ותיקי הבלוג ודאי זוכרים את גיא, חבר טוב שבא להתארח אצלנו מידי פעם ואני עושה לו רצח אופי בבלוג. מה שאתם לא יודעים על גיא זה שהוא נצר לשושלת טורקית מלכותית, ודם אצילים זורם בעורקיו. למעשה, ראש הבית שלו הוא המרקיז ד'גוזון וגיא בילה את ילדותו באחוזה מפוארת בפרבר שקט לא רחוק מאנקרה. הסיבה שאני מציינת את העובדה הזאת היא בגלל שאחרי כל הפאדיחות שעשינו בזמן האחרון (נעלנו אותו מחוץ לבית ללילה שלם, הכרחתי אותו ללוות אותי למוזיאון הרכבת התחתית ואוריאל חפר לו במשך שעה וחצי על דייב ארנולד) הפעם כשגיא ביקר החלטנו לקחת אותו למקום ראוי לבני אצולה, והישר אל תוך מגדל השעון.

אתם מכירים את הבניין הזה. ראיתם אותו כשעברתם ליד מדיסון סקוור פארק בדרככם לאיט-טלי, או כשנשנשתם המבורגר בשייק שאק. הוא לבן וארוך ומחודד ויש בו ארבעה שעונים – אחד בכל צד של הבניין.

הסיבה שהמקום הזה מתאים לבני מלוכה היא שבוודאות מלאה של 100% יש מישהו במטבח שכל התפקיד שלו הוא לקלף עגבניות שרי. באמת, בא בבוקר, מקלף עגבניות שרי. עד שהוא יוצא בערב – קילוף עגבניות שרי. בא שוב בבוקר, חוזר לקלף. חוזרת מהפסקת סיגריה, מקלף. עובר דרך פורטל לתוך עולם מקביל שבו כל האנשים בדיוק כמונו רק שכולם חולקים שנאה עזה לבצל ירוק וקינמון, ומקלף. אחרת אי אפשר להסביר את הסלט הבא:

גיא אמר שזה מזכיר לו את נוף ילדותו שם היה איש שכל תפקיד היה לקרצף תאי עור מהחאמאם. גם המלצר הסנוב הבריטי לא הרתיע את גיא אלא הזכיר לו את הבאטלר האישי שהיה להם באחוזה ושלימד אותו פוקר. מבחינת עיצוב, המקום עצמו נראה כמו אחוזה, עם פורטרטים של סלבריטאים תלויים מכל קיר, חדר שלם מצופה קטיפה סגולה ומיועד אך ורק למשחק פול (גיא אמר שאצלם היו חדרים שלמים מוקדשים למשחקי מנגלה).

עכשיו בואו נתחיל לדבר על האוכל. ונתחיל בזה שאני שונאת בריטים וכל דבר בריטי. כבר ציינתי את שנאתי העמוקה לרבעיית המחוצ'קנים המעצבנת לביטלס ולזה אני מוסיפה את סיר ג'ון הרינגטון (המציא את השירותים), וויליאם אוקאם (ממציא חוק תער אוקאם) וקולין פירת (הוא פשוט מלא בעצמו) ככה שהגעתי מוכנה לגמרי לתעב את המקום ממעמקי נשמתי. מה שהיה תוכנית מצוינת חוץ מפרט אחד קטן:

טעים פה. נורא. טעים ברמת "מישהו קילף לי את העגבניות שרי".

על פניו התפריט נראה סטנדרטי ומשעמם. ביצים, סלטים, ארוחת בוקר אנגלית. מצד שני, כל אחת מהמנות פה הפתיעה עם טוויסט מודרני. הסלט לעיל? יש בו ג'לי בזיליקום שמרענן את הפה עם כל נגיסה. הטרטר? עם ציפוי קטיפה מעל לאקסטרא נימוחות. אם כבר, הדבר היחידי המשעמם היה הארוחת בוקר האנגלית, אם כי אוריאל טוען שבכל מקום שיש בו נקניק דם, שורה בו שמחה וסיפוק.

אגב שמחה וסיפוק, קוקטיילים. ויש הרבה לבחור מהם. אני פחות אהבתי שהם היו קצת גימיקיים (להגיש קוקטייל בכוס זכוכית בצורה קרטון חלב, היהיהי אני בת שבע. יש בקוקטייל אחר פרחים, הו, אני כבר מרגישה כאילו אני בקאריביים!) אבל הביקורתיות שלי כלפיהם ירדה ככל שהתקדמתי בקצב השתייה. בדרינק השני חשבתי שהגימיקים חמודים. בדרינק השלישי התעלפתי מתחת לשולחן ועשיתי פאדיחות ובדרינק הרביעי ניסיתי לגרור את אוריאל יחד איתי מתחת לשולחן וכבר לא היה אכפת לו שאני עושה פאדיחות.

מצד אחרון, יקר פה. חמישים דולר לראש ומעלה, וזה עוד בלי הדרינקים. דיי יקר לארוחת בוקר, אבל לבלות זמן איכות עם בני מלוכה – זה פרייס לס. אני מציעה לבוא לפה כדי להרשים ולהתרשם, בליווי בני מלוכה או בשביל להרשים אנשים אחרים ולהעמיד פנים שאתם יודעי דבר. רק לא לשכוח לעבור אחרי כן גם במוזיאון הרכבת התחתית להגברת האפקט.

***

השורה התחתונה: גם אם מתחלקים בכמה מנות, בסוף זה תמיד יוצא בערך חמישים דולר לבן אדם – לבראנץ'. ארוחת ערב יקרה יותר. עדיין שווה את זה בשביל האפקט.

לפרטים נוספים: הקלוק טאואר, שדירת מדיסון מספר חמש (כניסה מרחוב 24)

לגור ביחד עם שף מקצועי זה לא תמיד כזה כיף כמו שזה נשמע. כלומר, זה מאוד כיף לחזור כל יום הבייתה לאסקרגו ברוטב ביף בורגניון, עם סופלה גרניט מוקרם עם ג'לי משמשים ומקרוני כמהין אבל ביחד עם חיי האמברוסיה והנקטר יש גם את הצד היותר משמין אפל. הצד שבו צריך לקום בארבע לפנות בוקר כדי לחכות בתור בשוק האיכרים למשלוח חד פעמי של עגבניות אנטרוביס מפוספות, או להגיע הבייתה ולחפש מקום לכור היתוך הגרעיני (הנייד) שאוריאל קנה במטבח הכבר מאוד קטן והכבר מאוד עמוס שלנו. שצריך להמשיך להחמיא לאגו של הגאון היצירתי, גם כשלפעמים המתכונים קצת פחות מצליחים (מישהו אמר פתיתים ברוטב נוטלה?) אבל ללא ספק תופעת הלוואי הכי מדאיגה בנושא היא הזלזול האוטומטי שאוריאל מפגין בכל מסעדה שאנחנו הולכים אליה. תהא זאת מסעדת כוכב מישלן נוצצת או דוכן אוכל רחוב צנוע, תמיד הטקס מתחיל בטעימה של אוריאל, מלמול, מצמוץ ובסוף השאלה הקבועה:

"אני מכין את זה יותר טעים, נכון" ?

