רבים מכם חושבים שאני עושה לאוריאל רצח אופי בבלוג בגלל שאני מוציאה אותו אלכוהוליסט, מריר ופלצן ואני מודה שזו אכן טעות. אוריאל במציאות הוא אלכוהוליסט מריר פלצן וחסר אמינות. לפני כמה שנים כשטיילנו באיטליה אוריאל סיפר לי על פיצריה קסומה שמגישים בה צ'יפס כתוספת על הפיצה. מייד אורו עיניי וביקשתי שנלך לשם עוד באותו יום, אבל אוריאל היה חייב שנלך לטעום ריזוטו עם פטריות כמהין לבנות. יום אחרי כן ביקשתי שוב שנלך לפיצה עם הצ'יפס אבל במקום זה הוא לקח אותי לציד פטריות כמהין ולטיסה בכדור פורח. התחננתי בפניו שנלך לאכול פיצה עם צ'יפס, אבל עד שהגענו לשם (ביום האחרון לטיול) הפיצריה כבר הייתה סגורה. מאז, אין שבוע שבו אני לא חושבת על אותה פיצה עם צ'יפס, שהייתה כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה.

כשאפרת הייתה פה השבוע יצא המקרה ואחרי דיון ממושך של כ – 4 דקות החלטנו שאנחנו רוצות פיצה (וגם החלטנו איפה) אבל אוריאל התעקש שנבחר מסעדה שעומדת בקריטריונים הנוקשים שלו, כלומר כזאת שתנור הלבנים בה נעשה מיציקה ספציפית של לבנים ומכיל שערה משפמו של אלפונסו פררו לה מרמורה, שיש בה לפחות שלוש סוגי כמהין בתפריט (שחורות, לבנות וכמובן כמהין ירח) והכי חשוב שתקבל ביקורת טובה באתר הנחשב סיריוס איטס.

אז, קארמה היא ביץ', ויצא שבחיפושי אחרי פיצה קרובה וזולה, נתקבלתי בביקורת אוהדת כלפי פיצה עם צ'יפס, וכפיצוי על כל שנות ההמתנה גיליתי כי יש בה אפילו גם נקניקיות.

אפרת ואוריאל התקשו לעקוב אחרי שובל העשן שהשארתי אחרי בריצתי לפיצריה. וכאשר הגענו אכן מייד הזמנתי את פיצה האמריקנה המדוברת שלא איכזבה ואכן הייתה כפי שהובטח, פיצה עם צ'יפס ונקניקיות. אפילו הוגש לי בקבוק קטשופ ברוב חגיגיות.

אני לגמרי מוכנה למות בשלווה עכשיו כשגם ראיתי את ונציה וגם אכלתי פיצה עם צ'יפס. אני לא יכולה לתאר במילים את מידת ההתרגשות שלי לאכול משהו שהוא גם פיצה (ועוד סגנון נפוליטני עם שוליים תפוחים שהוא ממילא סגנון הפיצה האהוב עלי ביותר), ועוד בתוספת של צ'יפס (שזה אחר המאכלים הכי אהובים עלי ביקום), ונקניקיות!

בעצם, אני כן יכולה לתאר את מידת ההתרגשות שלי. זה מרגש כמעט כמו כשההורים שלי לקחו אותי לאכול במק דיוויד באילת, ושהגישו ברד ביחד עם ההמבורגר (במקום הקולה היותר מסורתית) ושגיליתי שניתן לשפר את טעמו של ה'ציפס על ידי טבילתו בברד.

אוריאל זלל מהפיצה שלו שהגיעה (כמובן) עם כמהין ירח, וטען שזה הרוטב בין הטובים שאכל מימי חייו על פיצה.  כולנו הסכמנו גם שהבצק של הפיצה לוקה בחסר בגלל שהוא לא נשאר מספיק פריך והפך להיות סמרטוטי דיי מהר אבל הרטבים היו כל כך טובים שאפשר להחליק את זה. למרות האקטים המזעזעים והשנויים במחלוקת שהיו בשולחן (אני מנפנפת בציפס תוך כדי צהלולי שמחה ואריאל מלקק חתיכת כמהין ישירות מהרגל של המלצר) , לאפרת הייתה את שלוות הנפש שאפשר למצוא רק אצל מבקרים עייפים והלומי ג'ט לג במיוחד, ואכלה את הפיצה שלה בנימוס ועם סכין וזלג.

