אחחח, החורף בניו יורק. תקופה קסומה של גרביים רטובות, מדרגות סאבווי חלקלקות וחום ביתי מחניק. בזמן שפיקסל ואני מטפחים את פרוות החורף שלנו, אוריאל מטפח את דיכאון החורף שלו (בעל גוון וטעם שונים לגמרי מדיכאון הקיץ שלו. בדיכאון החורף הוא שוכב על הספה עם מפזר חום ולא מוכן לזוז, ובקיץ הוא שוכב על הספה עם מזגן ולא מוכן לזוז). כפי הידוע לכולם, חורף זה גם התקופה של סיילס קיקאוף בחברות ההיי-טק השונות. אני ביליתי את השבוע בטקסס ואוריאל, שרגיל לעבוד מהבית ולא לראות אף אחד (שלא לדבר על להתקלח) במשך שבועות רבים, בילה את השבוע במחיצת הקולגות שלו, מה שגרם לו לזעזוע נפשי עמוק וכך יצא שהגעתי הבייתה רק כדי למצוא גבר רצוץ ורוחו שבורה (שוכב על הספה עם החתול ולא מוכן לזוז, שזה שונה ל ח ל ו ט י ן מבדרך כלל) אז הצעתי שנלך לאיזה מסעדה צרפתית לחגוג את היומולדת שלי, כי לא חגגנו אותו כבר ממזמן.

פרוות החורף שלי

"לא חגגנו את היומולדת שלך מאז היומולדת שלך, למעשה" אמר אוריאל. כלל ידוע (ובהמיות ישראלית טיפוסית) היא שבבואכם למסעדת יוקרה, עליכם להעמיד פנים שלמישהי מחברי הסועדים יש יומולדת, מה שיזכה אותכם בדרך כלל בשלל פינוקים כגון קינוחים, שולחן מועדף, ברכת יומולדת שמח מהמארח וכמובן גם מבטים קצת פחות מתנשאים מהמלצרים. הבעייה עם השיטה הזאת היא לזכור מתי יש לכם יומולדת באיזו מסעדה, או במקרה שלנו, ללכת לחגוג יומולדת חדש במסעדה צרפתית חדשה שכידוע, מאורעות משמחים חוגגים במסעדות צרפתיות.

המסעדה השבוע הייתה אקסטרא צרפתית ונקראת בשם הכי צרפתי שאפשר לדמיין: לֻה קוּ קוּ. יש אנשים שלראות קצת שמש עוזר להם עם דיכאון החורף אבל מה שמעניין במסעדות צרפתיות זה לצפות ברוחו של אוריאל מתעודדת למראה תפריט יינות משובח ובנפשו עולזת למראה שפע של מאכלים צרפתיים קלאסיים בתפריט. גם נפשי שלי עלזה כשגיליתי שיש תפריט צהריים פרה-פיקס שמאפשר לבחור מנה ראשונה ועיקרית בדיל חביב של 48$ לראש כי אם יש דבר אחד שמכניס אותי לדיכאון הוא לראות תפריט טעימות של שבע עשרה מנות או מלצרים צרפתיים יומרניים, אבל גם אחד מתוך שניים זה טוב.

אחרי כמה שלוקים מהקוקטייל לחזק את הגוף ואת ואת הנפש הרגשנו שיש לנו מספיק כוחות מחודשים כדי להמשיך להתחזק עם התפריט. למנה ראשונה אני בחרתי מרק עדשים שהיה כל כך סמיך שכמעט נשברה לי הכף, ואוריאל אכל סביצ'ה סקלופים שליטף את נשמתו והשרה בו רוח של תקווה. אל המנות העיקריות הגענו כבר כמעט צוהלים כיאה וכיאות ליום הולדת ה 35 ורבע שלי. אני נהנתי ממנה נהדרת של דג בתוספת צ'יפס שהולם בני מלוכה, בזמן שאוריאל נשנש תבשיל ארנב בחלב אמו בתוספת ירקות שורש. חלק לא קטן מהמנות הוגשו בסירי נחושת מסורתיים מה שגרם לאוריאל להתגעגע ליבשת האם שלו, ולי לתהות איך שומרים עליהם כל כך נקיים ואם יש מישהו במטבח שכל תפקידו הוא לנקות סירי נחושת.

קינחנו באספרסו ובתה בזמן שאוריאל התפייט איך קירות האבן של המסעדה מזכירים לו מנזר שהפך ליקב שהוא ביקר בו פעם בבורגון בצרפת בזמן שאני נזכרתי שעוד לא ראיתי את הפרק האחרון של האח הגדול. בסיום הארוחה הגיע הזמן לשלם את החבון ולחזור לעולם הקר והמנוכר שבחוץ. יצאנו חזרה לקור הניו יורקרי והמציאות האפורה הכתה בנו ביחד עם הרוח הקרה, ונב עוז רוחנו עד לסאבווי בגבורה.

השורה התחתונה: למרות שדיל הצהריים המשתלם כולל שתי מנות ב 48$, אם מוסיפים על זה מנות צד, דרינקים וכו' החשבון בכל זאת מגיע לקרוב ל180 דולר (שזה הרבה מאוד) אבל כנראה עדיין פחות ממה שהמסעדה הייתה עולה לנו בשעות הערב.

לפרטים נוספים: לה קוקו, רחוב לאפאייט מספר 138

כפי שרבים מכם יודעים, אוריאל ואני אוהבים לטמטם אנשים שמגיעים לניו יורק, לגרור אותם לקווינס לאכול אוכל טאייוואני "אותנטי", לשלוח אותם למוזיאון הרכבת התחתית, לנזוף בהם אם הם רוצים לעשות קניות במייסיס ולנעול אותם מחוץ לבית לארח אנשים בעיר. אחות אחת הגיעה לעיר לפני שנתיים ואולצה לכתוב פוסט אורח, ועכשיו האחות השנייה הגיעה וגם לה נמאס מהנדנודים שלי קיבלה עליה את האתגר, הנה הוא לפניכם.

***

מעט מחברי הקרובים יודעים ששאיפת חיי היא להדליק משואה.

נו טוב, כמעט כל מי שמכיר אותי יודע שמזה שנים אני צופה באדיקות בטקס הדלקת המשואות בעודי ממלמלת "אני, נעמה, מדליקה משואה זו של יום העצמאות השישים ושמונה לזכר (שקר כלשהו) ולתפארת מדינת ישראל".

