עם יום כיפור וזה, נראה לי שאני חייבת לאוריאל כמה סליחות. סליחה שביישתי אותך מול החברים שלך וגררתי אותכם לנינג'ה. סליחה שלא נתתי לך לבנות תנור פיצה בחדר עבודה. סליחה שאכלתי לך את כל העוגיות והשארתי לך פתק בקופסה הריקה של העוגיות שפעם הבאה תחביא אותן יותר טוב. סליחה שגררתי אותך לווילאמסבורג, ושהערתי אותך מוקדם בבוקר (וגררתי אותך שוב לווילאמסבורג). סליחה שקראתי לך שיכור , אלכוהוליסט וסטוקר.
סליחה!
עכשיו, אחרי שהורדנו את הסליחות מהרשימה, אפשר להתחיל בנחת רשימת חטאים חדשה. ואין חטא איום ונורא כמו גם לגרום לאוריאל לקום בבוקר, גם ליסוע למרחקי דרום ברוקלין, ועוד בשביל דים סאם. חטא כפול ומכופל ומשולש, שווה ערך רק ללמד את החתול לטייל לאוריאל על הראש באמצע הלילה (שנה טובה פיקסל!) או , חס וחלילה, לפרגן לאוכל טבעוני. (מזל שיש יום כיפור כל שנה).
מי שקורא את הבלוג יודע שאני סנובית של דים סאם. דים סאם רגיל כבר לא מרגש אותי ואחרי שסיימתי לאכול בכל הדים סאמיות במנהטן, שמתי פעמי לשכונות רחוקות יותר כגון פלאשינג, קוווינס. אז תארו לכם כמה רבה הייתה שמחתי שגיליתי שיש עוד שכונת צ'יינהטאון חדשה שאני לא מכירה, ועוד קל"ב, בברוקלין! שכונת סאנסט פארק היא שכונת צ"ינה טאון טיפוסית: לוקח שעה פלוס בסאבווי להגיע אליה ממרכז העיר, יש בערך שלט אחד באנגלית בכל הרחוב, צפוף, ועוד עם סבתות אגרסיביות שהודפות אותך עם המרפקים, יש ריח של דגים רקובים בכל האזור, המדרכה רוטבה וחלקלקה (מהמעי של הדגים), נו, אתם יודעים, צ'יינה טאון.
מה שעוד יש שם אבל זה דימסאמיה מאוד וותיקה ומאוד מוכרת. כלומר, אם אתם סינים. אם אתם קבוצה של חמישה חברים לבנים ומלוקלקים, ייתכן שתעמדו בתור ארבעים וחמש דקות רק כדי לגלות שקראו את המספר שלכם כבר שלוש פעמים, אבל קראו אותו בסינית ואז התעצבנו עליכם שאתם מטומטמים (בצדק), ובגלגול עיניים מסיבי הושיבו אותכם בהכי בקצה, שאף אחד לא יראה. (תכל'ס, גם בצדק).
פסיפיקאנה היא דימסאמיה בסגנון הונג קונג, מה שאומר שיש עגלות מלאות בכל טוב שמסיעים ליד השולחנות, ואפשר לבחור כל מנה וישר להוריד אותה לשולחן. אם אתם סינים ואתם מבינים מה האישה שמסיעה את העגלה אומרת. אם אתם מערבים עגולי עיניים הלומי קרב, אתם פשוט לוקחים כל מה שנראה מעניין ונותנים ביס, מה שנותן משמעות חדשה לגמרי לביטוי "חיים ומוות בידי הלשון".
כמובן שיש את כל הדימסאמים הרגילים, כמו דים סאם שרימפס, שנוזלים, לחמניות באו, אגרולים וסטיקי-רייס. כולם היו באיכות גבוהה ביותר, אבל מה שהיה מעניין זה הדברים הפחות רגילים שמעולם לא ראיתי במקומות אחרים כגון אטריות ג'לי-פיש (לא אטריות שנראות כמו ג'לי-פיש. אטריות שעשויות ממדוזה), ועוגיות דוריאן, שהוא פרי פחות מוכר פה באזור אבל כל כך פופולרי באסיה וכל כך מסריח, שיש שלטים מיוחדים בסאבווי שמזהירים שאסור להכניס את הפרי הזה לתחנות או לרכבות. (בצדק).
עוד מעניינים היו הקינוחים, שזה בדרך כלל לא הצד החזק של מסעדות אסייתיות. פה, מצאנו משהו שהמלצר תיאר כדונאטס סינים, שהיו מן כדורי בצק מתקתקים ומטוגנים, שהוגש בליווי רוטב לבן, ספק טחינה, ספק רוטב וניל. כשחיפשנו את המלצר המסתורי כדי לבקש תוספת, מצאנו רק את המארחת שצחקה לנו בפרצוף וטענה שאין דבר כזה שנקרא דונטס סיני. בדקתי את הסלולרי שלי ולא מצאתי שום תמונות שהנציחו את האירוע, מה שבלבל אותי עוד יותר. ייתכן שחלמתי את הכל.
באותה הזדמנות אינ גם רוצה להתנצל בפני עדי כי הבטחתי לה מפרקים של קופים (נטולי כלבת כמובן) וכרבולות מטוגנות, אבל זה כנראה לא העונה כי לא מצאנו אותם. אין ברירה, מצטרך לחזור, שיהיה על מה להתנצל גם שנה הבאה.
***
השורה התחתונה: 72 דולר לחמישה אנשים (ועוד נשאר מספיק אוכל לעוד מישהו, לפחות) היה משתלם ביותר. התענוג שיצרחו עליך בסינית – פרייס לס.
לפרטים נוספים:פסיפיקאנה, רחוב 55 מספר 813, ברוקלין.