כפי שרבים מכם יודעים, אוריאל ואני אוהבים לטמטם אנשים שמגיעים לניו יורק, לגרור אותם לקווינס לאכול אוכל טאייוואני "אותנטי", לשלוח אותם למוזיאון הרכבת התחתית, לנזוף בהם אם הם רוצים לעשות קניות במייסיס ולנעול אותם מחוץ לבית לארח אנשים בעיר. אחות אחת הגיעה לעיר לפני שנתיים ואולצה לכתוב פוסט אורח, ועכשיו האחות השנייה הגיעה וגם לה נמאס מהנדנודים שלי קיבלה עליה את האתגר, הנה הוא לפניכם.

***

מעט מחברי הקרובים יודעים ששאיפת חיי היא להדליק משואה.

נו טוב, כמעט כל מי שמכיר אותי יודע שמזה שנים אני צופה באדיקות בטקס הדלקת המשואות בעודי ממלמלת "אני, נעמה, מדליקה משואה זו של יום העצמאות השישים ושמונה לזכר (שקר כלשהו) ולתפארת מדינת ישראל".

במקביל לשאיפה לעמוד על הבמה בהר הרצל, טיפחתי בשנים האחרונות שאיפה קצת פחות ידועה לציבור (אם כי לא פחות משמעותית) והיא לכתוב פוסט אורח בבלוג של אחותי תומי. אמנם היו כמה מכשולים בדרך כמו למשל העובדה שבפעם האחרונה שהייתי בניו יורק התאומים עוד עמדו על תילם, אבל לא בחורה כמוני תניח לזוטות כאלו להפריע להגשת החלום  והנה סוף סוף זה קרה ואני כותב פוסט אורח על המסעדה הסינית Café China. למה דווקא סינית אתם שואלים את עצמכם ? ובכן יש כאן מוסר השכל לכל קוראי הבלוג: תמיד, אבל תמיד תבדקו לפני שאתם נכנסים למסעדה אם תומי כבר סקרה אותה. אני לא עשיתי את זה וככה מצאתי את עצמי בצ'יינה טאון במסעדה אותנטית (אותנטי זה שם תואר שבא לציין שלל מאכלים רוטטים וצוות חסר סבלנות) שקיבלה באחד הפוסטים ציון בינוני מאוד. האותנטיות הייתה גדולה עלי (ורק למען הסר ספק, כותבת פוסט זה כבר אכלה בעבר רגלי צפרדעים, שבלולים ועוד, כך שדים סאם "אותנטיים" לא היו אמורים להפחיד אותה) ותם הציעה שנעשה "חוויה מתקנת" במסעדה סינית של כוכב מישלן.

כך, אוריאל, אחותי ואני שמנו את פעמינו ל Café China אחרי דרינקים ב SixtyFive והצגת הנוף ממרומי הקומה ה 65 של הרוקפלר סנטר, לאורחת שהגיעה מהפרובינציה הישראלית (אחלה נוף ואחלה דרינקים).

הגענו ל Café china שבה אי אפשר להזמין מקום מראש וגילינו שנצטרך לחכות 45 דקות. גם לאלו שלפנינו אמרו שיצטרכו לחכות 45 דקות וגם לאלה שניגשו אחרינו אמרו אותו דבר, מה שקצת גרם לנו לפקפק במדד האמינות של ההצהרה (שהתגלתה בסוף באופן מפתיע כמדויקת מאוד). מה עושים כשצריך לחכות 45 דקות ? לא הלכנו לצוד פוקימונים (למרות שבאותו יום התגלה פוקימון נדיר מאוד בסנטרל פארק) אלא שמנו את פעמינו לבר חמוד בקרבת מקום שנקרא The Raines Law Room, הבר המעוצב נראה כאילו הוא לקוח מתוך סרט על מועדון מחתרתי בתקופת היובש בארה"ב: וילונות קטיפה, ספרייה מיושנת וזמזם כדי לקרוא למצרית. כנראה ששנות התשעים בישראל שאבו השראה מתקופת היובש, מה שמסביר מדוע שביקשתי קוקטייל שיהיה מתוק ופירותי (או במילים אחרות, קוקטייל למתחילים) קיבלתי "אורגזמה" בטעם תות. כן, כן, חוזרת על זה בשנית המשקה שהייתי מזמינה בגיל 16, זה בדיוק מה שקיבלתי פה, למרות שמודה בפה מלא שהיה טעים לאללה. 45 דקות בדיוק אחרי שנרשמנו התקבלה הודעה שהגיע תורנו ומבושמים קלות, שמנו את פנינו למסעדה.

המקום קטן, חמוד עם וייב של שנות החמישים, כולל ספסלי דיינר. כיאה לסוקרי מסעדות רציניים שכמונו, הזמנו 9 מנות שונות, שילוב של ראשונות ועיקריות. אז מה היה לנו שם ? נתחיל עם גולת הכותרת Steamed Soup Buns, שהם בעצם דים סאם מאודים מלאים במרק. הדרך הנאותה לאכול אותם זה לתת ביס לכיפה שלהם, לשאוב בשלוק רב רושם וקולני את המרק שבתוכם ואז לאכול את המילוי. כל מה שיש לי להגיד עליהם זה: טעים, טעים, טעים (רהיטות זה שמי השני..).  הייתה גם מנת Baby Cucumber שכללה חתיכות מלפפונים ברוטב קליל שלא הצלחתי לפצח בדיוק מהו, כנראה משהו עם שום ושמן שומשום שהייתה מצוינת. מנת ה Scallion Pancake הייתה יכולה להשתלב בהצלחה בכל מסעדת נרגילה (פוסט ברוח שנות התשעים כבר אמרנו ?) אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי נשבעת שהגישו לי מלאווח, כל מה שהיה חסר זה רק צלוחית עם עגבניות מרוסקות ליד. מנה נוספת שאכלתי לראשונה היא שורש לוטוס מאודה, לשורש יש מרקם שנע בין תפוח אדמה מבושל חלקית לבין קולורבי, אבל קליל כזה. מנת Pork Pot Stickers של דים סאם מטוגנים קלות הייתה מוצלחת מאוד גם היא. חוץ מזה הוגשו גם מנות של Husband Wife Special, Dan Dan Noodle ששתיהן כללו נודלס בדרגת חריפות גבוהה, Pork in garlic dressing ו Tea Smoked Duck  שאוריאל טען בתוקף שהוא מצוין ואני כבר הייתי מלאה, אז נאמין לו.

סה"כ החשבון היה של 113 דולר, לא יקר בכלל וגולת הכותרת היא שהמחיר כולל את הטיפ. עייפים ומלאים, סיימנו את הערב. אסיים את הפוסט בפנייה נרגשת לכותבת הבלוג לפתוח שלוחה של הבלוג שתקרא "טעים בתל אביב", קהל קוראים שבוי כבר יש לנו, וגם כתבת אורחת אז למה לא לנצל את ההזדמנות ? ולתפארת מדינת ישראל….

לפרטים נוספים: קפה צ'יינה, רחוב איסט 37 מספר 13

הטיסה מניו יורק לסינגפור היא אחת הזוועות הגדולות ביותר הידועות למין האנושי. (שנייה, אולי, רק לטיסה של אל על מניו יורק לישראל). אנחנו מדברים פה על 14 שעות טיסה, עצירה, ועוד שבע וחצי שעות טיסה. במחלקת תיירים כמובן, מכלאה אנושית צפופה ומיוזעת, בהתאם לנהלי הטיסות של החברה. בסינגפור גם יש את המכלול הכי נוראי של לקוחות מעצבנים ומייאשים במיוחד, מן תמצית נוראיות מזוקקת שמשלבת התנשאות ארופאית, אגרסיביות ישראלית ונימוסי שולחן הודיים. על המזג אוויר המהביל של סינגפור כבר דיברנו? חם, ולח, ובעיקר – חם (וגם לח).