במקביל לשאיפה לעמוד על הבמה בהר הרצל, טיפחתי בשנים האחרונות שאיפה קצת פחות ידועה לציבור (אם כי לא פחות משמעותית) והיא לכתוב פוסט אורח בבלוג של אחותי תומי. אמנם היו כמה מכשולים בדרך כמו למשל העובדה שבפעם האחרונה שהייתי בניו יורק התאומים עוד עמדו על תילם, אבל לא בחורה כמוני תניח לזוטות כאלו להפריע להגשת החלום  והנה סוף סוף זה קרה ואני כותב פוסט אורח על המסעדה הסינית Café China. למה דווקא סינית אתם שואלים את עצמכם ? ובכן יש כאן מוסר השכל לכל קוראי הבלוג: תמיד, אבל תמיד תבדקו לפני שאתם נכנסים למסעדה אם תומי כבר סקרה אותה. אני לא עשיתי את זה וככה מצאתי את עצמי בצ'יינה טאון במסעדה אותנטית (אותנטי זה שם תואר שבא לציין שלל מאכלים רוטטים וצוות חסר סבלנות) שקיבלה באחד הפוסטים ציון בינוני מאוד. האותנטיות הייתה גדולה עלי (ורק למען הסר ספק, כותבת פוסט זה כבר אכלה בעבר רגלי צפרדעים, שבלולים ועוד, כך שדים סאם "אותנטיים" לא היו אמורים להפחיד אותה) ותם הציעה שנעשה "חוויה מתקנת" במסעדה סינית של כוכב מישלן.

כך, אוריאל, אחותי ואני שמנו את פעמינו ל Café China אחרי דרינקים ב SixtyFive והצגת הנוף ממרומי הקומה ה 65 של הרוקפלר סנטר, לאורחת שהגיעה מהפרובינציה הישראלית (אחלה נוף ואחלה דרינקים).

הגענו ל Café china שבה אי אפשר להזמין מקום מראש וגילינו שנצטרך לחכות 45 דקות. גם לאלו שלפנינו אמרו שיצטרכו לחכות 45 דקות וגם לאלה שניגשו אחרינו אמרו אותו דבר, מה שקצת גרם לנו לפקפק במדד האמינות של ההצהרה (שהתגלתה בסוף באופן מפתיע כמדויקת מאוד). מה עושים כשצריך לחכות 45 דקות ? לא הלכנו לצוד פוקימונים (למרות שבאותו יום התגלה פוקימון נדיר מאוד בסנטרל פארק) אלא שמנו את פעמינו לבר חמוד בקרבת מקום שנקרא The Raines Law Room, הבר המעוצב נראה כאילו הוא לקוח מתוך סרט על מועדון מחתרתי בתקופת היובש בארה"ב: וילונות קטיפה, ספרייה מיושנת וזמזם כדי לקרוא למצרית. כנראה ששנות התשעים בישראל שאבו השראה מתקופת היובש, מה שמסביר מדוע שביקשתי קוקטייל שיהיה מתוק ופירותי (או במילים אחרות, קוקטייל למתחילים) קיבלתי "אורגזמה" בטעם תות. כן, כן, חוזרת על זה בשנית המשקה שהייתי מזמינה בגיל 16, זה בדיוק מה שקיבלתי פה, למרות שמודה בפה מלא שהיה טעים לאללה. 45 דקות בדיוק אחרי שנרשמנו התקבלה הודעה שהגיע תורנו ומבושמים קלות, שמנו את פנינו למסעדה.

המקום קטן, חמוד עם וייב של שנות החמישים, כולל ספסלי דיינר. כיאה לסוקרי מסעדות רציניים שכמונו, הזמנו 9 מנות שונות, שילוב של ראשונות ועיקריות. אז מה היה לנו שם ? נתחיל עם גולת הכותרת Steamed Soup Buns, שהם בעצם דים סאם מאודים מלאים במרק. הדרך הנאותה לאכול אותם זה לתת ביס לכיפה שלהם, לשאוב בשלוק רב רושם וקולני את המרק שבתוכם ואז לאכול את המילוי. כל מה שיש לי להגיד עליהם זה: טעים, טעים, טעים (רהיטות זה שמי השני..).  הייתה גם מנת Baby Cucumber שכללה חתיכות מלפפונים ברוטב קליל שלא הצלחתי לפצח בדיוק מהו, כנראה משהו עם שום ושמן שומשום שהייתה מצוינת. מנת ה Scallion Pancake הייתה יכולה להשתלב בהצלחה בכל מסעדת נרגילה (פוסט ברוח שנות התשעים כבר אמרנו ?) אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי נשבעת שהגישו לי מלאווח, כל מה שהיה חסר זה רק צלוחית עם עגבניות מרוסקות ליד. מנה נוספת שאכלתי לראשונה היא שורש לוטוס מאודה, לשורש יש מרקם שנע בין תפוח אדמה מבושל חלקית לבין קולורבי, אבל קליל כזה. מנת Pork Pot Stickers של דים סאם מטוגנים קלות הייתה מוצלחת מאוד גם היא. חוץ מזה הוגשו גם מנות של Husband Wife Special, Dan Dan Noodle ששתיהן כללו נודלס בדרגת חריפות גבוהה, Pork in garlic dressing ו Tea Smoked Duck  שאוריאל טען בתוקף שהוא מצוין ואני כבר הייתי מלאה, אז נאמין לו.

סה"כ החשבון היה של 113 דולר, לא יקר בכלל וגולת הכותרת היא שהמחיר כולל את הטיפ. עייפים ומלאים, סיימנו את הערב. אסיים את הפוסט בפנייה נרגשת לכותבת הבלוג לפתוח שלוחה של הבלוג שתקרא "טעים בתל אביב", קהל קוראים שבוי כבר יש לנו, וגם כתבת אורחת אז למה לא לנצל את ההזדמנות ? ולתפארת מדינת ישראל….

לפרטים נוספים: קפה צ'יינה, רחוב איסט 37 מספר 13

אמא של אוריאל הגיעה לבקר אותנו בניו יורק, וכולנו שמחים. אמא של אוריאל שמחה שהיא יכולה לבלות איתנו ולחקור את המוזאונים היפים של העיר. אוריאל מבסוט כי יש לו גיוון בנשים שכועסות עליו ומאוכזבות ממנו, ואני מרוצה שיש לי עם מי ליצור קואליציה מול אוריאל (שתינו מסכימות שהוא שותה יותר מידי, וגם כשהוא לא שותה יש לו נטייה למלמל) וגם עם מי לרכל על אקסיות של אוריאל (שלפי אמא של אוריאל מעולם לא היו יפות, רזות, נחמדות או חכמות).

