסכים ליסוע לקובה בקיץ הקרוב, אז הסכמתי לבוא איתו לברוקלין (ועוד לווילימסבורג) כדי לבקר במוזיאון האוכל והשתייה של דייב. מזל אגב שהזמנו כרטיסים מראש, כי היו במוזיאון עוד שני אנשים חוץ מאיתנו, מה שהיה יכול לגרום לנו לחכות בתור לפחות דקה או שתיים, אז באמת מזל שתיכננו והזמנו כרטיסים שבועיים מראש.
התערוכה שמוצגת כרגע במוזיאון נקראת "טעם – ליצור אותו ולזייף אותו" ואפשר ללמוד על טעמים שונים כמו וניל או על מונוסודיום גלוטומט או כל מיני דברים נוספים שלא שמתי לב אליהם כי גיליתי מן מכונה ענקית עם המון כפתורים שכאשר לוחצים על כל אחד מהם יוצא מצינור קטן משב רוח עם ריח מסוים, ואם לוחצים על כמה ביחד אפשר להריח קומבינציות מעניינות כמו פנקייק (מייפל + חמאה) , מנדרינה (קליפת תפוז + ענבים + אצטון) ובננה ירוקה (עלה ירוק +בננה + אלכוהול + כמובן, אצטון). ישבתי בערך שעה ושיחקתי עם המכונה הזאת, בזמן שאוריאל קרא בעיון על תולדות הוניל, ועל איך מיצרים וניל סינטתי.
אחרי שהתעייפתי מהמכונה הנ"ל, גיליתי שיש גם דגימות של טעמים שונים, אז טעמתי מלח, וניל, טעם אוממי, מונסודיום גלוטומט, וטעם פטרייתי.
אוריאל ניסה להסביר לי על המבנה הכימי של חלק מהדברים, אבל היממתי אותו בעזרת צינור שהוציא ריח של פופקורן, ושזה ילמד אותו לא לנסות ללמד אותי דברים. המוזיאון לא גדול במיוחד, יש בו רק חדר אחד ואפילו אוריאל סיים לקרוא ולהביט בכל דבר בחצי שעה בערך, אבל במחיר של שלום בית וזוגיות עשר דולר, ביקור במוזיאון האוכל יכול להיות בילוי נחמד לאחר צהריים קריר. לא הייתי נוסעת לשם במיוחד בשביל המוזיאון הזה, אבל אם כבר הלכתם לטייל בווילמסבורג זה אומר שכבר ככה שיקול הדעת שלכם מוטל בספק, אז אפשר לקפוץ לבקר.
לפרטים נוספים: מוזיאון האוכל והשתייה, רחוב באיראד 62 ברוקלין. התערוכה על הטעמים מוצגת עד ה 28 בפברואר, 2016.
***
לקריאה נוספת – עוד על הרומן של אוריאל ודייב ארנולד.