בקיצור, אפשר להבין מה דעתי על סינגפור…. אני מתה על סינגפור! כי ביחד עם כל הדברים הנוראיים (והם אכן נוראיים, שניים אולי רק לטיסת אל על להודו), סינגפור היא גן עדן קולינרי עלי אדמות ואפשר למצוא בה את אוכל הרחוב הכי נקי וטעים, מגוון עצום של אוכל יפני וסיני וכמובן, היהלום שבכתר שלשמו התכנסנו היום – שאו לונג פאו. שאו לונג פאו, או בשמן המאונגלז Soup Dumplings הן מעדן עדין וטעים. תתחילו מכופתאה מבצק אורז. שימו בפנים מעט בשר חזיר מתובלן ברכות ועוד קצת מהמיץ מרק שלו, אדו בסלסלת במבוק ונסו להדוף אותי מלזלול את כולן. לא, באמת, נראה אותכם מנסים. אני בדרך כלל משדלת להיות מנומסת ליד אנשים מהמשרד אבל במקרה הזה הכרזתי  כבר בתחילת הארוחה שאני מזמינה סלסלה שלמה לעצמי, ושאם הם רוצים גם שיזמינו לעצמם עוד אחת. ואכן הם הזמינו לעצמם עוד אחת, שגם אותה אכלתי. חבר מהמשרד ממוצא סיני אמר שאצלם בבית היו אומרים שלאכול כופתאת מרק זה כמו לנשק בחורה – בהתחלה נוגסים קצת ואחרי כן מוצצים. (שזה, דרך אגב, גם מטריד, וגם מסביר הרבה. על הבחור. ועל העם הסיני).

ספציפית, מקדש הדים סאם האהוב עלי בסינגפור נקרא Din Tai Fung, רשת ידועה במיוחד והכופתאת מרק שלהן שוברות את כל חוקי הפיזיקה הידועים לאדם עם בצק עדין במיוחד ומילוי סמיך במיוחד. הבעייה עם כל כופתמרק, בדומה למאכלים בצקיים אחרים (ע"ע פלאפל) היא שצריך תשתית יציבה ועמידה מבנית כדי לשאת עליה את כל המשקל של המילוי. בניו יורק, הרבה פעמים יש כל כך הרבה יציבות ובצק, שבקושי מרגישים את המילוי, ואילו פה הוא כל כך דק ושקוף שזה מרגיש כאילו אתם נוגסים בפיסת ענן קטנה.

עכשיו אתם מבינים למה קל כל כך לשכנע אותי לסבול בשקט את הדרך הארוכה לסינגפור. פעם שעברה שהייתי פה אכלתי 11 פעמים בסניפים שונים של המקום, ובערך את כל התפריט. רק לא לקחתי בחשבון בעייה אחת חמורה:

בשום מסעדה בניו יורק אין כופתמרק שישתוו לכותפמרק שאכלתי פה, ואני לעולם ועד אשאר מבועסת

אז הרבה אנשים אמרו לי לנסות את ג'ו שנגחאי. אז ניסיתי. וזה באמת לא משתווה ואני לעולם ועד אשאר מבועסת

למעלה, שלמות אלוהית. למטה, חיקוי אמריקאי עלוב.

לפרטים נוספים: ג'ו שנחגאי, רחוב פל 9 ניו יורק. דווקא לא ממש רע, פשוט לא אלוהי. אבל לפחות לא תצאו עם חשבון יקר מידי.  כופתמרקות ועוד כמה עיקריות שהשביעו זוג עלו 45 דולר.

עם יום כיפור וזה, נראה לי שאני חייבת לאוריאל כמה סליחות. סליחה שביישתי אותך מול החברים שלך וגררתי אותכם לנינג'ה. סליחה שלא נתתי לך לבנות תנור פיצה בחדר עבודה. סליחה שאכלתי לך את כל העוגיות והשארתי לך פתק בקופסה הריקה של העוגיות שפעם הבאה תחביא אותן יותר טוב. סליחה שגררתי אותך לווילאמסבורג, ושהערתי אותך מוקדם בבוקר (וגררתי אותך שוב לווילאמסבורג). סליחה שקראתי לך שיכור , אלכוהוליסט וסטוקר.

סליחה!

עכשיו, אחרי שהורדנו את הסליחות מהרשימה, אפשר להתחיל בנחת רשימת חטאים חדשה. ואין חטא איום ונורא כמו גם לגרום לאוריאל לקום בבוקר, גם ליסוע למרחקי דרום ברוקלין, ועוד בשביל דים סאם. חטא כפול ומכופל ומשולש, שווה ערך רק ללמד את החתול לטייל לאוריאל על הראש באמצע הלילה (שנה טובה פיקסל!) או , חס וחלילה, לפרגן לאוכל טבעוני. (מזל שיש יום כיפור כל שנה).

מי שקורא את הבלוג יודע שאני סנובית של דים סאם. דים סאם רגיל כבר לא מרגש אותי ואחרי שסיימתי לאכול בכל הדים סאמיות במנהטן, שמתי פעמי לשכונות רחוקות יותר כגון פלאשינג, קוווינס. אז תארו לכם כמה רבה הייתה שמחתי שגיליתי שיש עוד שכונת צ'יינהטאון חדשה שאני לא מכירה, ועוד קל"ב, בברוקלין! שכונת סאנסט פארק היא שכונת צ"ינה טאון טיפוסית: לוקח שעה פלוס בסאבווי להגיע אליה ממרכז העיר, יש בערך שלט אחד באנגלית בכל הרחוב, צפוף, ועוד עם סבתות אגרסיביות שהודפות אותך עם המרפקים, יש ריח של דגים רקובים בכל האזור, המדרכה רוטבה וחלקלקה (מהמעי של הדגים), נו, אתם יודעים, צ'יינה טאון.

מה שעוד יש שם אבל זה דימסאמיה מאוד וותיקה ומאוד מוכרת. כלומר, אם אתם סינים. אם אתם קבוצה של חמישה חברים לבנים ומלוקלקים, ייתכן שתעמדו בתור ארבעים וחמש דקות רק כדי לגלות שקראו את המספר שלכם כבר שלוש פעמים, אבל קראו אותו בסינית ואז התעצבנו עליכם שאתם מטומטמים (בצדק), ובגלגול עיניים מסיבי הושיבו אותכם בהכי בקצה, שאף אחד לא יראה. (תכל'ס, גם בצדק).

פסיפיקאנה היא דימסאמיה בסגנון הונג קונג, מה שאומר שיש עגלות מלאות בכל טוב שמסיעים ליד השולחנות, ואפשר לבחור כל מנה וישר להוריד אותה לשולחן. אם אתם סינים ואתם מבינים מה האישה שמסיעה את העגלה אומרת. אם אתם מערבים עגולי עיניים הלומי קרב, אתם פשוט לוקחים כל מה שנראה מעניין ונותנים ביס, מה שנותן משמעות חדשה לגמרי לביטוי "חיים ומוות בידי הלשון".

כמובן שיש את כל הדימסאמים הרגילים, כמו דים סאם שרימפס, שנוזלים, לחמניות באו, אגרולים וסטיקי-רייס. כולם היו באיכות גבוהה ביותר, אבל מה שהיה מעניין זה הדברים הפחות רגילים שמעולם לא ראיתי במקומות אחרים כגון אטריות ג'לי-פיש (לא אטריות שנראות כמו ג'לי-פיש. אטריות שעשויות ממדוזה), ועוגיות דוריאן, שהוא פרי פחות מוכר פה באזור אבל כל כך פופולרי באסיה וכל כך מסריח, שיש שלטים מיוחדים בסאבווי שמזהירים שאסור להכניס את הפרי הזה לתחנות או לרכבות. (בצדק).

עוד מעניינים היו הקינוחים, שזה בדרך כלל לא הצד החזק של מסעדות אסייתיות. פה, מצאנו משהו שהמלצר תיאר כדונאטס סינים, שהיו מן כדורי בצק מתקתקים ומטוגנים, שהוגש בליווי רוטב לבן, ספק טחינה, ספק רוטב וניל. כשחיפשנו את המלצר המסתורי כדי לבקש תוספת, מצאנו רק את המארחת שצחקה לנו בפרצוף וטענה שאין דבר כזה שנקרא דונטס סיני.  בדקתי את הסלולרי שלי ולא מצאתי שום תמונות שהנציחו את האירוע, מה שבלבל אותי עוד יותר. ייתכן שחלמתי את הכל.