אמא של אוריאל, שתהיה בריאה, כבר בת 75 אבל עם מרץ ואנרגיה שלא היו לי גם כשהייתי בת 25. אמא של אוריאל, שתהיה בריאה, עדיין באותו משקל כמו מאז שהיא הייתה בת 25. אני לא זוכרת הרבה מגיל 25 מבעד למעטה הסמים הקלים והאלכוהול הכבד שהיו נפוצים באותו גיל, אבל אני דיי בטוחה שגם בגיל 25 מעולם לא אמרתי משפטים כמו "אה, זה רק ארבעים בלוקים? אז אפשר ללכת ברגל!" או "אחרי שמונה שעות במוזיאון המטרופוליטן התעייפתי אז ראיתי רק עוד שתי תערוכות והלכתי הבייתה" או "הייתי רעבה אז אכלתי תפוח וזה השביע אותי לשארית היום" או "קמתי בשש ולא רציתי להעיר אותכם אז שטפתי כלים בינתיים".

כשאמא של אוריאל מגיעה לעיר היא מריצה את שנינו (או לפי אמא של אוריאל, בעיקר את אוריאל, בגלל שאני צריכה לנוח כי אני עובדת קשה) אבל בין כל המוזיאונים, תערוכות, טיולים והופעות צריך גם לאכול, ופה שמחתי להתחבר מחדש לתוכניות של אוריאל ואמא שלו. אוריאל, שבימים רגילים מרוכז אך ורק בלהפיס את דעתי ולמנוע את זעפי, צריך לעבוד הרבה יותר קשה כי גם אמא שלו בסביבה, ולכן החלטנו ללכת למסעדה מהקטגוריה שאני מאפיינת אותה כ-"לגיטימית".

מסעדה לגיטימית תהיה בעלת תפריט שעונה על צרכים מרובים כולל:

• "אוריאל אוהב פחמימות וסוכרים על הבוקר"
• "אני מעמידה פנים שאני מזמינה סלט אבל אני בעצם מתכננת גם לרדת על ערימת פחמימות וסוכרים"
• "איפה הקוקטיילים?"

וגם:

• לא רועשת מידי
• לא רחוקה מידי
• לא יקרה מידי
• לא שנויה במחלוקת מידי
• פחות משעה לחכות בתור
• טעימה בצורה סבירה שאינה מעליבה את בלוטות הטעם של אוריאל

מה שיצא, זה שהלכנו לסמית.

הסמית, היא דווקא בסדר. מה שנקרא, לגיטימית. יש בה תפריט בוקר נרחב (וגם תפריט ערב מגוון שכל בעלי הפרעות המזון למינהם כמו צמחונים או מעמידי-פנים-שהם-רגישים-לגלוטן ימצאו בו מה לאכול). האווירה גם נעימה, עם שלל שולחנות עץ ותפריט יין ואלכוהול נרחב. קשה לי להגיד שאיי פעם אכלתי שם משהו שגרם לי להתעלף על הרצפה, אבל מצד שני גם מעולם לא היו שם נפילות גדולות, מה שעושה את המקום מצוין עבור הרגעים בהם שיש לכם אורחים ולא נעים לכם לייבש אותם בזמן שתתווכחו שעות על איפה ללכת לאכול פשוט בא לכם לאכול משהו טעים ושאינו מתחכם .

לגבי ארוחת בוקר, היו כמובן שלל פחמימות וסוכרים, ורק אמא של אוריאל עמדה במילתה (ובמשקלה) ונשנשה סלט.

לסיכום, כן, לכו לסמית. סה"כ, לגיטימי.

השורה התחתונה: 85 דולר לשלושה אנשים אחרי מס ולפני טיפ (נודה שאחת מהן, אבל לא נגיד מי, לא שותה קוקטיילים בבוקר) זה דווקא אחלה דיל. כמובן שאם היו יותר קוקטייילים המחיר היה כנראה עולה בהתאם. (כנראה).

לפרטים נוספים: הסמית, יש כמה סניפים אבל אנחנו היינו בסניף בברודווי ורחוב 63

נישואים זה בעיקר שני אנשים מתווכחים אחד עם השני על מה הם הולכים לאכול, עד שאחד מהם מת. ואין משפט מדויק יותר שמתאר את מערכת היחסים שלי ושל אוריאל. קחו למשל את עניין החציל: אוריאל טוען בתוקף שאני מתה על חציל וגם פיתח מנהג מגונה לאחרונה בו הוא מחביא חציל בכמעט כל רוטב שהוא מכין, נסמך על העובדה הלא משמעותית שבכל פעם שאני אוכלת חציל אבל שלא מספרים לי שזה חציל אני נהנת מאוד מהאוכל. עוד עניין שנוי במחלוקת קשור למרקים. לטעמי, מרק זה אופציה נהדרת לארוחת ערב גם בחורף וגם בקיץ, ואילו אוריאל נועץ מי מבטי שטנה כשאני מצייצת שאני לא רעבה רק בגלל שאכלתי 4 ליטר של מרק עוף עם אטריות. אבל ללא ספק הדיון המשמעותי ביותר ביננו נוגע לאוכל מקסיקני. אוריאל ביקר במקסיקו למשך שש וחצי שעות לפני יותר מחמש עשרה שנה ומאז פיתח אלרגיה חריפה לאורז עם שעועית ברמה כזאת שהוא אפילו לא אוכל קאסטה בגלל שזה מכיר לו צורה של טאקו. אני לעומת זאת, עפה על אוכל מקסיקני ובמיוחד אוכל אמריקאי מקסיקני, מלא בפחמימות מצוינות ושלל שומנים.

אז יצא הגורל ואוריאל היה בטקסס, אכל אוכל טקס-מקס,ובעודו שולח לי סמס עם מראות קשים מהצ'יפוטלה המקומי, אני מייד ניצלתי את ההזדמנות לתמוך בו ויצאתי עם רונן למסעדה מקסיקנית חמודה בלואר איסט סייד שנקראת, לה קונטנטה.

כמה חמודה? למסעדה קוראים "השמח!" כמה חמודה? גודל-ארבע-שולחנות חמודה. כמה חמודה? למרות שהמקום היה מפוצץ, המארחת עשה כמיטב יכולה למצוא לנו מקום על אף שנדדנו משולחן זמני לכיוון הבר (מה שהתגלה כבחירה מצוינת כי יכולנו לראות להזמין את שלל המשקאות המעניינים שהברמן הכין).