ואוי לי אם אני אגיד שלא, כי המבטים הנעלבים שאני אקבל לשארית הערב הם רק התחלת מסע הייסורים. במהלך השבועיים שאחרי אוריאל יפסיק להכין אוכל ובמקום ינבור באינקצלופדיות של תזונה, יפרוץ לדאטהבייס של המסעדה כדי להשיג את שמות הספקים ויתגנב למסעדה דרך המרתף כדי לצפות בטבחים מכינים את המנה ובמהלך השבועיים שאחרי כל מה שאוריאל יעשה זה להכין את המנה שוב ושוב עד שהוא יצליח (או עד שהוא ישבור את רוחי) עד שאפשר להכריז על ניצחון האור על פני החושך אוריאל על פני המטבחים המקצועיים.

אז תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשהלכנו לסטקייה הטרנדית קוואליטי מיטס ואוריאל טעם, מלמל, מצמץ ואז פלט:

"וואו, יותר טוב משלי".

אחרי שסיימתי לטפס חזרה לכסא ונגסתי בסטייק הבנתי על מה העניין. אנחנו מדברים פה על קראסט כל כך קראנצ'י שראוי להנהיג עבורו מרד ועל בשר כל כך רך ועסיסי מפנים שכמעט ציפיתי שמתתיהו הכהן יתגלה אלי מתוכו. יתכן שכן או לא היו תוספות שונות ומשונות אבל ללא ספק הבשרים היו החגיגה הגדולה של הערב.

החגיגה השנייה של הערב הייתה ההימור על היין. המגוון רחב (ויקר) אבל יש אופציה להזמין פשוט יין בשיטת לוטו – משלמים 75$ ומקבלים שאריות של בקבוקי יקרים אחרים שסועדים אחרים לא סיימו שרוקנו לתוך מיכל מיוחד בקבוק כלשהוא שהסומלייה שם בצד לאותו ערב. ומה שהגיע לנו היה יין שהערך המסחרי שלו שווה הרבה יותר – [שקר כלשהוא] מבציר [שקר אחר כלשהוא] שהיה הפתעה נעימה ביותר.

החגיגה השלישית של הערב היה שליווה אותנו איש יקר ומיוחד בשם דויד, ואשתו למודת הסבל (ישבה ליד אוריאל) ושני אלה, מלח הארץ, מבקרים לראשונה בניו יורק ככה שצריך היה כבר מייד לפצות אותם על הערב הקודם שגררנו אותם למסעדה יפנית אסלית וניסנו לשכנע ואתם לאכול כרבולות עוף בשביבי דגים. אז הערב הלכנו על משהו יותר אמריקאי, ואין אמריקאי כמו סטייק, יומרנות וזלזול של מלצרים.

זה כבר סוג של קטע כזה, שבכל מסעדת סטייקים שמכבדת את עצמה, המלצרים המבוגרים בזים לסועדים – ואם קיבלתם גם גלגולי עיניים אז צ'ופרתם באופן מיוחד. עוד מאפיין של כל סטיקיית עילית הוא הגנדור והראוותנות (בכל זאת, אתם עוד שנייה הולכים להוריד פה איזה מאה דולר לראש) אבל מה שעוד אהבנו כאן הוא שהמקום סופר טרנדי ויומרני-היפסטרי ולא יומרני-ויקטוריאני.

מה שכן, יקר פה. מאוד. סטייקים זה תמיד עניין לא זול אבל ביחד עם היין, כמה צדפות לנשנוש ואיזה תוספת או שתיים, המחיר עולה בקלות מעל מאה דולר לבן אדם.  ולכן אוריאל ממשיך לטעון שמטעמים כלכליים בלבד מגיע לו לקבל מקרר ישון והוא כבר נרשם לקורס קצבות ויישון בקר, וזאת הסיבה שבחדר האורחים תלויה גוויה של פרה עם אנקול מהתקרה, מה שהולך לשרת כאלמנט עיצובי נאה בפעם הבאה שאורחים מכובדים באים להתארח. זאת פעם אחרונה שאני מסכימה על אוריאל על משהו.

***

השורה התחתונה: כבר דיברנו. 100+ לראש. פלוס פלוס אם אתם חובבי יין.

לפרטים נוספים: קוואליטי מיטס, רחוב 58 בין 5 ל 6

הדיל עם מיירה ועדי הוא כזה: לי מותר לגרור אותן למקומות מרוחקים ושכוחי אל ולשכונות הזויות בברוקלין, ולהן מותר להתקשר אלי בכל שעה משעות היום ולבקש המלצות מאוד ספיציפיות למסעדות ("אני צריכה מקום באפר ווסט סייד שמתחיל באות גימל ויש בו יותר מעשר מנות צמחוניות אבל לא יותר מעשרים ועם אור חלש. כי הוא רגיש לאור", או, "את מכירה מסעדה שמרגישה יקרה אבל היא זולה ושהמלצריות לובשות חצאיות קאן קאן?" וכו' וכו').  אבל מיירה תמיד מבטיחה שהיא תכתוב לי פוסט אורח לבלוג ואף פעם לא מקיימת, ולכן הפעם כשהן היו זקוקות להמלצה על מסעדה שגם תהיה באפר ווסט סייד וגם איטלקית וגם תוך חמש דקות כי תיכף ארוחה מפסקת, סחטתי אותה להבטיח לכתוב פוסט אורח, והנה הוא לפניכם:

***

יש כאלה שאוהבים את ניו יורק וכאלה שלא, אבל מה שבטוח, תמיד מובטחות לכם חוויות מעניינות. חלקן אולי יהיו פחות טובות (כמו למשל שבאתם להתארח אצל חברים אבל החברים הלכו לישון מוקדם ולא שמעו כשדפקתם בדלת ובסוף אחרי שהשכנים צעקו עליכם שאתם עושים רעש והייתם צריכים ללכת לחפש חדר במלון באמצע הלילה) (סליחה גיא!) (או למשל שהמיזוג בבית של חברים שלכם התקלקל ולקחו אותכם לקולנוע כדי להתאושש שם במזגן אבל גם בקולנוע המזגן היה מקולקל) (באמת מצטערים גיא, לא ידענו!) (או שנסעתם לווילג' והחבר שלכם שיחק באייפון ולא שם לב שהגעתם לתחנה וירד בזריזות מהרכבת שנייה לפני שהדלתות נסגרו ואתם לא הספקתם לרדת גם) (באמת מצטערים גיא!) (או שלקחו אותך לנינג'ה) (הפקנו לקחים גיא, מבטיחים!) אבל חלקן דווקא יהיו מאוד טובות. כמו הפעם ההיא שהייתם בפארק וראיתם את הפריחה של הדובדבן, או מופע אומנות מפתיע באמצע הרחוב או ללכת למסעדה צרפתית יקרה ויוקרתית על חשבון החברים שלך שממש מצטערים, נורא, על זה שהם נעלו אותך מחוץ לבית.