באותה הזדמנות אינ גם רוצה להתנצל בפני עדי כי הבטחתי לה מפרקים של קופים (נטולי כלבת כמובן) וכרבולות מטוגנות, אבל זה כנראה לא העונה כי לא מצאנו אותם. אין ברירה, מצטרך לחזור, שיהיה על מה להתנצל גם שנה הבאה.

***

השורה התחתונה: 72 דולר לחמישה אנשים (ועוד נשאר מספיק אוכל לעוד מישהו, לפחות) היה משתלם ביותר. התענוג שיצרחו עליך בסינית – פרייס לס.

לפרטים נוספים:פסיפיקאנה, רחוב 55 מספר 813, ברוקלין.

הראה לי את ההמלצות שלך בנטפליקס, ואומר לך מי אתה. במקרה שלנו, נטפליקס סובל מפצלת קשה: מצד אחד סרטים זרים איכותיים ודרמות נוגות, ומצד שני אוסף הטראש האולטימטיבי של מיטב שנות התשעים (אני אתן לכם לנחש מי רואה מה). אבל יש דבר אחד ששנינו מסכימים עליו והוא סרטים על אוכל. או בישולים. או שפים. או כל שילוב של השלושה. רצוי עם כמה שיותר סצנות פורנו-אוכל ולכן בערב שישי חמים ומהביל אחד עת שנינו יושבים בבית ונופשים על הספה מול המזגן, הצלחנו להסכים על סרט שנקרא החיפוש אחר ג'נרל טסו.

ג'נרל טסו לאלה מכם שלא יודעים, היה גנרל סיני ידוע, וגם שם של מנת עוף חריפה ומוכרת ביותר בסצנת המסעדות הסיניות בניו יורק.

גם אם אתם לא חובבים גדולים של אוכל סיני הסרט הוא שיעור מאלף מבחינה קולינרית, היסטורית ותרבותית.  בלי יותר מידי ספויילרים אני יכולה להגיד שהסרט עורר בי מחשבות לגבי הזלזול שלי באוכל סיני והאם הוא מוצדק. אפילו אני בעצמי כתבתי פעם שאוכל סיני אמור להיות זול. למה בעצם שיהיה זול? האם חומרי הגלם ומידת ההשקעה במנות סיניות פחותה מאשר ממטבחים אחרים?  וגם עוד יותר אמרתי שאין דבר בין המטבח הסיני האמריקאי לאוכל האותנטי והמקורי של סין. מה זה בכלל אותנטיות? הרי עד לפני כמה מאות שנים לא היו בכלל עגבניות בארופה והיום אי אפשר לחשוב על אוכל איטלקי בלי רוטב עגבניות. וסין כל כך גדולה ויש בה כל כך הרבה סוגי מאכלים, אז מה זה בכלל אוכל סיני? ואוכל סיני אותנטי? ולמה ההסתגלות של המטבח הסיני לחיך האמריקאי היא מקור ללעג בעיני? הרי כבר מעל מאה שנה שזה קיים, הרבה יותר מדברים אחרים שאותם אני כבר מחשיבה נוסטלגים.

בקיצור, אם עוד לא ראיתם את הסרט אז מומלץ. הוא לא ארוך. מה שכן, אחרי הצפייה יצאתי עם חשק עז לאיזה מנת נודלס ואוריאל, שהיה רווי באותן רגשות אשם כמוני הסכים לבוא איתי למקום שנמצא דווקא קרוב לבית ושעברנו לידו מאות פעמים, (ואפילו סוג של מוזכר בסרט) אבל עד היום לא הצלחתי לשכנע את אוריאל להיכנס לשם. הבעייה: תיירותיות, חוסר "אותנטיות" ומחיר גבוה. אבל מה עושים כדי לנסות להשקיט את רגשות הבושה? אוכלים.

שאן לי.

ההרגשה במקום היא כאילו עברתם במנהרת זמן ישר בחזרה לשנות השמונים. עיצוב בצבעים בולטים של שחור ואדום ופסלים ענקיים של דרקונים על התקרה. הושיבו אותנו מתחת לאחד הדרקונים ורוח הדרקונים פשטה גם בי ככה שהכרזתי שאני אחראית להזמנה. היו שם אגרולים. היה שם דים סאם. היו שם נודלס עם בקר ועוד ירקות מוקפצים ברוטב חום. היה מלצר במדים מעומלנים שטרח וכרכר סביבנו. עוד שנייה והייתי בטוחה שהנסיכה דיאנה תיכנס למקום, ואולי מיסטר טי.

אין לי הרבה לספר על האוכל עצמו. היה בדיוק מה שאתם מדמיינים לעצמכם ממקום שבאופן קבוע עורך שולחנות עם סכין ומזלג ושמגיש עוגיות מזל בסוף הארוחה. (אחד הקטעים המרתקים ביותר בסרט היה שהביאו עוגיות מזל לסין, והסינים שם עמדו משתוממים ולא בדיוק ידעו מה לעשות עם זה).

אז אני לוקחת בחזרה את המילים שלי ואת הזלזול.העיר גדולה ויש מקום גם לאוכל סיני-אמריקאי, שמראה, אם משהו, את הנחישות של אותם מהגרים סינים ואת ההבנה העמוקה שלהם של התרבות המאריקאית ואת היכולת שלהם להסתגל לשינויים. אז אם בא לכם נודלס מוקפצים ואגרול, והאוכל שהכי דומה לאוכל סיני שאני זוכרת מישראל – זה בדיוק המקום בשבילכם.

וגם, לכו לראות את הסרט.

השורה התחתונה: שתי ראשונות, שתי עיקריות וקינוח עלו 62 דולר לפני טיפ. פעם הייתי אומרת שיחסית לאוכל סיני זה יקר, אבל הבטחתי לא לעשות את זה שוב.

לפרטים נוספים: שאן לי ווסט, רחוב ווסט 65 מספר 43.

(יש שתי הודעות מנהלתיות בסוף הפוסט)

***

אוריאל ואני התחלנו להתכונן לשקיעת התרבות המערבית הבלתי נמנעת, שאת סממניה (כגון עלייה באחוזי האבטלה ויוקר המחייה, פריחתם של אייקוני תרבות כגון הקרדשיאנס, וכמובן העובדה שלא תהיה עוד עונה למד מן) ניתן להרגיש בכל תחום בחיינו. מכיוון שידוע שהאימפריה העולמית הבאה תהיה סינית החלטנו להתחיל להתכונן על ידי אכילת אוכל סיני אותנטי על אף שאין לנו חיבה רבה אליו (בעקבות ביקורים רבים בסין ובהונג קונג וכמובן גם אחרי תקרית המסריחול).

אין מקום כדוגמת פלאשינג קווינס על מנת להדגים את שקיעתה של תרבות המערב. המבנים הדומננטים בקו הרקיע הם עיגול היוניספיר ושרידים חלודים של תהילת עבר, הלא הם מבני התצפית וסוכת העתיד שנבנו עבור היריד העולמי שהתקיים בניו יורק בשנת 1964. היה מספר עצום של מבקרים ביריד (למעלה מ 50 מליון), והוצגו בו מיני חידושים טכנולוגים שערוריתיים כגון מחשב, מדרגות נעות והפרמיירה של המתקן "זה עולם קטן" של דיסני. יריד זה אגב היה האחרון שנערך במדינת ניו יורק וסגירתו לוותה בשערוריות פיננסיות. כיום כל מה שנשאר זה קצת מבנים מחלידים, דגם מוקטן של העיר ניו יורק והרבה אקוודורים שעושים על האש.

(הדגם הקטן של ניו יורק המכונה גם "חיקוי עלוב של מיני ישראל" עורר בי התרגשות רבה, יתכן שזה בשל חיבתי העזה למפות, לניו יורק, או סתם בשל הנרקיסיסטיות ביכולת שאני מפגינה במציאת שדות תעופה ושלל בניינים על מפה תלת מימדית של העיר ניו יורק. אוריאל התחמק מהסיור כי הוא הצליח לשכנע את אמא שלי שיהיה כיף ללכת לשם, ושהכול כמובן נורא היסטורי ומעניין). (אמא שלי, אגב, דווקא מאוד התרשמה מהיכולת שלי לאתר את כל שדות התעופה בחיקוי העלוב של מיני ישראל).