מגוון האוכל, כמו מספר השולחנות לא גדול במיוחד, אבל באנו כדי לנהל מחקר מדעי ודקדקני כדי למצוא את הקשר בין אכילת אוכל חריף לשתיית מרגריטות. בניגוד לאוכל סיני, שבו כמה שהאוכל יותר אוטתנטי ככה יש יותר סיכוי למצוא ציפורנים או מדוזות במנה שלך, דווקא השמחה והטעמים של אוכל רחוב מקסיקני עדיפים לאין שיעור על הגירסה האמריקאית החיוורת שלו. גם אם לא יושבים על הבר אפשר להזמין והתחלק בהרבה מנות קטנות, וזה בדיוק מה שעשינו.

היה לנו גוואקאמולי מתובל וחריף שהנאצ'וס הגיעו מסודרים בתוכו כמו פרח (גם לכם אוכל טעים יותר אם הוא מוגש בצורה חמודה?), אכלנו טאקו עם דג, מנה סופר פשוטה אבל עם פוטנציאל להיות תפל וחסר טעם אבל פה הדג היה עסיסי ושימר את הטעמים הדגיגים שלו, וביחד עם סלסה ושאר טעמים היה קראנצ'י, מתפצח ונעים. ניסינו גם אינצ'ילדה עם שרימפס שהגיעה עם רוטב פלפלים, מה שגרם לנו מייד להמשיך באדיקות במחקר שלנו ולהזמין עוד מרגריטה. את הקינוח (עוגת גבינה מקסיקנית) לא הספקנו לתעד, בין השאר כי רונן התנדב לצלם את התמונות אבל לא פעל בצורה מספיק זריזה.

לסיכום, ההשפעות של מרגריטות על אכילת אוכל חריף הן: כן.

השורה התחתונה:91 דולר (כולל מס, לא כולל טיפ) לשני אנשים ושלל מרגריטות זה דיי משתלם, אבל אנחנו קיבלנו את רוב השתייה במחירים של happy hour, ככה שיכול להיות לאנשים שמגיעים קצת יותר מאוחר (או קצת יותר רעבים) החשבון יהיה קצת יותר גבוה.

לפרטין נוספים: לה קונטנטה, רחוב נורפולק 102

(יום עצמאות שמח!)

אתם יודעים, לא כל הניו יורקרים נולדים בניו יורק. חלק מהם נולדים במקומות אחרים (כמו נהריה) אבל מגיעים לניו יורק, מסתכלים מסביבם, ומבינים שבדיוק לפה הם שייכים. אני מקרה מאוד קיצוני של התופעה הזאת וסיגלתי לעצמי גינונים ניו יורקרים למהדרין כמו למשל לדרוס תיירים שמחליטים להיעמד באמצע המדרכה בשביל לצלם תמונה של איזה בניין עלוב בפינה של השדרה החמישית ורחוב 34, להעריץ את עכברוש הפיצה, לסרב לקרוא לקו הסאבווי של השדירה השמינית "הקווים הכחולים" ולתת טיפ בהגזמה פראית לכל בן אדם שאני פוגשת ברחוב.

אוריאל לעומת זאת הוא אציל אנגלי מהדור הישן שהדבר היחידי שלא מאפשר לו לשבת עם מקטרת וחלוק בחדר העבודה שלו המצופה עור ומקושט בתמונות של סירות מפרשים היא העובדה שקודם כל אין לנו חדר עבודה מצופה בעור עם תמונות של סירות מפרשים, והחוקים הדבילים של הבניין לא מאפשרים לו לעשן מקטרת בדירה כי זה סיכון בטיחותי.

אז לכבוד הראשון במאי שזה חג הפועלים נתתי לאוריאל אפשרות לבחור לאיפה נלך לאכול. אבל אוריאל טעה והחליט ללכת לכל מיני מקומות מפגרים (כי כמו לרוב הפועלים, לאוריאל אין השכלה) וגם ירד גשם בחוץ (אוריאל מבכה כל יום שבו הוא חושב על המולדת הגשומה ואינו יכול לכרוע ברך בפני המלכה ולהביט על נהר הת'מז ולעשן מקטרת) אז במקום זה הלכנו לפאב בריטי כהלכתו בשביל לפחות להשתתף במסורת בריטית אחרת שהיא להשתכר למוות ולהיות רועשים.

הכניסה לפאב נראת ממש כמו כל בר-ספורט אחר בעיר, אבל ברגע שעוברים אותו ומגיעים לחדר האחורי, הזמן עובר 5 שעות אחורה ואתה מוצא את עצמך בממלכה הישנה. תמונות של סירות מפרשים ושאר פיצ'פקס ממלאים את הקירות והמקום אפילו מגיע עם מלצרית אנגלית עצבנית אורגינל (ששכחה למשל להביא לנו תפריטים, חשבון, את הבירה הנוספת שזהר הזמין, שפכה לאוריל קפה לתוך הכוס תה שלו ובתור אקסטרא בונוס הייתה גם חמוצת פנים באופן כללי, שזה היה הכי אותנטי).

התפריט בריטי למהדרין ומלא בדברים כמו קראמפט (שזה מן ביסקויט שמנמן ופריך), באבל & סקוויק (שם מתחכם לפשטידת שאריות מאתמול) וכמובן בגלל שהגענו ביום ראשון היה צלי עם יוקרשייר פודינג (שזה בכלל לא פודינג אלא מן מאפה פריך גדול). למקום אין רשיון למכור אלכוהול אז יש רק מבחר גדול של בירות מהחבית לבחור ממנו (בירה כמובן היא משקה קל שמתאים למשפחות ואינה נחשבת אלכוהול).

אני לא יכולתי לעמוד בפני הארוחת בוקר הבריטית שהגיע עם ביצים מקושקשות, שעועית, עגבניה, טוסט וכמובן שני נתחים ענקיים של בייקון בריטי (הבייקון הבריטי יותר עבה בריטי ובכלל זה פחות טעים). ואוריאל מייד התחבר לשורשים שלו והזמין את הצלי המסורתי של יום ראשון.

ישבנו בפאב, שתינו בירה, אכלנו את האוכל שלנו והבטנו בגשם בעצבות כיאה לנתינים של הוד מעלתה. לפחות בפוטנציה. אני מניחה שיש גם לונדונים שאינם נולדים בלונדון ויום אחד (אולי) יגיעו אליה וירגישו שייכים.

***

השורה התחתונה: 148 דולר לשלושה אנשים (אחרי מס, לפני טיפ) הםלא בלתי סבירים להמון אוכל והמון שתייה, במיוחד כשיורד גשם בחוץ.

לפרטים נוספים: ג'ון ווד פאונדרי, רחוב איסט 76 מספר 401.