גם דירטי פרנץ' עצמה היא חוויה, ואם הייתי צריכה לתאר אותה בקצרה הייתי אף מציינת את מולאן רוז'. כמו מולאן רוז', המקום תאוותני ודקדנטי, מענג וחזירי. כבר כשנכנסים אפשר לחוש בהילה המודרנית והשמנונית של המקום, החל משולחנות העץ הכבדים, וכלה בתרנגולים הפלסטיק הוורודים זוהרים שמעטרים את הקירות. כמו בבית בושת מאוד איכותי, מציגים לך את המאכלים שלך בשמם, למשל, כשהמאדאם המלצרית הביאה את קערת האוייסטרים שנוכל להתרשם מהן אישית ולבחור את האויסטר הספציפי שלנו (ספויילר: כל האויסטרים נראים אותו דבר, ולבחור צדפה לפי המראה שלה זה כמו ללכת למסעדה בעיר לפי המלצה של טריפ אדוויסור).

הניחוח במקום הוא צרפתי בסגנון ים תיכוני, שלא לומר צפון אפריקאי, שלא לומר תקראו לזה פרומז' בלאנק כמה שאתם רוצים, זה עדיין לבנה, שלא לומר נו אז אתם יודעים להשתמש בזעתר. אבל אוי, כמה שזה טעים. שמנוני לעיתים, אבל טעים. כמו פיסת הלחם הכי מענגת שאיי פעם תאכלו, כמו שרק לחם טרי ורך ונימוח יכול להיות.

האוכל עצמו הוא גם דקדנטי, כמו שרק סטייק שעולה מאתיים דולר יכול להיות. אבל מענג ברמות כל החושים, למרות שאחרי שאוכלים אותו מרגישים קצת תחושה של ריקנות (מטאפורית כמובן, הסטייק עצמו הספיק לשלושה אנשים). או בפעם אחרת שהזמנו עוף לשניים וקיבלנו אותו בתוך תרנגול זכוכית זהוב. כל מה שאכלנו פה היה סופר מדויק, סופר איכותי, סופר מענג וסופר מייאש, כמו שרק ארוחה של עשרת אלפים קלוריות יכולה להיות.

אנחנו שולחים התנצלות אחרונה לגיא, שהזמין קוקטייל זוגי והבטחנו שנתחלק, אבל בסוף שתינו משהו אחר וגיא היה צריך לשתות את הכל בעצמו. נפצה אותך בפעם הבאה, מבטיחים!

השורה התחתונה: יקר עד אימה. אבל מותר מידי פעם להתפנק. המחיר לשלושה אנשים היה 400 דולר לפני טיפ(מתוך זה סטייק ב 188 דולר, ודרינקים ב 83 דולר). יקר, כבר אמרנו?

לפרטים נוספים: דירטי פרנץ', רחוב לאדלו 180

אוריאל בהתחלה החוויר ואז התחיל לשנות צבעים מגוונים של לבן לגוונים של כחול ואדום. היה אפשר לראות שהוא מבולבל ושהוא לא מבין מה קורה. "אבל…אבל…אבל… " הוא התחיל, ונותר מגמגם ובסוף ללא מילים. מהצד יכולתי גם לראות שהוא קצת שמח למרות שהוא ניסה להסתיר את זה. הוא נענע את ראשו ונאנח. "אני לא מבין איך את, מכל האנשים בעולם, דווקא את אמרת את זה עכשיו".

המשפט שאמרתי היה:

"לא בא לי דים סאם".

כן, אני יודעת. אם בארזים נפלה וכו'. אני, שגררתי את אוריאל עשרות פעמים לצ'יינה טאון ולקווינס בחיפוש אחרי הדים סאם האותנטי ביותר, אני, שהקמתי חמישה חברים ביום שבת בשש בבוקר כדי להגיע בזמן לתפוס מקום בתור, אני, שמעולם לא פגשתי דים סאם שלא אהבתי פתאום לא בא לי. אבל הנה הרקע: חזרתי לא מזמן משבועיים בסינגפור וכל מה שעשיתי שם היה לאכול דים סאם לארוחת בוקר, צהריים וערב. אכלתי דים סאם מכל הסוגים וכל המינים. אכלתי דים סאם במקומות זולים וביוקרתיים, אכלתי דים סאם בשריים וצמחוניים, וכאלה עם מרק בפנים. אפילו אכלתי דים סאם עם כמהין. אחרי שבועיים, קצת רציתי משהו אחר.

וה"משהו אחר" שרציתי לא יכול לכלול פנקייקים. רציתי קצת ירקות, ומשהו קליל להתאושש מהג'טלג. אוריאל, שבדרך כלל מפרש "משהו קליל" כ"ארוחת שש מנות קצרה ולא מסובכת שמכילה קצת סרדינים מטוגנים, מוצרלה בתנור, פסטה שמנת פטריות וכמהין, תבשיל ריזוטו ארנב ברוטב גבינה ואספרגוס ברוטב וניל ושומשום כי אמרתי קליל וירק זה קליל" דווקא לא קיטר הפעם על העמימות של הבקשות שלי ולקח אותי ישר לויאה קארוטה. אחרי ארוחת בוקר יפנית, ארוחת בוקר ישראלית וארוחת בוקר בריטית, הגיעה הזמן לארוחת בוקר איטלקית, ונהדרת במיוחד.

מבחוץ המקום נראה סתם כמו בית קפה ג'נרי, וכזה שהוא אפילו לא מעודכן במיוחד. אבל אחרי שנכנסו מהחום המהביל של ניו יורק לתוך נווה המדבר האיטלקי הזה, אורו עיננו. שולחנות וכסאות עץ כפריים ובר יפהפייה וצבעוני גורמים לך לשכוח את ההומלס בסאבווי שהקיא שראית (והרחת) בדרך ולהתרווח בנחת. בכלל, "להתרווח" זה מילת המפתח. לא היה תור בכניסה. לא היה תפריט מסובך. רק מלא מנות קטנות וצבעוניות לעזור לך להעביר אחה"צ עצלני ומג'וטלג, או לחלופין, אחה"צ עצלני לחגיגות יום ההולדת של מיירה, נסיכת הלואר איסט סייד.