משם, המשכנו לרחוב מיין בפלאשינג. הסינים אפילו לא מעמידים פנים שהם מנסים ורוב השלטים ברחובות כתובים בסינית. מזל שסיריוס איטס בדרך כלל כוללים את התמונה של חזית המסעדה שהם כותבים עליה. במקרה הזה, שמנו פעמנו לנאן שיאנג שיו לונג באו, שהייתה אמורה להיות מקדש של אוהבי סופ דאמפלינג.

סופ דאמפלינג הם כמו דאמפלינג רגילים, אבל בגלל שיש בהן קצת בשר ג'לטין (דרך נחמדה להגיד רגל קרושה) שנמס תוך כדי תהליך האידוי, מתקיים רושם שיש בתוך הדאמפלינג גם מילוי וגם מרק. כשהייתי סופ דאמפלינגית מתחילה הייתי דוקרת עם המקל את הדאמפלינג, משפריצה מרק לכל עבר (כולל בדרך כלל על החולצה שלי), שופכת אותו לכף ושותה אותו (או את מה שנשאר ממנו). אחרי שהייתי בסינגפור עם ניק, הוא הסביר לי שאפשר גם לשים את הדאמפלינג בשלמותו בתוף הכף, לנגוס בחלק העליון שלו, לשאוב את כל המרק ואחרי כן לאכול בתאבון את מה שנשאר. כשניסיתי את זה לראשונה למדתי שלא משנה מה הטכניקה שבה משתמשים, רצוי לחכות לפחות חמש דקות אחרי שהדאמפלינג הגיעו לשולחן אחרת מסתכנים בשפריץ מרקי לוהט במיוחד (שבסוף, כמובן שמוצא את עצמו על המכנסיים בכל מקרה).

וזה קשה, כי מכינים שם את הדאמפלינג במקום ולפי הזמנה מה שאומר שלוקח בדרך כלל לפחות רבע שעה מרגע ההזמנה עד שהם מגיעים לשולחן. בזמן הזה ניתן כמובן להנות משאר האוכל. יוצאת דופן במיוחד הייתה מנת אטריות האודון שנגחאי שהיו עבות ומתובלות במה שהכי מזוהה אצלי כ"טעים" במטבח הסיני. לא צוין בתפריט אגב עם איזה בשר מגיעה המנה הזאת, מה שכמובן אומר שהיא הגיעה עם בשר "מסתורין". במספר הביקורים שלי במקום יצא לי גם לטעום מנת פתיחה של טופו עם ירקות (הירקות היו אגב הקישוטי פטוזיליה על הטופו) ומרק אטריות עם ירקות, שהיה כל כך חסר טעם שכמובן מייד זללתי את כולו בהנאה.

בגזרת ההשתפרות, למדנו סוף כל סוף שכלל האצבע הנכון להזמנת כמות מנות במסעדות סיניות הוא כמספר הסועדים (ומקסימום עוד אחת, אם האחת הזאת היא דאמפלינגס) וככה נחסכת מאיתנו צעדת הבושה של ההיגררות עם השאריות בחזרה הבייתה, או מבטי הבוז של המלצריות.(מבטי הבוז של המלצריות יגיעו בכל אופן בלי קשר למה שהזמנתם או כמה אכלתם. אל תשכחו לרגע שהמלצרית שמשרתת אותכם עלולה להיות הבוסית שלכם בסדר העולמי החדש – וגם היא יודעת את זה).

בגזרת העוד יותר השתפרות עברנו למקום אחר עבור הקינוחים. אני בהחלט מחכה לרגע שבו הסינים ישתלטו על העולם (אוריאל כבר התחיל ללמוד סינית ובינתיים יודע את המילים הכי שימושיות בשפה) ("מלצר" ו-"יין אורז"), לעבודת פרך של שמונה עשרה שעות (סוף סוף לא אהיה היחידה במשרד בשבע בערב), ואדום זה צבע שנורא מחמיא לי – אבל באמת שאני לא מחכה לעולם שיש בו רק קינוחים סיניים.

אלא אם כן הסינים יישמו את השיטה שקיימת בקווינס, קרי, מיקור חוץ של גזרת הקינוחים למאפיות קוריאניות בסגנון צרפתי, שם ניתן לרייר על פני כל שורת הקינוחים הארוכה, לבחור בעצמך מאיזה מאפה פריך לקבל צרבת ולסיום גם לשתות באבל-תי, או סתם מיץ תפוח אדמה.

אוף, וכמה שהכל זול. הדאמפלינגיה עולה בממוצע בין 10 ל 15 דולר לאדם (תלוי כמה מתחזרים וכמה עוד מנות מזמינים מתעדים לקחת הבייתה), ולא משנה שהקינוחים עולים בערך אותו דבר – זה לגמרי שווה את זה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון קווינס

נאן שיאנג שיו לונג באו

פראנץ' באגט (רשת) – הסניף הספציפי נמצא בפלאשינג

***

הודעה מנהלתית חשובה:

אני מחפשת ארבעה מתנדבים לבוא איתי לסיבוב טעימות של דוכנים סינים אותנטיים בפוד קורט של הקניון בקווינס ביום שבת ה 14 ביוני. המתנדבים צריכים להיות אמיצים, אוכלי-כל, מוכנים לקום מוקדם בבוקר וליסוע לקווינס והכי חשוב – לשים את חייהם בכפיי, להישבע לי אמונים ולהבטיח לציית לכל פקודותיי.

הודעה מנהלתית שנייה:

יש כבר כמה שבועות חידה שאף אחד לא פתר בעמוד הפייסבוק של הבלוג. נו, יאללה.

השעה כבר אחרי חצות אבל אוריאל הבטיח שיכתוב פוסט על המסעדה הסינית מהיום (הקהל דרש), ככה שהביקורת להלן נכתבה תוך כדי חריקת שיניים ומבטים מלאים פחד, קחו את זה בחשבון כשתקראו את פוסט האורח הבא של אוריאל.

***

״12 זה מאוחר מדי״ – אמרתי והוספתי ״נגיע לשם לקראת 13:00, ויהיה תור נוראי, את לא זוכרת איך זה?״

אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה Circa 2012

״ אולי יהיה שלג ואף אחד לא יבוא״ היא הגיבה, ואני נתתי לה מבט של חוסר אמונה מהול בבוז.

״טוב, מאוחר מדי – כבר קבעתי״ היא הגיבה בעצבנות. ״ואי אפשר לשנות? אי אפשר להפגש לפני כן?״, והפרינססה הניפה את ידה כדי לסמן לי שזמן הטיעונים שלי פסק והוד מעלתה כבר החליטה את דעתה.

הסיפור הזה מתחיל כשנודע לנו שאווה, חברה טובה של ההורים של הפרינססה, באה לניו יורק לתקופה – וכמובן רצינו לארח אותה ולצאת אתה למסעדה. כשהפרינססה שאלה איזה סוג אוכל בא לה, אווה ענתה שהיא מעוניינת באוכל סיני. מאוכל סיני תם החליטה שהולכים לאכול דים סאם, ואיזה מקום יותר מתאים לקחת מבקר לאכול דים סאם מאשר Nom Wah tea parlor הדימסאמייה הראשונה בניו יורק שכבר אוזכרה בזה הבלוג. הבעיה היא שהפרינססה לא מרגישה רעבה לפני שעות הצהריים, ודים סאם זה מאכל למשכימי קום (שרוצים לאכול ב-11, לא 1), במיוחד בסופי שבוע. אחרת כשמגיעים למקומות הפופולריים (The Golden Unicorn,Nom Wah tea-parlor, וכו׳) יש תורים מטורפים (כמו שאפשר לראות בתמונה לעיל). אני ידעתי שזה ייגמר בטרגדיה. אני ידעתי שזה ייגמר ברע. הצדק בער בעצמותיי ובכל מעודי רציתי לצעוק בשערי העיר כנביא זעם ״צריך לבוא יותר מוקדם!״. אבל מה לעשות, הפרינססה כבר הניפה את ידה.

