אמא של אוריאל הגיעה לבקר אותנו בניו יורק, וכולנו שמחים. אמא של אוריאל שמחה שהיא יכולה לבלות איתנו ולחקור את המוזאונים היפים של העיר. אוריאל מבסוט כי יש לו גיוון בנשים שכועסות עליו ומאוכזבות ממנו, ואני מרוצה שיש לי עם מי ליצור קואליציה מול אוריאל (שתינו מסכימות שהוא שותה יותר מידי, וגם כשהוא לא שותה יש לו נטייה למלמל) וגם עם מי לרכל על אקסיות של אוריאל (שלפי אמא של אוריאל מעולם לא היו יפות, רזות, נחמדות או חכמות).

אמא של אוריאל, שתהיה בריאה, כבר בת 75 אבל עם מרץ ואנרגיה שלא היו לי גם כשהייתי בת 25. אמא של אוריאל, שתהיה בריאה, עדיין באותו משקל כמו מאז שהיא הייתה בת 25. אני לא זוכרת הרבה מגיל 25 מבעד למעטה הסמים הקלים והאלכוהול הכבד שהיו נפוצים באותו גיל, אבל אני דיי בטוחה שגם בגיל 25 מעולם לא אמרתי משפטים כמו "אה, זה רק ארבעים בלוקים? אז אפשר ללכת ברגל!" או "אחרי שמונה שעות במוזיאון המטרופוליטן התעייפתי אז ראיתי רק עוד שתי תערוכות והלכתי הבייתה" או "הייתי רעבה אז אכלתי תפוח וזה השביע אותי לשארית היום" או "קמתי בשש ולא רציתי להעיר אותכם אז שטפתי כלים בינתיים".

כשאמא של אוריאל מגיעה לעיר היא מריצה את שנינו (או לפי אמא של אוריאל, בעיקר את אוריאל, בגלל שאני צריכה לנוח כי אני עובדת קשה) אבל בין כל המוזיאונים, תערוכות, טיולים והופעות צריך גם לאכול, ופה שמחתי להתחבר מחדש לתוכניות של אוריאל ואמא שלו. אוריאל, שבימים רגילים מרוכז אך ורק בלהפיס את דעתי ולמנוע את זעפי, צריך לעבוד הרבה יותר קשה כי גם אמא שלו בסביבה, ולכן החלטנו ללכת למסעדה מהקטגוריה שאני מאפיינת אותה כ-"לגיטימית".

מסעדה לגיטימית תהיה בעלת תפריט שעונה על צרכים מרובים כולל:

• "אוריאל אוהב פחמימות וסוכרים על הבוקר"
• "אני מעמידה פנים שאני מזמינה סלט אבל אני בעצם מתכננת גם לרדת על ערימת פחמימות וסוכרים"
• "איפה הקוקטיילים?"

וגם:

• לא רועשת מידי
• לא רחוקה מידי
• לא יקרה מידי
• לא שנויה במחלוקת מידי
• פחות משעה לחכות בתור
• טעימה בצורה סבירה שאינה מעליבה את בלוטות הטעם של אוריאל

מה שיצא, זה שהלכנו לסמית.

הסמית, היא דווקא בסדר. מה שנקרא, לגיטימית. יש בה תפריט בוקר נרחב (וגם תפריט ערב מגוון שכל בעלי הפרעות המזון למינהם כמו צמחונים או מעמידי-פנים-שהם-רגישים-לגלוטן ימצאו בו מה לאכול). האווירה גם נעימה, עם שלל שולחנות עץ ותפריט יין ואלכוהול נרחב. קשה לי להגיד שאיי פעם אכלתי שם משהו שגרם לי להתעלף על הרצפה, אבל מצד שני גם מעולם לא היו שם נפילות גדולות, מה שעושה את המקום מצוין עבור הרגעים בהם שיש לכם אורחים ולא נעים לכם לייבש אותם בזמן שתתווכחו שעות על איפה ללכת לאכול פשוט בא לכם לאכול משהו טעים ושאינו מתחכם .

לגבי ארוחת בוקר, היו כמובן שלל פחמימות וסוכרים, ורק אמא של אוריאל עמדה במילתה (ובמשקלה) ונשנשה סלט.

לסיכום, כן, לכו לסמית. סה"כ, לגיטימי.

השורה התחתונה: 85 דולר לשלושה אנשים אחרי מס ולפני טיפ (נודה שאחת מהן, אבל לא נגיד מי, לא שותה קוקטיילים בבוקר) זה דווקא אחלה דיל. כמובן שאם היו יותר קוקטייילים המחיר היה כנראה עולה בהתאם. (כנראה).

לפרטים נוספים: הסמית, יש כמה סניפים אבל אנחנו היינו בסניף בברודווי ורחוב 63

(יום עצמאות שמח!)

אתם יודעים, לא כל הניו יורקרים נולדים בניו יורק. חלק מהם נולדים במקומות אחרים (כמו נהריה) אבל מגיעים לניו יורק, מסתכלים מסביבם, ומבינים שבדיוק לפה הם שייכים. אני מקרה מאוד קיצוני של התופעה הזאת וסיגלתי לעצמי גינונים ניו יורקרים למהדרין כמו למשל לדרוס תיירים שמחליטים להיעמד באמצע המדרכה בשביל לצלם תמונה של איזה בניין עלוב בפינה של השדרה החמישית ורחוב 34, להעריץ את עכברוש הפיצה, לסרב לקרוא לקו הסאבווי של השדירה השמינית "הקווים הכחולים" ולתת טיפ בהגזמה פראית לכל בן אדם שאני פוגשת ברחוב.

אוריאל לעומת זאת הוא אציל אנגלי מהדור הישן שהדבר היחידי שלא מאפשר לו לשבת עם מקטרת וחלוק בחדר העבודה שלו המצופה עור ומקושט בתמונות של סירות מפרשים היא העובדה שקודם כל אין לנו חדר עבודה מצופה בעור עם תמונות של סירות מפרשים, והחוקים הדבילים של הבניין לא מאפשרים לו לעשן מקטרת בדירה כי זה סיכון בטיחותי.