אוריאל בדרך כלל מעדיף להיות צדקן מאשר להיות צודק וכשמשהו נקרה בדרכו הצדקנית אין כל כך מה לעשות חוץ מלהבליג להתעלם לחלוטין מדעותיו. אז אני מבינה לגבי דברים שברומו של עולם כמו טבעונים ומצביעי קלינטון, אבל באמת שאני לא מבינה מה הבעייה שלו עם בראנץ'. למה להתנגד ועוד בחירוף נפש לארוחה נחמדה עם אופציות טעימות של שלל ביצים ושל דברים מתוקים כמו פנקייקים ולחם מטוגן? ועוד כזאת שבישראל היינו אוכלים להנאתנו כמעט בכל סופ"ש? אבל עם אוריאל כמו עם אוריאל, יש לו מערכת טיעונים עמוקה ורגשית, שלא לומר מניפסט שלם. אז קבלו את ההסבר שלו ללמה בראנץ' היא הארוחה המאוסה ביותר בעולם.

***

במערכת הבחירות האחרונה נהפכתי לתומך נלהב של ברני סנדרס. ולמה לא? אני נאור,  אני ליברלי, אני בעד שיוויון וצדק חברתי. אבל לא בהכל אני שיוויני: אני בעד שיוויון הזדמנויות, לא שיוויון תוצאות. ואם יש מקום אחד שהחברה הפלוטוקרטית האמריקאית כופה עלינו שיוויון זה בראנצ׳. בראנצ׳ על פניו נשמע כמו רעיון טוב. מה רע בלאכול ארוחת בוקר מאוחרת עם אלכוהול? אלכוהול טוב בכל שעות היום, ואם זה מקובל חברתית, אז טוב שבעתיים.

אני אגיד לכם מה לא טוב! בראנצ׳ הוא השיוויון של האפור. המוות של האופי. המשטר הרודני שמוחק כל סגולה או ייחוד ממסעדות העיר הגדולה הזאת. למשך יומיים בשבוע כל המסעדות נהפכות להיות זהות, אותן אגס בנדיקט, אותם פנקייקים, אותם המבורגרים, אותו טוסט אבוקדו. מסעדות טובות ורעות, יקרות וזולות נהפכות להיות זהות, ורק תהלוכות היאפים הנהנתנים והמימוזות משתנות. ואני, נענק תחת עול רוטב ההולנדיז משתווה לשמים לגוון צבע שיציל אותי משממת השעמום כמו אותה פרסומת אלמותית של אפל משנות ה-80).

ולכן אני באמת מתרגש כשאני מוצא מסעדה שבסוף השבוע נותנת תפריט קצת שונה. הייתי צריך לדעת שאפשר יהיה לסמוך על דיוויד צ׳נג לתת גוון של צבע ליומיים האפורים של השבוע. דיוויד לקח את קונספט הבראנצ׳, וקונספט עגלות הדים סאם ושילב אותם יחד למשהו ששני המסורות היו נעלבות ממנו. ואיך שהוא זה יצא בסדר. במסעדת מה פש, עוברים מלצרים עם מנות קטנות שיש להם השראה מ-2 המסורות (כמו לחמניות מאודות עם חביתה יפנית).

כל כך דומה, ואם זאת כל כך מיוחד

בסוף השבוע במסעדה יש תפריט A-la-carte ואותם מנות קטנות המסתובבות עם מלצרים. הרודנית, מתוך הזדהות עם המורשת השמרנית שלה, סרבה לחידושים הפרוגרסיבים של התפריט כי היו לה חדשניים מדי (היום אתה מרשה לאויסטרים להתרועע עם בזיליקום תאילנדי, מחר תרשה להם להתחתן) אבל התרצתה עם המצע הפוליטי של המנות שכיוונו למרכז המתנדנד, כמו סלט של סלק או מאפים של בוקר.

אנחנו לא זקוקים לסלק, אנחנו זקוקים למהפכה!

אני הזמנתי קוקטייל מרטיני עם ramps (בעצם ג׳ין שהושרה בו הבצלצל הנחמד הזה), וברוח הזדהות עם המפלגה הירוקה, גם אכלתי סלט של Sugar snap peas.

תצילו ארנב, אכלו עשב

זה נחמד לבחור מנות קטנות ולהתחלק בהן ממגשים שהמלצרים עוברים בין השולחנות איתם למרות שזה גם יכול להוביל לטעויות כמו למשל להזמין מנה שנראת כמו צ'יפס קריספי ולגלות שזה אוזני חזיר מטוגנות. אבל חוץ מזה, יצא לנו לטעום בערך אחד מכל דבר (ווידאנו עם המלצרית לפני שהזמנו חשבון שלא פספסנו כלום, והיא הייתה קצת מהלם מזה שהצלחתי לזכור כל מנה ומנה שעברה לידנו על אף השכרות המתקדמת שלי. היא לא מבינה שהצדקנות שלי כל כך אינטיסיבית שהיא עוברת את גבולות השכרות).

בדרך הביתה, הפרינססה סיכמה את הבראנץ' באבחנה הפוליטית החדה ביותר של העשור: ״איך בן אדם שיש לו כל כך מעט מה להגיד" היא שאלה בייאוש, "מדבר כל כך הרבה?״.

***

השורה התחתונה: שני קוקטיילים וכמה צלחות קטנות הגיעו ל 95 דולר לזוג אחרי מס ולפני טיפ. לא מאוד יקר, אבל לא מהמסעדות הזולות. סה"כ אופציה נחמדה לבראנץ' לא שגרתי בעיר.

לפרטים נוספים: מה פש רחוב ווסט 56 מספר 15

נתקפתי בפרץ עז של נוסטגליה בזמן שהסתכלתי שוב באלבום התמונות של הטיול האחרון שלנו למקסיקו. אלו היו שבועיים נהדרים של אוכל חריף וססגוני, תרבויות עתיקות, מוניות מפוקפקות, בקשות מנומסות ל"תרומות" שלוו במחסומי דרכים פחות מנומסים, ים משגע וכמובן גם שפע של קלקולי קיבה. לא פלא שהתחשק לי אוכל מקסיקני לארוחת ערב. שמחה וצוהלת בישרתי לאוריאל שחשקה נפשי באוכל מקסיקני ולהפתעתי הרבה נתקלתי בהתנגדות חריפה.

"אני שונא אוכל מקסיקני" אוריאל אמר בנחרצות. "ובכלל, כל המסעדות המקסיקניות בניו יורק הם רק חיקוי עלוב בסגנון טקס-מקס, וטקסס כל כך גרועה, שאם הייתי הבעלים של טקסס וגם של הגהנום, הייתי מעדיף להשכיר את טקסס ולגור בגהנום. לסיכום" , הוא אמר, "למה שתרצי ללכת לאכול במסעדה שענף היצוא העיקרי של המדינה שלה זה דיזנטריה?".

