ארכיון הקטגוריה: ראמן

קצרים על מסעדות ראמן

בימים של מזג אוויר אפור וסגרירי כמו אלה שיש השבוע בניו יורק, אין יותר טוב מלזלול בהנאה קערת ראמן – הלא היא הגירסה היפנית ליוך מיט לוקשן, וזה לא קשור בכלל לעובדה שהייתי ביפן שבוע שעבר, ובמהלך חמישה ימים הספקתי לאכול שמונה ארוחות ערב ו31 קינוחים.

כמו שכל סבתא מכינה יוך מיט לוקשן שונה, כך גם הראמן היפני משתנה לפי מחוז מוצאו. בגדול, מדובר על מרק שבסיסו בשר כלשהוא (בדרך כלל חזירי) מלווה באטריות, ובדרך כלל גם בשני נתחי בשר, נצרי במבוק, ביצה קשה, בצל ירוק ואצה קטנה שמשמשת בעיקר לקישוט. בקטן, ישנם הרבה סוגי ראמן ולכל אחד החביבים עליו. לאלה מכן שאוהבים מרק עשיר ושומני כדאי ללכת על ראמן מסוג טונקוצו שהציר שלו עשוי מנתחי חזיר ובמיוחד עצמות שהורתחו כל כך הרבה זמן שצבעו של המרק כמעט חלבי. לאוהבי הטעם העדין יותר כדאי ללכת על ראמן מסוג שיו או שויו – שזה מרק על בסיס מלח (ללא תבלון מיוחד) או סויה (עם תבלון סויה). יש גם מרק מיסו שזה בגדול ציר עם משחת מיסו, אבל זאת יותר וואריציה מאשר כל דבר אחר.

לאכול ראמן בטוקיו זה המקבילה היפנית לניגוב חומוס – מן מאכל עממי פופולרי שלא משנה לאיזה ראמן ג'וינט תכנסו, רוב הסיכויים שתמצאו ראמן טעים ביותר. בניו יורק, עיר שבה הנדל"ן יקר ביותר הכלל הוא אפילו עוד יותר נכון כי מסעדות לא מוצלחות לא שורדות את מבחן הזמן, אם כי ישנן לא מעט ראמאניות שהפכו להיות טרנדיות ופופולריות מאוד – והתור והקהל בהתאם. לא משנה אם המסעדה עממית או טרנדית, נדיר שהמחיר של קערת ראמן שמספיקה להשביע סועד רעב ביותר תעלה יותר מ 15 דולר (ובדרך כלל אפילו פחות).

מה שעוד נחמד באכילת קערת ראמן זה שכללי הנימוס מחייבים שאיבה קולנית של האטריות והמהדרין מוסיפים גם קולות מצמוץ ואנחות הנאה. (ככה זה לפחות בטוקיו. בניו יורק, יכול להיות שמישהו יסתכל עליכם בהבעת גועל, אבל בניו יורק כמעט תמיד מישהו מסתכל עליכם בהבעת גועל ככה שזה לא ממש משנה. מה שחשוב זה האמונה הפנימית היוקדת שאתם הצודקים והוא הטועה).

מבחינה לוגיסטית, את המקלות אחזו ביד ימין (או היד החזקה) על מנת להקל על שאיבת הטריות ושאר הדברים הטעימים המוצקים ואת הכף אחזו ביד שמאל כך שתוכלו גם לשתות את הציר הטעים בו זמנית ביחד עם האוכל. אם אתם אוחזים את המקלות ואת הכף כמו שהוסבר, הרי שהפכתם להיות ראמניים מדופלמים ואתם מוכנים לשלוח מבטים עילאים ומתנשאים אל עבר כל שאר הסועדים.