אז לכבוד הראשון במאי שזה חג הפועלים נתתי לאוריאל אפשרות לבחור לאיפה נלך לאכול. אבל אוריאל טעה והחליט ללכת לכל מיני מקומות מפגרים (כי כמו לרוב הפועלים, לאוריאל אין השכלה) וגם ירד גשם בחוץ (אוריאל מבכה כל יום שבו הוא חושב על המולדת הגשומה ואינו יכול לכרוע ברך בפני המלכה ולהביט על נהר הת'מז ולעשן מקטרת) אז במקום זה הלכנו לפאב בריטי כהלכתו בשביל לפחות להשתתף במסורת בריטית אחרת שהיא להשתכר למוות ולהיות רועשים.

הכניסה לפאב נראת ממש כמו כל בר-ספורט אחר בעיר, אבל ברגע שעוברים אותו ומגיעים לחדר האחורי, הזמן עובר 5 שעות אחורה ואתה מוצא את עצמך בממלכה הישנה. תמונות של סירות מפרשים ושאר פיצ'פקס ממלאים את הקירות והמקום אפילו מגיע עם מלצרית אנגלית עצבנית אורגינל (ששכחה למשל להביא לנו תפריטים, חשבון, את הבירה הנוספת שזהר הזמין, שפכה לאוריל קפה לתוך הכוס תה שלו ובתור אקסטרא בונוס הייתה גם חמוצת פנים באופן כללי, שזה היה הכי אותנטי).

התפריט בריטי למהדרין ומלא בדברים כמו קראמפט (שזה מן ביסקויט שמנמן ופריך), באבל & סקוויק (שם מתחכם לפשטידת שאריות מאתמול) וכמובן בגלל שהגענו ביום ראשון היה צלי עם יוקרשייר פודינג (שזה בכלל לא פודינג אלא מן מאפה פריך גדול). למקום אין רשיון למכור אלכוהול אז יש רק מבחר גדול של בירות מהחבית לבחור ממנו (בירה כמובן היא משקה קל שמתאים למשפחות ואינה נחשבת אלכוהול).

אני לא יכולתי לעמוד בפני הארוחת בוקר הבריטית שהגיע עם ביצים מקושקשות, שעועית, עגבניה, טוסט וכמובן שני נתחים ענקיים של בייקון בריטי (הבייקון הבריטי יותר עבה בריטי ובכלל זה פחות טעים). ואוריאל מייד התחבר לשורשים שלו והזמין את הצלי המסורתי של יום ראשון.

ישבנו בפאב, שתינו בירה, אכלנו את האוכל שלנו והבטנו בגשם בעצבות כיאה לנתינים של הוד מעלתה. לפחות בפוטנציה. אני מניחה שיש גם לונדונים שאינם נולדים בלונדון ויום אחד (אולי) יגיעו אליה וירגישו שייכים.

***

השורה התחתונה: 148 דולר לשלושה אנשים (אחרי מס, לפני טיפ) הםלא בלתי סבירים להמון אוכל והמון שתייה, במיוחד כשיורד גשם בחוץ.

לפרטים נוספים: ג'ון ווד פאונדרי, רחוב איסט 76 מספר 401.

אוריאל בדרך כלל מעדיף להיות צדקן מאשר להיות צודק וכשמשהו נקרה בדרכו הצדקנית אין כל כך מה לעשות חוץ מלהבליג להתעלם לחלוטין מדעותיו. אז אני מבינה לגבי דברים שברומו של עולם כמו טבעונים ומצביעי קלינטון, אבל באמת שאני לא מבינה מה הבעייה שלו עם בראנץ'. למה להתנגד ועוד בחירוף נפש לארוחה נחמדה עם אופציות טעימות של שלל ביצים ושל דברים מתוקים כמו פנקייקים ולחם מטוגן? ועוד כזאת שבישראל היינו אוכלים להנאתנו כמעט בכל סופ"ש? אבל עם אוריאל כמו עם אוריאל, יש לו מערכת טיעונים עמוקה ורגשית, שלא לומר מניפסט שלם. אז קבלו את ההסבר שלו ללמה בראנץ' היא הארוחה המאוסה ביותר בעולם.

***

במערכת הבחירות האחרונה נהפכתי לתומך נלהב של ברני סנדרס. ולמה לא? אני נאור,  אני ליברלי, אני בעד שיוויון וצדק חברתי. אבל לא בהכל אני שיוויני: אני בעד שיוויון הזדמנויות, לא שיוויון תוצאות. ואם יש מקום אחד שהחברה הפלוטוקרטית האמריקאית כופה עלינו שיוויון זה בראנצ׳. בראנצ׳ על פניו נשמע כמו רעיון טוב. מה רע בלאכול ארוחת בוקר מאוחרת עם אלכוהול? אלכוהול טוב בכל שעות היום, ואם זה מקובל חברתית, אז טוב שבעתיים.

אני אגיד לכם מה לא טוב! בראנצ׳ הוא השיוויון של האפור. המוות של האופי. המשטר הרודני שמוחק כל סגולה או ייחוד ממסעדות העיר הגדולה הזאת. למשך יומיים בשבוע כל המסעדות נהפכות להיות זהות, אותן אגס בנדיקט, אותם פנקייקים, אותם המבורגרים, אותו טוסט אבוקדו. מסעדות טובות ורעות, יקרות וזולות נהפכות להיות זהות, ורק תהלוכות היאפים הנהנתנים והמימוזות משתנות. ואני, נענק תחת עול רוטב ההולנדיז משתווה לשמים לגוון צבע שיציל אותי משממת השעמום כמו אותה פרסומת אלמותית של אפל משנות ה-80).

ולכן אני באמת מתרגש כשאני מוצא מסעדה שבסוף השבוע נותנת תפריט קצת שונה. הייתי צריך לדעת שאפשר יהיה לסמוך על דיוויד צ׳נג לתת גוון של צבע ליומיים האפורים של השבוע. דיוויד לקח את קונספט הבראנצ׳, וקונספט עגלות הדים סאם ושילב אותם יחד למשהו ששני המסורות היו נעלבות ממנו. ואיך שהוא זה יצא בסדר. במסעדת מה פש, עוברים מלצרים עם מנות קטנות שיש להם השראה מ-2 המסורות (כמו לחמניות מאודות עם חביתה יפנית).

כל כך דומה, ואם זאת כל כך מיוחד

בסוף השבוע במסעדה יש תפריט A-la-carte ואותם מנות קטנות המסתובבות עם מלצרים. הרודנית, מתוך הזדהות עם המורשת השמרנית שלה, סרבה לחידושים הפרוגרסיבים של התפריט כי היו לה חדשניים מדי (היום אתה מרשה לאויסטרים להתרועע עם בזיליקום תאילנדי, מחר תרשה להם להתחתן) אבל התרצתה עם המצע הפוליטי של המנות שכיוונו למרכז המתנדנד, כמו סלט של סלק או מאפים של בוקר.