בגלל שלא הצלחתי לשכנע את אוריאל ללכת למסעדה מקסיקנית, נקטתי בטקטיקה השנייה המועדפת עלי: הפעלת כח ברוטלי. אוריאל התפשר והציב בפני אתגר: אם אני אמצא מסעדה שהשם שלה מתחיל באות א', שנמצאת באיסט ווילג', שקיבלה לפחות ציון של שמונה שמונה בבלוג האהוב האינפטואיישן ושיש שם תמונה של חתול על הקיר, הוא יהיה מוכן ללכת.

אתגר בלתי אפשרי. או שלא?

התפריט באמפלון קוצי'נה מחולק לכמה קטגוריות: ראשונות קטנות (חמות או קרות), שלל טאקוס, חלק של מנות עיקריות גדולות יותר, וחלק ארוך מאוד של מרגריטות וקוקטיילים. ליבו של אוריאל נכמר למראה רשימת האלכוהול הארוכה מכיוון שחלקים גדולים ממנה היו עם טאקילה או מזכל, שהוא לא אוהב בכלל. וזה מאוד מצער לראות תפריט אלכוהול ולא לאהוב אותו.

בגלל שזאת הייתה פעם ראשונה שלנו שם, התמקדנו באופצית ה"סוג של טעימות" שמאפשרת לך לקחת מנת פתיח, עיקרית וקינוח וגם להתחלק בגוואקאמולה לכל השולחן וזה היה רעיון מצוין כי הגוואקאמולה היה אקסטרא טעים, עם אבוקדו טרי, תבלון מצוין (פיסטוקים קלויים בגוואקאמולה? נשמע מוזר אבל זה היה קראנצ'י ומעניין), טונות של כוסברה ומידי פעם חתיכות קטנות של פלפלים חריפים להחריד, מה שהפך עבורי את כל החוויה לסוג של רולטה רוסית. אבל עדיין שווה את זה.

בגזרת הראשונות נרשמו עוד הצלחות מסחררות, עם אורז מטוגן עם שבלולים, אטריות עם צ'וריסו ירוק אבל הכוכב היה מנה של טאמאלה פטריות. טאמאלה זה סוג של בלינצ'ס מקסיקני ומאכל סבתות ידוע. הבפנוכו של הטאמאלה גמיש ואפשר שיהיה בו עוף או בשר או ירקות או כל שילוב אחר של המוזכר לעיל רק שפה הוא הוגש כשהבפנוכו היה כבר בחוץ, והיה לו סוג של מרקם קרמי ומוסי ובכלל לא נראה כמו משהו ששום סבתא הייתה מכינה.

וזה דווקא בסדר, כי הרבה פעמים ובמיוחד באוכל ממטבחים יותר מסורתיים מפחדים לפעמים לחדש ולגוון. זה לא שאני חסידה גדולה של גיוון וחידוש אבל אוריאל מזכיר שאחד החגים הלאומיים הגדולים ביותר במקסיקו הוא צינ'קו דה מאיה, חג לזכר קלקולי קיבה שתקפו את הצבא הצרפתי במלחמת מקסיקו צרפת, אז במקרה הזה חידוש (שלא לומר סניטריה) זה לא בהכרח דבר רע.

הטאקוס היו…ובכן, טאקוס. צויינו לטובה טאקו זנב השור וטאקו העז. לאכול טאקו זה תמיד נחמד אבל אף פעם לא ממש מרגש.  אז הזמנו עוד מנה של גוואקאמולה, בשביל הכיף.

יצאתי מהמסעדה מלאה, שבעה, מרוצה ובעיקר סופר גאה בעצמי כי אוריאל הסכים לצרף את המקום לרשימה המסעדות שהוא מוכן ללכת אליהם מידי פעם, ואפילו לדגום את שתי המסעדות אחיות של אותם בעלים. מצד שני, הוא התנה את ההסכמה, נראה איך הבטן תהיה מחר בבוקר.

***

השורה התחתונה:  ארוחת "סוד של טעימות" עולה רק 38 דולר, אבל אחרי דרינקים ועוד כמה דברים בצד החשבון לשלושה אנשים הגיע (לפני טיפ) ל 182 דולר. לא מאוד זול, אבל מאוד טעים.

לפרטין נוספים: אמפלון קוצ'ינה, השדרה הראשונה מספר 105

הדיל שלי עם אור הוא כזה: למרות שהוא תמיד מבטיח ואף פעם לא מקיים, עדיין בכל פעם שהוא מגיע לעיר אנחנו יוצאים לאכול ארוחת ערב במקום מגניב והוא מבטיח שוב שהוא יכתוב פוסט אורח לבלוג.  בפעם שעברה הצבתי בפני אור שתי ברירות: או שהפעם הוא יכתוב פוסט לבלוג, או שפעם הבאה הוא יוצא עם אוריאל לשתות לבד.

אז הנה, פוסט האורח של אור על אחת המסעדות האהובות עלי ביותר לאחרונה, פרל & אש:

***

נסיעות עבודה לחו"ל. זה נשמע מגניב בהתחלה, אבל מהר מאד זה נעשה מייגע. עד שאתה מתאפס על הפרשי השעות אתה כבר במטוס חזרה.

זה מה שאני מספר לאישתי, בכל מקרה, כדי לא לבאס אותה יותר מדי שהיא נשארת ארבעה ימים עם הילדים לבד בארץ.

כשהביקור הוא בניו יורק, ואתה חבר של תום ואוריאל שלוקחים אותך לאחת מהחוויות הקולינריות שלהם, הסיפור נדפק לגמרי, אבל האוכל שווה את זה.

הפעם הלכנו למסעדה בשם הפנינה והאפר (Pear and Ash). ביקשתי מתום לא לבחור מסעדה פלצנית מדי. לאוריאל יש אהבה לדברים אקזוטיים ואלכוהול בכמויות, ואני אוהב פסטה ודיאט קולה, כך שבר יין/טאפאס קטן וחמוד בדרום העיר היה פשרה טובה.

התחלנו בקוקטיילים פלוס יין לאוריאל. אני לא מבין כלום ביין אבל נראה שאוריאל היה מרוצה. הקוקטייל של תום היה מתוק וחמוד, ושלי היה מוגז כך שהוא הזכיר קצת דיאט קולה.