וכך היה, הגענו לסמטה של הדימסאמייה (שהייתה פעם סמטת פשע ידועה שהמאפייה היתה מסדרת שם מארבים), וראינו עשרות אנשים רעבים מתהלכים כמו זומבים מסביב לכניסה מחכים לתורם להכנס ולחוות קצת חום ואוכל וזכרון של מה זה להיות בן אדם (שוכחים את זה מהר מאוד בקור הניו יורקי כשמחכים בתור). כשהודעתי שההמתנה המשוערת היא לפחות 40 דקות (ולאחר שסיננתי ״אמרתי לך״ בצדקנות יתרה, וקיבלתי גילגול עיניים ומבט מלא שנאה) ייאוש כבד עבר על המחנה, והכנופייה הרעבה הקטנה שלנו צעקה אל מרום אלוהי האוכל בשביל ישועה, וזו הישועה אכן הגיעה כשנזכרתי כשקראתי לא מזמן ב-Serious eats על מסעדה לא רחוקה משם שעברנו אותה בדרך שנקראת Shanghai 456. בימים כתיקונן אין סיכוי שהפרינססה היתה מסכימה כי: 1. זו היתה הצעה שלי 2. כי זה משהו חדש ולא עברנו מסע שכנועים מפרך 3. כי זה הצעה שלי ו-4. כי זה לא היה משהו שבמקרה היה גם רעיון שלה בוזמנית. אבל הקור היה כבד, ואווה כבר נראתה חיוורת – אז בלית ברירה היא הסכימה עם מבט סקפטי (עוד באירופה) והפעמנו אל המסעדה.

בכניסה הפרינססה היתה סקפטית ״לא נראה לי שיהיה כאן דים סאם היא סיננה״, ואני דווקא הייתי אופטימי – בכניסה היה קן גדול של פסלי חתולים בסגנון יפני, ופסל קריסטל מהודר של בוק צ׳וי. ואיך באמת אפשר להתווכח עם חתולים ופסל מהודר של בוק צ׳וי?! ויותר מזה, איך אפשר להתווכח עם זה שחם, אין תור, והפרינססה מוכנה לאוכל ביום רגיל אוכל סיני כל כך שומני ומגעיל שההומלסים האניני טעם של ה-UWS לא היו מוכנים להתקרב אליו.

פסל מהודר של חתול

פסל מהודר לא פחות של בוקצ'וי

כשפתחנו את התפריט ישר בישרתי ״את רואה? כן יש כאן דים סאם!״ ובתגובה העיניים של הפרינססה זזו כל כך אחורה אל תוך ראשה שאני די בטוח שהיא יכלה לתצפת אל תוך האמיגדלה של עצמה. וישר הפרינססה הזמינה שלל דים סאמים כמנות פתיחה לפני שנזמין את האוכל האמיתי. ואם כאן היינו מפסיקים, אזי היינו יוצאים מהמסעדה שבעים ומרוצים. אבל לא, מכיוון שתפריט הדים סאם היה די מינימלי – לא האמנו ששלוש המנות שהזמנו (באו מאודה עם ירקות, Soup dumplings ובאו מאודה/מטוגן עם בשר חזיר) באמת יביאו אותנו על סיפוקנו. התפריט עזר לנו בזה שהוא סימן איזה מנות הניו יורק טיימס אהב (ובכך ניתב אותנו הרחק ממנות אותנטיות שהחך המערבי שלנו לא היה מעריך) ואחרי התלבטות בין צלופחים לבין כתף חזיר החלטתי על כתף חזיר (הצלופח לא נראה כמו צלופח יפני ידידותי, ואני לא סומך על סינים לא בטריות ולא בהיגיינה של דברים מהים) ואווה החליטה על ברווז קריספי. לא הייתי בטוח שזה מספיק אוכל אז הזמנתי מנת צד של rice cakes עם שרימפס ועוף. שיהיה. הזכרתי כבר שיכלנו לשבוע רק מהדים סאם?

אז איך היה? ה-soup dumplings התלוו בחומץ אורז שחור והיו מהטובים שאכלתי (וכאות הערכה אני פיזרתי מרק על הרצפה ועל הג׳ינס והפרינססה סימנה טריטוריית מרק על הסוודר ועל הג׳ינס שלה כמו כן). הדים סאם המאודה עם הירקות היה ככה-ככה (בעגה המקצועית של מבקרי המזון היו קוראים לזה ״מעפן״. אבל זה בלוג פופולרי לאנשים פשוטים, וחבל להכניס לכאן מינוחים טכניים), והדים סאם המטוגן עם החזיר היה מצוין כמו שרק משהו שמטוגן יכול להיות. כבר אמרתי שכאן הכל היה יכול להסתיים ?

זה לבד היה יכול להיות מספיק, כבר אמרנו?

החזיר הגיע עם רוטב מתקתק נהדר וכולו היה נימוך ומתפרק, והברווז היה קריספי אך לח וטעים והתלווה לו רוטב עשיר ושחור וטעים – אבל ההפתעה הגדולה היו ה-rice cakes שהיו מן פסטה מוזרה כזאת שעשוייה מאורז והיה לה מרקם וטעם ממש טעימים. היה כאן כמות אוכל שבקלות היתה מאכילה 4-5 אנשים, אז לא ממש סיימנו חלק נכבד ממנו (היינו צריכים להפסיק בדים סאם. משהו היה צריך לחשוב על זה קודם כדי שיוכל היה להגיד ״אמרתי לכם״. לפעמים אין צדק ביקום).

לא היינו בטוחים שהיה מספיק, אז הזמנו עוד כמה מנות ליתר ביטחון

מכיוון שהאוכל היה טעים, ואנחנו באים ממורשת פולנית גאה (ולכן לא רוצים לבייש את הפירמה ליד חברה של ההורים של תם) ולא נאה לזרוק אוכל, לקחתי את שארית האוכל אתנו (אני רוצה להזכיר שבטירונות היה לי פטור ממשאות כבדים מעל חמש קילו – ואני חושב שעם המעיל שלי היה כאן עילה לקבילה). החתולים נפנפו לנו לשלום בלעג על השקית אוכל הגדולה, והפסל המהודר של הבוק צ׳וי נזף בנו על הפרת הדיאטה וחוסר אכילת הירקות. מכיוון שהמשכנו אח״כ למוזיאון, לא באמת יכלנו לקחת אתנו את זה הביתה. ולכן התחלתי לחפש בצ׳יינה טאון הומלסים כדי לתת להם את האוכל. ודווקא שצריך אותם, לא מוצאים אותם. זה לא תמיד נכון? אף פעם אין הומלסים שצריך אותם? (לפעמים אין צדק ביקום) – ולכן הייתי צריך לסחוב את האוכל אתי כברת דרך (תוך נזק בלתי הפיך לגב שלי). לא נספר מה עשינו אתו בסוף (כדי לא לבייש את הפירמה). סה״כ למרות ששום דבר לא התנהל לפי התכנית, היה כיף וטעים. הפרינססה תקעה בי מבט של זעם, כי הרי זה בטח אשמתי.

***

השורה התחתונה: טעים! ונדיר ששנינו מסכימים על זה במסעדה סינית. זה, והעובדה שאין תור ישר הופכים את המקום לפייבוריט החדש. ארוחה לשלושה אנשים (עם אוכל שמספיק לחמישה) עלה 75 דולר – כולל מס וטיפ.

לפרטים נוספים: שנגחאי 456, רחוב מוט 69

נפתח בהערה מנהלתית: יש לנו חבר טוב בשם עומריקי והסיבה שאתם לא מכירים אותו בכלל היא שעומריקי מעפן וכל הזמן מבריז מתוכניות. בסופ"ש הוא לא רצה לבוא לאכול חמין, הוא וויתר כבר על שתי ארוחות ערב שאוריאל בישל והיום הוא לא רצה להצטרף לארוחת ערב בטענה שהוא עייף.