אנחנו לא זקוקים לסלק, אנחנו זקוקים למהפכה!

אני הזמנתי קוקטייל מרטיני עם ramps (בעצם ג׳ין שהושרה בו הבצלצל הנחמד הזה), וברוח הזדהות עם המפלגה הירוקה, גם אכלתי סלט של Sugar snap peas.

תצילו ארנב, אכלו עשב

זה נחמד לבחור מנות קטנות ולהתחלק בהן ממגשים שהמלצרים עוברים בין השולחנות איתם למרות שזה גם יכול להוביל לטעויות כמו למשל להזמין מנה שנראת כמו צ'יפס קריספי ולגלות שזה אוזני חזיר מטוגנות. אבל חוץ מזה, יצא לנו לטעום בערך אחד מכל דבר (ווידאנו עם המלצרית לפני שהזמנו חשבון שלא פספסנו כלום, והיא הייתה קצת מהלם מזה שהצלחתי לזכור כל מנה ומנה שעברה לידנו על אף השכרות המתקדמת שלי. היא לא מבינה שהצדקנות שלי כל כך אינטיסיבית שהיא עוברת את גבולות השכרות).

בדרך הביתה, הפרינססה סיכמה את הבראנץ' באבחנה הפוליטית החדה ביותר של העשור: ״איך בן אדם שיש לו כל כך מעט מה להגיד" היא שאלה בייאוש, "מדבר כל כך הרבה?״.

***

השורה התחתונה: שני קוקטיילים וכמה צלחות קטנות הגיעו ל 95 דולר לזוג אחרי מס ולפני טיפ. לא מאוד יקר, אבל לא מהמסעדות הזולות. סה"כ אופציה נחמדה לבראנץ' לא שגרתי בעיר.

לפרטים נוספים: מה פש רחוב ווסט 56 מספר 15

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ אמצע אפריל נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

מאירה דווקא מאוד רצתה לבוא להארלם, כי היא משתתפת בהפקה חדשה של הקוסם מארץ עוץ והיו חסרות לה נעליים מוזהבות ומבריקות. אני הסברתי שאני לא מעוניינת ללכת לשופינג בהארלם, לא כי אני גזענית אלא כי אני לא מסוגלת לערוך קניות על בטן ריקה. אז מאירה הציעה שנלך לאכול בראנץ' ואז נלך להסתובב. מלמלתי משהו לגבי זה שדרך הלבנים הצהובות הא כבר פאסה לגמרי ושצהוב זה בכלל לא הצבע שלי אבל הסכמתי ללכת.

אז הלכנו.

לעיר הברקת. לסילביה.

סילביה היא אחד מכנסי צאן הברזל של השכונה ואפשר לדעת לפי זה שהרחוב נקראת על שמה של בעלת המסעדה המיתולוגית. אפשר לדעת גם לפי התור הארוך שתמיד יש בכניסה למסעדה, אבל המכשפה הטובה מהצפון המארחת הושיבה אותנו תוך מספר דקות. בקצה של המסעדה. כמה שיותר רחוק מכל השאר. שלא נעשה פאדיחות וזה. אמרתי למאירה שאני חושבת שאנחנו כבר לא באפר ווסט סייד.

האוכל בסילביה הוא מהסוג שנקרא אוכל נשמה. וכבר דיברנו עליו – כל מה שמנחם, ופחמימותי, ומטוגן, ואוי, כמה טעים. יש הרבה אופציות לבחור מהן אבל בהמלצתה של המכשפה הטובה מהדרום המלצרית העדפנו להתמקד בקלאסיקות הגדולות של התפריט: עוף מטוגן (כמובן) ודג מטוגן (הכי טוב לארוחת בוקר).

סילביה היא מסעדה מהדור הישן. אתה מקבל בדיוק מה שהזמנת ואין פה טייקים מודרנים על אוכל מסורתי או הפתעות קולינריות מדהימות. אבל יש ימים, כמו למשל כשאתה מתאושש מסופת הוריקן שבוע קשה בעבודה וכל מה שאתה צריך זה הרבה קלוריות ופחמימות מנחמות, וגם חברה מנחמת של חבר טוב שאפשר לחלוק איתו עוף מטוגן, כוס קפה ותוכניות לאיך נכנסים לדיאטה לשנתיים להוריד את כל הקלוריות של הארוחה.

יש כאלה שאומרים שסילביה היא לתיירים מתחילים, ושהמקום הפך להיות ממוסחר מידי ולא מספיק אותנטי. אני חצי מסכימה איתם אבל לא היה לי כח להמשיך לחשוב על זה כי נכנסתי לתרדמת פחמימות.

לסיכום, אם חשקה נפשכם באוכל מנחם וטעימה של אוכל נשמה מסורתי, סילביה היא המקום בשבילכם. מאירה הלכה אחרי כן לקנות את הנעליים ומפה לשם היא הקישה בהם שלוש פעמים ומצאה את עצמה בקנזס, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 50 דולר לזוג כולל טיפ ומס וקינוח, לא רע במושגי ניו יורק.

לפרטים נוספים: סילביה'ס, שדרת מלקולם אקס מספר 328

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת לבראנץ' בהארלם, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שהוא ראה בתפריט שיש שם ארוחת בוקר בסגנון דומיניקני והוא שמע שיש התפרצות של וירוס הזיקה באזור.  אז כדי לשכנע אותו טענתי שמחלקים שם בחינם זריקות חיסון נגד שפעת ושהוא באמת נראה קצת חלוש לאחרונה. אוריאל מלמל משהו ברטנוניות לגבי זה שהוא כבר קיבל זריקת חיסון נגד שפעת השנה, אבל שיהיה מעניין לדבר עם הרופא ולוודא איזה סוגי שפעות כלולים בחיסון הספציפי הזה ושאם הוא היה יודע מראש הוא היה עושה מחקר סטטיסטי לגבי התפרצות מחלות בניו יורק בשנים האחרונות אבל שאין לו זמן.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

כשהגענו למקום אוריאל קצת חשד כי הוא לא ראה שום אנשים בחלוקים לבנים וגם היה שלט גדול שכתוב עליו "התשלום במזומן בלבד" אבל בינתיים שמנו לב שבמסגרת הבראנץ' יש שתייה ללא הגבלה וקיבלנו החלטה אסטרטגית להתמקד במימוזה במימוזות.