חיפוש קצר על המילים Ramen NYC יוביל אותכם לעשרות רשימות של הראמניות הטובות ביותר בניו יורק. כמו שאמרתי, אי אפשר ממש לטעות עם ראמן בניו יורק. ובכל זאת – הנה הרשימה שלי:

  • איפודו ראמן היא אחת הראמניות המוכרות ביותר בניו יורק ומככבת בכמעט כל רשימה שמכבדת את עצמה – והתור בהתאם. קחו בחשבון סדר גודל של לפחות שעה לחכות בתור. הסניף המקורי נמצא באיסט ווילג' ולפני מספר שבועות נפתח סניף נוסף במיד טאון ווסט. נכון לימים אלו התור בסניף החדש קצת פחות פסיכי. (אבל רק קצת). סוג הראמן שהמקום מתמחה בו הוא טונקוצו ראמן (הגירסה המעט חלבית, זוכרים?) ואחד השילובים המעניינים ביותר הוא ראמן טונקוצו עם משחת שום שהופך את המרק לעיסה שחורה, טעימה, וריחנית ביותר.
באיפודו, האווירה היא חלק מהטעם של האוכל

באיפודו, האווירה היא חלק מהטעם של האוכל

  • על טוטו ראמן כבר כתבתי פעם אבל שוב בקצרה – ראמניה מוכרת נוספת שהקטע שלה הוא שהמרק מוגש על בסיס ציר עוף.
  • בהידה צ'אן ראמן העניינים מסובכים משום שאפשר לבחור את דרגת השומניות של המרק (טוקיו סטייל למביני עניין, וניו יורק סטייל – גירסה פחות שומנית לניו יורקרים פסיכים)  וגם את דרגת בישול האטריות – מאל דנטה עד עיסה סמיכה. גם פה ההתמחות היא מראמן מסוג טונקוצו.
וזאת רק דרגת השומניות הבינונית

וזאת רק דרגת השומניות הבינונית

  • את מנקוי טיי הכרתי אחרי שהלכתי להרצאה על תולדות הראמן (איי שיט יו נוט) ושהמרצה אמר שזאת הראמניה האהובה עליו ביותר בגלל שהיא לא פופולרית ולא טרנדית ודיי באווירה משפחתית, שככה לדעתו ראמניות אמורות להיות. עוד יתרון – היא ממש קרובה לאיפודו ראמן ככה שזאת הופכת להיות ברירת מחדל כשקר בחוץ ואין חשק לעמוד המון בתור. האווירה משפחתית והראמן טעים.
אפילו אמא שלי אהבה פה את הראמן

אפילו אמא שלי אהבה פה את הראמן

  • גם על מומופוקו נודל בר כבר כתבתי – וזה לא פלא לאור העובדה שדיוויד צ'אנג הוא אליל אישי שלי. תכלס זאת אחת הראמניות הראשונות בעיר שאכלתי בהן וככה בלי להתכוון הצבתי לעצמי סטנדרט גבוה להחריד.
  • בטאראקאווה ראמן קרה הבלתי יאומן וסיימתי לאכול את כל קערת הראמן שלי עד הסוף. יותר משזה מעיד על התאבון שלי זה מעיד על איכות הראמן במקום. האווירה פושטית כיאה למסעדת פועלים אמיתית.
  • ראמן בהרלם, במקום שנקרא ג'ין ראמן – ועוד בדיוק מתחת לגשר של הסאבווי, אבל יש שם ראמן קלאסי, איכותי ובעיקר מאוד טעים.

    נסעתם עד להארלם והחלטתם לאכול דווקא ראמן? ברכותיי, אתם פסיכים.

    נסעתם עד להארלם והחלטתם לאכול דווקא ראמן? ברכותיי, אתם פסיכים.

אם עוד לא אכלתם ראמן אני מפצירה בכם להצטרף לעדת המעריצים. אם אכלתם ואתם מכירים מקומות נוספים טובים – אנא ידעו אותי. בכל מקרה לאחר השאיבות, האנחות והסיפוק הגדול שבסיום אכילת קערה שלמה, השענו לאחור ואמרו לבן זוגכם "אוישי דס, נה?". אם המלצר במקרה מבין יפנית, תקבלו מחיאות כפיים.