המגוון איטלקי, ובגלל זה שתינו יין רוזה שבדיוק מתאים לשעות כאלה של קיץ. לידו, היו לנו סלט פנצנלה, עם ירקות נהדרים ומלא קרוטונים גדולים לתפוס את המיץ עגבניות העסיסי. היו לנו גם פטריות אפויות על מצע של מוצרלה מעושנת. היו לאוריאל צנוניות לטבול בבאנייה קאודה (רוטב שמן שמומלח מאנשובי שמשתכשכים בו), התחלקנו במנת פסטה קטנה. מנה אחרי מנה הגיעה על גבי צלחות חרסינה מעוטרות, ביחד עם היין שהמשיך לזרום. התרווחנו בכסא וקינחנו באספרסו, ואחרי כן גם בקינוח פנקוטה שמן זית (שהיה, להודות, הדבר הכי פחות מוצלח כל הארוחה) (לא שזה מנע ממני לחסל אותו לגמרי).

עצלנות של קיץ. טיול בשכונה עם הבניינים הנמוכים והארכיטקטורה היפה. יין רוזה. טעים ברומא ניו יורק.

השורה התחתונה: הרבה מנות קטנות (ולא כולל היין) עלו 94 דולר. טיפה יקר לבראנץ', אבל זול יותר מטיסה לטורינו.

לפרטים נוספים: ויאה קארוטה, רחוב גרוב מספר 51.

אוריאל טוען שקשה לרצות אותי. שזה מוזר, כי אני תמיד ראיתי את עצמי כבן אדם חביב ונוח לבריות, עם בקשה אחת לא בלתי סבירה ליקום: שהכל יעשה בדיוק לפי הרצונות שלי והטעמים שלי ושיהיה בדיוק כמו שתכננתי אותו. לא בלתי סביר, כבר אמרתי. ניקח מסעדות למשל. הדרישות שלי לא בשמיים. סך הכל ביקשתי מסעדה שתהיה יפה ותרגיש יוקרתית אבל לא פלצנית, שיהיה להם תפריט יין נאה (בשביל שאוריאל לא יקטר) ותפריט קוקטיילים נחמד בשבילי, שהמלצרים יהיו חברותיים אבל לא יותר מידי, שיהיה אוכל מעניין וטעים, שיהיה אפשר לבחור מנות מהתפריט כמו בן אדם מהוגן ולא להתייאש במשך ארבע שעות עם תפריט טעימות, וגם שהמחיר לא יהיה יקר מידי. אני באמת לא מבינה למה אוריאל אומר שקשה לרצות אותי. דווקא יש מקום כזה, והוא נקרא באטארד.

כבר הייתי שם כמה פעמים, עם חברים ועם משפחה (והייתי באה גם עם קולגות אם הקולגות שלי לא היו מעפנים לאללה) ויש קונצנזוס מלא שהמקום מוצלח. התפריט מורכב מארבעה חלקים: ראשונות, ביניים, עיקריות וקינוחים ואתם יכולים להזמין שתי מנות, שלוש מנות או ארבע מנות. כל כך פשוט וכל כך נח. אתם ממש רעבים? לכו על ארבע מנות. רעבים בצורה בינונית? תזמינו שלוש (ואז יהיה לכם ראשונה, עיקרית וקינוח, או פתיח, ראשונה ועיקרית) או אם אתם לא ממש רעבים תזמינו רק שתי מנות (ותנשנשו אחרי כן לאוריאל את האוכל שלו).

יוקרתי אבל לא פלצני אומר שהשירות יהיה ברמה הגבוהה ביותר אבל לא מנג'ס. עוד דרך טובה לזהות מסעדה יוקרתית היא עגלת גבינות. ראיתם אחת כזאתי? מזל טוב, אתם במסעדה יוקרתית! אבל פה זה לא מנג'ס, כלומר, לא יביטו עליכם בבוז אם תבחרו לסיים את הארוחה עם גבינה אחת, חמש או בכלל בלי גבינה (אבל אם זה המצב תגידו לי בבקשה כדי שאני אדע להפסיק להיות חברה שלכם) (אבל המסעדה לא תשפוט אותכם).

האוכל יצירתי אבל לא מתיימר. התפריט משתנה הרבה בגלל שיש דגש על עונתיות אבל בכל זאת הנה דוגמה קיצית: גספצ'ו לבן. גספצ'ו בדרך כלל עשוי מעגבניות ולכן הוא אדום אבל הוא הוא היה עשוי דווקא מתמציות שקדים וממלפפונים, וקושט בעוד ירקות עדינים שבעונה. זה יצירתי, ומנה קלילה וטעימה ומתאימה מאוד לקיץ, אבל אף נודניק לא הסביר לי עשר דקות על "הקונספט" שלה, והסיבה היחידה שאני יודעת מה היו המרכיבים זה כי שאלתי.

עוד דוגמה? פסטרמת תמנון. כמו נקניקי פטה כפריים צרפתיים אבל עם תמנון באמצע, וזה טעים, ממש. ויצירתי. בלי להעיק – כי אפשר להבין מה זה ואף נודניק לא הסביר לי במשך עשר דקות איך השף ממליץ לאכול את זה. מתחילים להבין למה אני מתכוונת?

העיקריות לא פחות מצוינות, ועוד לא פגשתי מישהו שלא בילה דקות ארוכות בניסיון להחליט אם ללכת על הפסטה הטרייה, הברווז, העוף או הדג. אין הרבה אופציות אבל איכשהוא כולן נראות סופר אטרקטיביות ותמיד קשה לי להחליט. מזל שאפשר תמיד לנשנש גם לאוריאל את האוכל.

באטארד הייתה לגמרי הופכת להיות אופציה מובילה בכל פעם שבאים אורחים לעיר אלמלא בעייה אחת קטנה: ממש, אבל ממש קשה להשיג שם מקום וכדאי להזמין לפחות שבועיים מראש (או חודש אם מדובר על הסופ"ש). אפשר מידי פעם למצוא שולחן לשעה חמש או עשר בלילה בהתראה של יום, אבל לא הייתי ממליצה לקחת את הסיכון. אנחנו עדיין לוקחים לשם אורחים, אבל רק כאלה שהצליחו להודיע על הביקור שלהם מספיק זמן מראש (וקולגות לא מעפנים).

השורה התחתונה: ב 69 דולר לשלוש מנות (מה שבדרך כלל מגיע לאזור המאה לאדם כולל שתייה וזה) אי אפשר להגיד שזה מקום זול, אבל הוא לא יקר בצורה מחפירה והתמורה בהחלט משתלמת.

לפרטים נוספים: באטארד, 239 ווסט ברודווי.