הבעייה העיקרית של בראנץ', וכבר דיברנו על זה הרבה פעמים היא הגיוון. כמה אפשר לאכול ביצה עלומה עם בייקון עם פולנטה? נראה שבכל המקומות יש תמיד את אותו תפריט בראנץ'. ובכן, בכלל זה שווה לצאת קצת מהשכונות התיירותיות ולהנות מחוויה קצת יותר מיוחדת.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בהארלם בניגוד לשכונות יותר מפונפנות היא ההרגשה שמתייחסים אליך כמו אל בן אדם. אתה נכנס ואומרים לך בוקר טוב. אתה מתיישב במקום ושואלים אותך אם היה לך טעים, ובאמת רוצים לדעת אם היה טעים. מציעים לך את השתייה ללא הגבלה במסגרת הבראנץ' ולא סתם שתבזבז כסף.  אכלתי בהרבה מסעדות יקרות וכמה שהשירות היה מצוין ככה רוב הזמן הוא גם היה בלתי אישי. ולפעמים, זה נחמד לדבר עם בני אדם ולא עם רובוטים שתוכנתנו להיות "שירותיים".

הכוכב של ארוחת הבוקר פה הוא כמובן העוף המטוגן, שמגיע עם שני פנקייקים עבים ואוורירים. אני מבינה שבשביל הרבה קוראים עוף היא מנה מתקדמת של צהריים, ופנקייק זה בכלל לא קשור, והם צודקים. בצורה מסורתית עוף מטוגן צריך להגיע עם וואפלס (כמו וואפל בלגי) במיטב המסורת של סול פוד בארצות הברית. אבל נלך רגע אחורה. העוף מטוגן כמו ששניצל מטוגן, אחרי שהוא כוסה בבלילה ופירורי לחם, למה? למה לא סתם לכבס אותו למוות במרק עוף? או לשים בתנור?

ובכן, פה ההקשר ההיסטורי נכנס לפעולה. לטגן דברים בשומן היא הדרך הכי יעילה מבחינת זמן ותקציב להכניס בהם כמה שיותר קלוריות. והרבה קלוריות במעט כסף ומאמץ יכול להיות נושא מאוד חשוב בשבילך, למשל אם אתה עבד, למשל אם אתה עבר שחור שעובד במטעים כל היום.

היום היחס לקלוריות הוא דיי הפוך. הקלוריות הן אויב שיש להילחם בו וכדי להתמודד עם רגשי האשמה השקעתי הרבה באסרטגית המשקאות לעיל. העוף פה הוא חלומי, קריספי לאללה, מתובלן היטב והפנקייקים הם צמריריים כל כך, ותתפלאו כמה שילוב של מייפל על כל העסק הזה הוא תענוג לחיך ומחזיר משמעות לחיים, אפילו לאנשים כמו אוריאל שצריכים ליסוע לקונצרט של ג'סטין ביבר לכנס אבטחת מידע ביום ראשון.

עוד מנה מיוחדת ומעניינית הייתה הארוחת בוקר הדומיניקנית שהוזכרה לעיל. על עיסה של פלנטיין מטוגן חיכו לנו שתי ביצי עין, נקניקית צ'וריזו חריפה, גבינת חלומי מטוגנת ובצל מוחמץ. כל הפחמימות והשומן והניחוחות הדרושים להתחיל את היום.

התפריט לא מאוד נרחב ואפשר להזמין עוד כמה מנות בצד אם אתם שלושה אנשים. בין העוף לביצה למק אנד צ'יז למימוזות פחות או יותר התפוצצנו, אבל זה גם בגלל שתמי לא סוחבת בעלייה.

פייב & דיימונד הפך להיות השבוע לאחד המקומות האהובים עלי ביותר, בין האווירה הקזו'אלית והחברותית, לאוכל הטעים, לשכונה המעניינת. ונראה שהולך להם קצת קשה בזמן האחרון, לפי העובדה שהוגש רק חלק מהתפריט הבוקר שלהם ושהתשלום במזומן. אז בואו בהמוניכם! כן, אתם, כל שלושת הקוראים של הבלוג! (כן אורי, גם אתה).

אחרי הנקניקיה והבצל והכל אוריאל ניסה לנשק אותי. מפה לשם יש לו נימול בכף הרגל, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 115 דולר לשלושה אנשים למלא אוכל ודרינקים חופשיים? להיט!

לפרטים נוספים: פייב אנד דיימונד, שדרת פרדריק דאגלס מספר 2071

ותיקי הבלוג ודאי זוכרים את גיא, חבר טוב שבא להתארח אצלנו מידי פעם ואני עושה לו רצח אופי בבלוג. מה שאתם לא יודעים על גיא זה שהוא נצר לשושלת טורקית מלכותית, ודם אצילים זורם בעורקיו. למעשה, ראש הבית שלו הוא המרקיז ד'גוזון וגיא בילה את ילדותו באחוזה מפוארת בפרבר שקט לא רחוק מאנקרה. הסיבה שאני מציינת את העובדה הזאת היא בגלל שאחרי כל הפאדיחות שעשינו בזמן האחרון (נעלנו אותו מחוץ לבית ללילה שלם, הכרחתי אותו ללוות אותי למוזיאון הרכבת התחתית ואוריאל חפר לו במשך שעה וחצי על דייב ארנולד) הפעם כשגיא ביקר החלטנו לקחת אותו למקום ראוי לבני אצולה, והישר אל תוך מגדל השעון.

אתם מכירים את הבניין הזה. ראיתם אותו כשעברתם ליד מדיסון סקוור פארק בדרככם לאיט-טלי, או כשנשנשתם המבורגר בשייק שאק. הוא לבן וארוך ומחודד ויש בו ארבעה שעונים – אחד בכל צד של הבניין.