ראמן!

[מסעדה] טוטו ראמן Totto Ramen [חנויות] צ'לסי מרקט Chelsea Market

עד שחזרתי משבוע העבודה שביליתי בארופה כבר היה אמצע הסופ"ש ולכן בלי להסס בכלל ישר הלכנו לבדוק את הראמאניה ההיא שראינו בדרך לקזהלולה פעם שעברה ושמנו לב שהיה תור גדול מאוד לפניה (מכאן שהמסקנה המתבקשת שזה כנראה מקום שווה). ראמן כידוע מקל על העיכול ומרומם את הנפש וגם בזמן שחיכינו קרוב לשעה בתור היה לי זמן לחפור לאוריאל על כל פרט ופרט של השבוע המעצבן שעבר עלי, כולל מה בדיוק אכלתי כל יום ואיזה מיני עינויים שונים ומשונים עברתי בכל הטיסות פנים שהיו לי.

בכולופן, קונספט ממש נחמד שצריך לאמץ בכל מסעדה בעולם – אתה מוסיף בעצמך את השם שלך ומספר הסועדים לדף שמודבק בכניסה ומידי פעם כשמתפנה שולחן אחת המלצריות פשוט קוראת לבא בתור לפי מה שרשום בדף, וגם, על הדף כתוב שבחתימה שלך אתה מאשר שאתה לא הולך לשבת על המדרגות של השכנים או לעשות להם רעש. כמה חמוד.

בפנים התפריט ראמאני קלאסי (כלומר יש בו רק ראמן), מלבד שינוי משמעותי שבו הציר בראמן במקום הזה עשוי מעוף ולא מחזיר. אני הזמנתי ראמן מיסו עם תוספת במבוק ופטריות ואוריאל הזמין את הראמן הקלאסי ובהתחלה עשה פרצופים אבל אחרי כמה ביסים המשיך לזלול עד שכמעט התעלף (אם כי יתכן שזה היה מנגנון הגנה שהחל לפעול כתגובה להמשך החפירות שלי שכללו מיני אנקדוטות מהספר ההיסטוריה על הרכבת התחתית בניו יורק שקראתי בטיסה וגם פירוט מדויק של הריהוט כולל עובי השמיכה של החדר במלון).
רשמית טוטו ראמן הפך כרגע להיות הראמאניה המועדפת עלי.  ציר העוף הרבה יותר עדין וככה יותר אפשר להבחין בשאר מרכיבי המנה אבל  גם כי למקום יש הרגשה אותנטית קלאסית (שמתקבלת בכל פעם שאוריאל מפטפט עם המלצרים ביפנית והם עונים לו בחזרה ולא מביטים בו במבט מבולבל). באנו בשביל לאכול  מרק ראמן פשוט ולא מתחכם אבל טעים ביותר, ולא במין אינטרפרטציה אמריקאית חדשנית/פלצנית על מנה שסך הכל מאוד טעימה כמו שהיא.

אוריאל מחייך כי הוא חושב שאני לא אוכל לחפור בזמן שאני אוכלת. איזה תמימות.