הראה לי את ההמלצות שלך בנטפליקס, ואומר לך מי אתה. במקרה שלנו, נטפליקס סובל מפצלת קשה: מצד אחד סרטים זרים איכותיים ודרמות נוגות, ומצד שני אוסף הטראש האולטימטיבי של מיטב שנות התשעים (אני אתן לכם לנחש מי רואה מה). אבל יש דבר אחד ששנינו מסכימים עליו והוא סרטים על אוכל. או בישולים. או שפים. או כל שילוב של השלושה. רצוי עם כמה שיותר סצנות פורנו-אוכל ולכן בערב שישי חמים ומהביל אחד עת שנינו יושבים בבית ונופשים על הספה מול המזגן, הצלחנו להסכים על סרט שנקרא החיפוש אחר ג'נרל טסו.

ג'נרל טסו לאלה מכם שלא יודעים, היה גנרל סיני ידוע, וגם שם של מנת עוף חריפה ומוכרת ביותר בסצנת המסעדות הסיניות בניו יורק.

גם אם אתם לא חובבים גדולים של אוכל סיני הסרט הוא שיעור מאלף מבחינה קולינרית, היסטורית ותרבותית.  בלי יותר מידי ספויילרים אני יכולה להגיד שהסרט עורר בי מחשבות לגבי הזלזול שלי באוכל סיני והאם הוא מוצדק. אפילו אני בעצמי כתבתי פעם שאוכל סיני אמור להיות זול. למה בעצם שיהיה זול? האם חומרי הגלם ומידת ההשקעה במנות סיניות פחותה מאשר ממטבחים אחרים?  וגם עוד יותר אמרתי שאין דבר בין המטבח הסיני האמריקאי לאוכל האותנטי והמקורי של סין. מה זה בכלל אותנטיות? הרי עד לפני כמה מאות שנים לא היו בכלל עגבניות בארופה והיום אי אפשר לחשוב על אוכל איטלקי בלי רוטב עגבניות. וסין כל כך גדולה ויש בה כל כך הרבה סוגי מאכלים, אז מה זה בכלל אוכל סיני? ואוכל סיני אותנטי? ולמה ההסתגלות של המטבח הסיני לחיך האמריקאי היא מקור ללעג בעיני? הרי כבר מעל מאה שנה שזה קיים, הרבה יותר מדברים אחרים שאותם אני כבר מחשיבה נוסטלגים.

בקיצור, אם עוד לא ראיתם את הסרט אז מומלץ. הוא לא ארוך. מה שכן, אחרי הצפייה יצאתי עם חשק עז לאיזה מנת נודלס ואוריאל, שהיה רווי באותן רגשות אשם כמוני הסכים לבוא איתי למקום שנמצא דווקא קרוב לבית ושעברנו לידו מאות פעמים, (ואפילו סוג של מוזכר בסרט) אבל עד היום לא הצלחתי לשכנע את אוריאל להיכנס לשם. הבעייה: תיירותיות, חוסר "אותנטיות" ומחיר גבוה. אבל מה עושים כדי לנסות להשקיט את רגשות הבושה? אוכלים.

שאן לי.

ההרגשה במקום היא כאילו עברתם במנהרת זמן ישר בחזרה לשנות השמונים. עיצוב בצבעים בולטים של שחור ואדום ופסלים ענקיים של דרקונים על התקרה. הושיבו אותנו מתחת לאחד הדרקונים ורוח הדרקונים פשטה גם בי ככה שהכרזתי שאני אחראית להזמנה. היו שם אגרולים. היה שם דים סאם. היו שם נודלס עם בקר ועוד ירקות מוקפצים ברוטב חום. היה מלצר במדים מעומלנים שטרח וכרכר סביבנו. עוד שנייה והייתי בטוחה שהנסיכה דיאנה תיכנס למקום, ואולי מיסטר טי.

אין לי הרבה לספר על האוכל עצמו. היה בדיוק מה שאתם מדמיינים לעצמכם ממקום שבאופן קבוע עורך שולחנות עם סכין ומזלג ושמגיש עוגיות מזל בסוף הארוחה. (אחד הקטעים המרתקים ביותר בסרט היה שהביאו עוגיות מזל לסין, והסינים שם עמדו משתוממים ולא בדיוק ידעו מה לעשות עם זה).

אז אני לוקחת בחזרה את המילים שלי ואת הזלזול.העיר גדולה ויש מקום גם לאוכל סיני-אמריקאי, שמראה, אם משהו, את הנחישות של אותם מהגרים סינים ואת ההבנה העמוקה שלהם של התרבות המאריקאית ואת היכולת שלהם להסתגל לשינויים. אז אם בא לכם נודלס מוקפצים ואגרול, והאוכל שהכי דומה לאוכל סיני שאני זוכרת מישראל – זה בדיוק המקום בשבילכם.

וגם, לכו לראות את הסרט.

השורה התחתונה: שתי ראשונות, שתי עיקריות וקינוח עלו 62 דולר לפני טיפ. פעם הייתי אומרת שיחסית לאוכל סיני זה יקר, אבל הבטחתי לא לעשות את זה שוב.

לפרטים נוספים: שאן לי ווסט, רחוב ווסט 65 מספר 43.

הפעם לחיזוק הזוגיות יש לנו פוסט משותף. אוריאל מתחיל ואני ממשיכה אחרי הפוסטר של הסושי (פוסטר של סושי? תבינו בהמשך). באותה הזדמנות אני מציינת שיש כמה הודעות מנהליות בסוף הפוסט למתעניינים.

***

אני לא בן אדם מסודר. תומי היא בן אדם מסודר. יש שהיו אומרים שתומי מסודרת בצורה כפייתית, אפילו אולי OCD. תומי לא היתה מסכימה שיקראו לה OCD כי זה לא בסדר אלפבתי, זה צריך להיות CDO. כשאני עושה תכניות, בדרך כלל יש לי כוונות טובות (או רעות), אבל איך שהוא אני לא חושב על הפרטים הקטנים (כמו זמן ומרחב). כשתומי מתכננת משהו, יוצא שאנחנו יודעים לאיזה אי בפרויקט איים אנחנו יוצאים אליו 3 חודשים מראש, לפי שעות.

ולכן תומי מאוד שמחה שהפתעתי אותה עם הזמנות לאחת מהמסעדות הסושי הכי מיוחדות בניו יורק, שכמעט ואי אפשר להשיג לשם מקום (הייתי צריך לחשוב על זה כמה שבועות מראש). תומי מאוד אוהבת סושי, ולא נדיר שהיא אוכלת סושי כל יום בשבוע נתון. גם אני אוהב סושי, אבל בניגוד לרוב סוגי האוכל שאני אוכל – אני מבין שאני לא מבין בסושי בכלל. אני כן יודע להבדיל בין סושי טוב, לסושי רע. אני גם זוכר במעורפל דרך ערפילי השכרות של סאקה שהסושי ביפן היה הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שאכלתי. אבל בניו יורק אכלתי במסעדות סושי מאוד נחשבות כמו 15 איסט וג'ואל באקו ולא הבנתי (ועודני לא מבין) למה במסעדות האלה הסושי עולה פי כמה ממסעדות כמו טואמו (שעוד נכתוב עליה) או באגס (שכבר כתבנו עליה).