המחיר לארוחה יצא 80 דולר לשלושה אנשים, (מתוך זה 18 על האלכוהול) ככה שזה בתחום היוקרתי לפיצריות, אבל אין מחיר על הגשמת חלום.

לפרטים נוספים: ריבלטה, רחוב איסט 12 מספר 48

סימון שוב הגיעה לעיר לסופ"ש קצרצר. לאלו מכן שלא זוכרים מי זו סימון אתם יכולים לקרוא על מעלליה שנה שעברה ממש פה. כשסימון בעיר, דברים נהדרים ומוזרים קורים כל הזמן – שאני מסכימה לעשות מניקור ובוחורת בצבע סגול לציפורניים, למשל.

סימון הביאה איתה הפעם את החבר החדש (והחתיך) יורי. כמה חתיך? הנה, תראו בעצמכם:

בכל מקרה, זאת הייתה פעם ראשונה של יורי בעיר ולכן לפי בחירתו הלכנו לעשות את כל הדברים שתייר בעיר צריך לעשות (להשתכר בהיי ליין, להשתכר בסנטרל פארק ולסיום להשתכר באתר הנצחה ל 9-11). לסיום הערב הלכנו לאכול פיצה ניו יורקרית אמיתית, כזאת שנפתחה כבר ב 1929 וכזאת שיש לה תנור פחמים אמיתי במטבח.

נחמד להביא אורחים ותיירים לג'ון אוף בליקר, בגלל שזה נותן להם טעימה קטנה של ניו יורק האמיתית: אי אפשר לעשות הזמנות מראש ככה שתמיד צריך לחכות בתור, יש שלט גדול בחוץ שמכריז שאין מכירה של סלייסים בודדים להרתעה של תיירים טמבלים, המקום עצמו צפוף בצורה בלתי רגילה, יש אינספור כתובות של אנשים שחרטו על השולחנות ועל כל קירות העץ המוזיף, יש רק שלושה סוגים של בירה בתפריט, המלצרים חסרי סבלנות ולסיום גם לא מקבלים כרטיסי אשראי. נהדר!!

מה שכן, הפיצה ממש טעימה. היינו ארבעה אנשים ולכן התחלקנו בשתי פיצות בגודל בינוני (ואולי כמה בירות, אבל מי ממש זוכר) שהגיעו לשולחן תוך מספר דקות. בסגנון הפיצה הניו יורקרית, הבצק דק ופריך ומעליו מפוזרת הרבה גבינה ותוספות – ראויה לציון במיוחד תוספת הפפרוני ותוספת העגבניות בשום. (ראויות לציון במיוחד משום שהן היו אלה שגם נשארו איתי הכי הרבה זמן). רוטב העגבניות לא מתוק מידי ולא סמיך מידי ומפוזר בדיוק בכמות הנכונה על פני הפיצה. וגם, יש משהו בתנור פחמים אמיתי שמעביר קצת מהפחמיות לתוך הפיצה ונותן לה טעם קצת חרוך ובעיקר נהדר.

טעים, כבר אמרתי?

יורי כל כך חתיך שהשיער שלו בלבד שורף בערך אלפיים קלוריות ביום, ככה שלסיום הארוחה הוא נתן כמה ביסים בסימון:

שבעים ומרוצים אמרנו להתראות לסימון ויורי, וסחטנו הבטחה שהם יבואו לבקר שוב בקרוב. בינתיים,  כל מה שנותר לי הוא להתבונן בלק הסגול שלי ולחכות שהם יחזרו. אולי בזמן שאני מחזיקה עוד סלייס של פיצה. אולי.

השורה התחתונה: שישים דולר לשתי פיצות בינוניות (6 חתיכות כ"א) עם תוספות ואולי עוד כמה בירות. התשלום במזומן בלבד.

לפרטים נוספים: ג'ון אוף  בליקר, רחוב בליקר 278.

מאז הטיול פיצה עם סקוט אוריאל ואני הפכנו להיות סנובים (גם) של פיצה ולכן בערב קריר אחרי שקנינו לאוריאל חליפה במבצעי הכריסמס (קנה חליפה וקבל עוד שתי חליפות ועוד שתי חולצות ועוד שתי עניבות) החלטנו לבדוק את דון אנטוניו, הפיצריה הראשונה שהופיעה איי פעם במדריך המישלן של ניו יורק.