הסיבה שהמקום הזה מתאים לבני מלוכה היא שבוודאות מלאה של 100% יש מישהו במטבח שכל התפקיד שלו הוא לקלף עגבניות שרי. באמת, בא בבוקר, מקלף עגבניות שרי. עד שהוא יוצא בערב – קילוף עגבניות שרי. בא שוב בבוקר, חוזר לקלף. חוזרת מהפסקת סיגריה, מקלף. עובר דרך פורטל לתוך עולם מקביל שבו כל האנשים בדיוק כמונו רק שכולם חולקים שנאה עזה לבצל ירוק וקינמון, ומקלף. אחרת אי אפשר להסביר את הסלט הבא:

גיא אמר שזה מזכיר לו את נוף ילדותו שם היה איש שכל תפקיד היה לקרצף תאי עור מהחאמאם. גם המלצר הסנוב הבריטי לא הרתיע את גיא אלא הזכיר לו את הבאטלר האישי שהיה להם באחוזה ושלימד אותו פוקר. מבחינת עיצוב, המקום עצמו נראה כמו אחוזה, עם פורטרטים של סלבריטאים תלויים מכל קיר, חדר שלם מצופה קטיפה סגולה ומיועד אך ורק למשחק פול (גיא אמר שאצלם היו חדרים שלמים מוקדשים למשחקי מנגלה).

עכשיו בואו נתחיל לדבר על האוכל. ונתחיל בזה שאני שונאת בריטים וכל דבר בריטי. כבר ציינתי את שנאתי העמוקה לרבעיית המחוצ'קנים המעצבנת לביטלס ולזה אני מוסיפה את סיר ג'ון הרינגטון (המציא את השירותים), וויליאם אוקאם (ממציא חוק תער אוקאם) וקולין פירת (הוא פשוט מלא בעצמו) ככה שהגעתי מוכנה לגמרי לתעב את המקום ממעמקי נשמתי. מה שהיה תוכנית מצוינת חוץ מפרט אחד קטן:

טעים פה. נורא. טעים ברמת "מישהו קילף לי את העגבניות שרי".

על פניו התפריט נראה סטנדרטי ומשעמם. ביצים, סלטים, ארוחת בוקר אנגלית. מצד שני, כל אחת מהמנות פה הפתיעה עם טוויסט מודרני. הסלט לעיל? יש בו ג'לי בזיליקום שמרענן את הפה עם כל נגיסה. הטרטר? עם ציפוי קטיפה מעל לאקסטרא נימוחות. אם כבר, הדבר היחידי המשעמם היה הארוחת בוקר האנגלית, אם כי אוריאל טוען שבכל מקום שיש בו נקניק דם, שורה בו שמחה וסיפוק.

אגב שמחה וסיפוק, קוקטיילים. ויש הרבה לבחור מהם. אני פחות אהבתי שהם היו קצת גימיקיים (להגיש קוקטייל בכוס זכוכית בצורה קרטון חלב, היהיהי אני בת שבע. יש בקוקטייל אחר פרחים, הו, אני כבר מרגישה כאילו אני בקאריביים!) אבל הביקורתיות שלי כלפיהם ירדה ככל שהתקדמתי בקצב השתייה. בדרינק השני חשבתי שהגימיקים חמודים. בדרינק השלישי התעלפתי מתחת לשולחן ועשיתי פאדיחות ובדרינק הרביעי ניסיתי לגרור את אוריאל יחד איתי מתחת לשולחן וכבר לא היה אכפת לו שאני עושה פאדיחות.

מצד אחרון, יקר פה. חמישים דולר לראש ומעלה, וזה עוד בלי הדרינקים. דיי יקר לארוחת בוקר, אבל לבלות זמן איכות עם בני מלוכה – זה פרייס לס. אני מציעה לבוא לפה כדי להרשים ולהתרשם, בליווי בני מלוכה או בשביל להרשים אנשים אחרים ולהעמיד פנים שאתם יודעי דבר. רק לא לשכוח לעבור אחרי כן גם במוזיאון הרכבת התחתית להגברת האפקט.

***

השורה התחתונה: גם אם מתחלקים בכמה מנות, בסוף זה תמיד יוצא בערך חמישים דולר לבן אדם – לבראנץ'. ארוחת ערב יקרה יותר. עדיין שווה את זה בשביל האפקט.

לפרטים נוספים: הקלוק טאואר, שדירת מדיסון מספר חמש (כניסה מרחוב 24)

עם יום כיפור וזה, נראה לי שאני חייבת לאוריאל כמה סליחות. סליחה שביישתי אותך מול החברים שלך וגררתי אותכם לנינג'ה. סליחה שלא נתתי לך לבנות תנור פיצה בחדר עבודה. סליחה שאכלתי לך את כל העוגיות והשארתי לך פתק בקופסה הריקה של העוגיות שפעם הבאה תחביא אותן יותר טוב. סליחה שגררתי אותך לווילאמסבורג, ושהערתי אותך מוקדם בבוקר (וגררתי אותך שוב לווילאמסבורג). סליחה שקראתי לך שיכור , אלכוהוליסט וסטוקר.

סליחה!

עכשיו, אחרי שהורדנו את הסליחות מהרשימה, אפשר להתחיל בנחת רשימת חטאים חדשה. ואין חטא איום ונורא כמו גם לגרום לאוריאל לקום בבוקר, גם ליסוע למרחקי דרום ברוקלין, ועוד בשביל דים סאם. חטא כפול ומכופל ומשולש, שווה ערך רק ללמד את החתול לטייל לאוריאל על הראש באמצע הלילה (שנה טובה פיקסל!) או , חס וחלילה, לפרגן לאוכל טבעוני. (מזל שיש יום כיפור כל שנה).

מי שקורא את הבלוג יודע שאני סנובית של דים סאם. דים סאם רגיל כבר לא מרגש אותי ואחרי שסיימתי לאכול בכל הדים סאמיות במנהטן, שמתי פעמי לשכונות רחוקות יותר כגון פלאשינג, קוווינס. אז תארו לכם כמה רבה הייתה שמחתי שגיליתי שיש עוד שכונת צ'יינהטאון חדשה שאני לא מכירה, ועוד קל"ב, בברוקלין! שכונת סאנסט פארק היא שכונת צ"ינה טאון טיפוסית: לוקח שעה פלוס בסאבווי להגיע אליה ממרכז העיר, יש בערך שלט אחד באנגלית בכל הרחוב, צפוף, ועוד עם סבתות אגרסיביות שהודפות אותך עם המרפקים, יש ריח של דגים רקובים בכל האזור, המדרכה רוטבה וחלקלקה (מהמעי של הדגים), נו, אתם יודעים, צ'יינה טאון.

מה שעוד יש שם אבל זה דימסאמיה מאוד וותיקה ומאוד מוכרת. כלומר, אם אתם סינים. אם אתם קבוצה של חמישה חברים לבנים ומלוקלקים, ייתכן שתעמדו בתור ארבעים וחמש דקות רק כדי לגלות שקראו את המספר שלכם כבר שלוש פעמים, אבל קראו אותו בסינית ואז התעצבנו עליכם שאתם מטומטמים (בצדק), ובגלגול עיניים מסיבי הושיבו אותכם בהכי בקצה, שאף אחד לא יראה. (תכל'ס, גם בצדק).