כזה סיר בדיוק רציתי בשביל המרק עוף שלי גם אבל אוריאל לא הרשה

כזה סיר בדיוק רציתי בשביל המרק עוף שלי גם אבל אוריאל לא הרשה

טוב בכל זאת אנחנו ביפן

יש שני חסרונות במקום שאלמלא הם החוויה הייתה מושלמת: קודם כל, מזומן בלבד. לא יאומן שעוד יש מקומות שלא מקבלים כרטיסי אשראי. לא שהמחירים גבוהים אבל זה העיקרון שמעצבן. והדבר השני, אין משלוחים ואין טייק אווי.  וכשאין טייק אווי זה אומר גם שלא אורזים לך "לקחת" את חצי המנה שתמיד נשארת. בעסה, אני כמעט בטוחה שהייתי רוצה לאכול עוד קצת מהמרק הזה היום בלילה.
בעצם יש שלושה דברים מבעסים אבל האחרון נכון לכל מסעדה אסיתית – אין קינוחים. (עוגת תה ירוק זה לא קינוח) (גם טפיוקה לא נחשב).
אז, אם אין ברירה אז אין ברירה וגם היה צריך לעזור לתהליך העיכול ולכן שמנו פעמנו דאון טאון וטיילנו לצ'לסי מרקט. צ'לסי מרקט היה פעם מאפייה והיום משמש בעיקר כמלכודת תיירים סטייל נחלת בנימין שכולל הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל גם הרבה חנויות קאפקייק ושלל ממתקים. אחרי עוגיפלצת וקפה סוף סוף התאוששתי מספיק כדי לסיים את מרתון החפירות ולהתחיל לנוע בכבדות לכיוון הבית. (סיום מרתון החפירות כלל תיאור מדויק של הקפה שלקחו אותי לשתות וצבע הקשים ומגוון הרעשים שקשורים ללגימת קפה קר) (הקש שלי היה כתום,אגב).
טוב להיות בבית.
יש גם הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל התמקדתי במה שחשוב

יש גם הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל התמקדתי במה שחשוב

כבר ביססנו את התיאוריה שאני אוהבת לאכול דברים עם פרצוף

נ.ב.
עכשיו אחרי שכתבתי את הפוסט הזה בא לי את שארית הראמן שלי. אוף.
שורה תחתונה: טעים ולא יקר. חלקנו ראשונה, שני ראמן וקצת סאקה לעידוד המורל ב 40 דולר.
לפרטים נוספים:
טוטו ראמן – רחוב ווסט 52 מספר 366 (בין השדירה השמינית לתשיעית)
צ'לסי מרקט – השדירה התשיעית, בין רחוב 15 ל 16

[הופעה] If you build it – מופע סטנד אפ [מסעדה] ראי ראי קאן Rai Rai Ken

הערה: הסיפור הבא הוא בדיוני ומומצא לגמרי וכל קשר בינו לבין אנשים אמיתיים מהעבודה (היי יעל!) מקרי לחלוטין:

כשעוברים לגור בארץ זרה צריך לפעמים להתרגל לכך שדברים קצת שונים. שדומינו, למשל, זה מותג של סוכר ושאת המיסים מחשבים אחרי המחיר שמופיע על המוצר שאותו קונים. בהקשר הזה, חברה מהעבודה סיפרה לי שכשהולכים להופעת סטנד אפ (מה שנקרא גם פשוט "קומדי") יש צורך להזמין כרטיסים מראש. הזמנה לא שווה לרכישה – את הרכישה מבצעים בכניסה להופעה, אבל הזמנה מראש מבטיחה שנשמרו לכם כרטיסים. אם לא הזמנתם כרטיסים או אם כבר נגמרו עדיין יש תקווה להיכנס על בסיס סטנד ביי אבל זה מצריך הגעה מוקדמת, לחכות בתור ותקווה שכמה ממזמיני הכרטיסים יבריזו. כל העסק הזה עובד כמובן כשמחכים בתור הנכון ולא בצד השני של הכביש (למרות שעובד המקום אמר לכם ששם התור יתחיל), ונדחפים כמו ישראלים מצויים ולא מחכים בסבלנות בסוף התור של הממתינים רק כדי לגלות שהכניסו את כולם בסטנדי ביי עד שבדיוק הגיעו אליכם, ואז לא מוותרים כשבדיוק עומדים להכניס אותכם לשני מקומות האחרונים בהחלט שנשארו מגיע זוג אחר קצר נשימה שבידו הזמנת כרטיסים שמדלגים עליך בקלילות בעוד אתם נשארים לעמוד מול הכניסה לדלת.