האמת שזה סתם שקר, היינו הולכים לשם גם אם לא היינו סנובים של פיצה וגם אם לא היינו קונים לאוריאל חליפה. אין כל כך הרבה מקומות מעניינים במיד טאון ממילא.

האמת שבכלל לא צריך תירוץ בשביל לאכול פיצה.

דון אנטוניו ארוכה ויפה. אפשר לשבת על הבר הגדול בכניסה ולהנות מהתעלולים של הברמן או שאפשר לשבת בשולחנות בחלק האחורי ולצפות בפיאצולות מכינים את הפיצה, או לצפות בטלויזיה שמשדרת במעגל סגור (גם כן) את הפיאצולות מכינים את הפיצה. אם למדתי משהו מסקוט, זה שאם עומדים עם המצלמה ליד התנור ומתפעלים, יתנו לך להיכנס למטבח ולצלם (ולהתפעל) מאוד מקרוב. שלא כמו סקוט, השתדלתי להתאפק ולא לדחוף את הידיים שלי לבצק של הפיצה, וזה לא היה קל בכלל.

הפיצה עצמה היא מהסוג הנפוליטני, הכוונה היא שהפיצה דקה (אבל לא יותר מידי) עם שולים נפוחים ומנוקדת בגבינת מוצרלה טריה. הרוטב מעט מתקתק אבל יושב יפה על הפיצה ולא צריך בכלל תירוץ בשביל לאכול פיצה.

מה שכיף באיטליה זה (שלא כמו מסעדות יפניות ואסיתיות) שהם מבינים בקינוחים. מזל שהיינו בדיאטה ולקחנו את הקינוח הכי פחות משמין בתפריט.

אי אפשר לטעות עם בצק פיצה מטוגן  ורוטב נוטלה.  אפשר לטעות כשלוקחים לאוריאל את האייפון שלו והוא נאלץ לשוחח איתי או לחילופין עם ההומו ששותה מנהטן לידנו בבר ואוריאל מספר בדיחות לא פוליטיקלי קורקט על סנדי.

מעודדים מההצלחה של דון אנטוניו הלכנו לבדוק את פרטלי לה בופאלה, הפיצה החדשה בשכונה. אני לא יודעת כמה מכם יודעים אבל האפר ווסט סייד הוא שממה קולינרית בכל מה שקשור לפיצות אותנטיות (למרות שיש הנאה מסוימת בלהזמין פיצה מדומינוס ולראות את האנימציה שלהם לגבי התקדמות שלבי הפיצה ) (ומה זה בכלל בדיקת איכות לפיצה? מישהו מרים את המכסה של הקופסה ומוודא שאכן יש בפנים פיצה?)

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

בכולופן, פרטלי דומה אבל יותר מידי מתאמצת. זה מתחיל מהאופן המדויק בו הניחו בזהירות ערימות חציר בפינות ועטפו את הפרחים בנייר עיתון כדי לשוות למסעדה מראה שלוכי-אותנטי. זה ממשיך עם הפיצה שמגיעה רק טיפטיפה פחות מידי אפויה וטיפטיפה עמוסה מידי ברוטב והופך אותה להיות לחה מהר מידי ומסתיים עם קינוח ספוג שוקולד שרק ממש קצת מתוק מידי וכבד מידי.

זה קצת עוול להשוות את פרטלי לדון אנטוניו, כי בסה"כ זה דווקא כן פיצה שכונתית חביבה ובהחלט יותר טובה משאר הפאסט פוד פיצה שיש באזור. זאת אופציה נחמדה לארוחת ערב כשלא רוצים ללכת רחוק מידי וכשאוכלים עם נפתלי, החבר הצמחוני של אוריאל (שעליו עוד יסופר בהמשך).

לסיכום, לא משנה אם אתם בניו יורק או בתל אביב, ולא משנה מה מידת הרעב -הרגעו ואיכלו פיצה.

בשורה התחתונה:

דון אנטוניו: 57 דולר (מתוך זה 22 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 15 דולר. (אכלנו רק אחת).

פרטלי: 80 דולר (מתוך זה 19 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 20 דולר. (אכלנו שתיים).

שתיהן טעימות, הראשונה שווה עיקוף במיוחד, השנייה רק אם אתם באזור וממש בא לכם פיצה.