פסיפיקאנה היא דימסאמיה בסגנון הונג קונג, מה שאומר שיש עגלות מלאות בכל טוב שמסיעים ליד השולחנות, ואפשר לבחור כל מנה וישר להוריד אותה לשולחן. אם אתם סינים ואתם מבינים מה האישה שמסיעה את העגלה אומרת. אם אתם מערבים עגולי עיניים הלומי קרב, אתם פשוט לוקחים כל מה שנראה מעניין ונותנים ביס, מה שנותן משמעות חדשה לגמרי לביטוי "חיים ומוות בידי הלשון".

כמובן שיש את כל הדימסאמים הרגילים, כמו דים סאם שרימפס, שנוזלים, לחמניות באו, אגרולים וסטיקי-רייס. כולם היו באיכות גבוהה ביותר, אבל מה שהיה מעניין זה הדברים הפחות רגילים שמעולם לא ראיתי במקומות אחרים כגון אטריות ג'לי-פיש (לא אטריות שנראות כמו ג'לי-פיש. אטריות שעשויות ממדוזה), ועוגיות דוריאן, שהוא פרי פחות מוכר פה באזור אבל כל כך פופולרי באסיה וכל כך מסריח, שיש שלטים מיוחדים בסאבווי שמזהירים שאסור להכניס את הפרי הזה לתחנות או לרכבות. (בצדק).

עוד מעניינים היו הקינוחים, שזה בדרך כלל לא הצד החזק של מסעדות אסייתיות. פה, מצאנו משהו שהמלצר תיאר כדונאטס סינים, שהיו מן כדורי בצק מתקתקים ומטוגנים, שהוגש בליווי רוטב לבן, ספק טחינה, ספק רוטב וניל. כשחיפשנו את המלצר המסתורי כדי לבקש תוספת, מצאנו רק את המארחת שצחקה לנו בפרצוף וטענה שאין דבר כזה שנקרא דונטס סיני.  בדקתי את הסלולרי שלי ולא מצאתי שום תמונות שהנציחו את האירוע, מה שבלבל אותי עוד יותר. ייתכן שחלמתי את הכל.

באותה הזדמנות אינ גם רוצה להתנצל בפני עדי כי הבטחתי לה מפרקים של קופים (נטולי כלבת כמובן) וכרבולות מטוגנות, אבל זה כנראה לא העונה כי לא מצאנו אותם. אין ברירה, מצטרך לחזור, שיהיה על מה להתנצל גם שנה הבאה.

***

השורה התחתונה: 72 דולר לחמישה אנשים (ועוד נשאר מספיק אוכל לעוד מישהו, לפחות) היה משתלם ביותר. התענוג שיצרחו עליך בסינית – פרייס לס.

לפרטים נוספים:פסיפיקאנה, רחוב 55 מספר 813, ברוקלין.

אוריאל בהתחלה החוויר ואז התחיל לשנות צבעים מגוונים של לבן לגוונים של כחול ואדום. היה אפשר לראות שהוא מבולבל ושהוא לא מבין מה קורה. "אבל…אבל…אבל… " הוא התחיל, ונותר מגמגם ובסוף ללא מילים. מהצד יכולתי גם לראות שהוא קצת שמח למרות שהוא ניסה להסתיר את זה. הוא נענע את ראשו ונאנח. "אני לא מבין איך את, מכל האנשים בעולם, דווקא את אמרת את זה עכשיו".

המשפט שאמרתי היה:

"לא בא לי דים סאם".

כן, אני יודעת. אם בארזים נפלה וכו'. אני, שגררתי את אוריאל עשרות פעמים לצ'יינה טאון ולקווינס בחיפוש אחרי הדים סאם האותנטי ביותר, אני, שהקמתי חמישה חברים ביום שבת בשש בבוקר כדי להגיע בזמן לתפוס מקום בתור, אני, שמעולם לא פגשתי דים סאם שלא אהבתי פתאום לא בא לי. אבל הנה הרקע: חזרתי לא מזמן משבועיים בסינגפור וכל מה שעשיתי שם היה לאכול דים סאם לארוחת בוקר, צהריים וערב. אכלתי דים סאם מכל הסוגים וכל המינים. אכלתי דים סאם במקומות זולים וביוקרתיים, אכלתי דים סאם בשריים וצמחוניים, וכאלה עם מרק בפנים. אפילו אכלתי דים סאם עם כמהין. אחרי שבועיים, קצת רציתי משהו אחר.

וה"משהו אחר" שרציתי לא יכול לכלול פנקייקים. רציתי קצת ירקות, ומשהו קליל להתאושש מהג'טלג. אוריאל, שבדרך כלל מפרש "משהו קליל" כ"ארוחת שש מנות קצרה ולא מסובכת שמכילה קצת סרדינים מטוגנים, מוצרלה בתנור, פסטה שמנת פטריות וכמהין, תבשיל ריזוטו ארנב ברוטב גבינה ואספרגוס ברוטב וניל ושומשום כי אמרתי קליל וירק זה קליל" דווקא לא קיטר הפעם על העמימות של הבקשות שלי ולקח אותי ישר לויאה קארוטה. אחרי ארוחת בוקר יפנית, ארוחת בוקר ישראלית וארוחת בוקר בריטית, הגיעה הזמן לארוחת בוקר איטלקית, ונהדרת במיוחד.

מבחוץ המקום נראה סתם כמו בית קפה ג'נרי, וכזה שהוא אפילו לא מעודכן במיוחד. אבל אחרי שנכנסו מהחום המהביל של ניו יורק לתוך נווה המדבר האיטלקי הזה, אורו עיננו. שולחנות וכסאות עץ כפריים ובר יפהפייה וצבעוני גורמים לך לשכוח את ההומלס בסאבווי שהקיא שראית (והרחת) בדרך ולהתרווח בנחת. בכלל, "להתרווח" זה מילת המפתח. לא היה תור בכניסה. לא היה תפריט מסובך. רק מלא מנות קטנות וצבעוניות לעזור לך להעביר אחה"צ עצלני ומג'וטלג, או לחלופין, אחה"צ עצלני לחגיגות יום ההולדת של מיירה, נסיכת הלואר איסט סייד.