האווירה במקום הייתה סבבה. מוזיקה טובה משנות התשעים. הכרתי את כל השירים, ואפילו ניגנו שיר של ספרינגסטין שאני מחבב במיוחד.

הזמנו מלא אוכל. לי היה תירוץ כי אני בחו"ל ולא שומרים דיאטה בחו"ל. תירוץ בעייתי כשאתה מחוץ לישראל רבע מהזמן, אבל אסור לתת לעובדות להפריע. בהינתן טאפאסים, מזמינים מנות קטנות לחלוקה. תום ואני התעלמנו בבוז מהטענות של אוריאל שהוא לא אוכל הרבה ולכן צריך להזמין פחות.

עשר דקות אחר כך הגיעו לשולחן טרטר בקר, כבד עוף משולב בכבד אווז ולחם שחור.

ההגשה הייתה יפיפיה והאוכל היה מאד טעים. במיוחד אהבתי את הטרטר, שזה די מפתיע כי בדרך כלל אני לא מת על טרטר. הכבד הפתיע בכך שהייתה עליו ביצת עין קטנה, מלוטשת למידותיו, אבל הטעם שלו היה שגרתי.

מנות קטנות פלוס שלושה סועדים אומר שתוך חמש דקות היינו מוכנים למנה הבאה, שהייתה אפילו יותר מוצלחת.

קיבלנו פרוסות נקניקיית ארנבת שעוטרו ברוטב של בצל טחון. אוריאל ותום התלהבו מהרוטב באופן חסר פרופורציה, כנראה תוצאה של חשיפת יתר לאוכל טוב. אני התלהבתי הרבה יותר ממנת הדיונון. מנה מוצלחת של צמח מקומי ברוטב דמוי שמנת השלימה את הפעימה השניה.

המנה האחרונה שהגיעה הייתה המוצלחת מכולן. בריסקט שעבר בישול ארוך של שישה ימים. היה מעולה.

אוכל טוב, אווירה כיפית ושיחה קולחת הן שלוש סיבות מספיקות להמשיך את הערב באותו מקום. ביקשנו תפריט קינוחים ותום שמה לב לעובדה המשמחת שהיו שלושה קינוחים בתפריט ואנחנו שלושה אנשים – צירוף מקרים קוסמי אז כמובן שהזמנו את כל שלושת הקינוחים.

בסיפור שאני ממש אוהב, לאחת הדמויות יש תלונה מקורית על מסעדות. נותנים לך תפריט שלם ומכריחים אותך לבחור רק מנה אחת. סוג של קללה לאנשים סקרנים. במקרה הזה שברנו את הקללה – הזמנו שבעים אחוז מהתפריט. אני ממש אוהב ארוחות חלוקה.

הקינוחים היו מצויינים חוץ ממנת העוגיות והשוקו שהייתה מיותרת. הבראוני השוקולדי עם הגלידה ורוטב הקרמל היה הכי מוצלח. הקינוח הלימוני של קציפת לימון בתוך שתי עוגיות ספוג – לא תיאור מוצלח במיוחד אבל ככה אני זוכר אותו – היה נחמד.

נסיעות עבודה. נורא. איזה כיף להיות בבית. אוהב אותך אשתי היקרה.

***

השורה התחתונה: 220 דולר לשלושה אנשים (אחרי מס, לפני טיפ) כולל קוקטיילים. לא זול, אבל כיף.

לפרטים נוספים: פרל & אש, רחוב באוארי מספר 220

לקריאה נוספת: עוד פוסטים אורחים בבלוג.

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ אמצע אפריל נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

מאירה דווקא מאוד רצתה לבוא להארלם, כי היא משתתפת בהפקה חדשה של הקוסם מארץ עוץ והיו חסרות לה נעליים מוזהבות ומבריקות. אני הסברתי שאני לא מעוניינת ללכת לשופינג בהארלם, לא כי אני גזענית אלא כי אני לא מסוגלת לערוך קניות על בטן ריקה. אז מאירה הציעה שנלך לאכול בראנץ' ואז נלך להסתובב. מלמלתי משהו לגבי זה שדרך הלבנים הצהובות הא כבר פאסה לגמרי ושצהוב זה בכלל לא הצבע שלי אבל הסכמתי ללכת.

אז הלכנו.

לעיר הברקת. לסילביה.

סילביה היא אחד מכנסי צאן הברזל של השכונה ואפשר לדעת לפי זה שהרחוב נקראת על שמה של בעלת המסעדה המיתולוגית. אפשר לדעת גם לפי התור הארוך שתמיד יש בכניסה למסעדה, אבל המכשפה הטובה מהצפון המארחת הושיבה אותנו תוך מספר דקות. בקצה של המסעדה. כמה שיותר רחוק מכל השאר. שלא נעשה פאדיחות וזה. אמרתי למאירה שאני חושבת שאנחנו כבר לא באפר ווסט סייד.

האוכל בסילביה הוא מהסוג שנקרא אוכל נשמה. וכבר דיברנו עליו – כל מה שמנחם, ופחמימותי, ומטוגן, ואוי, כמה טעים. יש הרבה אופציות לבחור מהן אבל בהמלצתה של המכשפה הטובה מהדרום המלצרית העדפנו להתמקד בקלאסיקות הגדולות של התפריט: עוף מטוגן (כמובן) ודג מטוגן (הכי טוב לארוחת בוקר).

סילביה היא מסעדה מהדור הישן. אתה מקבל בדיוק מה שהזמנת ואין פה טייקים מודרנים על אוכל מסורתי או הפתעות קולינריות מדהימות. אבל יש ימים, כמו למשל כשאתה מתאושש מסופת הוריקן שבוע קשה בעבודה וכל מה שאתה צריך זה הרבה קלוריות ופחמימות מנחמות, וגם חברה מנחמת של חבר טוב שאפשר לחלוק איתו עוף מטוגן, כוס קפה ותוכניות לאיך נכנסים לדיאטה לשנתיים להוריד את כל הקלוריות של הארוחה.

יש כאלה שאומרים שסילביה היא לתיירים מתחילים, ושהמקום הפך להיות ממוסחר מידי ולא מספיק אותנטי. אני חצי מסכימה איתם אבל לא היה לי כח להמשיך לחשוב על זה כי נכנסתי לתרדמת פחמימות.

לסיכום, אם חשקה נפשכם באוכל מנחם וטעימה של אוכל נשמה מסורתי, סילביה היא המקום בשבילכם. מאירה הלכה אחרי כן לקנות את הנעליים ומפה לשם היא הקישה בהם שלוש פעמים ומצאה את עצמה בקנזס, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 50 דולר לזוג כולל טיפ ומס וקינוח, לא רע במושגי ניו יורק.