לפרטים נוספים:

דון אנטוניו – רחוב 50 ווסט מספר 309 (קרוב לשדרה השמינית)

פרטלי – רחוב ברודווי 2161 (בפינה של רחוב 76)

בזמן האחרון עם כל הנסיעות קצת הזנחתי את אוריאל ויצא שהוא היה הרבה סופי שבוע לבד (שלא לדבר על כך שהשארתי אותו לבד בניו יורק בזמן סנדי והחנות עוגיות שהוא הכי אוהב לא עשתה משלוחים י-ו-מ-י-י-ם-!) ככה ששבוע שעבר רציתי לפנק אותו קצת אבל לרוע מזלו בדיוק היה לי יומולדת ככה שיצא שבעצם פינקתי את עצמי. והפעם, טיול הליכה ניו יורקי בעקבות פיצות.

אז תשמעו על הבחור הזה, סקוט, כן? סקוט אוהב פיצות. מההההה זהההה אוהב פיצות. כמעט כמו שאוריאל אוהב פורנו (אבל רק כמעט). כהבטחה לשנה החדשה, סקוט לא אוכל יותר מ 15 סלייסים של פיצות בשבוע (כי 15 סלייסים זה בדיוק סלייס אחד פחות משתי פיצות שלמות, ככה שזה מרגיש ממש קצת) למרות ששבוע שעבר היה גם לו יומולדת ולכן הוא קצת חרג מהמכסה ואכל 19 סלייסים. לסקוט יש בבית אוסף של מאות אריזות (ריקות) של פיצה. סקוט מבלה את כל החופשות שלו בנאפולי, מולדת הפיצה ובביקורים בחוות שמכינות מוצרלה. סקוט שילם פעם אחת 300 דולר על פיצה שלא הכילה יהלומים או כמהין אלא רק הייתה ממש ממש ממש גדולה (קוטר של 50 אינטש גדולה) (ושלח לעצמו הבייתה בפדאקס את הקופסה של הפיצה).  לסקוט יש חגורת כלים של גדג'טים לפיצה הכוללת מיני מלחיה ומיני פלפליה (אבל לא שום, זה לחלשים) וגם אקדח לייזר שמודד את הטמפרטורה של הפיצה ומציין מתי הגיעה הטמפרטורה האידיאלית לאכילה. בחצר של הבית של סקוט יש תנור פיצה שהוא בנה בעצמו. בקיצור, סקוט אוהב מאוד פיצות. (נראה לי גם , משום מה, שסקוט כנראה עדיין רווק).

אז מי חוץ מסקוט בכבודו ובעצמו מתאים יותר מלהוביל טיולי פיצה בניו יורק? תכל'ס, יש בטיול הזה הכל. גם הליכה (אבל לא יותר מידי), גם עוצרים בדרך בשלוש פיצריות מפורסמות כולל הפיצריה הראשונה של ניו יורק וגם שומעים כנראה קצת יותר ממה שבאמת רציתי לדעת על פיצות, ההיסטוריה של פיצות, על המרכיבים השונים של פיצות, על תנורי פיצה ועל איך שינויים טכנולוגים בתנורי פיצה ובאמצעי אספקה משפיעים על ההכנה של הפיצה המסורתית.

מה שכיף בסקוט זה שהוא כל כך אוהב פיצות וכל כך מתלהב מהנושא שקשה לא להתלהב קצת איתו גם כן. בלומברדי הוא שכנע את הבעלים לקחת את כולנו להצצה על התנור הגדול שיש להם בחדר האחורי וגם חילק לנו סוכריות גומי קטנות של פיצות למקרה חירום שבו יתחשק לנו לנשנש פיצה בין עצירה לעצירה. לא שצריך את זה כי יוצאים דיי מלאים מכל הפיצות.  (פיצת הסיום, היא הפיצה המודרנית, היא הפחות טעימה מבין כולן ככה שאל תחששו להאביס את עצמכם בפיצות בשתי התחנות הראשונות).

לסיכום, חוויה ניו יורקית כייפית במיוחד. אני חושבת שאפילו אוריאל נהנה, ולו אפילו לא היה יומולדת.

השורה התחתונה: 35 דולר (38 משנה הבאה) עבור טיול של 3 שעות, כולל שלוש עצירות לטעימות פיצות, מים וקיט השרדות קטן – אבל בלי תוספות על הפיצות, סקוט הוא בחור קלאסי. מתאים גם לכאלה שהם לא חובבי אוכל גדולים. בקיצור, שווה ולו רק בשביל לפגוש את סקוט.

לפרטים נוספים: טיולי הפיצה של סקוט