טנושי אמורה להיות מסעדה מיוחדת. מסעדה שרק מגישה תפריט טעימות שף של סושי (שגם נקרא אומקאסה), וכל המושבים הם על הסושי בר.

המסעדה נמצאת במקום האחרון שהיית מצפה למצוא מסעדה טובה. המסעדה נמצאת במקום האחרון שהיית מצפה למצוא מסעדה בינונית. המסעדה נמצאת ברחוב 73 ויורק. סוף העולם שמאלה, בחור שגורם לשכונות הזויות בקוווינס להראות כמו טיימס סקוור. והנה בשטח שנראה כמו כניסה לחנות מכולת קוריאנית ישנו כניסה למסעדה שמפרסמת את עצמה כמסעדת סושי ובר סאקה (למרות שאין להם רשיון אלכוהול והבאנו בקבוק סאקה משלנו).

תומי היתה מאושרת מההפתעה שסידרתי לה, ומאוד שמחה שאולי בפעם הראשונה בחיים שלי הצלחתי לתכנן משהו יותר מחמש דקות מראש. כשהגענו למסעדה המארחת הודיעה לנו בנימוס נחרץ שלא נוכל להכנס כי הקדמנו ב-15 דקות. כשחזרנו גילינו שמספר המקומות קטן ממספר הסועדים שהגיעו ב-2. אנחנו כבר התחלנו לצחקק על הזוג המסכן שהגיע לא ביום הנכון, עד שגילינו שהזוג הזה הוא אנחנו (כמו שאמרתי, זמן ומרחב זה לא הצד החזק שלי). מסתבר שהזמנתי לשבוע אחרי זה, בטעות (ובשבוע הזה שנינו נמצאים מחוץ לעיר).

צעדנו בבושת פנים החוצה ותומי תקעה בי את המבט הכל כך מוכר של “מי נתן לך רשיון הליכה ברחוב” ו-“מכל הטעויות הקטסטרופליות שעשיתי בחיים, אתה האהובה עלי”.

( *** שלושה שבועות מאוחר יותר, אנחנו שוב במסעדה, תומי הפעם הזמינה מקומות ***).

הדבר הראשון ששמים לב אליו בטנושי זה כמות אנשי הצוות שיש במקום. כבר ציינו שיש מקום רק ל 12 אנשים ברי מזל על הבר סושי, מה שלא מסביר בדיוק למה יש בערך חמשת אלפים אנשי צוות במקום. לכל זוג סועדים יש את השף סושי חמור הסבר שלהם, מתלמד אחד או שניים שמזדרז לעשות כמצוותו של המאסטר, יש מלצר שכל התפקיד שלו הוא להושיב אנשים ולמזוג להם מים (אני לא צוחקת), עוד אחד שרק מפנה כלים, ואחד שתפקידו מסתכם בלהשגיח על האונגי בטוסטר אובן.

הדבר השני ששמים לב אליו הוא התפריט. או העדר התפריט ליתר דיוק. יש מן איזה דיעה רווחת שאנחנו כותבים רק על מסעדות יפניות בבלוג (וזה נכון) אבל יחד עם זאת בכל זאת לא התמקדנו בנושא של סושי וספציפית אומקאסה. אומקאסה זה מילולית “אני אשאיר לך את ההחלטה” ביפנית או בתרגום לעברית “אה אחי, מה טוב היום?” משאירה את ההחלטה בידיו האמונות של המאסטר סושי ועל הכבוד שלו שתקבל את הדגים הכי טעימים והכי טריים ושיהיה לך הכי כיף. אז זה בדיוק מה שיש פה. השף יודע מה הדגים הכי טובים היום והוא יכין אותם בשלמות כולל כמות הוואסאבי הראויה וכבר ימשוח את הכמות המדויקת של הסויה שתהלום את הדג הספציפי הזה. התפקיד שלכם מסתכם בלאכול ולהאנח בסיפוק. אתם מאלה שאוהבים רק סלמון אבודקו (אין פה) אז טנושי כנראה היא לא המקום בשבילכם.

ואם זה נשמע לכם חמור סבר, הדבר השלישי פה ששמים לב אליו זה החוקים. שלט גדול מעל הבר מסביר:

ומאסטר הסושי מקפיד על הנושא בקנאות. כל כך מקפיד שהם אפילו טורחים לחמם בלהביור את הצלחות שעליהן הם עובדים כדי שהצלחת עצמה לא תקרר מידי את האורז. עוד דבר שקורה פה זה שהסושי מגיע אחד אחד. סיימת לאכול? היה טעים? הנה עוד חתיכה. הקצב הוא מהיר ויש לכם בדיוק תשעים דקות לאכול, לשלם ולצאת לפני שהנגלה הבאה נכנסת. זה בהחלט לא סוג המקומות לשבת ולהתמרח בהם.

אבל אל תטעו לחשוב שכל החוויה היא נוקשה וחמורת סבר. דווקא להפך, המקום הוא סופר קז'ואל וסופר ידידותי, ואחד החוויות הנהדרות ביותר בעולם (שנייה רק לסיפוק שאני מקבלת אחרי שאוריאל מצליח לקפל מצעים בדייקנות) זה לשבת על הבר ולקבל מנה אחרי מנה של סושי טעים וטרי שמותר ורצוי לאכול עם הידיים. כל זה במיוחד כשהמחיר סופר משתלם עבור האיכות, ועצם העובדה שמותר ורצוי להביא את השתייה מהבית תורמת אף יותר לצמצום השורה התחתונה.

גם אני לא מבינה גדולה בסושי, ובדרך כלל אני לא מצליחה להבדיל בין סושי של עשרים דולר לסושי של מאה דולר. אבל פה נראה לי שהתחלתי את ההתלמדות שלי. כשסושי הוא טוב, הוא ממש טוב. הוא מתפרק ונימוח בפה ואפשר לטעום את הטעם האמיתי של הדג בלי הטעם לוואי הדגיגי הסינתטי שיש בהרבה מקומות. כדי לסכם את החוויה של המקום קיבלתי השראה לכתוב הייקו והנה הוא לפניכם:

טנושי זה סוד

אוריאל שותה סאקה

טונה שמנמנה

אוריאל מאוד התרגש מההייקו וכתב אחד משלו:

יפני בוחן

אוריאל שוב שיכור

תומי זוללת

***

השורה התחתונה: אוריאל אומר שזה הסושי הכי טעים שהוא אכל בניו יורק. זה סוג הסושי שנותן לך השראה לכתוב הייקו.במחיר של שבעים דולר לראש אי אפשר להגיד שזה מאוד זול, אבל הרבה פחות יקר מהכמה מהסושיות עילית בעיר ובהחלט באיכות שווה.