לפרטים נוספים: סילביה'ס, שדרת מלקולם אקס מספר 328

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה לקחת את עודד שביקר אותנו השבוע לרד רוסטר, לא בגלל שהוא גזען, אלא בגלל שאם הוא היה רוצה להיפגש עם עודד במקום שבו התושבים ירדו מהעצים לפני חמש דקות, הוא כבר היה נפגש איתו בארץ. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לאוריאל שהולכים להיפגש עם ג'ון, החבר האירי של מאירה לשתות בירות ולחגוג את סיינט פטריקס דיי. אוריאל מלמל לעצמו "ג'ינג'י מאנייאק" אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

כשהגענו למסעדה אוריאל קצת חשד כי המוזיקה הייתה אריתה פרנקלין והוא ציפה לשמוע חלילים איריים וגם ציפה (או ליתר דיוק, קיווה) שאחת או יותר מהמלצריות יפצחו בריקוד ריברדאנס סוער, אבל מצד שני הברמנית חבשה כובע ירוק אז הוא התרצה והזמין קוקטייל.

מה שהיה אסטרטגיה מנצחת משלוש סיבות. האחת, שכל החלק הקדמי של המסעדה הוא בר ענק והיה נחמד קצת להיות שם. השנייה, שרשימת הקוקטיילים מעניינת (אני שתיתי קוקטייל שנקרא סאבוי והכיל בתוכו וודקה (כמובן), לימון, סירופ אגבה והשוס הגדול – ענבים – שנתנו טעם מאוד דומיננטי של תירוש, אבל בקטע טוב) והשלישית שלקח להם ארבעים דקות להושיב אותנו, למרות שהייתה לנו הזמנה. (הדבר החיובי היחידי בנושא הזה הוא שהיה לי מספיק זמן לחזור הבייתה ולהציל את החתולים ממוות בטוח כי עודד השאיר את החלון פתוח והחתולים דבילים ועודד אמרתי לך שאני לא אשכח לך את זה לעולם ואני מקווה שנעמה קוראת את זה עכשיו וכועסת עליך גם) (היי נעמה!).

שתבינו, זאת הייתה יריית פתיחה מצוינת כי למרות הקוקטייל המוצלח באתי לפה בכוונה מלאה לא להנות אחרי שלפני כמה שנים קראתי את הביוגרפיה של מרקוס סמואלסון, השף והבעלים של המסעדה והגעתי למסקנה שהוא פוץ מוחלט ויהיר עם תסביך נחיתות מעצבן במיוחד. בתור אתיופי שאומץ בגיל צעיר על ידי משפחה שבדית ובילה את רוב ילדותו בכפר קטן בשבדיה הכפרית, החיבור המזויף שלו לתרבות השחורה האמריקאית הוא מעורר רחמים במקרה הטוב, ומעורר עצבים במקרה הפחות טוב. אם תקראו את הספר תוכלו למצוא את הסיפור הקורע לב על איך בילדותו הוא לא נבחר לשחק בנבחרת הכדורגל של הבית ספר, לא כי הוא היה שחור וכולם היו גזעניים אלא כי הוא היה ממש גרוע. או למשל שהוא יספר לך כמה השפים בכוכבי מישלן נוראיים באופי שלהם אבל לא יספר לך ולו פרט מידע או אנקדוטה משעשעת אחת. אה, והוא בישל לנשיא אובמה פעם אחת, חוויה שאפשר לקרוא בפירוט מייגע במשך ששים עמודים לפחות.

אז האם אפשר לתעב שף רק לפי הביוגרפיה שלו? ברור שכן, וזאת הסיבה שלא טרחתי ללכת למסעדה עד היום. אבל בתור אחת ממסעדות הדור החדש הידועות ביותר בשכונה, וכאחת המסעדות שהתחילה את הגל החדש של הטרנד הקולינרי באזור אי אפשר ממש להתעלם ממנה בכל פרוייקט הארלם שמכבד את עצמו, אז הסכמתי ללכת.

אז הלכנו.

אוף, וכמה שהיה כיף! התפריט מכיל המון וואריציות של אוכל נשמה בנאלי לחלוטין, אבל הפתיעו ברמת הדיוק והביצוע שלהם. למשל, לחם בננה. בדרך כלל פרוסה קטנה של לחם בננה תשקול קילו וחצי בקירוב, ובדרך כלל לחם בננה מגיע בילט אין עם טופס 17 לאחרי כן, אבל פה היה אוורירי ונימוח ומלא בטעם של בננות טריות. גם העוף המטוגן (כמה שלמדתי לחבב עוף מטוגן בזמן האחרון) הגיע עם ציפוי פריך כמו נייר צלופן של משלוח מנות מכיתה גימל אבל עם פפריקה טחונה טרייה והתפצח בשמחה בין השיניים, מסתיר מתוכו בשר נוטף עסיסיות. ודיברנו כבר על הפירה ליד? כזה שאמא מכינה? כזה עם כל כך הרבה כובד ומרקם שאחרי כל כף אחת צריך להישען אחורה ולפתוח עוד חור בחגורה? או שנדבר על השרימפ וגריץ, שכמה שהיו חריפים ככה הם היו טעימים (אכלתי את כולם ושרפתי את הלשון לגמרי) או למשל המק & צ'יז המסורתי שיכול להגיע עם חתיכות לובסטר בפנים, לא שהוא צריך לובסטר כדי לרגש אותי.

עוד היה חמור מאוד, שהאווירה במקום סופר כייפית, עם נגן סקסופון שהפציע איי שם במהלך הערב, מלצרים חביבים (אם כי לא סופר מהירים, שזה משהו שכבר התרגלנו אליו באזור), ומלא יצירות אומנות ושמונצלך להביט בהם במהלך הערב.

אכן בעייה חמורה, כי מצד אחד השף עדיין שנוא עלי אבל לעזאזל, הוא מבין באוכל. ואוריאל יודע כי הוא ראה אותו בבר והלך לשאול אותו אם כל התמונות של השחורים במסעדה זה לא קצת פיצוי על רגשמות האשם הלבנים שלו ומפה לשם התאריך לשימוע נקבע למאי אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 210 דולר לשלושה אנשים, אבל הזמנו כמות דיי פסיכית של אוכל (ארבע ראשונות, שלוש עיקריות ושני קינוחים). סה"כ לא מאוד יקר כאן יחסית לביסטרו אחרים בעיר, אבל כן יקר יחסית לשכונה.

לפרטים נוספים: רד רוסטר, שדרת מלקולם X מספר 310.