המגוון איטלקי, ובגלל זה שתינו יין רוזה שבדיוק מתאים לשעות כאלה של קיץ. לידו, היו לנו סלט פנצנלה, עם ירקות נהדרים ומלא קרוטונים גדולים לתפוס את המיץ עגבניות העסיסי. היו לנו גם פטריות אפויות על מצע של מוצרלה מעושנת. היו לאוריאל צנוניות לטבול בבאנייה קאודה (רוטב שמן שמומלח מאנשובי שמשתכשכים בו), התחלקנו במנת פסטה קטנה. מנה אחרי מנה הגיעה על גבי צלחות חרסינה מעוטרות, ביחד עם היין שהמשיך לזרום. התרווחנו בכסא וקינחנו באספרסו, ואחרי כן גם בקינוח פנקוטה שמן זית (שהיה, להודות, הדבר הכי פחות מוצלח כל הארוחה) (לא שזה מנע ממני לחסל אותו לגמרי).

עצלנות של קיץ. טיול בשכונה עם הבניינים הנמוכים והארכיטקטורה היפה. יין רוזה. טעים ברומא ניו יורק.

השורה התחתונה: הרבה מנות קטנות (ולא כולל היין) עלו 94 דולר. טיפה יקר לבראנץ', אבל זול יותר מטיסה לטורינו.

לפרטים נוספים: ויאה קארוטה, רחוב גרוב מספר 51.

יש הודעה חגיגית בסיום הפוסט היום!

***

בשבועות האחרונים כתבנו על ארוחות בוקר יפניות והשמצנו ארוחות בוקר בריטיות (וגם הספקתי ללכת לאכול דים סאם בקווינס שוב – אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת) וכל הארוחות בוקר האלה גרמו לי להתגעגע לארוחת בוקר ישראלית. אני רוצה ג'חנון. שלא יהיה יציקה משל היה ג'חנון אלמוני שנמכר בשבת בבוקר בפיצוציה פלונית ברחוב הרא"ה ברמת גן. אני רוצה שיבוא ממשפחה טובה ושיהיה קליל ופלאפי ועם רוטב וביצה. שום קרואסון צרפתי או מאפין אמריקאי יכול להחליף  את תחושת הסיפוק והעונג של להימרח על הספה כשיציקת ג'חנון מלאה יושבת לך בבטן ואתה יודע שייקח לקיבה שלך יומיים לסיים לעכל אותה.

ואם כבר ג'חנון, אז ארוחת בוקר ישראלית. סלט! ירקות! חביתה! לחמים וממרחים והכל רק שלא יביאו לי שוב בייקון ופנקייק ופרנץ' טוסט ושאר זוועות בוקר של אמריקאים שמסביר גם את היקף המותניים שלהם וגם את האופי המעצבן שלהם. תכל'ס, אם היו מביאים לי פסטה ירוקה והיו טוענים שזה נחשב כירקות, גם אני הייתי נרגנת. לפעמים כשאין לי ברירה אני מכינה לעצמי אוריאל מכין לי בבית ארוחת בוקר ישראלית, אבל הוא מכין סלט ירקות ומוסיף אספרגוס לבן, קוויאר וכבד אווז, מטגן לובסטר עם החביתה וכמובן מקשט את הכל בזרעי פשתן מאודים וקרם פטריות כמהין, אז זה לא יוצא בדיוק אותו הדבר.

ואם כבר דיברנו על ארוחות בוקר, בוא נדבר על בית הקפה האידיאלי. חובה מרפסת. חובה. או לפחות חלונות ענקיים שפונים אל הרחוב כדי לספוג קצת שמש. אני רוצה תמונות של תל אביב הישנה על הקירות ועיתון ידיעות בסלסלה בפינה. אני רוצה מלצרים שמדברים עברית ושלט "דרושים" מעל הבר.

אה, רגע. כל העסק הזה קורה בניו יורק? קומפלט עם התמונות של תל אביב על הקיר וזה? נו, באמת, אתם צריכים שאני אגלה לכם את הסוד הישראלי הכי ידוע בעיר? קדימה בג'חנון!

השורה התחתונה: ארוחת בוקר ישראלית קומפלט ב 16 דולר. ג'חנון ב 14 דולר (ובסופ"שים בלבד). יש גם שקשוקה, השמועות הן שיש בחורף צ'ולנט אבל עוד לא בדקתי את זה אישית.

לפרטים נוספים: 12 כסאות, רחוב מקדוגל 56

***

ביום שבת הקרוב ולכבוד יום העצמאות האמריקאי אנחנו מתכוונים להשיק פרוייט קיץ חדש ומיוחד! זוכרים את פרוייקט איים משנה שעברה? אז כזה, אבל פחות מעפן. פרטים נוספים בשבת.

דרך אגב, נזכרתי היום שהחידה בפייסבוק עדיין לא פתורה. בואו ניתן לזה עוד שבוע ואם אף אחד לא ימצא את הפתרון אני אגלה אותו.

מבועסת ומצוברחת שירכתי את דרכי למסעדה, משל הייתי אוריאל שגוררים אותו בשעת בוקר מוקדמת לברוקלין. לא רציתי ללכת לשם אבל זה לא שהיו לי ברירות אחרות, אני צריכה להיות אמיצה וחזקה. הבשורה נחתה עלי בהפתעה ולא היה לי הרבה זמן להתכונן לטרגדיה. כדי לשרוד כדאי שאני אהיה מוכנה נפשית, רוחנית ובעיקר קיבתית. אבוי! אני צריכה לטוס ללונדון! לשבועיים!!

הנה וידוי – אני שונאת בריטים.  שונאת כל דבר שקשור בהם. שונאת את הזחיחות שלהם. שונאת את ההומור הכאילו שנון אבל בעצם דל שלהם. שונאת את המזג אוויר שלהם, שונאת את המלכה. שונאת את השיניים העקומות שלהם. בקיצור, יש לי אלרגיה קשה לכל דבר בריטי ואני אעדיף אפילו שבועיים בבנטונויל, ארקנסו על פני שבועיים בממלכה המאוחדת. בארקנסו לפחות אני מבינה את המבטא שלהם. אז אחרי שהתאוששתי מההלם של הצורך להיות שבועיים שלמים במשרד בלונדון (ושבועיים פחות מהחיים שלי בניו יורק) הבנתי שאם אני הולכת לשרוד את זה, כדאי שאני אתכונן בצורה יסודית. שיננתי את שמות כל בני המלוכה, למדתי את מפת הטיוב (ולמדתי לקרוא לה "טיוב" ולא סתם "סאבווי") ובעודי מזמזמת את ההמנון הצרפתי (ומטמטמת את אוריאל בעקשנות שזה ההמנון הבריטי) הייתי בדרכי למקום הכי אנגלי שאני מכירה בניו יורק – מסעדת "תה וסימפטיה".