ודווקא חבל, כי נראה לי שהוא היה נהנה איתנו היום ברד פארם. (תאכל ת'לב).

הסניף המקורי של רד פארם נמצא בוילג' (וזאת כנראה הסיבה שמעולם לא היינו שם) אבל לפני כמה חודשים נפתח סניף שני באפר ווסט סייד, ממש ליד הבית ככה שנגמרו התירוצים. רד פארם הוא סוג של מוטציה על גבי מוטציה של בישול בסגנון סיני (אני בכוונה לא אומרת בישול סיני – כמו ההבדל בין חמאה לבין משהו בטעם חמאה שהטעם האמיתי שלו הוא קלקר) (לא שאני אומרת שאוכל סיני הוא קלקר. קלקר היה שיפור מהטעם האמיתי).

בכל אופן, אם תכלו למסעדה סינית אקראית בארה"ב רוב הסיכויים שהמזון שתזהו כאוכל סיני (מוקפץ, נודלס, בקר עם ברוקולי וכו') לא יהיה דומה אפילו לא קצת לאוכל שיוגש לכם במיינלנד סין, והסיבה היא שהאוכל בסין ממש מגעיל ואף אחד שלא נמצא על סף רעב לא יאכל אותו (זוכרים את המסריחול?) ולכן דורות של מהגרים עידנו את קשת הטעמים והפכו אותה ליותר מתונה, שומנית ואהובה על החיך המערבי. הם גם השכילו להוציא את העצמות מהנתחים של הבשר לפני שמגישים אותם לשולחן , לשטוף חלק מחומרי ההדברה שנמצאים על הירקות, להפסיק להתייחס לסחוס כאל חלק מאכל לגטימי ולהוסיף עוד מרכיבים לרוטב מלבד המים שבהם שחה הבשר שנה שעברה.

אז ברד פארם לקחו את העניין עוד שני צעדים קדימה והם מציעים בישול סיני מקורי ועדכני, שנשען ממילא על העיבוד האמריקאי הקיים לאכול סיני, ככה שהקשר בין המסעדה לבין אוכל סיני מסתכם בעיקר בחלק מהשמות של המנות.

ודווקא טעים ברד פארם, ובאמת גם יצירתי. למשל, אפשר לאכול דים סאם פקמן, עם ארבע רוחות רפאים (במילוי שרימפס), והאגרול מגיע עומד בתוך חתיכת מלפפון ונראה כאילו הסתפר לכבוד האירוע. הדים סאם מנגו מגיעים בצורה של תמנונים קטנים, ואפשר גם לקבל דים סאם בקר על שיפוד. חוץ מזה יש גם שלל מנות נודלס, אורז מוקפץ וכו'. רוב המנות מיועדות לחלוק עם שאר יושבי השולחן ככה שהכי כיף להגיע בקבוצה גדולה ולנסות את רוב התפריט (זה נכון כמעט תמיד). הכלל אצבע שאנחנו גיבשנו עומד על שתי מנות לאיש אם אתם רעבים בצורה בינונית, וחמש מנות לזוג אם אתם רעבים בצורה רגילה. (אם אתם ממש ממש ממש רעבים כדאי לשקול ללכת למקום אחר).

זה הפקמן דים סאם, שזאת מנה שכל שולחן מזמין (והאוכל באמת קצת יותר טעים כשהוא בצורה של פקמן)

אוקיי, הגעתי להחלטה, זה נראה כמו תמנון

בעצם… גם זה נראה כמו תמנון

אז האוכל מוצג יפה, כן. והוא גם טעים נורא. וגם השירות סבבה לגמרי כי הוא חברותי ושירותי אבל לא מתלהב ומתיימר.

אתם מרגישים אבל? (כמו שבדרך כלל כשעומריקי מתקשר חצי שעה לפני שעמדתם ללכת למקום שקבעתם?)

אז האבל הוא המחיר. לא שיותר נורא נורא יקר ביחס למסעדות אחרות שהלכנו אליהן,  הממוצע של ארוחה (כשלוקחים בחשבון שגם שותים משהו) יהיה עשרים דולר למנה, ככה שאם הייתם רעבים בצורה בינונית יהיה אפשר לצאת באזור הארבעים דולר לאיש, ואם אתם דיי רעבים אז באזור השישים דולר, שזה עוד גבולי וסביר למחירי ניו יורק. הבעיה היא שההרגשה שלי היא שאוכל סיני אמור להיות זול מאוד, נגיד, לשלם עם שטר של חמש דולר ולקבל עודף זול מאוד, ככה שתמיד אני מרגישה שהמחיר קצת יותר מידי יקר עבור אוכל סיני.

מצד שני, אם תוציאו לעצמכם מהראש שבאתם לאכול אוכל סיני ותעמידו פנים שבאתם סתם למסעדה שמושפעת קלות מניחוחות אסייתים המחיר פתאום נעשים הרבה יותר סבירים. אלטרנטיבית, אפשר ללכת למסעדה לחגוג אירועים פחות משמעותיים (נגיד, לא יומולדת או יום נישואים, אבל למשל אניברסרי שישי לפעם הראשונה שהתנשקתם, או חצי יומולדת לחתול).

כמו עומריקי, המסעדה יפה מחוץ וטעימה מבפנים. פעם הבאה תפסיק להבריז כבר יא מעפן.

השורה התחתונה:

ארוחה לארבעה שכללה שמונה מנות עלתה 126 דולר (לא כולל טיפ), ובהזמדנות אחרת ארוחה לשניים עלתה 85 דולר (היו ארבע מנות), ככה שארוחת ערב של בין 30 ל 40 דולר לראש עדיין נמצאת התחום הלא מאוד יקר.

לפרטים נוספים:

רד פארם – ברודווי 2170 (יש עוד סניף בווסט וילג')

כשדמיינתי לעצמי את פלאשינג, קווינס היה לי בראש בחורות יהודיות כהות שיער שעובדות בסלון כלות ושנזרקו משם על ידי החבר שלהן בסצנה מרסקת. ביום שבת האחרון גיליתי שאין יותר בחורות יהודיות בפלאשינג, קווינס ומה שכן יש זה סינים, והרבה.

הרבה כל כך, שבחמש תחנות האחרונות בסאבווי היו ברכבת רק סינים. הרבה כל כך, שבקושי השמות של הרחובות כתובים באנגלית. הרבה כל כך, שזה בדיוק כמו צ'יינה טאון של מנהטן, רק בלי תיירים ועם הרבה סינים שמסתכלים עליך במבט מוזר ותוהים מה בדיוק אתם עושים שם.

מצאתי את עצמי בפלאשינג, קווינס כי ראיתי בפעם המליון את הסרט אוכל שתייה גבר אשה, וכי נורא רציתי אוכל טיוואני, וכי הקדשתי לא פחות מחמש דקות למחקר מעמיק בגוגל שגילה לי שהמסעדה הטאיוואנית האוטתנטית ביותר נקראת גו שיין ונמצאת בפלאשינג קווינס. למדתי גם שזאת אחת המסעדות היחידות שמגישות את המעדן הטיוואני "טופו מסריח" אז לקחתי את אוריאל ועוד ארבעה קורבנות חברים ולקחנו את קו 7 של הסאבווי באומץ לתוך מעמקי סין.

ואיך היה הטופו המסריח אתם שואלים? ובכן, יש סיבה שקוראים לו טופו מסריח (באנגלית – Stinky Tufo, ואני לא צוחקת עליכם). הסיבה לכך היא שברגע שהוא הגיע לשולחן כולנו הסתכלנו מסביב בנסיון למצוא את דליפת הביוב החמורה שקרתה כנראה באותו זמן,ולחלופין תהינו אם הייתה במקרה התקפה ביולוגית באזור. הטופו המריח (להלן – המסריחול) דווקא נראה תמים מרחוק. סה"כ מדובר בטופו מותסס ומטוגן עם רוטב בצד. מקרוב לעומת זאת, מבינים שכשאומרים"ריחות וטעמים של בית" מתכוונים כנראה ל"ריחות וטעמים של קקי" (ובאמת שאני לא מגזימה).  בשביל להיות פיירית, כנראה שפשוט אין לי את חוש הטעם המתאים או הנוסטלגיה לדבר הזה, כי כל לקוח אחר במסעדה הזמין את המנה הזאת (אפשר לדעת לפי שובל הריח שהיא משאירה). אנחנו את שלנו ביקשנו שייקחו חזרה למטבח אחרי חמש דקות.