לפרטים נוספים: טנושי, רחוב איסט 73 ויורק

***

ההודעות המנהלתיות שהזכרתי:

* יש לנו עמוד חדש בבלוג שנקרא “אז בתכלס לאיפה הולכים” שבו ריכזתי את ההמלצות שלנו למסעדות שהכי אהבנו בעיר. זה לא אומר שאתם לא יכולים להמשיך לכתוב לנו ולבקש המלצות נוספות!

* שבוע הבא יהיה פוסט מיוחד לרגל שבועות על הטיול שלנו לדרום ורמונט, מלא בגבינות, פרות פוטוגניות ומייפל.

הרבה פעמים אני רואה שאלות שקשורות לאוכל של הבית בקבוצות שונות של ישראלים בפייסבוק (ישראלים בניו יורק, ישראלים בניו יורק הקבוצה הרשמית, ישראלים בניו יורק הקבוצה הממש ממש רשמית וכו'). מנהלים דיונים איפה יש חומוסיה טובה (לא לשכוח פיתות טריות), איפה משיגים ג'חנון, פיצוחים וחלווה ומה הפלאפל הטוב ביותר בעיר. תמיד כשאני רואה את הדיונים האלה אני תוהה לעצמי אם זה מנהג ייחודי לנו הישראלים או שיש גם קבוצות איטלקים שמנהלים דיונים נלהבים לגבי איפה הקוטולטה מילנז הטוב בעיר, אם יש נורבגים ששואלים על ג'וטקאקר (ונשלחים לאיזה שכונה עלומה בקווינס) ואם ניהלו הצבעה לגבי איפה המוהינגה הכי טעים בקבוצה "מיינמרים בניו יורק – הקבוצה הרשמית האמתית אלף אחוז".

אז קטונתי מלהביע דיעה בנושאים חשובים וראויים כמו חומוס, אבל לפחות את האוכל הסקנדינבי פיצחתי: יש שם דגים, ושמיר. והוא לא משהו. ולפני שכל הקוראים הסקנדינבים פה יעוטו עלי ויבצעו לינץ', הרשו לי להסביר.

המקום הוא אקווה-וויט, מסעדה מעוטרת בשני כוכבי מישלן שמגדירה את עצמה כ"מטבח נורדי מודרני". נכון לעכשיו, המסעדה הכי טובה בעולם – נומה – נמצאת בדנמרק והסגנון פה הוא דומה: פירוש מודרני לאוכל מסורתי עם דגש על היצע מקומי ושימוש בחומרי גלם אופיינים למקום.

לארוחת ערב הגיעו איתנו גם גיא ודן, שוותיקי הבלוג אולי זוכרים מתקרית נינג'ה המצערת. הבטחתי להם פיצוי על אותו ערב והם הבטיחו שהם יתנהגו יפה, ככה שדן אפילו לבש ז'קט והושמעו רק איזה שתי הערות על צורתה החיצונית של המארחת עד שהתיישבנו.

יש שלוש אופציות בתפריט הערב של אקווה-וויט: שני תפריטי טעימות (אחד עם שמונה מנות ואחד רק עם שש) וגם תפריט פרי-פיקס יותר צנוע של שלוש מנות. פה אולי הייתה הטעות הראשונה של הערב, כי כחלק מהפיצוי הסכמתי ללכת על התפריט טעימות כי גיא ודן לא הולכים הרבה למסעדות פאר (הם רק בקושי הולכים חמש שש פעמים בשנה לסקי) וחוץ מזה עוד קצת הרגשתי רע על ממקודם. הבעייה העיקרית בתפריטי טעימות היא שהם ארוכים. ממש. ובקושי עם אוריאל אני רוצה לשבת ליד שולחן במשך ארבע שעות, לא כל שכן עם עוד שני חתולים, שבינהם יש התאבכות בונה של פיגור שרק מחמירה ככל שהם שותים יותר. אבל כמו שאמרתי הרגשתי רע וגם הם כל הזמן מלמלו "איזה חתול" ככה שזה קצת בלבל אותי.

כמו בכל מסעדה יוקרתית שמכבדת את עצמה הגיעו מספר מנות מקדימות לאוכל כמו קרקר שיפון, קרקר פטריה (עם פטריה מעליו) וכמובן גם הלחם והחמאה המתחייבים, אבל פה התחילה הבעייה השנייה של הערב: חלק מהאוכל הגיע בזמן שעוד עיינו בתפריטים (לוקח לשני פורבינציאלים הרבה זמן להחליט מתוך מגוון אופציות עצום של שלוש אופציות) והאמת שזה דווקא היה יכול להיות נחמד כי אני דיי בטוחה שנשנוש עוזר מאוד בתהליך קבלת ההחלטות אבל מה שקרה בפועל זה שהמלצר בא לקחת את ההזמנות שלנו כשעוד היה לנו אוכל בפה ככה שהיה כזה, אתם יודעים, פחות מוצלח.

המנה הראשונה הגיעה עוד לפני היין והאלכוהול, ובסיכון שאני נשמעת פה הפלצנית של היקום (אוי אוי אוי), זה היה סופר מעצבן (טעות #3). חלק מהסיבה שאנחנו משלמים הרבה כסף במסעדה זה עבור החוויה והשירות וטעות כזאתי היא פשוט לא לעניין במסעדה כל כך יוקרתית.  זה כמו שהביאו חומוס אבל בלי פיתות, גיא דייק באבחנה שלו, בזמן שסיפר לנו על מלצר אחר שהוא הכיר בטיול סקי האחרון שהתאהב בו והיה מפנק אותו בגלידה.

המנה הראשונה הייתה כמובן הרינג (זה כמו חמוצים, ציין דן, ודן מבין בחמוצים כי פעם אחת בטיול סקי הוא נפל מהמעלית וכמעט מת וניצל רק בזכות אכילה של חמוצים וחצי גרנולה בר שזוג תיירים גרמנים הפיל בטעות וכדי להתחמם הוא נאלץ לתנות אהבים עם זאב שלג). אני אוהבת דגים. וכמה שפחות מבושלים יותר טוב. אבל במקרה הזה הטעם הדגיגי היה כל כך עז שהיה קשה בכלל להבחין במרקם של הדג והוא השתלט לגמרי על שאר הטעמים היותר עדינים של המנה.