אוריאל, אתם מבינים, הוא אנגלופיל מושבע. כמובן שהמחזאי האהוב עליו ביותר הוא שקספייר, יש לו תמונה של ג'ון קליז בארנק והוא נשבע אמונים למלכה כל בוקר. בערבים, כדי לטמטם אותי בחזרה הוא שר את "רול! בריטניה!" והוא מתעצבן עלי כל פעם שאני קוראת ללונדון "עיר מדרגה שנייה".

כבר בדרך התחלתי למנות את כל הדברים האנגלים שאני שונאת שכוללים את (רשימה קצרה ולא ממצה) יו-2 (שגיליתי שהם לא בריטים), גרייטפול דד(גם לא בריטים) והביטלס (שדווקא הם כן בריטים, וגם עם שיניים עקומות שזה רק מוכיח את הנקודה שלי).  אוריאל תיזכר אותי בהרבה דברים שהם בריטים שאני דווקא כן אוהבת כגון כריסטיאן בייל (חשבתי שהוא אמריקאי), דניאל דיי לואיס (הוא לא שיחק אינדיאני פעם?) ואנתוני הופקינס (הוא לא קנדי?). מסתבר שכל שחקן הוליוודי אהוב עלי הוא בעצם בריטי. אבל כיאה לאמריקאית מזויפת, לא נתתי לעובדות להרוס לי את התיאוריות שלי.

עיקמתי את האף הניו יורקרי שלי עוד לפני שהתיישבנו. כל המסעדה מעוצבת בפריטים בריטים להחריד, כולל ערכות תה מעוצבות בצבעי הממלכה הבריטית וצלחות עם בני המלוכה עליהן. ההרגשה הייתה כאילו צ'רצ'יל בעצמו עיצב את המקום, ונעזר בניוטון ושקספייר כמעצבי פנים. זה נראה כאילו מונטי פייטון הקיאו את כל המסעדה. זה בעיקר נראה כאילו נכנסתי לסיוט הכי גדול שלי, משל הייתי בתוך חלום של דיוויד בואי עצמו.

התפריט דיי מוגבל ממוקד ומכיל בעיקר קלאסיקות אנגליות כגון פאי בשר, נקניקיה עם פירה ("באנגרס אנד מאש") ושאר זוועות . אני הלכתי על תפריט ארוחת הבוקר האנגלית הקלאסית וכמובן גם על תה אינגליש ברקפסט. השולחן היה קטן מידי מכדי להכיל גם את הצלחות שלנו וגם את סט התה המלא שכלל קומקום תה (ויש גם כאלה בצורת מגדלים, רק שאנחנו לא קיבלנו אותם הפעם), כוס עם צלוחית, מסננת וכמובן גם קערה קטנה להניח עליה את המסננת. יש טקס ויש סדר ואסור לזלזל בו. (חוץ מזה שהסתלבטתי עליו לאללה עד שהמלצרית נתה בי מבט כל כך עקום שהשתתקתי מייד. היא גם בעקשנות הזיזה לי כל הזמן את כוס התה שתעמוד מימין לצלחת, כמו שראוי, ולא משמאל לצלחת, איפה שאני הנחתי אותה כדי שיהיה פחות סיכוי שהיא תחליק החוצה מהשולחן, אבל יש טקס וגו').

זאת מסעדה בריטית, אז יש גם חוקים מאוד ספציפים שכתובים בתפריט, מתוך ההנחה שאמריקאים גסי רוח וחסרי תרבות לא יודעים איך להתנהג (לא הנחה בלתי סבירה, למרות שרוב באי המסעדה היו דווקא בריטים), כולל הנחיות מאוד ספציפיות לגבי כמות הזמן שמותר לך להיות במסעדה וכמה טיפ להשאיר. בזמן שחיכינו לאוכל המשכתי למנות את כל הדברים הבריטים שאני לא סובלת שכוללים הומור בריטי (חוץ מג'ון אוליבר, את ג'ון אוליבר אני אוהבת), סדרות בריטיות ובמוחד סדרות של הביביסי (חוץ מדאונטון אבי) (וחוץ משרלוק הולמס ) (אבל כמובן שאת בנדיקט מהשמובנץ' אני עדיין לא סובלת), ומבטאים בריטים. לאמריקאים דרך אגב יש איזה תסביך נחיתות עם מבטאים בריטים וכל מבטא זר נשמע להם מאוד אינטליגנטי, וזה למה בפרסומות בטלוויזיה בכל פעם שהמפרסמים רוצים להישמע חכמים הם שוכרים קריין עם מבטא בריטי, ככה שיצא שלאחרונה שמעתי בריטים בעיקר מדברים על פלאי המגב החדש שכבר מכיל בתוכו את הסבון ומהללים את הערכים התזונתיים של קורנפלקס כזה או אחר. אני אמריקאית מזוייפת ככה שהמבטא לא עובד עלי ולא משכיח ממני את היהירות הבנויה בו (בניגוד כמובן ליהירות המובנת בישראלים).

סוף סוף קיבלתי את הארוחה המיוחדת.  צלחת מלאה בכל טוב בריטי עם טוסט, חביתה מקושקשת, בייקון, חצי עגבניה על הגריל וכמובן גם שלאכטה מכובדת של שעועית, שיהיה טעים ונעים וגם ריחני (כמו הבריטים). התנחמתי לפחות קצת בעובדה שהתה היה חזק וטוב (שווה ערך לקפה) וגם הארוחה הייתה לא רעה, אם כי חסרה קצת במקוריות (מה אתם מצפים מאומה שהניבה טיפוסים משמימים כמו אלטון ג'ון וטולקין).

בדרך הבייתה שיניתי קצת את דעתי. אבל ממש קצת.

לונדון, היר איי קאם.

***

השורה התחתונה: 41 דולר לשני אנשים שתי ארוחות אנגליות כהלכתן ושני קנקני תה אפילו יותר אנגליים כהלכתם.

לפרטים נוספים: תי & סימפטי , שדירת גריניץ' 108