נראה קצת כמו ספוג, ומטעה ביותר

מלבד המסריחול היו בתפריט עוד שלל מנות מעניינות כמו מעיים ודם ברווזים ברוטב חריף, עוגת דם ברווז, בקר ברוטב חום ומשהו עם שם הקוד "כבד חריף בסגנון טיוואני" אבל אנחנו העדפנו לדבוק במנות קצת פחות שנויות במחלוקת (אפשר להבין אחרי תקרית המסריחול) והזמנו דיל שכלל מרק + שתי מנות בעשרים דולר. כלומר, כל אחד הזמין מרק ושתי מנות (היינו ששה אנשים) ורק אחרי שהמנות הראשונות התחילו להגיע הבנו שהזמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו אמורים מכיוון שבדומה למסעדות סיניות, כל מנה מגיעה בגודל של סיני שלם בערך ומיועדת לחלוק עם שאר יושבי השולחן. לזכותה של המלצרית יאמר שהיא ניסתה לצחקק עלינו מאחורי הגב ולא ישר לפרצוף שלנו, ושהיא עבדה קשה מאוד למצוא מקום לכל המנות על השולחן.

בדיעבד כן קיבלתיסוג של סצנה מתוך "אוכל שתייה גבר אשה"

בין המנות הטעימות ביותר שאכלנו היו ברווז בעישון תה (שהוגדר כהצלחה המסחררת ביותר של הערב), בקר עם שעועית, סלט מעניין של נבטים וכרישה, מרק חמוץ חריף חריף וירקות מוקפצים ברוטב חום. הנפילות של הערב כללו עוד כמה ואריציות של המסריחול, מנה של כרוב ברוטב ג'לי שאף אחד לא היה מספיק אמיץ לטעום,  מרק גינג'ר עם קניידלך דגים, ובמיוחד מאכזבת הייתה מנת "עוף שלושת הכוסות", שהייתה אמורה להיות מנה קלאסית שנקראת על שם שלושת כוסות הרוטב שכוללות כוס סויה, כוס יין אורז וכוס שמן שומשום ודווקא הייתה מאוד מבטיחה, רק שכל הרוטב הזה הצטמצם לכדי כמה כפות סמיכות ודביקות של משהו ספק שחור ספק חום ובהחלט בלתי מזוהה.

בדיעבד זה לא נראה כל כך נורא, אולי עדיין הייתי תחת השפעת הטופו

שבעים ומתפוצצים ואוחזי הרבה שקיות טייק אווי ועדיין קצת מסוחררים מהסריחול יצאנו כעבור שעתיים והתחלנו את הדרך הארוכה הבייתה. בדקתי עם הקורבנות שעוד היו במצב צבירה שאיפשר להם לדבר מה הייתה ההתרשמות שלהם והגענו למסקנה שזאת כנראה אכן המסעדה הטאוואנית הכי אוטתנית בניו יורק, וגם שאם לא נולדתם בטאיוואן אין לכם שום סיבה להגיע לשם.

השורה התחתונה: יצאנו עם חשבון של 126 דולר לששה אנשים (וכאמור, הזדמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו צריכים ככה שהיה אמור לצאת זול אפילו עוד יותר).

לפרטים נוספים: למסעדה אין אתר אבל היא נקרא Gu Shine וגם לפעמים Ku Shiang והיא נמצאת בשדה ה 38 בקווינס. פשוט תעקבו אחרי הריח…

במקרה יצא והשבוע ביקרתי במולדת לרגל חתונה של חברה (ושוב המון המון המון מזל טוב לקורל ומשה המקסימים, מתים עליכם!) ככה שיצא לי לחוות את אירועי היממות האחרונות באופן אישי. בזמן שאני כותבת את הפוסט אני כבר בדרכי בחזרה לניו יורק אבל ליבי עם תל אביב ולכן החלטתי לרתום את הבלוג לטובת התמיכה בעורף ומהי דרך טובה יותר מאשר לענות על שאלות של קוראים שהם בכלל לא שאלו, דרך שאלות מוזרות שצצו בתוצאות החיפוש של הבלוג. הבה ונתחיל:

"המברוגר בשדרה 2 רחוב 73"

אני נוטה לחשוב שהאיות הלא נכון של המילה "המבורגר" נגרם כנראה עקב התרגשות יתר של הכותב אם כי ייתכן שזהו נס מאת חתולו-של-תקרה שכן בדיוק לפני כמה שבועות אוריאל ואני ביקרנו במסגרת פסטיבל היום הולדת שלי בעוד מקום שנטען שבו מגישים את ההמבורגר הטוב בניו יורק הממוקם בשדרה השלישית בין רחוב 74 ל 75. אני נוטה לחושב שזוהי כנראה כוונת המשורר משום שבפינה של 2 ו 73 ישנם חנות צדקה, בר ספורט, בנק ופיצריה. בכל מקרה, המקום המדובר נקרא JG Melon ומקושט במאות תמונות ופסלים של מלונים. (מלון כמו הפרי, לא מלון כמו מקום לישון בו).

דוגמית קטנה ביותר

יש לי חיבה למקומות כאלה שבהם יש תפריט תמציתי ומדויק: יש בחירה בין המבורגר לצ'יזבורגר ויש גם ציפס וכמה קינוחים. לאוריאל יש חיבה למקומות כאלה כי יש שם בר מלא וזמן המתנה ממוצע של חצי שעה, שמאפשר לבדוק מקרוב את עניין הבר המלא. אז למרות שלמקום היו נתוני פתיחה מעולים ההמבורגר היה רק בסדר. בדיעבד, כשרק עברתי לפה היו כנראה המון המבורגריות שהיו כנראה בערך באותה רמה שלגמרי התלהבתי מהן, אבל אחרי איזה שנה פה צריך קצת יותר מזה בשביל לרגש אותי. בקיצור, נחמד אם אתם באזור ומחפשים ארוחה זריזה וטעימה, או אם יש לכם פטיש נסתר למלונים.

פייר, הצ'יפס ריגש אותי. לא יודעת אם מצליחים לראות בתמונה אבל הוא מסולסל. זה מגניב.

JG Melon (אין להם אתר אבל זה אלה. אידבתי את הקבלה אבל אם זכרוני אינו מטעה אותי מדובר פה בסדר גודל של 15-20 דולר להמבורגר וצ'יפס).

"הדים סאם הראשון בניו יורק"

אני כבר מפחדת לכתוב על דימסמיות כי יש כמה קוראים שכבר בטוחים שעוד שנייה אני משנה את השם של הבלוג ל"טעים בשאנגחאי" וכבר העירו לי על זה אבל תכל'ס מה הם מבינים, לאכול ו/או לכתוב על דים סאם זה תמיד טוב. אז חוץ משלל הדימסמיות שכבר סיפרתי לכם עליהם הייתי גם ב nom wah tea parlor, הדימסמיה הראשונה של ניו יורק שנפתחה ב 1920, ויש מצב שלא ניקו את הסירים עוד מאז. זוהי דימסמיה מהסוג שבו ממלאים את הפריטים הרצויים מהתפריט וללא עגלות (עגלות זה לחלשים) אבל מלבד ההיסטוריה והאותנטיות פחות התרשמתי מהמגוון ביחד למקומות אחרים.