בקיצור, מוסר ההשכל מהסיפור של יעל הוא – תמיד לדאוג שיש לכם כרטיסים מוזמנים. אם לא, לכו למקום אחר, יש מספיק מועדוני קומדיה בגותה'ם.  למעשה, יש כל כך הרבה שאני קצת הרגשתי אבודה. חוץ מזה, יש לי בעייה של מחויבות ואם קנית כרטיסים יקרים למופע סטנד אפ של מישהו שאתה לא מכיר והוא מעפן, יצא שנהרס לך כל הערב. אופציה לא רעה להתחיל ממנה היא המופע if you build it שמארחים קארה קלנק וניר טרנר ב UCB בימי שבת, ובו מידי שבוע עולים שישה קומיקאים על הבמה. התיאוריה הרווחת היא שאם יש שישה קומיקאים אחד מהם לפחות יהיה מצחיק. המחיר גם מתאים מאוד למתחילים (10 דולר – ובמזומן בלבד) והכי נחמד שבקצה האולם יש בר שבו מסתובבים הקומיקאים אחרי ההצגה ואפשר לגשת ללחוץ להם את היד (או לעשות דברים אחרים, הכל תלוי בטעמכם האישי).

לקינוח של ערב צנוע תקציב אפשר להיכנס לקפוץ לראי ראי קאן ולזלול עוד גירסה מקומית נהדרת של מרק ראמן. בדלפק הקטן מקומות ישיבה בערך לעשרה זללני מרק והתפריט הצנוע תלוי על הבר עצמו. (רמז – אם הגעתם לשם אתם כנראה רוצים ראמן, ובצדק). אוריאל טוען שהאיסט ויליג' הוא המקום הכי מגניב בניו יורק ואחרי מרק כזה קשה שלא להסכים איתו. גם פה, התשלום במזומן בלבד.

הגשת ראמן במסעדה בעלת יותר מעשרה מושבים מביאה מזל רע לבעליה, לפי אגדה יפנית ידועה

נהוג ללטף את המרק שלוש פעמים עם המקלות לפני תחילת האכילה

שורה תחתונה: מצחיק, טעים ואופציה לא רעה בכלל לערב דל תקציב.

לפרטים נוספים:

 if you build it – מופע סטנד אפ שבועי. הפינה של דרה A ורחוב 3 מזרח.

Rai Rai Ken – בין השדרה הראשונה והשנייה על רחוב 10 מזרח.

[מסעדה] מומופוקו נודל בר

דיוויד צ'אנג הוא סוג של שף רוק סטאר מקומי שחולש על אימפרייה קטנה של 4 מסעדות ו 4 מאפיות בעיר. אם מסתכלים באתר של המסעדה בחלק של השאלות-ותשובות, האוכל שמוגש במסעדה מתואר כ"אוכל אמריקאי טעים". אני נוטה שלא להסכים עם המשפט הזה. לדעתי, תיאור מוצלח יותר היה יכול להיות "אוכל ממש לא אמריקאי אבל ממש ממש טעים". שנה שעברה ביקרנו במומופוקו-קו, מסעדת הדגל המעוטרת בשני כוכבי מישלן אבל זה סיפור אחר לגמרי שיספור בפעם אחרת. הפעם, שמנו פעמנו למומופוקו נודל בר, מסעדת הראמנים השכונתית, אם השכונה שלך הייתה בטוקיו וראמן שמיימי היה בתפריט (פה הוא בתפריט).

אני חושבת שאפשר להבין מהסאב טקסט העדין של ההקדמה שמאוד אהבתי את הראמן פה שמגיע בקערה גדולה ומלא בכל טוב של טעים-לי. אהבתי מאוד גם את הפורק באנס ואת השיטאקי באנס. למעשה, כל כך אהבתי אותם שלמרות שכבר התחלתי להיות שבעה מהמרק לא יכולתי להתאפק והזמנתי משני הסוגים.