זה בסדר, אמר גיא, גם לחמוצים צריך להתרגל. אחרי הפתיחה הלא מרשימה הגיעו עוד מנות שדווקא היו עוד פחות מרשימות. אכלנו דג צ'אר עם פירה אפונה וגם אחרי כן קצת חזרזיר עם פירות יער.  בשלב הזה של הערב גיא ודן העלו הילוך ומלמלו "איזה חתולים" לפחות אחת לדקה. המלצר, מצידו, דווקא הוריד הילוך ובניגוד להזדרזות המרשימה של קצב המנות בתחילת הערב דווקא עכשיו הקצב ירד ככה שגם נשארנו קצת רעבים ובעיקר נאלצנו להמשיך לדבר עם הפלבאים גיא ודן.

המנות היו מרהיבות לעין אבל נופלות בטעם. משהו לא טוב בכלל עבר שם, לרמה שחלק מהמנות היו על גבול הבלתי אכילות. מצד אחד, טעמים דומיננטים וחזקים של דגים ובשר, ומצד שני טעמים יותר עדינים שדיי הולכים לאיבוד. אני מדמיינת לעצמי איש עסקים שבדי אוכל חומוס בטעם הראשונה ותוהה אם עבדו עליו והגישו לו יציקת בטון במקום אוכל. אז יכול להיות שהמסעדה פשוט מכוונת לטעמים שלי אישית הם לא מוכרים, ושאולי החך שלי לא מספיק מנוסה כדי להעריך או שאולי זה יותר פשוט כמו שגיא אמר: "אבא יהפוך לך את התחת ".

שלוש שעות אל תוך הארוחה הגיעו הקינוחים (לפחות היו קינוחים ברבים, מה שקצת פיצה על כל מה שעבר עלי עד כה) ואפילו קיבלנו נשנוש קטן לקחת הבייתה. אספנו את החתולים שבשלב הזה היו כל כך שיכורים שרק מלמלו "זאתי…זאתי יש עבודה עליה" למארחת, למלצר, לנהג מונית, לשכן שלנו מארק,לפיקסל החתול, לפוקסי החתול וקצת עוד הציקו לאוריאל לפני שהלכו לישון.

פעם הבאה הם הולכים לנינג'ה.

***

השורה התחתונה: 700 דולר לארבעה אנשים (560 על התפריט טעימות והשאר על האלכוהול) הופכים את הארוחה פה לעסק מאוד יקר. יקר ולא מאוד משתלם.

לפרטים נוספים: אקווהוויט, רחוב 55 איסט מספר 65

***

את החידה שפרסמתי השבוע דווקא פתרתם מהר, אבל החידה של שבוע שעבר עוד בלי פיתרון!0

הסיטואציה היא כזאת: אמצע שבוע, אנחנו רעבים, אין אוכל בבית. לאוריאל אין חשק לבשל והחלטנו לצאת החוצה. אחרי דיון ממושך (הכי מהר שאיי פעם הסכמנו על מסעדה היה בפברואר ועמדנו בחוץ בלי כפפות ואפילו אז זה לקח לנו 45 דקות) שבו פסלתי את כל המסעדות הצרפתיות והאיטלקיות שאוריאל הציע (דיאטה) ואוריאל פסל את כל הצעות הנגד שלי (לא אומרים איכס על אוכל) אני מציעה את יאפוראיי. לפעמים אוריאל מחפש המלצות בבלוגים שהוא אוהב והוא מציע את יאפוראיי. ואז השיחה הבאה מתחילה:

אני: "סבבה, היה כיף פעם שעברה שהיינו שם".

אוריאל: "אין לי שום זיכרון שאיי פעם היינו שם".

וכבר לפחות ארבע פעמים ניהלנו את השיחה הזאת. ולא שהמסעדה היא כל כך לא מעניינת שאפשר לשכוח אותה בקלות, משל הייתה המבורגר סתמי במקדולנד בשדה התעופה או'הר בשיקאגו שאכלת רק בגלל שהיית צריך לעלות לטיסה תוך חמש דקות אלא שאז גילית שהטיסה התעכבה ובילית את שארית היום בלהתחרט על ההמבורגר  ועל הבחירות שעשית בחייך שהובילו אותך ללאכול מקדולנד בשדה התעופה או'הר בשיקאגו; אלא בגלל שבמסעדה שמילולית השם שלה מתרגם ל"להיות שיכור", לשתות הרבה סאקה זה מצווה.

ואם להיות שיכור זאת מצווה (ראמן), הכדור הזה בכניסה הוא כמו מסננת פסטה של פסטפארים אדוקים.

זה סוגידאמא (Sugidama) כדור שבאופן מסורתי נתלה בכניסה למבשלות סאקה אבל אם אתם רואים אותו בניו יורק, בדרך כלל הכדור ינבא שלמחרת יהיה לכם כאב ראש ותרגישו שברירים למחרת היום. אבל זה מחר, והיום הוא היום. ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אז דיי קשה להתעלם משורת בקבוקי הסאקה הארוכה על הקיר .

הטוג'י (מאסטר הסאקה) כבר ידאג לכם לשתייה. אתם צריכים לדאוג לאוכל. או, והאוכל. כי בבארים יפנים חייבים גם נשנושים. שפע של מנות קטנות מסורתיות. לא מתחשק לכם מידי פעם ביסוויט סרדינים מיובשים? אולי קצת חמוצים יפנים? מה לגבי קערת אודן לוהטת עם מבחר ירקות שורש וביצה בפנים? הכל טוב ויפה וטעים אבל הכוכב העיקרי הוא כמובן הסושי. ובבקשה אל תזמינו סלמון אבוקדו (גם לא תוכלו גם אם תרצו). אנחנו מדברים פה על טרטר טונה, נתחים שמנמנים של בטן של טונה כחולה ומבחר סשימי כל כך יפה שקצת בכיתי מרוב התרגשות.

שמחים ומרוצים (שלא לומר שיכורים ומתנודדים) אנחנו חוזרים הבייתה. כעבור שבוע הסיטואציה היא כזאת:

אוריאל: "בא לך סושי? אין לי כח לבשל".

אני: "אפשר ללכת ליאפוראיי, היה כיף פעם שעברה שהיינו שם".

אוריאל: "אין לי שום זיכרון שאיי פעם היינו שם".

(שיחה שמתנהלת כבר לפחות בפעם החמישית).

***

השורה התחתונה: כמו כל מסעדה עם מנות קטנות, כל מנה קטנה לא יקרה אבל צריך הרבה מהן בשביל לשבוע. סה"כ יצא 142 דולר (מתוך זה רק 36 על סאקה). הזמנו סה"כ 7 מנות ויצאנו מפוצצים לגמרי.

לפרטים נוספים: יופאראי – רחוב ריבינגטון 151