יש היסטוריה, אני לא אומרת שלא

אבל יאללה, הגיע הזמן לשפץ קצת

דווקא תומר שתמיד מוכן לבוא איתי לאכול דים סאמים אהב אבל הוא עוד היה קצת מגו'טלג. מה גם, שיש לו חיבה לא ברורה ולא מסוברת לשנוזלים, שזה אטריית אורז רחבה מקופלת במילוי/ציפוי בצל ירוק ושאר ירוקים. לאחרונה אין לי בעייה כל כך גדולה עם ירוקים, אבל אני אוהבת את הירוקים שלי כשאינם נוטפי שמן. בכולופן, אמנם נום וואה טי פרלור נחשבת אחת הדימסמיות המסורתיות ביותר ויש לזה ערך רגשי (שלא לומר תיירותי) ,אבל הפייבוריטית החדשה שלי נמצאת כמעט מעבר לפינה (יוצאים מנום וואה טי פרלור והולכים ישר, חוצים את הכביש ומגיעים) והיא נקראת דים סאם גו גו. מלבד העובדה שכל פעם שאני באה לשם אני מזמזמת לעצמי בלב את וויק מי אפ ביפור יו גוגו (בלב, כי אוריאל לא מרשה לי לשיר בקול רם) יש שם גם דים סאמים וורודים. מכירים את זה שאתם יושבים בבית בערב שישי ותוך כדי שיטוט באינטרנט מגלים שיש בעולם דימסאמים וורודים ובאותה רגע ממש אתם מגלים אמת צרופה על עצמכם והיא שמסתבר שחלום חיים שלכם הוא לאכול דים סאמים וורודים ואתם משגעים את כל העולם (אוריאל) עד שכל העולם (אוריאל) מסכים לבוא איתכם שוב לצ'ינה טאון לאכול דים סאם למרות שהוא נשבע שלעולם הוא לא הולך לשם שוב (החודש)? בקיצור, דים סאם גוגו הוא לגמרי הפייבוריט החדש שלי וגם אליו כמו אל שאר הדימסאמיות כדאי להגיע מוקדם ורעבים.

תראו את החמודים האלה, תגידו שזה לא עושה לכם חשק. אפילו יעל שקצת שומרת כשרות ודניאל שלא מתה על בשר ושמן נהנו.

באינסטנס ספציפי היינו שם ששה אנשים וחלקנו עשרות וארניקס דימסמים קטנים וטעימים והחשבון כמובן יצא 12 דולר לראש. אליפות.

נום מה תי פרלור (הפחות מומלץ).

דים סאם גוגו(שיותר אהבתי)

"מסעדה שמגישה רק סטייק וצ'יפס"

זאת זותי. (וכתבתי עליה פה)

"כיצד ניתן להטעין אייפון בניו יורק"

ובכן, השיטה המסורתית היא לקחת מטען ומתאם חשמל, לחבר את כל העסק ביחד לחשמל המקומי ולחכות מספר דקות. אלטרנטיבית, אפשר לבקש מהברמן בנחמדות שיטעין את האייפון בשקע שבבר כי ממילא אתם רואים שהוא מטעין את האייפון שלו אבל מה שלא תעשו שום פנים ואופן אל תתחילו לנהל דיון על למי יש את אוסף הפורנו המקיף ביותר באייפון שלו, במיוחד לא כשמנהל המשמרת הסבון עומד מאחרוי הברמן החביב. מה שעדיף לעשות זה להניח את הטלפון על השטיחים החדשים האלה ולפזר מלמעלה קצת אבקת חשמל.

"מה מבשלים בחורף בניו יורק"

תיירים.

התייר שאוריאל אוכל עוד לובש מעיל

מאחלת שבוע קל ושקט לכולם. למי שרוצה, יש לנו חדר אורחים וספה וחתולים פנויים, ואוריאל מבשל יופי של אוכל.

כבר עוד מעט שנה שאנחנו פה בניו יורק ועוד לא יצא לי להכיר הרבה חברים חדשים ככה כשאוריאל הציע שניפגש עם שירה ובעלה דווקא היה נשמע לי נחמד. היה לי פחות נחמד לגלות ששירה בעצם יצאה פעם עם אוריאל לכמה דייטים, למרות שמצד שני כשחושבים על זה אני דיי מחבבת את האקסיות של אוריאל, במיוחד אלה שנשואות עכשיו (היי מורין!) (ליהי, אנחנו מחכים שתתחתני כבר).

אז היינו בענייני חיסכון ואין כמו מסעדות סיניות מגעילות לארוחות זולות. המושג "סיני מגעיל" אגב לא בהכרח מייצג כמה האוכל טעים אלא נקבע כמושג ג'נרי לכל מסעדה סינית מאז שגילינו את צ'יינה טאון. למי שלא הבין, אוריאל לא אוהב אוכל סיני אבל אם אני צריכה לפגוש אקסיות שלו אז אין לו זכות וטו.

לעיתים נדירות יוצא לנו להיות במקום טרנדי ביותר, אבל מישן צ'ייניס פוד הוא ממש חדש דנדש ולוהט, כל כך לוהט שהזמן לחכות לשולחן הגיע אתמול (ערב סתווי גשום) לשלוש שעות ככה שמייד החלטנו לוותר ושמנו פעמנו ליונאן קיטשן שהיא גם סינית וגם זולה וגם לא מאוד רחוקה מהמקום הקודם (כבר אמרתי שירד גשם? לא טפטוף קליל ונעים, אלא ממש גשם של חתולים וכלבים, כל כך גשום שארז ששכח להביא מטריה ישב אחרי כולו זולג מים על השולחן והיה ממש מסכן).

אז יונאן, כן. בניגוד לרוב המסעדות הסיניות שיש בהם מטבח קטנוזי (חריף) או סצ'ואן (ממש חריף) זוהי מסעדה סינית בסגנון יונאן (לא לבלבל עם סיני מסוג היונג), מה שאומר שזה הכי אוכל של אמא אבל בגרסה הסינית כלומר מרק עוף נודלס טעים, אורז מוקפץ עם נקניקיות ושעועית, פטריות עם תרד ועוד שלל מנות טעימות שמגיעות היישר למרכז השולחן לטובת אלה שאוהבים לנשנש תמיד מצלחות של אחרים. בזמן שארז טפטף על השולחן גילינו שהקשרים החברתיים מעמיקים כי לא רק שהוא מכיר את אחותי אלא גם מסתבר שאוריאל יצא עם לא אחת אלא שתי חברות של שירה ושהיא הייתה בחתונה של שלישית (כבר ציינו שרוב האקסיות של אוריאל נשואות באושר היום מה שמעלה שאלות על רמת הטעם שלהן בבחורים). הורדנו את האוכל הסיני מגעיל הטעים עם בירה סינית מגעילה טעימה וגילינו במפעם המליון שאסייתים לא מבינים בקינוחים.

מה, אמא שלכם לא הכינה לכם כזה אוכל?

למזלנו, עדיין ירד גשם אז הייתה לנו אופציה להתרענן בהליכה מזורזת למעבדת הגלידה (איל לבורטריו דל ג'לטו) שהקטע של המקום הוא שיש להם באזור ה 250 טעמים של גלידה למרות שרק חמישים מהם אפשר למצוא בכל רגע נתון בחנות, אחרי שטעמתי גלידת צ'דר, גלידת מאלט וויסקי וגלידת לוונדר דבש הסתיימה תחושת ההרתפקנות שלי ובחרתי ריבת חלב ושוקולד צ'יפ. שירה הלכה על הטעמים היותר אקזוטים מה ששוב מעלה את התהייה איך יצא שהיא נפרדה מאוריאל.

גלידת וויסקי, דבש לוונדר, גבינת צ'דר, בירה שחורה ואם אני לא זוכרת את השאר זה כי קיבלתי הרעלת גלידה

סיימנו את הערב בהליכה משותפת לסאבווי רק כדי לגלות ש-א)יש המון עיכובים בסאבווי בגשם הראשון של העונה ו-ב)אין גבול לכמות החפירות שארבעה אנשים שמחים ומעט שיכורים וללא ספק מגולדים יכולים לחפור.

שורה תחתונה: שירה וארז, שמחתי להכיר אותכם, פעם הבאה הולכים למקום יבש יותר. 80 דולר לכל הסיפור לארבעה אנשים כולל שלושה דרינקים במסעדה הסינית, 4 וחצי דולר לשני כדורים בגלידריה היוקרתית.

לפרטים נוספים:

יונאן קיטשן רחוב קלינטון 79 (סגור בימי שלישי)

איל לבורטריו דל ג'לטו רחוב לאודלו 188(בפינה של האוסטון)