פורק באנס (ושיטאקי באנס בגרסה הצמחונית) זה תכלס מנה מאוד פשוטה: לחמניה מאודה דקיקה, ובפנים פרוסות חזיר מעושנות קצת רוטב והרבה בצל ירוק. אני עדיין מחכה לאיזה זוכה פרס נובל שיסביר לי איך מנה כזאת פשוטה יכולה להיות כל כך טעימה (ועוד עם בצל ירוק, הנמסיס המושבע שלי) (אחרי פטרוזיליה וקינמון).

זנב, מישהו?

שיטאקי באנס

והראמן שלשמו התכנסנו

על מנת להיות הוגנים, אני חייבת לספר גם על הצדדים הפחות נעימים של המסעדה. הצד הראשון היא שכמו כל מסעדה שמכבדת את עצמה לאחרונה בניו יורק אין אפשרות להזמין מקום מראש ולכן אם רוצים לכוון לארוחת ערב כדאי לכוון לארוחת ערב מוקדמת (לא יותר מאוחר משבע בערב) אחרת כל הערב שלכם יעבור בהמתנה. ולא שלהמתין זה הדבר הכי גרוע, העובדה שכולם מסביבכם יוכלו מרקים טעימים בזמן שאתם עומדים ומחכים היא עינוי שלא הייתי מאחלת לגרועים שבאוייבי. מצד שני, לעובדה שאין הזמנות מקום מראש יש גם צד חיובי והוא שאם אתם רק מגיעים לביקור בעיר יש לכם ממש צ'אנס ללכת לאכול ושם וממש לאכול, לא רק לעבור ליד ולגלות שאין מקום לארבעה חודשים הקרובים.

מבט אל עבר המטבח ואוף עם כל האנשים שכבר קיבלו את האוכל שלהם

החיסרון השני של המסעדה הוא שאחרי שאוכלים מרק, פורק באנס וגם זנבות חזיר (הם היו בתפריט ואוריאל אוהב זנבים) בקושי יש מקום להנות מהקינוחים וזאת טעות שעשיתי בפעם הראשונה שהיינו שם ואיכשהוא הצלחתי לחזור עליה גם בפעמים שאחרי כן. עזבו אותכם מגלידה בטעם מרשמלו או ממוס ריבת חלב, מה שאתם באמת רוצים לאכול ואתם פשוט עוד לא יודעים את זה הוא השוקולד צ'יפ טראפלס. השם מתעתע, כי אתם תחשבו שזה רק טראפל קטן בטעם עוגיות אבל למעשה תקבלו גוש קטן בטעם בצק עוגיות שוקולד צ'יפ מצופה בחומר קסום כלשהוא שיזכיר לכם את הדבר הכי טעים בעולם שאכלתם בגיל חמש , גם אם בגיל חמש הייתם מוכנים לאכול רק ספגטי בלי רוטב ופיתה בלי כלום. הקינוח הקטן הזה כל כך טעים שבפעם הראשונה שהיינו שם לא הצלחתי לצלם אותו מרוב שהוא נגמר מהר ולכן היינו צריכים לחזור לשם עוד כמה פעמים – לשם התיעוד, אתם יודעים. נעשה הכל כדי לתעד באופן מקיף ביותר את המסעדה לקהל הקוראים הנאמן שלנו (היי אבא!) . למעשה, ברגעים אלו ממש אני נזכרת שלא בדקתי את גודל הנורי שהוגש בתוך המרק וזה נראה לי פריט מידע חשוב ביותר ולכן (למען התיעוד לדורות הבאים) אני חוששת שנאלץ לבקר שם שוב. בקרוב. מאוד בקרוב.

תיעוד נדיר של טראפל השוקולד צ'יפ

השורה התחתונה: טעים.  אוהו, כמה שטעים. 120 דולר (מתוך זה 43 על האלכוהול) לארוחה לשני אנשים כולל שלוש ראשונות, שני מרקים, סאקה, קינוח והצצה לגן עדן זה דיל משתלם במיוחד.

לפרטים נוספים: מומופוקו  נודל בר השדרה הראשונה 171 (בין רחוב 10 ל 11)